הבנקאים שרוששו את העולם

לכסף אין מולדת; לאנשי הפיננסים אין פטריוטיות ולא הגינות; מטרתם היחידה היא הרווח. נפוליאון בונפרט

באביב 1931 השתלטה על גרמניה, יותר מעל כל מדינה גדולה אחרת, אווירה של ייאוש קולקטיבי ושל חוסר תקווה אישי. הנתונים הרשמיים הצביעו על 4.7 מיליון מובטלים — כמעט 25 אחוז מכל כוח העבודה, ופי שניים ממספר המובטלים בארצות הברית. הנתון הזה לא כלל שני מיליון אנשים שנאלצו להסתפק בעבודות חלקיות. מספר בתי העבוט הוכפל, וכמוהו מספר האסטרולוגים, הנומרולוגים והנוכלים. עוד קודם שנפוצו ברחבי ארצות הברית ערי הבדונים והפחונים (Hoovervilles), צצו ערי אוהלים וארגזים בפארקים וביערות סביב ברלין.

המחנות האלה היו דוגמה לכישרון הארגון של הגרמנים. היו להם "ראשי ערים", "מועצות מקומיות" ובתי תמחוי שהנשים בישלו בהם לפת. אולם יש לומר כי גרמניה, שנשאה בנטל הכפול של חוב חיצוני ושל פיצויים, היתה מאמצע 1929 במצב מתמשך של אי־שקט מתוח. זמן קצר לאחר שנחתמה תוכנית יאנג ¹ בפריז, ביולי של אותה שנה, החלה המערכה הנמרצת לדחייתה. ועדה לאומית הוקמה בראשות ד"ר אלפרד ה ּו ֶג ְנ ֵּברג, יושב ראש המפלגה הלאומית הגרמנית הימנית, המפלגה השלישית בגודלה ברייכסטאג, שהיו לה 73 מבין 491 המושבים בו — ומטרתה היתה לארגן משאל עם על התוכנית.

משתתפי עצרת נגד ההסכם בברלין, 1 בספטמבר 1929. אלפרד הוגנברג במרכז. באדיבות ארכיון הצילום של הבונדסטאג

הוגנברג, שנודע בכינוי רנדולף הרסט הגרמני, היה בעבר יושב ראש חברת הנשק המפורסמת קרופס, ולאחר המלחמה הרחיב את עסקיו לתחום התקשורת. באותה עת הוא כבר שלט בכמה מהעיתונים הגדולים במדינה, ובהם דר טאג, בחברת אולפני הסרטים הגדולה ביותר ובסוכנות הטלגרף העצמאית הגדולה ביותר. בין האנשים שהוגנברג גייס היה אדולף היטלר — באותה עת עוד התייחסו אליו כאל בדיחה — דמות חסרת חשיבות משולי הימין הקיצוני שלה עבר מביך כמנהיגת "הפוטש של מרתף הבירה" ב־1923. בבחירות שנערכו שנה קודם לכן זכו הנאצים ב־2.6 אחוזים מן הקולות, והיו להם רק 12 מושבים ברייכסטאג. אולם הם טפטפו למערכה על משאל העם את הארס האופייני להם. הם טענו שתוכנית יאנג תגזור על גרמניה "שלושה דורות של עבודות פרך" וכינו אותה "מזימה יהודית" ו"תוצר של רוח יהודית". משאל העם דרש לחייב את הממשלה לנהל משא ומתן חוזר לביטול סעיף האשמה במלחמה ולהפסקת כל תשלומי הפיצויים והחשיב כפשע כל קבלת הסכם חדש על ידי פקיד ממשל מאותו מועד ואילך. הוא זכה ל־4,135,000 קולות — סימן לעלייה גוברת בהתפכחות העממית מן המדיניות של מילוי תנאי ההסכם. לא היה אדם שידע להרגיש את השינויים באווירה הפוליטית כראש הבנק המרכזי היילמאר שאכט (ששירת כשר הכלכלה בתקופת שלטון המפלגה הנאצית בין 1935-37).

משאל עם מ-1929 דרש לחייב את הממשלה לנהל משא ומתן חוזר לביטול סעיף האשמה במלחמה ולהפסקת כל תשלומי הפיצויים והחשיב כפשע כל קבלת הסכם חדש על ידי פקיד ממשל מאותו מועד ואילך

הדיונים על תוכנית יאנג הניחו אותו מאוכזב ומר נפש. בסוף שנות העשרים אפשרו הוא ומ ִגנו הוותיק גוסטב שטרזמן לגרמניה ללוות סכומי כסף גדולים מבנקים בארצות הברית בתקווה שהדבר יאלץ את ארצות הברית לגלות מעורבות בשאלת הפיצויים. אך האסטרטגיה של קשירת הרפובליקה הגרמנית לכסף של ארצות הברית לא הוכיחה את עצמה. הוא ושטרזמן הגזימו בלי ספק בהערכת השפעתו של וול סטריט וכוחו לכפות החלטה בסוגיית הפיצויים.

באוקטובר 1929, שלושה שבועות לפני המפולת בוול סטריט, מת לפתע שטרזמן משבץ, והוא בן 51 בלבד. הוא נפל קורבן למתח נפשי ולעבודה מאומצת. אחרי האכזבה המרה מן הדיונים על תוכנית יאנג ואחרי מותו של שטרזמן איבד שאכט כל אמון בפתרון של ארצות הברית. עתה היה בבעיה. אחרי שהתאכזב מארצות הברית היה מוכן לשקול חלופות אחרות, ובהן התנערות חד־צדדית, כפי שהציע הימין הלאומני. אך בשלב זה התקשה להתנער מתוכנית יאנג בלי להיראות אופורטוניסט חסר בושה, הרי המסמך נשא את חתימתו.

היילמאר שאכט

בנובמבר, בעיצומו של המשא ומתן בהאג, הסכימה ממשלת גרמניה לתיקונים קלים בתנאים של תוכנית יאנג, ובתמורה הסכימו בעלות הברית להקדים את מועד הסגת הכוחות הנותרים מחבל הריין והגיעו להסדר בעניין מעמדם של אזרחים גרמנים בשטחים שהיו בעבר חלק מפרוסיה המזרחית ונמסרו לפולין בהסכם ורסאי. תיקונים אלה הוסיפו ארבעה–חמישה אחוזים לתשלומים על פי התוכנית, שהם כ־25 מיליון דולר. המשמעות הכלכלית של התוספת היתה זניחה, אך היא שימשה לשאכט תירוץ לנתק את יחסיו עם הממשלה. זאת ועוד, עם העלייה באבטלה בגרמניה עלו גם דמי האבטלה, והגירעון בתקציב הלך ותפח. ממשלת גרמניה — קואליציה רחבה של כל המפלגות הדמוקרטיות בראשותו של הסוציאליסט הרמן מילר — הציעה לממן את פעילותה באמצעות הגדלת הלוואות החוץ. שאכט, שמאז 1927 נאבק נגד הגדלת החוב החיצוני, ראה בכך עוד סימן לכך שקואליציה הכוללת את הסוציאליסטים אינה מסוגלת לנהל את גרמניה. היא נכשלה בשליטה בהוצאות בחוץ־לארץ ובהלוואות מחוץ־לארץ עוד בימים הטובים, ועתה, כשהימים קשים יותר, היא חוזרת על אותה טעות. הוא חשש שגרמניה בדרך לפשיטת רגל לאומית. ב־5 בדצמבר נפלו דבריו כפצצה על ברלין. בלא אזהרה מוקדמת הוא פרסם הודעה פומבית, ובה האשים בלשון משתלחת את הממשלה שהיא "מעוותת" את תוכנית יאנג ואינה נוקטת את הצעדים הדרושים כדי לשמור על הפיננסים שלה. הוא הצהיר כי זו תהיה "אשליה עצמית" אם העם הגרמני יאמין שהמדינה תוכל לשלם פפניג אחד יותר ממה שהסכימה לשלם בפריז, והתנער פומבית מן התיקונים האחרונים בתוכנית. כעבור שבועות אחדים חיבל בניסיונה של הממשלה לגייס הלוואה בניו יורק באמצעות בית ההשקעות האמריקאיִ דילֹון ִריד.

הכרזת מלחמה גלויה כזאת על הממשלה מפי ראש הבנק המרכזי ובעיצומו של משבר כלכלי איימה להוליך את המדינה לאנדרלמוסיה. הממשלה הצליחה לשרוד פיננסית רק בקושי, בזכות הלוואה מאיואר קִריגר רחב הלב. בשבועות שלאחר מכן עברו על שאכט ימים של מתח נפשי איום. עוד לא היה אפשר לחזות את מלוא חומרתו של השפל הכלכלי, אך הוא הבין כי אחרי המפולת בוול סטריט גרמניה בדרך לאסון וביקש להימנע ממצב שהאסון המתקרב יקבור גם אותו. אולם התפטרות תהיה עתה ויתור על העמדה הכלכלית החזקה בגרמניה, והיא תוליך אותו אל השממה הפוליטית בלא כל דרך חזרה נראית לעין. אחרי שכבר הרגיז את האגף הימני בחתימה על תוכנית יאנג, הוא רב עתה גם עם השמאל ועם המרכז בשל הביקורת על מדיניותה הפיננסית של הקואליציה. המתח שהיה כרוך בתמרון בין כל השיקולים המנוגדים, מקצתם אופורטוניסטיים ומקצתם כנים, החל לתת בו את אותותיו. בנקאי זר שנפגש עמו בינואר 1930 תיאר את הפרנויה שלו — הוא זעק שהוא "עומד להיצלב בידי כנופיה של פוליטיקאים מושחתים".

חברו הוותיק פרקר גילברט הופתע מהתנהגותו המוזרה, וכל שמצא לומר היה כי לדעתו שאכט "השתגע". הדברים התחדדו סופית ודרמטית בוועידה בין־ממשלתית על תוכנית יאנג, שנפתחה בראשית ינואר בהאג. הצרפתים הזדעזעו מן הדמגוגיה של הימין הלאומני בגרמניה ומהתנערותו של שאכט מן התוכנית והעלו מחדש את סוגיית הצעדים שיש לנקוט אם לא תעמוד גרמניה בהתחייבויותיה. הם אף הוסיפו סעיף שלפיו אם יכריע בית הדין הבין־לאומי בהאג כי היא אשמה בהפרה מכוונת, המעצמות הנושות "יחזירו לעצמן את מלוא חופש הפעולה", כפי שנפסק בהסכם ורסאי. ההצעה הזאת העלתה זיכרונות מכיבוש הרור ב־1923 ומחיילי צרפת הצועדים לגרמניה. שאכט הבטיח לממשלה כי אף ש"שבר את הכלים" עמה, לא יעשה דבר שיפגע בגרמניה בפורום בין־לאומי. אך שוב גברה עליו האימפולסיביות, והוא הודיע: סעיף הסנקציות החדש הוא סטירת לחי לגרמניה, והוא מצביע על שינוי קיצוני ב"רוח" של תוכנית יאנג. אף שאין בכוחו של הרייכסבנק למנוע את הפעלתה של התוכנית המתוקנת, ביקש שאכט לרשום בפרוטוקול את מחאתו "מנימוקים מוסריים מן המעלה הראשונה", והודיע כי הבנק יסרב להפקיד ולו פפניג אחד בבנק החדש להסדרים בין־לאומיים. הוא הכריז במלודרמטיות כי לא יסור מעמדתו זו עד יום מותו.

מימין: גוסטב שטרזמן ויוליוס קורטיוס. צילום: הארכיון הפדרלי של גרמניה

המשלחת של גרמניה, שבראשה עמד שר החוץ החדש יוליוס קורטיוס, רתחה מזעם. בישיבה סוערת שנערכה בדלתיים סגורות הואשם שאכט בהתססת "מרד לעיני האויב", בניפוח העניין אף שמדובר בסוגיה שאין לה חשיבות רבה ובניצול הסוגיה כתמרון פוליטי שמטרתו לשקם את אמינותו בעיני הימין — בברלין נפוצה שמועה כי שאכט שוקל לרוץ לנשיאות בראשית 1932, לאחר שיפרוש פון הינדנבורג, שהתקרב לגיל 85. לדברי טיימס היתה זו דוגמה לסוג "הצעדים הפוליטיים הראוותניים המצופים ממנו". די ולט, שנטה לשמאל, האשים אותו: "לא זו בלבד שהוא עומד בראש מדינה בתוך מדינה, אלא [בראש] מדינה שמעל ַלמדינה". למחרת גילה שהמשלחת של גרמניה לא איבדה את עשתונותיה ועקפה אותו. היא הציעה שאם יסרב הרייכסבנק לחתום תמצא הממשלה קונסורציום של בנקים אחרים בגרמניה שיעמיד את הכספים. נטייתו של שאכט להמר על קלפים שאין בידיו הכשילה אותו. הוא נשא ונתן על נוסחה שתציל את כבודו ושעל פיה תחוקק הממשלה חוק הדורש מן הרייכסבנק להתחייב להסכם, וכך יוכל הוא להצהיר כי אף שהוא רואה בתוכנית יאנג "הסכם לא מוסרי", בתור אזרח נאמן הוא נאלץ לציית "לחוק הגרמני, ָולא להגר". מכל מקום, ההצגה שלו בהאג העמידה אותו במצב לא נסבל. בשובו לברלין, ב־7 במארס, הודיע על התפטרותו. "מעתה אהיה לבעל אחוזה כפרי ואגדל חזירים", הכריז במסיבת עיתונאים סוערת. הוא איבד בה את שלוותו יותר מפעם אחת מול העיתונאים משום ששאלו לסיבות התפטרותו ולא הרפו. אחד הכתבים שאל בפליאה: "ד"ר שאכט, האם יש מטרה מיוחדת להתפטרותך?" שאכט הנסער ענה: "לצעד שלי אין כל קשר לפוליטיקה, זה רק צעד מוסרי של אדם המכבד את עצמו".

שאכט פרש מתפקידו בהאמינו כי הקואליציה שהובילו הסוציאליסטים תגזור על גרמניה אסון פיננסי. כעבור שלושה שבועות נפלה הממשלה בשל מחלוקת בסוגיית האבטלה וקמה קואליציה חדשה של מפלגות מרכז־ימין ובראשה עמד קנצלר חדש בשם היינריך ברינינג — קתולי חמור סבר, קצין צבא בעברו ומונרכיסט אדוק

פֹוִסיֶשה צייטונג, העיתון הכלל־ארצי הנחשב ביותר בגרמניה, שדמה במעמדו לטיימס או ללה מונד, ביטא את תחושת ההשתוממות בברלין ושאל: "מה הסיבה המעשית להתפטרותו? אין איש יודע". מכל מקום, שאכט דאג כתמיד לאינטרסים שלו וסידר לעצמו הסכם פרישה נדיב — הוא ויתר על הפנסיה השנתית שלו תמורת סכום חד־פעמי של 250 אלף דולר. שאכט פרש מתפקידו בהאמינו כי הקואליציה שהובילו הסוציאליסטים תגזור על גרמניה אסון פיננסי וכי משבר חובות החוץ יאיץ אותו. לדעתו הדבר היה בלתי נמנע. בשלב זה הוא עוד בחן את בעיותיה של גרמניה מבעד לפריזמה של שנות העשרים. הבעיה העיקרית, להשקפתו, היתה שהמדינה נהגה בפזרנות וסיבכה את עצמה בחוב חיצוני גדול מדי. הפתרון לדעתו היה ריסון הוצאות הממשלה והימנעות מהלוואות חוץ. המלצותיו היו שמרניות מאוד, והן נועדו למנוע משבר בשער החליפין במקום להתייחס לבעיית האבטלה הגוברת.

היינריך ברינינג

כעבור שלושה שבועות נפלה הממשלה שהוא נפרד ממנה בשל מחלוקת בסוגיית האבטלה. הסוציאליסטים ביקשו לממן תוספת לדמי האבטלה באמצעות הלוואות נוספות מחוץ־לארץ, ואילו מפלגות המרכז ביקשו לצמצם את הגירעון בתקציב. קמה קואליציה חדשה של מפלגות מרכז־ימין, בלי הסוציאליסטים, ובראשה עמד קנצלר חדש בשם היינריך ברינינג — קתולי חמור סבר, קצין צבא בעברו ומונרכיסט אדוק. ברינינג לא יכול להעביר כל החלטה שהיא בפרלמנט המפוצל. הוא נאלץ להשתמש בסמכויות החירום שמעניקה לו החוקה ולשלוט באמצעות צווים, ובכך הצעיד את גרמניה צעד נוסף לעבר משטר סמכותני. לאחר שהובס ברייכסטאג ביקש מפון הינדנבורג לפזר את הפרלמנט ולקיים בחירות חדשות בספטמבר 1930, שנתיים לפני המועד. התוצאות התקבלו בזעזוע עמוק. במערכת בחירות שבמרכזה עמדה הכלכלה המידרדרת משך היטלר בוחרים מכל השכבות בהבטחה ללכד מחדש את האומה, לחדש את שגשוגה הכלכלי, להשיב את מעמדה בעולם ולטהר את המדינה מספסרים. הוא נמנע מכמה התבטאויות קיצוניות נגד היהודים.

ב-1930, קיבלו הנאצים 6.4 מיליון קולות ונסקו למקום השני ברייכסטאג עם 107 מושבים. תוצאות הבחירות עוררו בהלה בשוקי הכספים וכדי למנוע את בריחת הכסף נאלץ הרייכסבנק להעלות את שערי הריבית

בדברו באספות ענקיות תחת כיפת השמים, רבות מהן באצטדיונים שהוארו בשורות לפידים בוערים, הוא ריתק עשרות אלפים. בינתיים התנגשו קלגסיו הפרה־צבאיים ברחובות עם קומוניסטים וסוציאליסטים, נעולים מגפיים אופייניים וחמושים באלות ובאגרופנים. הנאצים קיבלו 6.4 מיליון קולות ונסקו למקום השני ברייכסטאג עם 107 מושבים. תוצאות הבחירות עוררו בהלה בשוקי הכספים. סכום הנאמד ב־380 מיליון דולר, כמחצית העתודות של גרמניה, ברח מהמדינה. כדי למנוע את בריחת הכסף נאלץ הרייכסבנק להעלות את שערי הריבית, וכך בשעה שבניו יורק ובפריז היתה הריבית שני אחוזים ובלונדון שלושה אחוזים, בגרמניה היא עלתה לחמישה אחוזים. לנוכח ירידת מחירים בשיעור של שבעה אחוזים בשנה, היתה המשמעות של צעד זה עליית מחיר הכסף ל־12 אחוז, והדבר הכביד מאוד על הכלכלה החלשה. הנסיגה הכלכלית הגדילה את האבטלה ואת הגירעון בתקציב. ברינינג התמקד באיזון התקציב. דמי האבטלה הוגבלו, ושכר כל הפקידים הפדרליים ופקידי המדינות, ובכלל זה שכר הנשיא, קוצץ בעשרים אחוז. השכר של פקידי ממשל זוטרים יותר קוצץ בשישה אחוזים; מס ההכנסה הועלה, וכך גם המסים על בירה ועל טבק. היטלים חדשים הוטלו על מחסנים ועל מים מינרליים. כל אלה העמיקו את השפל הכלכלי. רמת הדפלציה שממשלת גרמניה הטילה על הכלכלה היתה יוצאת דופן.

בארצות הברית קיצץ ממשל הובראת המסים וִאפשר לתקציב לרדת מעודף של מיליארד דולר ב־1929 לגירעון של שני מיליארד דולר ב־1931 — ארבעה אחוזים מן התל"ג. לבריטניה היה גירעון של 600 מיליון דולר ב־1931 — 2.5 אחוזים מן התל"ג. בגרמניה, אף שההכנסות ירדו בשל צמצום הפעילות, קוצצו ההוצאות עוד יותר, והגירעון צומצם למעשה מסכום צנוע של מאתיים מיליון דולר למאה מיליון דולר — פחות מאחוז אחד מן התל"ג. לימים יטען ברינינג — שעתה כונה בפי כול "קנצלר הרעב" — כי מטרת צעדי הצנע שלו היתה להוכיח לזרים כי תש כוחה של גרמניה וכי אין היא יכולה להוסיף לשלם את הפיצויים שהושתו עליה. זו היתה מעין חזרה על הניסיון הפוליטי הנואל משנות העשרים — להסב נזק כה רב לכלכלת גרמניה עד כי נושיה ייאלצו להנמיך את תביעותיהם. היסטוריונים חלוקים בשאלה אם היתה לממשלה חלופה אפשרית. הלוואות מחוץ־לארץ לא באו בחשבון. באמצע 1930 קרסו הלוואות החוץ בכל העולם. זאת ועוד, גרמניה לוותה כספים רבים מדי בשנות הבום וחיה ברמת חיים גבוהה מדי.

לבסוף, כאשר הגיעו הימים הקשים והיא נזקקה באמת לכסף, לא נותרו לה עוד קווי אשראי פתוחים ולא היה ביכולתה לקבל עוד הלוואות. הבעיה החריפה בשל אחת התוצאות הלא מכוונות של תוכנית יאנג. על פי תוכנית דאוז שקדמה לה, ניתנה למלווים המסחריים הפרטיים בתקופות משבר זכות קדימה על פני הפיצויים. למעשה היו נושיה הציבוריים של גרמניה, ובעיקר ממשלות צרפת, בלגיה ובריטניה, האחרונים בתור. ביטול סעיף "הגנת ההעברה" בתוכנית יאנג, שדרך אגב, שאכט התנגד לו, שם קץ להגנה זו. ובשעת משבר בתשלומים לא הוצבו הנושים הפרטיים אוטומטית בראש התור, והיה עליהם להמתין לתורם עם הממשלות הגדולות. אין זה מפתיע שההלוואות לנוכח העובדה שלגרמניה לא היתה אפשרות ללוות מחוץ־לארץ, כדי להימנע מצעדי הצנע של ברינינג היה על הממשלה ללוות מן הרייכסבנק. במילים אחרות, היא היתה צריכה לממן את הגירעון בתקציב בהדפסת כסף. אך הזיכרונות מההיפר־אינפלציה של שנות העשרים היו טריים למדי. זאת ועוד, תוכנית דאוז ותוכנית יאנג הגבילו מאוד את יכולתו של הרייכסבנק לממן את חובות הממשלה. גרמניה יכלה לנהוג כך רק אם היתה נפרדת מבסיס הזהב, וקשה היה למצוא מישהו שיהיה מוכן לצעד כה קיצוני.

באמצע 1930 קרסו הלוואות החוץ בכל העולם. זאת ועוד, גרמניה לוותה כספים רבים מדי בשנות הבום וחיה ברמת חיים גבוהה מדי

לאחר פרישתו של שאכט הוא נזהר שלא לבקר את מדיניות הפנים של ברינינג, אולי בתקווה לחזור לשלטון כחלק מממשלה שמרנית לאומנית. באותה עת הוא לא ידע עד כמה שפר מזלו. הממשלה החדשה אימצה רבים מצעדי הצנע שהוא עצמו דגל בהם והתוצאות היו הרסניות, אך הוא יכול לצפות מן הצד בכלכלת גרמניה מתפוררת בלי שתדבק בו כל אשמה. אך היתה סוגיה אחת שהוא לא יכול לשתוק בה — הפיצויים. הוא לא יכול להשלים עם המחשבה כי כדי להיפטר מהם צריך להטיל על גרמניה מיתון נורא. הוא בילה את החודשים הראשונים אחרי פרישתו בגיֶלן, אך מאס חיש מהר בהסתגרות שכפה על עצמו. בקיץ 1930 יצא למסע הרצאות ברחבי העולם. המסע התחיל בבוקרשט והמשיך בברן, בקופנהגן ובסטוקהולם. בספטמבר יצא לארצות הברית לחודשיים.

בארצות הברית הוא היה מעין סנסציה. במשקפי המצבט ובשערו הקצוץ היה התגלמות "איש הברזל" של גרמניה, כפי שכינה אותו המגזין טיים. אין ספק כי קוראי טיימס של לונדון והניו יורק טיימס הכירוהו טוב יותר מאשר את כל הקנצלרים האחרונים של גרמניה. הוא ביקר ביותר מעשרים ערים ונשא כמעט חמישים הרצאות באוזני סטודנטים ופרופסורים בקולג'ים, באוזני בנקאים וארגוני עסקים, במועדונים פרטיים ובכינוסים ציבוריים. הוא דיבר בעיקר על הפיצויים. הוא ביקש להסביר לקהל שומעיו את המרירות שחשים הגרמנים בסוגיה זו: "אסור לכם לחשוב כי אם תתייחסו לעם במשך עשר שנים כפי שהתייחסו לעם הגרמני, ימשיכו [בני העם הזה] לחייך". גרמניה, עם תל"ג של 16 מיליארד דולר, ייצוא של שלושה מיליארד דולר וחוב זר של שישה מיליארד דולר התלוי מעל ראשה, פשוט אינה מסוגלת לשלם 500 מיליון דולר בשנה לצרפת ולבריטניה. בסינסינטי הכריז: "הפיצויים הם הסיבה האמתית לשפל הכלכלי העולמי". בכל מקום שהגיע נשאל על הבחירות האחרונות ועל היטלר. תשובתו היתה: "אם העם הגרמני עומד לגווע ברעב, יהיו היטלרים רבים נוספים". בשובו לאירופה שאל אותו עיתונאי שוודי: "מה היית עושה אילו נעשית קנצלר מחר?" שאכט ענה בלי היסוס: "הייתי מפסיק לשלם את הפיצויים עוד באותו היום". בינואר 1931 עשה שאכט את צעדיו הטרגיים הראשונים בדרכו של פאוסט.

בדצמבר 1930 הציגו אותו לפני הרמן גרינג. עד אז, על אף קשריו עם המנהיג הלאומי הוגנברג, היה לו קשר מועט מאוד עם הנאצים. לימים טען שראה בהם קבוצת שוליים של מסיתי אספסוף. אך אשתו של שאכט היתה ידועה בהערצתה להיטלר, והיא נמנתה עם תומכיה הנאמנים של המפלגה .ֶּבָלהפרֹום, בעלתטור דיפלומטי בפוסישה צייטונג, מספרת ביומנה על פגישה עם בני הזוג שאכט בפברואר 1930 במסיבה לכבוד חתונת הכסף של בנקאי ידוע מברלין.

הגברת שאכט ענדה צלב קרס יקר ערך עשוי אבני אודם ויהלומים על חזה השופע, ופרום ציינה את השמועה ששאכט עצמו "אינו רואה פחיתות כבוד בשימוש בסמל צלב הקרס, כל עוד יחשוב שהדבר משרת את מטרתו". באותו ערב אפילו אמר לה: "מדוע לא תרפו מן הנציונל־סוציאליסטים? הם נראים בעיני די פיקחים". השיחה עם גרינג באותו ערב נסבה על "המצב הכלכלי", על העלייה במספר המובטלים ועל רפיסותה של מדיניות החוץ של גרמניה, ושאכט החל לחבב את האיש "הנעים והמלוטש" הזה. ב־5 בינואר הזמין גרינג את שאכט עם פריץ טי ֶסן, יושב ראש החברה הענקית "מפעלי הפלדה המאוחדים", לפגוש את היטלר בדירתו הצנועה בשכונה של המעמד הבינוני בברלין. לגרינג עוד לא היה מגע עם כסף ממשלתי, מגע ש ִאפשר לו לימים לסגל לעצמו אורח חיים נהנתני ומושחת. היטלר הגיע אחרי ארוחת הערב לבוש מדים צהובים־חומים של כוחותיו הפרה־צבאיים ומלווה ביוזף גבלס. שאכט הודה כי הם הרשימו אותו. המנהיג הנאצי היה למרבה ההפתעה צנוע ולא יומרני, בייחוד לנוכח מעמדו כמנהיג המפלגה השנייה בגודלה במדינה. בשעתיים שלאחר מכן השתלט היטלר על השיחה, "על אף קולו הצרוד, המעט שבור והחורק תכופות", ותפס 95 אחוז מן הדיבורים שעסקו בהשבת מעמדה של גרמניה בעולם, בצורך להחזיר לעבודה שישה וחצי מיליון מובטלים ובצורך בהתערבותה של המדינה בכל אלה. היטלר התבטא בבהירות, בלי "פתוס תעמולתי", אם כי היה ברור שהוא "תועמלן מלידה". זה היה מפגש הרה גורל לבנקאי המוקסם.

בסקירה בת סמכא של ארנולד טוינבי על האירועים של אותה שנה, סקירה שיכתוב לימים מטעם המכון המלכותי ליחסים בין־לאומיים, הוא ישווה את אירועי קיץ 1931 לאירועי קיץ 1914. אלה גם אלה החלו בתקריות זניחות יחסית, הרחק ממרכז העולם, ואף על פי כן, הן הניעו סדרת הידרדרויות, ואלה יצאו מכלל שליטה וניפצו את כל הסדר העולמי. ב־1914 זה היה רצח יורש העצר האוסטרי הארכידוכס פרנץ פרדיננד בסרייבו. ב־1931 זו היתה פשיטת
הרגל של הקרדיט ַא ְנ ְש ַט ְלט — הבנק הגדול והוותיק באוסטריה. ביום שישי 8 במאי הודיע הקרדיט אנשטלט לממשלה כי הוא נאלץ לרשום הפסד של עשרים מיליון דולר בדוחותיו הכספיים לשנת 1930, ובכך יימחק רוב הונו העצמי. הבנק שמרכזו בווינה נוסד ב־1855 בידי משפחת רוטשילד. נכסיו הגיעו ל־250 מיליון דולר, והוא החזיק ב-50 אחוז מן הפיקדונות הבנקאיים באוסטריה. לא זו בלבד שהיה הבנק הגדול באוסטריה, אלא שהיה גם המיוחס ביותר — בראש מועצת המנהלים שלו עמדו הברון לואי דה רוטשילד מן הסניף הווינאי של המשפחה, וחבריה כללו נציגים מן הבנק אוף אינגלנד, מן הָגַרנטי טרסט קומפני מניו יורק וממ"מ ורבורג ושות' מהמבורג.

מונטגיו נורמן, מנהל הבנק האנגלי' בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת, על שער מגזין טיים.

בתום סוף שבוע סוער של מפגשים חשאיים פרסמה הממשלה ביום שני 11 במאי את דבר קיום הבעיה, ובו בזמן הודיעה על חבילת סיוע של 15 מיליון דולר שבדעתה ללוות מ־BIS להצלת הבנק. אוסטריה היתה מדינה קטנה — כעשירית שטחה של גרמניה. אוכלוסייתה היתה פחות משבעה מיליון נפש, והתל"ג שלה היה מיליארד וחצי דולר. אף על פי כן, נפלו החדשות כרעם ביום בהיר על הסיטי של לונדון ועל הבנק אוף אינגלנד. בדרך מקרה שהה שאכט עם מונטגיו נורמן (מנהל הבנק האנגלי) בתורפ לודג' כאשר הגיעו הידיעות. הריִזיְּפָמן, מיועציו הבכירים של הנגיד, ידע מעט על היקף הבעיה הסבוכה שמאחורי הכותרת והכריז: "חושבני כי זהו זה, וזה עלול בהחלט למוטט את כל בית הקלפים שחיינו בו". כמו בנקים רבים בגרמניה, היו לקרדיט אנשטלט השקעות ישירות בתעשייה, כפי שעושות בימינו חברות מניות פרטיות. אך הוא היה פגיע במיוחד — לא רק משום שלווה כסף קצר מועד למימון השקעות ארוכות טווח בעלות נזילות מועטה ביותר, אלא גם משום שהעמיד הלוואות רבות לזרים — כ־75 מיליון דולר על בסיס פיקדונות בסך כולל של 250 מיליון דולר. הבנק צמח בעשור הקודם כשקלט בנקים קטנים רבים שפשטו את הרגל, וב־1929 "שוכנע" בידי הבנק הלאומי של אוסטריה לקלוט את הּבֹוֶדנקֵרדיטַאנשטלט,יריבוהשניבגודלואחריו,שלאחרמעשההתבררשצבר הפסדים עצומים.

כדי לפצות את קרדיט אנשטלט על הצלת מערכת הבנקאות האוסטרית ועל הנשיאה בנטל של מוסד חדל פירעון כה גדול, הזרים לו הבנק המרכזי של אוסטריה כספים בחשאי באמצעות בנקים בלונדון — עובדה שהבנק אוף אינגלנד ידע היטב. ההודעה על חבילת הסיוע לא ייצבה את המצב, אולי משום שעומק הבעיות היה ידוע לאנשים רבים יותר משהעריכה הממשלה. לבסוף, כאשר פורק הקרדיט אנשטלט, כעבור שנתיים, הסתכמו הפסדיו ב־150 מיליון דולר. בארבעת הימים שלאחר מכן החלה הסתערות על כלל הבנקים, לא רק על הקרדיט אנשטלט, שאיבד פיקדונות של חמישים מיליון דולר, כעשרה אחוזים מן הסך הכולל.

בניסיון לתמוך במערכת הבנקאות נהג הבנק הלאומי של אוסטריה על פי עקרון ּבגהוט, והעמיד הלוואות בלא הגבלה. הוא הזרים חמישים מיליון דולר נוספים, וכך הגדיל באחת את היצע הכסף במדינה ב-20 אחוז. נורמן רחש חיבה מיוחדת לאוסטריה. אחרי המלחמה הוא העמיד לה את ההלוואה הראשונה לייצוב המטבע. על שירותיו העניק לו שגריר אוסטריה בסיינט ג'יימס הברון גאורג פון אונד צו פרנקנשטיין את "עיטור הכבוד הגדול" העשוי מזהב. נורמן גילה את היתרונות הרבים שבשיחות הטלפון הבין־לאומיות, וימים אחדים לאחר מכן שוחח בטלפון ללא הרף עם הריסון בניו יורק ועם לותר בברלין. הוא חשש שהתמוטטות מוניטרית באוסטריה תתפשט למדינות השכנות והיה נחוש לארגן מאמץ הצלה בין־לאומי. איש מנגידי הבנקים המרכזיים לא ניצב עד אז לפני משבר פיננסי בין־לאומי, ולכן הם נאלצו לאלתר את צעדיהם בהתאם להתפתחויות. הם עשו שתי שגיאות: הכסף שגייסו היה מועט מדי מול ממדי הבעיה; הם האמינו בצורך להקים קונסורציום בין־לאומי רחב ככל האפשר ולא פעלו במהירות הדרושה. על אף שיחות הטלפון התכופות נדרשו להם שלושה שבועות לגיוס הכסף, וכל שהצליחו לגייס היה 15 מיליון דולר.

עד שהוסכם על ההלוואות כבר נוצל הכסף שהובטח, וההסתערות על הבנקים של אוסטריה היתה לבריחה מן המטבע שלה. הבנק הלאומי איבד ארבעים מיליון דולר מ־110 מיליון הדולר שהיו לו בעתודות זהב. עתה, משעמדה מערכת הבנקאות בסכנה ועל המטבע הוטל מצור, ביקש הבנק עוד עשרים מיליון דולר. הפן הפוליטי של המצב הוסיף וסיבך את המשבר. במארס 1930 הכריזו גרמניה ואוסטריה על כוונתן לכונן איחוד מכסים. שכנותיה של גרמניה, ובייחוד צרפתוצ'כיה,זכרו את איחוד המכסים של המאה ה-19 ("הצֹולֵפריין") בין מדינות הקונפדרציה הגרמנית, אשר שימש מבוא לאיחודה של גרמניה. הן חששו כי הצעד הזה היה בבחינת הקדמה ל"אנשלוס" — איחוד בין אוסטריה לגרמניה — ופעלו לעצור את המהלך. ממשלת צרפת ראתה בכך הזדמנות. למען האמת, היא גם סייעה ליצור את ההזדמנות בכך שעודדה בחשאי את הבנקים של צרפת למשוך כספים מאוסטריה. ב־16 ביוני החמיר המצב מרגע לרגע. הקבינט חשש שיאבדו את החוק ואת הסדר בווינה והתכוון לכפות על הבנקים יום פגרה. אוסטריה עוד המתינה להלוואה השנייה, ואז נמסר לה שצרפת מציעה להעמיד אותה, אך רק בתנאי שאוסטריה תזנח את איחוד המכסים. במעין אולטימטום נדרשה ממשלת אוסטריה להשיב להצעה בתוך שלוש שעות.

בגבה אל הקיר היתה אוסטריה עשויה לקבל את ההצעה, אלא שבלונדון זעם נורמן על הניצול הבוטה של העוצמה המוניטרית של צרפת בסיטואציה פיננסית כה רגישה, והודיע במברק שהבנק אוף אינגלנד יעמיד בעצמו את ההלוואה. אלא שאם חשב כי בכך עצר את הבהלה בעודה בִאּבּה, טעה. ב־5 ביוני בשתיים וחצי בצהריים התקשר תומס למונט אל הנשיא הובר. מיד עם פרוץ המשבר באוסטריה החלה גם גרמניה לאבד עתודות זהב. המחלה התפשטה לאו דווקא מסכומי הכסף הגדולים שגרמניה היתה מושקעת בהם באוסטריה, אלא במידה רבה מסיבות פסיכולוגיות. העולם, שלא הבדיל מעולם בין מצב הבנקאות בברלין לזה של וינה, מיהר להסיק כי אם הבנק האוסטרי העיקרי נמצא בצרות גדולות, הדעת נותנת שבתוך זמן לא רב ייפגע גם בנק גרמני. כשהחל הכסף לברוח אל מחוץ לגרמניה, נפוצו שמועות כי בתוך זמן קצר עלולה ברלין לבקש את הפסקת תשלום הפיצויים. למונט חשש שגרמניה תטיל הגבלות על הסחר במטבע בגלל התהפוכות הפוליטיות ובריחת ההון שתבוא בעקבותיהן. מאחר שמוסדות בארצות הברית החזיקו בגרמניה כמיליארד דולר באשראי לטווח קצר, עלול היה צעד כזה לאיים על איתנותם הפיננסית של כמה וכמה בנקים בארצות הברית. למונט אמר שהוא עומד להציע לנשיא הצעה "אשר סביר להניח שהוא ישליך אותה בעד החלון", והציע כי הובר יודיע חד־צדדית על הפסקת כל התשלומים בגין חובות המלחמה והפיצויים.

בשלושת השבועות הראשונים של יוני איבדה גרמניה כ־350 מיליון דולר — מחצית עתודות הזהב שלה. בלונדון עמל נורמן לשדל את הבנקאים בבריטניה לא למשוך את כספם מגרמניה בשעה שמשברי הבנקאות הלכו ופשטו ברחבי אירופה ופקדו את הונגריה, רומניה, פולין וספרד

שום מדינה באירופה לא תוכל להציע רעיון כזה, שכן הדבר יעמיד בספק את האשראי שלה עצמה ויאותת לנושיה כי "המרצע יצא מן השק". רק ארצות הברית מסוגלת להוביל את המהלך. תחילה לא השתכנע הובר. "אחשוב על העניין", אמר ללמונט. "אך מבחינה פוליטית זה ממש בלתי אפשרי. אתה יושב בניו יורק ואין לך מושג מה התחושות ברחבי המדינה בנוגע לחובות הבין־ממשלתיים האלה [...] הקונגרס רואה את צרפת עורמת כמויות גדולות של זהב, מגבירה את ההתחמשות". למונט ניסה לשכנע את הנשיא כי צעד כזה יסייע לו למעשה מבחינה פוליטית. "רבים מתלחשים בעניין הוועידה של 1932", הזהיר, וצעד דרמטי כזה ירגיע את הספקות אשר לכושר ההנהגה של הנשיא, שבגינו הוא מותקף. הוא סיים את דבריו כבדרך אגב בטון הסמכותי של שותף בכיר בג'"פ מורגן ושות': "עוד דבר אחרון, אדוני הנשיא. אם במקרה יצא בכלל משהו מזה, אנו תותח מתפרע על סיפונו של העולם מבקשים שחלקנו בנושא יישכח. זאת התוכנית שלך, ולא של אף אחד אחר". בתגובה לטלפון של למונט זימן הובר באותו יום אחר הצהריים את שלישיית יועציו הבכירים — שר החוץ הנרי סטימסון, שר האוצר אנדרו מלון וסגנו אוגדן מילס — לגבש מורטוריום ברוח הקווים שהתווה למונט. מלון הכריז על "התנגדותו בלי סייג" למהלך כזה, אך כבר למחרת היום יצא לחופשה באירופה.

שר האוצר האמריקאי ב-1930 אנדרו מלון. צילום: ספריית הקונגרס

להבדיל, סטימסון היה נלהב. הוא היה אריסטוקרט אמריקני אמתי. בן למשפחה ניו־יורקית עשירה, בוגר אקדמיית פיליפס באנדובר ובתי הספר למשפטים של ייל והרוורד, חבר באגודת "גולגולות ועצמות" ושותף במשרד עורכי דין של בני המעמד העליון בשם רּוט אנד קלארק. סטימסון היה הראשון מזן האנשים המבריקים בוול סטריט. הוא הביא למשרד החוץ הגינות ויקטוריאנית — כך למשל סירבו הוא ואשתו לארח בביתם גרושים. הוא החזיק בהשקפה אנטי־בדלנית חזקה. המחויבות שלו לקידום רצון טוב בין האומות הגיעה לידי כך שב־1929, כאשר גילה כי "הלשכה השחורה" של משרד החוץ מפצחת דרך קבע את התקשורת המוצפנת בין השגרירויות הזרות לממשלותיהן, הורה מיד להפסיק את הנוהג וטען: "ג'נטלמנים אינם קוראים את דברי הדואר של אחרים". בהסתמכו על עצותיו של ג'ורג' הריסון מניו יורק פד, עמית לאגודת "גולגולות ועצמות" ובעל השקפה אינטרנציונליסטית בענייני פיננסים בין־לאומיים, תמך בשמיטת חובות המלחמה מאז נכנס לתפקיד.

הבנקאי הנרי סטימסון ששירת כשר המלחמה של ארה״ב בזמן מלחמת העולם השנייה. צילום: הארכיון הלאומי בארה״ב

בו ביום שהציע הובר את המורטוריום לחברי הקבינט שלו פתח הקנצלר ברינינג ביוזמה משלו. ב־5 ביוני הוא חשף חבילת צעדי צנע חדשים, שכללה הורדה נוספת של משכורות עובדי המדינה, קיצוץ בדמי האבטלה ומסים חדשים. כדי להמתיק את הגלולה ליווה ברינינג את הצהרתו במנשר. ההצהרה של גרמניה נוסחה בטון סנסציוני ומתגרה וקבעה: "הגענו לקצה גבול ההתנזרות שביכולתנו להטיל על האומה", ההנחות הכלכליות שתוכנית יאנג התבססה עליהן הוכחו כשגויות, ולכן יש לשחרר את גרמניה מ"חובת הפיצויים הלא נסבלים" ומ"מסי הכניעה" המוטלים עליה. בסוף השבוע ההוא היה ברינינג בלונדון בביקור שתוכנן זמן רב מראש אצל ראש הממשלה רמזי מקדונלד. המשלחת של גרמניה בילתה את סוף השבוע בבית השרד הכפרי של ראש הממשלה ֵצ'ֵקְרס, באזור הכפרי של קנט, וביום ראשון 7 ביוני הצטרף אליהם נורמן. אחרי ארוחת צהריים נינוחה ל־19 סועדים, בהם אורחים דוגמת ג'ון גַלסוֹורת'י וג'ורג' ברנרד שאו, שניהם סופרים מוכרים מאוד בגרמניה, פרשו פקידי הרשות לדון בסוגיות הפיננסיות. ברינינג תיאר את המצב הנורא בגרמניה. באותה שנה, כשביקש הרייכסֵור (צבא גרמניה) לגייס 6,000 איש, התייצבו שמונים אלף, מחציתם במצב של תת־תזונה. האנשים מיואשים. המרקם החברתי הולך ונפרם. איום ההתססה הנאצית והקומוניסטית גובר מיום ליום.

בעוד ברינינג ממשיך בדבריו, הגיעו מברקים משגריר בריטניה בוושינגטון. הוא שמע זה עתה מסטימסון על המנשר והביע זעם על הטון הלעומתי שלו. שר החוץ הזהיר כי אסור בשום אופן שהגרמנים ינקטו פעולה חד־צדדית העלולה רק לגרום בריחה מסיבית של הכספים קצרי המועד מגרמניה ולבטל את מרבית היתרונות הטמונים במורטוריום המתוכנן של הובר, שעוד היה בגדר סוד. המברקים נפלו כהלם על הבריטים: זו פעם ראשונה שהם שומעים על המנשר משום שלא פורסם בעיתונות בבריטניה. אורחם לא הזכיר אותו משום שזה היה מסמך המיועד לצריכה פנימית, ולברינינג לא היו תוכניות דחופות לעסוק מחדש בפיצויים עד הסתיו לפחות. כל צעד של גרמניה להשעיית תשלום הפיצויים יהיה הרה אסון, אמר נורמן לאורחיו המזועזעים סביב השולחן. עוד פגיעות כאלה באמון האירופי ונמצא עצמנו מהר מאוד "עושים ניתוח שלאחר המוות" בגופתה של אירופה, הצהיר. זה היה אות פתיחה למרוץ. האם יצליח הובר לגייס תמיכה גדולה דייה ליוזמתו קודם שתתרוקן גרמניה מזהב? הטמפרטורה בוושינגטון היתה 39 מעלות, והצוותים במשרדי האוצר והחוץ עמלו שמונה שעות ביום במשרדים לא ממוזגים לעבד את הפרטים. צרו עליהם בנקאים מניו יורק אשר "באו לבכות [...] ואמרו שהם פושטים את הרגל", לדברי יועצו הכלכלי של סטימסון. אוגדן מילס, שעמד בראש משרד האוצר בהיעדרו של מלון, צעד הלוך ושוב במעבר התת־קרקעי המחבר את בניין משרד האוצר עם הבית הלבן כדי לתדרך את הנשיא. הובר עצמו נקרע מחששות. הביקורת הלא פוסקת של העיתונות ובדיחות ציניות על חוסר הפופולריות שלו נתנו בו את אותותיהן. כאשר ביקר ה"ג' ולס בבית הלבן בסתיו הוא מצא "אדם חולני, כורע תחת עול העבודה ומותש". מנטליות של מצור השתלטה על בית הנשיא. רוח הנכאים שאחזה בו היתה כה מדכאת עד כי סטימסון קבל על שהפגישה בחדרו היתה "כמו ישיבה באמבטיה של דיו".

בשלושת השבועות הראשונים של יוני איבדה גרמניה כ־350 מיליון דולר — מחצית עתודות הזהב שלה. בלונדון עמל נורמן לשדל את הבנקאים בבריטניה לא למשוך את כספם מגרמניה בשעה שמשברי הבנקאות הלכו ופשטו ברחבי אירופה ופקדו את הונגריה, רומניה, פולין וספרד. בשבת 20 ביוני ניתן פרסום פומבי לתוכנית הובר: ארצות הברית תמחל על שנה אחת של החזר קרן ועל ריבית של 245 מיליון דולר מחובות המלחמה שחייבות לה בריטניה, צרפת, איטליה וכמה ממדינות אירופה הקטנות יותר בתנאי שבעלות הברית עצמן תשעינה את קבלת הפיצויים מגרמניה בסך 385 מיליון דולר. התגובה היתה מחשמלת. ביום שני שלאחר מכן זינק שוק המניות של גרמניה ב־25 אחוז ביום אחד. הובר ניסה להתייעץ עם כל מי שרק אפשר כדי להכשיר את הקרקע להודעתו.

נאמר כי עוד קודם שחשף את תוכניתו בפומבי הוא גייס את תמיכתם של 21 סנטורים. הסנטור ארתור ונדנברג ממישיגן, שנפש בקנדה, קיים קשר בטלפון עם הנשיא מחנות כול־בו בטורונטו. כמה סנטורים וחברי בית הנבחרים הוזמנו אפילו ללון בבית הלבן. בוקר אחד קם שר החוץ בשעה חמש וחצי לטלפן לראש הממשלה מקדונלד. אנשי הממשל התייעצו עם כולם — חוץ מצרפת. במעשה האווילות הדיפלומטית המדהים ביותר בכל תקופת נשיאותו של הובר הוא שכח להכין מראש את הגורם שלא זו בלבד שהיה הנושה הגדול ביותר של גרמניה, אלא שריכז בידיו את הכוח הפיננסי הגדול באירופה. ממשלת צרפת הגיבה בהשתוממות, וההשתוממות התחלפה בזעם. שגריר ארצות הברית בצרפת וולטר ֵאְדג' היה אמור לבלות את אחר הצהריים עם שאר חברי הסגל הדיפלומטי בשדה המרוצים בלֹונְגָשן כאורחו של נשיא הרפובליקה. בשתי שנות שירותו ניסה להפיג את החשד ששרר בחוגי הממשלה של צרפת כי "אנו [האמריקאים] והבריטים רוקמים מזימות נגד צרפת". לצרפת היה הצבא המגויס הגדול בעולם; היו לה עתודות הזהב השניות בגודלן בעולם אחרי ארצות הברית, ומבחינה פיננסית היא היתה המדינה החזקה באירופה. כלכלת צרפת התמודדה עם השפל הכלכלי העולמי טוב מכל כלכלה אחרת. ואף על פי כן, ָקבלו מנהיגיה, האנגלו־סקסים עודם מתייחסים אליה כאל מעצמה מדרגה שנייה. בתאו של הנשיא בשדה המרוצים הותקף אדג' במטר של שאלות עוקצניות מצד חבורת פוליטיקאים זועמים של צרפת. טוב עשתה ארצות הברית כשמחלה לנושיה, אך כיצד יכלה להשעות את חובותיה של גרמניה לצרפת בצעד חד־צדדי בלי אפילו לטרוח להתייעץ עם צרפת? נוהגים בה כב"ילד חורג". פייר ָלָואל, ראש ממשלה סוציאליסט שהיה ללאומי, ביקש לדעת אילו ערובות יכולה ארצות הברית לספק להבטחת חידוש התשלומים כעבור שנה. שר אחר פתח בהתקפה סרקסטית ססגונית ביותר: צרפת מתבקשת לשלם את חשבון "חגיגת הפיוס" לכבוד "הרייך הבזבזני", ואילו וול סטריט והסיטי של לונדון מתבשמים מ"שחיטת העגל המפוטם". למחרת זימן אליו שר החוץ אריסטיד בִרָיאן את אדג' לשיחת תוכחה. הוא הצביע על הבנק אוף אינגלנד כמקור העיקרי לכל התוכנית ועל ביקורו של נורמן בארצות הברית שבועות אחדים קודם לכן כעדות חותכת למזימה הנרקמת בידי הבנקאים האנגלו־סקסים.

לצרפת היה הצבא המגויס הגדול בעולם; היו לה עתודות הזהב השניות בגודלן בעולם אחרי ארצות הברית, ומבחינה פיננסית היא היתה המדינה החזקה באירופה. כלכלת צרפת התמודדה עם השפל הכלכלי העולמי טוב מכל כלכלה אחרת

ביום שני יצאה כל העיתונות בצרפת בגנות רעיון המורטוריום. לה ז'ורנל די ֶד ָּבה, ביטאון התעשייה בצרפת, כתב בזעם: "ככל שחושבים על כך, כן נשארים פעורי פה לנוכח היוזמה של מר הובר". בוושינגטון החליט הנשיא כי על מלון, שהיה אז בבריטניה כדי להשתתף בטקס הסמכתו של בנו בקינגס קולג' בקיימברידג' ולקבל בעצמו את תואר הכבוד ה־15 שלו, לצאת לפריז לשנות את דעתם של הצרפתים. אף שכל עולם הפיננסים סער, בא מלון ללונדון בכוונה ברורה לא ליצור קשר עם פקידי משרד האוצר של בריטניה או עם פקידי הבנק אוף אינגלנד. החופשה היתה זמן מקודש. כאשר ניסה נורמן להתקשר אליו באמצעות מזכירתו בוושינגטון הוא נדחה בתואנה שמלון נמצא בביקור פרטי בעילום שם. בסופו של דבר תפס נורמן את מלון הבן בקיימברידג' ואיתר את אביו במלון קלרידג'. בתום דברי שכנוע קצרים נענה מלון בחוסר רצון לדחות את חופשתו המתוכננת בַקּפ ֵפָרה ונסע לפריז. הוא הגיע לעיר ב־25 ביוני, ובתחנת הרכבת גאר די נֹור קיבל את פניו רֹוֵּבר ָלקּור־ָגֶיהמן הבנק דה פרנס.

לשאלה "האם אתה שמח להיות בפריז, מר מלון?" ענה שר האוצר בחיוך לא מחייב שקשה להבחין בו: "מר לקור־גייה, אנחנו כאן". היה ברור שאינו מרוצה, ולכתבים הזכיר שוב ושוב כי הגיע לאירופה לבלות חופשה בריביירה עם בתו אליסה ובעלה הדיפלומט הצעיר דייוויד בר ּוס. בשבועות שלאחר מכן היה מלון עסוק במשא ומתן ארוך. כל יום צעד עם השגריר אדג' אל הבניין הישן והמעופש של משרד הפנים, שנמצאה בו גם המשטרה החשאית של צרפת. מלון העדיף בדרך כלל לאכול סנדוויץ' ליד שולחן עבודתו, אך עתה נאלץ לשבת לארוחות של שמונה מנות, כל אחת עם היין התואם, לפי כללי הדיפלומטיה של צרפת. בראש הצוות של צרפת, אשר ניהל משא ומתן ביום אך נאלץ להשתתף בישיבות לילה של האספה הלאומית, עמד ראש הממשלה לוואל. הוא היה בן חסותו של טרדֶיה, אשר אולץ להתפטר בדצמבר אחרי שנתפס בשערורייה בנקאית נוספת.

לוואל בן ה־46 היה ראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדות הרפובליקה השלישית. בן למשפחת איכרים בדרום צרפת, עורו כהה, שערו שחור וחלק ושפמו מדובלל. הוא נראה "מטומטם בהופעתו, כמלצר ראשי שקיבל חופשה אחרי יום עבודה מפרך". הוא אהב עניבות פרפר מלוכלכות וכובעי קש. מלון ניסה לשכנע את הצרפתים כי בתמורה לוויתור על פיצויים בסך כמאתיים מיליון דולר בשנה ייחסך להם תשלום של 115 מיליון דולר מהחזר חובות המלחמה, מכאן שהעלות נטו שלהם תהיה "רק" 85 מיליון דולר בשנה. האמריקאים לעומת זאת יוותרו על סך של 260 מיליון דולר בשנה. לוואל עמד בהתנגדותו. המשא ומתן נגרר שבועיים. מלון בן ה־76 היה צריך לפעול לפי שני לוחות זמנים — שעון וושינגטון ושעון פריז. המדינאים גילו זה עתה את יתרונות הטלפון. כל ערב, ולעתים פעמיים או שלוש פעמים ביום, התקשר מלון לבית הלבן מביתו של שגריר ארצות הברית. מערכת הטלפונים של צרפת היתה בתהליך של שיפוצים, ולכן פעלו בבית רק שני טלפונים, זה שבחדרו של שוער הבית בקומת המרתף וזה שבחדר השינה של אשת השגריר. לא פעם קשה היה לשמוע את קולו השקט של מלון. הסבלנות החלה לפקוע. כעסו של הובר גבר מיום ליום, והוא פרק את זעמו על צרפת והאשים את מלון בגישה רכה מדי כלפיה. בינתיים המשיכו עתודות הזהב של גרמניה לדמם.

ב־14 ביוני העמידו נגידי בנקים מרכזיים בגרמניה הלוואה בסך מאה מיליון דולר, אך הם נעלמו בתוך עשרה ימים. ברלין "דיממה למוות" בשעה שהיו צרפת וארצות הברית עסוקות בוויכוחים, קבל נורמן באחת משיחות הטלפון שלו עם הריסון בניו יורק, שהיו לדבר שבשגרה

ב־14 ביוני העמידו נגידי בנקים מרכזיים הלוואה בסך מאה מיליון דולר, אך הם נעלמו בתוך עשרה ימים. ברלין "דיממה למוות" בשעה שהיו צרפת וארצות הברית עסוקות בוויכוחים, קבל נורמן באחת משיחות הטלפון שלו עם הריסון בניו יורק, שהיו לדבר שבשגרה. ראש ממשלת בריטניה ניסח זאת ביומנו במילים חריפות יותר: "צרפת משחקת את משחקה האנוכי וצר העין בעניין הצעתו של הובר [...] אין זה מטבעה של צרפת הרשמית לעשות דבר טוב לשמו. וכך גרמניה מתמוטטת בעוד צרפת מתמקחת". המשא ומתן הסתיים ב־7 ביולי לאחר שהסכימה ארצות הברית שגרמניה תשעה רק מקצת תשלומי הפיצויים שלה, ואילו צרפת הסכימה להלוות לגרמניה את אותו חלק מן הפיצויים שיקבלו ממנה. שני הצדדים יכלו לטעון לניצחון. "מר מלון, עכשיו אתה יכול לחזור לחופשתך שהופסקה", אמר בסרקסטיות ראש ממשלת צרפת. שר האוצר יצא מיד לריביירה. זה היה מאוחר מדי. ב־17 ביוני הכריזה נֹורדדֹויטֶשה וֹולקַקֵמַריי—"דר נֹורדוֹוֶלה"—קונצרן גדול לצמר בגרמניה, על פשיטת רגל וחשף הפסדים של חמישים מיליון דולר שהצליח להסתיר בהעברת המלאי שלו במחירים מנופחים לחברה־בת הולנדית. הנורדוולה לא הפסיד את כל הכסף הזה בייצור שמיכות וכיסויי צמר. ככל הנראה הנהלתו הימרה על עלייה במחירי הצמר, צברה מלאים וקנתה צמר בעסקאות עתידיות — הימור שכשל לחלוטין.

ב־5 ביולי דיווח עיתון בבזל כי בנק בגרמניה שאת שמו לא נקב נתון בקשיים. השמועות פשטו בברלין, וב־6 ביולי, יום לפני סיום המשא ומתן על המורטוריום, פרסם הדנטבנק, מעסיקו הישן של שאכט והבנק השלישי בגודלו בגרמניה, הכחשה כי הוא נמצא בקשיים. בנק אינו יכול להתקיים בלי אמון. כאשר הוא נאלץ להכחיש שמועות, פירוש הדבר שהוא בצרות, בצרות צרורות ממש. כעבור יומיים הודיע לרייכסבנק ראש הדנטבנק יעקב גולדשמידט, עמיתו ויריבו הוותיק של שאכט, כי הבנק שלו אינו יכול לעמוד בהתחייבויותיו. מחליפו של שאכט ברייכסבנק היה הנס לותר, אשר בתפקידו כשר הכספים ב־1923, בתקופת שיא ההיפר־אינפלציה, מינה את שאכט באי־רצון לסוכן המטבע. אף שלותר לא היה חבר ברייכסטאג והיה "פוליטיקאי ללא מפלגה", הוא כיהן כקנצלר 18 חודשים. ב־1925 אולץ לפרוש בקלון לאחר שהורתה ממשלתו לקונסוליות ולנציגויות הדיפלומטיות להניף את דגל צי הסוחר, שדמה דמיון מחשיד לדגל הקיסר (שחור, לבן ואדום) לצד דגל הרפובליקה (שחור, אדום וזהב). מינויו לרייכסבנק לא היה בחירה מוצלחת. אף שהיה איש מנהלה מוכשר הוא התפרסם כפקיד עירוני חסר רגישות, ולא היו לו התכונות המתאימות לניהול בנק מרכזי. בייחוד לא הבין את הממד הפסיכולוגי של המשבר ואת החשיבות שבהחזרת האמון.

הנס לות׳ר, מנהל הבנק של גרמניה בין 1933-1930. צילום: הארכיון הפדרלי של גרמניה

ב־8 ביולי טלפן לותר לנורמן. מצבו של הרייכסבנק היה נואש. הוא איבד נתח עצום מעתודות הזהב שלו. אם ינסה לחלץ את הדנטבנק, הוא ירד אל פחות מהסף המינימלי של עתודות שעליו להחזיק על פי החוק, ובאווירה הקיימת יגרור הדבר הסתערות על הכסף. הוא עמד אפוא לפני בעיה נוראה אם לתמוך במטבע ולהניח לדנטבנק לקרוס או לנסות לתמוך במערכת הבנקאות המקומית ולחזות בבריחת שרידי העתודות שלו מן המדינה. זה היה אחד מאותם המצבים שאין בהם חלופה טובה, אלא רק בחירה בין תוצאה גרועה לתוצאה הרת אסון. המוצא היחיד של לותר היה ללוות מחוץ־לארץ. הוא היה זקוק למיליארד דולר, כך אמר לנורמן. ב־9 ביולי עלה לותר על מטוס פרטי בברלין, "פניו העגולים חרוצים באותות חרדה עמוקים". זו היתה הפעם הראשונה שנגיד בנק מרכזי נוקט צעד כזה בשל מצבו הנואש. באמסטרדם נועד לותר שעתיים עם נגיד הבנק המרכזי של הולנד, ומשם המריא לבריטניה. בשדה התעופה קרֹ וידֹון קיבלו את פניו נורמן ושר החוץ של בריטניה ארתור הנדרסון. החבורה נסעה ללונדון, ושם נועד לותר קצרות עם שר האוצר פיליפ סנאודן. נורמן היה צריך להתייצב בבזל למפגש החודשי של מועצת המנהלים של BIS, ולותר החליט להצטרף אליו לספינה עד ָק ֶלה, ומשם להמשיך ברכבת.

במסע תיאר לותר את מצבה המידרדר של גרמניה, ועתה הבין נורמן סוף־סוף כי המשחק אבוד. מצבה הכלכלי של גרמניה היה בלא תקנה. כל שיכול לעשות כנגיד בנק מרכזי היה להעמיד הלוואה זמנית כדי להרוויח מעט זמן. גרמניה שקועה במים עמוקים, והיא הולכת וטובעת. הנתונים אינם מותירים מוצא. התל"ג של גרמניה הוא 13 מיליארד דולר, והוא מצטמצם מדי חודש בחודשו. חובות הפיצויים הם בסך תשעה מיליארד דולר, וההתחייבויות הפרטיות לגורמים זרים הן בסך שישה מיליארד דולר, מהם 3.5 מיליארד דולר לטווח קצר, ואפשר למשוך אותן בכל רגע. בשנה האחרונה ברחו מהמדינה יותר מ־500 מיליון דולר, ובעתודות נותרו בקושי 250 מיליון דולר. בעבר לחצו הריסון ונורמן על לותר להחמיר עוד יותר את מדיניות האשראי כדי לעצור את בריחת ההון, אך לנוכח מערכת בנקאות העומדת על סף קריסה לא נותר לו מרחב פעולה. תקוותו היחידה, אמר לו נורמן, טמונה בקבלת הלוואה ארוכת טווח מצרפת, המדינה היחידה באירופה שלה די עתודות זהב כדי לחלץ את גרמניה. הוא הזהיר אותו כי כסף יבוא מצרפת רק בתנאים פוליטיים דרקוניים.

עטיפת הספר

לותר ונורמן נפרדו בק ֶלה. משם המשיכו נורמן לבזל ולותר לפריז. מֹוֶרה, נגיד הבנק דה פרנס, קיבל את פני לותר בתחנת הרכבת גאר די נֹור. ביום שישי 10 ביולי הוא סעד ארוחת צהריים בבנק עם העוצרים. שני המשפיעים שבהם, פרנסואה דה ונדל והברון אדוארד דה רוטשילד, אנטי־ גרמנים נחרצים, דחו את הרעיון שהבנק של צרפת יעמיד אשראי ואמרו ללותר כי תקוותו היחידה היא לקבל הלוואה מן הממשלה. בשעות אחר צהריים והערב נדד נשיא הרייכסבנק הלוך ושוב בין משרד ממשלתי אחד למשנהו והחמיץ רכבות לברלין זו אחר זו. ממשלת צרפת הודיעה לו כי היא עשויה להיות מוכנה להלוות עד 300 מיליון דולר בתנאי שגרמניה תזנח את איחוד המכסים עם אוסטריה, תפסיק את בנייתן של שתי סיירות ה"כיס" (בפי הבריטים pocket battleships), ² תעלה את שיעורי הריבית בחדות כדי לעצור את בריחת ההון אל מחוץ למדינה ו"תכוון את מדיניותה חד־משמעית לכיוון דמוקרטיה ופציפיזם" בכך שתאסור הפגנות של ארגונים לאומניים.

מאחר שלותר לא היה אלא נשיא הרייכסבנק, הוא לא הוסמך לקבל את התנאים האלה. בשבת 11 ביולי המריא מֶלהבּורֶז'ה לברלין. על סוף השבוע הזה כתב השבועון טיים: "מאז הימים של יולי 1914 שהלכה והתרקמה בהם מלחמת העולם לא רחשו שמועות כה חזקות בתקיפות שכזאת". בשמונה בערב התכנס הקבינט של גרמניה וישב עד שעות הבוקר המוקדמות. כל העיתונים הגדולים של גרמניה מחו בזעם על "הסחיטה הפוליטית" של צרפת והזהירו כי הדבר רק יגביר את "המרירות של העם הגרמני" כלפיה. נפוצו שמועות כי הנשיא הינדנבורג יתפטר אם תיכנע הממשלה. שמועה מחרידה עוד יותר הגיעה ברשתות התקשורת: הקבינט שוקל להלאים את כל התעשייה הפרטית, את הבנקים, את הספנות ואת המסחר. ביום ראשון הודיע הקבינט של גרמניה כי הוא דוחה את ההצעה של צרפת.

חברי הקבינט של צרפת, אשר יצאו לסוף שבוע ארוך לרגל יום הבסטיליה — לוואל בביתו הכפרי, שר החוץ בריאן לדיג בחוותו בקֹו ְשֵרל ושר הכספים ְפ ַל ְנ ֶדן בחוף בריטני — נקראו לחזור לפריז. הם שמעו משגריר גרמניה ד"ר לאופולד פון הוש בקשה נרגשת לשקול מחדש את עמדתם. האם הם באמת מעוניינים שתפרוץ מהפכה בגרמניה? אף שלוואל הסכים כי "הם הגיעו לנקודת הכרעה בהיסטוריה העולמית", הוא סירב להציע כל הצעה חדשה. פאול ַאיינזיג ביטא את דעתם של רבים באירופה באותם ימים כשכתב לימים: "על חורבות העושר, השגשוג והיציבות של אומות אחרות הצליחה צרפת לבסס את ההגמוניה הפוליטית־פיננסית שלה על אירופה, כפי ששאפה". שגריר ארצות הברית בברלין פרדריק ָס ֶקט ִטלגרף לוושינגטון וציין כי אם לא תקבל גרמניה מיד 300 מיליון דולר, היא תכריז על פשיטת רגל לאומית ולא תעמוד בהחזר של שלושה מיליארד דולר לבנקים ולמשקיעים בארצות הברית. ג'ורג' הריסון כינס ישיבת חירום בניו יורק פד בהשתתפות סגן השר מילס ושני האנשים הבקיאים ביותר בסוגיית גרמניה — אוון יאנג ופרקר גילברט.

הם הגיעו למסקנה כי אחרי שארצות הברית כבר תרמה 300 מיליון דולר באמצעות המורטוריום על חובות המלחמה, זו תהיה זריקת כסף לריק. בו בערב התקיימה בברלין ישיבת קבינט ארוכה נוספת. להפתעת הנוכחים הוזמן שאכט לדיון והושב לצד הקנצלר. שיחק לו המזל, ולמחרת עמדו להתפרסם בלונדון ובניו יורק המהדורות של ספרו "קץ הפיצויים" (The End of Reparations) בארצות הברית ובאנגליה. הספר תקף קשות את הפיצויים ותיאר את המהלך כ"הקזת דמה של גרמניה עד חיוורון" ו"הריסת האשראי של גרמניה". בייחוד צוטטה מובאה אחת בעיתונים של בריטניה וארצות הברית:

לא הופגנה מעולם אוזלת היד של ראשי הכלכלה של העולם הקפיטליסטי הפגנה נוקבת יותר [...] קפיטליזם שאין ביכולתו לספק מזון לפועלי העולם אין לו זכות קיום. חטאה של השיטה הקפיטליסטית טמון בחיבור שלה למדיניות האימפריאליזם והמיליטריזם [...] המעמדות השולטים כיום בעולם נכשלו לחלוטין הן במנהיגותם הפוליטית הן בזו הכלכלית.
ביקורת שכזו מפי "מי שעמד בראש אחד המוסדות הקפיטליסטיים החזקים בעולם" היא חריגה למדי, ציין הניו יורק טיימס.

שאכט האיץ בקבינט — בביטחון העצמי הרגיל שלו — להשעות את התשלומים לנושיםהזרים של דנטבנק ולאלץ אותם לשאת בתוצאות פזיזותם בהעמדת הלוואות בלא שיקול דעת. הממשלה העריכה כי צעד כזה עלול לסכל כל תקווה להצלה מבחוץ, והחליטה לדחות את עצתו. ישיבת הקבינט הסתיימה בשתיים לפנות בוקר. מאוחר יותר בבוקר יצא לותר לטיסה נוספת, הפעם לבזל, בניסיון נואש אחרון לדבר על לבם של נגידי הבנקים המרכזיים שהתכנסו ב־BIS. הם הסתגרו 12 שעות, ולבסוף יצאו והודיעו כי לא יעמידו כל אשראי נוסף. באחת עשרה ועשרים לפי שעון בזל תפס הריסון את נורמן בטלפון. בן שיחו האנגלי נשמע "עייף, ממורמר ומיואש". הוא דיווח כי הבעיה "גדולה מדי בעבור הבנקים המרכזיים". הפתרון היחיד הוא חיסולו של כל המבנה של חובות המלחמה והפיצויים שהכביד על העולם בתריסר השנים הקודמות. בבוקר יום שני 13 ביולי, בשעה שלותר עמד לצאת לבזל, לא פתח דנטבנק את שעריו. על הדלתות הנעולות של סניפיו הודבק צו ממשלתי המבטיח את ערבות הממשלה לפיקדונות הבנק. במסיבת עיתונאים גילה יעקב גולדשמידט כי בשלושת החודשים הקודמים איבד הבנק ארבעים אחוז מפיקדונותיו, כ־240 מיליון דולר, כמחציתם פיקדונות של זרים. את האשמה להסתערות המשיכות מן הבנק הוא הטיל על השמועות הפרועות שהפיצה התעמולה האנטישמית של העיתונות הלאומנית.

בדנציג ובריגה, בפולין, ביוגוסלביה ובצ'כוסלובקיה הושעתה פעילות הבנקים. תיירים מגרמניה ברחבי אירופה, אפילו באתרי מרפא יוקרתיים כמריינבאד וקרלסבאד, נתקעו עם מארקים, ובתי המלון והחנויות סירבו לקבלם

הרייכסבנק קיווה להכיל את האירוע והתיר לפתוח את שאר הבנקים. עד הגבילו את המשיכות ללא יותר מעשרה אחוזים מיתרתו של כל מפקיד. בפרוורי ברלין הגיעה ההסתערות על הבנקים לידי כך שהם נאלצו לסגור את שעריהם בשמירה כבדה של המשטרה. בהמבורג פרצו פה ושם מהומות, והאשם בהן הוטל על תועמלנים קומוניסטים. בערב הכריז הנשיא הינדנבורג על שני ימי פגרה לבנקים. השלטונות קיוו שפסק זמן קצר יאפשר לאנשים לשוב לנהוג בהיגיון. הפעם נותרו בנקים בכל רחבי גרמניה סגורים במשך שבועיים והציעו רק שירותים בסיסיים של תשלומי משכורת ומסים. בפרק הזמן הזה הושבתו למעשה חיי המסחר במדינה. בהונגריה נסגרו כל הבנקים לשלושה ימים. בווינה סגר את שעריו עוד בנק גדול.

בדנציג ובריגה, בפולין, ביוגוסלביה ובצ'כוסלובקיה הושעתה פעילות הבנקים. תיירים מגרמניה ברחבי אירופה, אפילו באתרי מרפא יוקרתיים כמריינבאד וקרלסבאד, נתקעו עם מארקים, ובתי המלון והחנויות סירבו לקבלם. ממשלת גרמניה פרסמה צווים זה אחר זה. על אף האבטלה הגבוהה הרקיעו שערי הריבית ל־15 אחוז, ובלבד שהכסף יישאר במדינה. הושעו כל התשלומים בגין חובות החוץ קצרי המועד של גרמניה. כל חילופי המטבע נותבו דרך הרייכסבנק וכל התנועות של כסף אל מחוץ לגרמניה פוקחו בקפידה — פעולות שמשמעותן המעשית היתה נטישת בסיס הזהב. בפעם השנייה בתוך פחות משמונה שנים ניצבה גרמניה לפני אסון כלכלי.

למרבה הפלא, על אף התוהו ובוהו הפיננסי נשמר השקט במדינה, פרט למהומות קטנות בלייפציג, בדרזדן, בדיסלדורף ובקובלנץ. היתה אווירה של "פסיביות מאופקת שמקורה בהשלמה יגעה עם הבלתי נמנע", תוצאה של עשור של תהפוכות כלכליות, כתב הניו יורק טיימס.40 שגריר בריטניה חזר אחרי היעדרות של כמה שבועות וציין כי הוא "הופתע מאוד מן הרחובות הריקים ומן השקט הלא טבעי שאפף את העיר, ובייחוד מאווירה של מתח קיצוני הדומה מאוד למה שחזיתי בברלין בימים המכריעים ערב המלחמה [...] אדישות ופטליזם
מזרחיים כמעט". "בנסיבות כאלה", המשיך, שב ועלה המוניטין הפיננסי של ד"ר שאכט, והוא חזר למרכז הבימה [...] חוגים קטנים אך הולכים ומתרחבים חושבים כי ד"ר שאכט עשוי להיות האדם המתאים להצלת גרמניה, אם רק יתגבר על חוסר הפופולריות שלו בחוץ־לארץ, ובייחוד בארצות הברית, וכן בקרב הסוציאל־דמוקרטים הממשלה אכן ניסתה לשכנע את שאכט לחזור לפעילות והציעה לו את תפקיד "צאר" הבנקאות, ובכלל זה את האחריות לפתרון כל הבעיות שנגרמו מן ההתפוררות הפיננסית. הוא חשש כי מציעים לו קובעת של רעל, דחה את ההצעה וחזר לאחוזתו בכפר בציפייה להתפתחויות. קריסת מערכת הבנקאות של גרמניה בקיץ 1931 הטילה את הכלכלה להידרדרות נוספת. בששת החודשים שלאחר מכן ירד הייצור עוד בעשרים אחוז. בראשית 1932 הגיע מדד הייצור של התעשייה לשישים אחוז מרמתו ב־1928. כמעט שישה מיליון איש, שליש מכוח העבודה, היו מובטלים.

באוקטובר 1931 ארגנו מפלגות הימין עצרת משותפת באתר מרפא הררי קטן באדַהרצּבּורג, אחד המקומות היחידים שלא נאסרו בהם המדים החומים של הנאצים. זה היה מפגש של כל מי שהתנגד עתה או בעבר לדמוקרטיה בגרמניה. העיירה קושטה בדגלים בצבעים הישנים של הקיסר. התייצבו שם גנרלים ואדמירלים ישישים יוצאי המלחמה הקודמת, למשל שני בניו של הקייזרלשעבר,הנסיכים ַאייטל פרידריך ואוגוסט וילהלם. הם התחככו במגוון תעשיינים, פוליטיקאים, ב־5,000 אנשי מיליציה פרה־צבאית שצעדו בצעדי אווז ובכוחות סער מן הסיעות השונות. את האירוע פתחו כומר לותרני וכומר קתולי בבקשה להדרכה אלוהית. כוכב האירוע היה אדולף היטלר, והוא משך את הזרקורים בנאומיו המאולתרים. רחש גדול לא פחות נשמע כאשר עלה לבימה שאכט בהופעתו הפומבית הראשונה כבעל בריתם של הנאצים. הוא האשים את הממשלה כי היא מוליכה שולל את העם בכל הקשור לסכומי החוב החיצוני ועתודות הזהב.

אשר למדיניות הכלכלית של האופוזיציה הוא שמר על ערפול, ואמר רק כי "התוכנית שעל הממשלה לבצע צריכה להתבסס על כמה רעיונות יסוד זהים לאלה של פרידריך הגדול אחרי מלחמת שבע השנים". הנאום עורר זעם ברייכסטאג ובממשלה. הכרזה פומבית מפיו של נשיא הרייכסבנק לשעבר כי המדינה בפשיטת רגל, אף שהיתה נכונה ביסודה, נתפסה כחוסר אחריות נקמני וכבגידה העלולה אף להחמיר את המהומה הכלכלית. הכעס גבר בעיקר משום שרוב החוב החיצוני נצבר בכהונתו של שאכט. בפרלמנט ובעיתונות היו אפילו קריאות להעמידו לדין בגין בגידה חמורה. שאכט ניתק את יחסיו עם השמאל זמן רב קודם לכן. עתה גם הרחיק את עצמו מן המרכז הדמוקרטי. ביתו היחיד היה עם הנאצים. אף כי המאבק נגד הפיצויים הסתיים למעשה, המערכה האחרונה במאבק על עתידה של גרמניה רק עמדה להתחיל.

ליאקת אחמד הוא בנקאי עתיר ניסיון. הוא בוגר האוניברסיטאות הרווארד בארצות הברית וקיימבריג' שבאנגליה, עבד שנים רבות בבנק העולמי בוושינגטון, והוא חבר במועצות מנהלים של מוליכי המשק והכלכלה בארצות הברית.

המאמר מבוסס על פרק מספרו של ליאקת אחמד ״אדוני הכסף״ שרואה אור בהוצאת עם עובד. תרגם: יהודה פורת