אלכסון קלאסיק סיפורים שסיפרנו לעצמנו

כמה מהזכרונות היקרים ביותר שלנו מעולם לא קרו - ואולי בכלל קרו למישהו אחר. לעתים קרובות, האמת היחידה היא האמת הנרטיבית
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

ב-1993, לקראת יום הולדתי ה-60, התחלתי לחוות תופעה מוזרה – התעוררות ספונטנית ובלתי נשלטת של זיכרונות מוקדמים, זיכרונות ששכנו רדומים למעלה מ-50 שנה. ולא רק זיכרונות, אלא גם הלכי הרוח, המחשבות, האווירות והתשוקות האופפים אותם – ובייחוד זיכרונות מילדותי בלונדון לפני מלחמת העולם השנייה. ההתעוררות הזו ריגשה אותי, ולכן התיישבתי לכתוב שני ספרי זיכרונות קצרים, האחד על מוזיאוני המדע הגדולים של סאות' קנסינגטון, שהיו הרבה יותר חשובים בשבילי מאשר בית הספר בילדותי; האחר על האמפרי דייווי, כימאי מתחילת המאה ה-19 שהיה אחד מגיבוריי באותם ימים רחוקים; הוא תיאר את ניסוייו בססגוניות רבה ששבתה את לבי והעניקה לי את ההשראה לחקותו. אני חושב שניסיונות הכתיבה הקצרים האלה עוררו בי צמא אוטוביוגרפי כללי יותר במקום להרוות אותו, ובסוף 1997 פתחתי בפרויקט בן שלוש שנים לכתיבת זיכרונות ילדותי, אשר ראו אור ב-2001 בשם "הדוד טונגסטן".

ד״ר אוליבר סאקס בפסטיבל ספרים בברוקלין, 2009. צילום: לואיג׳י נובי

ד״ר אוליבר סאקס בפסטיבל ספרים בברוקלין, 2009. צילום: לואיג׳י נובי

ציפיתי לכמה פערים בזיכרון – ראשית, כי האירועים שעליהם כתבתי התרחשו 50 שנה או יותר קודם לכן, ורוב האנשים שהיו עשויים לחלוק אתי את הזיכרונות האלה, או לאשר את העובדות, כבר מתו; ושנית, כי בכתיבה על 15 השנים הראשונות של חיי לא יכולתי להיעזר במכתבים ובמחברות שהתחלתי למלא בחריצות החל מגיל 18 בערך. השלמתי עם העובדה שלבטח שכחתי או איבדתי לא מעט, אבל הנחתי שהזיכרונות שכן השתמרו – בייחוד אלה שהיו חדים, מוחשיים ועשירים בפרטים – תקפים ואמינים; כך שהגילוי שהם אינם כאלה הסב לי זעזוע עמוק.

דוגמה בולטת לכך, הראשונה שגיליתי, קשורה לשתי תקריות הפצצה שתיארתי ב"הדוד טונגסטן", אשר התרחשו בחורף של 1940-41 במהלך הבליץ על לונדון:

ערב אחד פצצה של 450 קילוגרם נפלה בחצר הסמוכה, אך למרבה המזל היא לא התפוצצה. כולנו (הרחוב כולו, כך נראה) התגנבנו משם באותו לילה (המשפחה שלי הלכה לדירה של בן דוד) – רבים מאיתנו עדיין בפיג'מות – בשקט ככל האפשר (האם רעד יפעיל את הפצצה?). ברחובות שרר חושך מוחלט בגלל ההאפלה, וכולנו נשאנו  פנסים שעומעמו בעזרת נייר קרפ אדום. לא היה לנו מושג אם בתינו עדיין יעמדו על תלם בבוקר.

במקרה אחר, פצצת תבערה, פצצת תרמיט, נפלה מאחורי הבית שלנו ובערה בחום לבן, רותח ונורא. לאבי הייתה משאבה ידנית, ואחיי הביאו אליו דליים של מים, אבל נדמָה שהמים חסרי תועלת לנוכח האש השטנית – שהם רק מבעירים אותה בלהט רב יותר. רחשי פיצוח אלימים נשמעו כשהמים פגעו במתכת הרותחת, ובינתיים המסה הפצצה את המעטפת של עצמה וירקה טיפות וסילונים של מתכת נוזלית לכל עבר.

כמה חודשים לאחר פרסום הספר דיברתי על התקריות האלה עם אחי, מייקל. מייקל גדול ממני בחמש שנים והיה איתי בברייפילד, הפנימייה שאליה פינו אותנו בתחילת המלחמה (ובה ביליתי ארבע שנים אומללות, עם תלמידים בריונים ומנהל סדיסט). אחי אישר מיד את תקרית הפצצה הראשונה ואמר, "אני זוכר את זה בדיוק כמו שתיארת". אבל בנוגע לתקרית השנייה הוא אמר, "אתה לא ראית את זה. לא היית שם".

אך אף על פי שאני מבין כעת, אינטלקטואלית, שהזיכרון הזה "כוזב", הוא עדיין נראה לי אמיתי, "שלי" לא פחות. הייתכן, תהיתי, שהוא נעשה אמיתי, אישי, מוטמע בתודעתי לא פחות מאשר זיכרון ראשוני אותנטי? 

דבריו של מייקל טלטלו אותי. איך הוא יכול לפקפק בזיכרון שאני מוכן להישבע עליו בבית המשפט, זיכרון שמעולם לא הטלתי בו ספק? "למה אתה מתכוון?" מחיתי. "אני רואה את הפצצה לנגד עיניי גם עכשיו, אבא והמשאבה, ומרקוס ודייוויד עם דליי המים. איך יכול להיות שאני רואה את כל זה בבירור אם לא הייתי שם?"
"אתה לא ראית את זה", חזר מייקל. "שנינו היינו בברייפילד בזמנו. אבל דייוויד [אחינו הבכור] כתב לנו מכתב על זה. מכתב עשיר ודרמטי. אתה קראת אותו בשקיקה". מסתבר שלא זו בלבד שקראתי את המכתב בשקיקה, אלא שבניתי את המחזה במוחי לפי מילותיו של דייוויד ואז ניכסתי אותו והפכתי אותו לזיכרון אישי שלי.

אחרי שמייקל אמר את זה, ניסיתי להשוות בין שני הזיכרונות – בין הראשוני, שעליו חותמת בלתי מעורערת של חוויה ישירה, לבין השניוני, שבניתי לי. בזיכרון הראשון יכולתי לדמיין את עצמי בתוך גופו של ילד קטן הרועד בפיג'מה הדקה שלו – היה זה חודש דצמבר, ואני הייתי מבועת – ובגלל שהייתי נמוך בהשוואה למבוגרים הגדולים שסביבי, היה עלי למתוח את צווארי כדי לראות את פניהם.

המראה השני, של פצצת התרמיט, היה בהיר לא פחות בעיניי – עשיר, מפורט ומוחשי. ניסיתי לשכנע את עצמי שיש לו איכות שונה מזו של הזיכרון הראשון, שיש סימנים לכך ששאלתי אותו מחוויותיו של אדם אחר, שתרגמתי אותו מתיאור מילולי לתמונה. אך אף על פי שאני מבין כעת, אינטלקטואלית, שהזיכרון הזה "כוזב", הוא עדיין נראה לי אמיתי, "שלי" לא פחות. הייתכן, תהיתי, שהוא נעשה אמיתי, אישי, מוטמע בתודעתי (ובמערכת העצבים שלי, מסתבר) לא פחות מאשר זיכרון ראשוני אותנטי? האם פסיכואנליזה, או אפילו דימות מוחי, יוכלו להבחין בין שני סוגי הזיכרונות? חוויית הפצצה ה"כוזבת" שלי הייתה דומה מאוד לחוויה האמיתית, ובקלות הייתה יכולה להיות גם חוויה אישית שלי. הנוכחות שלי שם לא הייתה בלתי מתקבלת על הדעת; אחרת, ייתכן שתיאוריו של אחי לא היו משפיעים עלי בצורה עזה כל כך. כולנו "מעתיקים" חוויות במידת מה, ולעתים אנו לא לגמרי בטוחים אם חוויה כלשהי היא משהו ששמענו או קראנו עליו, ואולי אף חלמנו אותו, או שמא חווינו אותה באמת.

הדבר נכון בייחוד לזיכרונות מוקדמים מאוד שאפשר לכנותם "הזיכרונות המוקדמים ביותר". יש לי זיכרון מוחשי מסביבות גיל שנתיים: אני מושך בזנבו של הצ'או צ'או שלנו, פיטר, בזמן שהוא מכרסם עצם מתחת לשולחן בכניסה לבית. הוא מזנק ונושך אותי בלחי, ואני נישא אל המרפאה הביתית של אבי ומקבל שני תפרים.  יש פה מציאות אובייקטיבית: פיטר נשך אותי בלחי כשהייתי בן שנתיים, ועדיין יש לי צלקת. אבל האם אני באמת זוכר זאת, או שמא סיפרו לי על התקרית ואני בניתי "זיכרון" שהתקבע אט אט במוחי מכוח ההישנות? הזיכרון נראה לי עז ואותנטי, והתחושה שמתלווה אליו אמיתית לגמרי: אחרי התקרית הזו פיתחתי רתיעה מחיות גדולות – כשהייתי בן שנתיים פיטר היה גדול כמעט כמוני – פחד שהן יתקפו או ינשכו אותי בפתאומיות.

 

רונלד רייגן ואשתו ננסי בצפון קרוליינה בעת קמפיין הבחירות שלו לנשיאות ארה״ב, 1980. צילום: ספריית רונלד רייגן

רונלד רייגן ואשתו ננסי בצפון קרוליינה בעת קמפיין הבחירות שלו לנשיאות ארה״ב, 1980. צילום: ספריית רונלד רייגן

דניאל שכטר כתב בהרחבה על עיוותי זיכרון ו"תעתועי המקור" (source confusions) המתלווים להם, ובספרו "Searching for Memory" הוא מציג סיפור ידוע על רונלד רייגן:

בקמפיין הבחירות של 1980 חזר רונלד רייגן שוב ושוב על סיפור קורע לב: טייס במפציץ במלחמת העולם השנייה, שפקד על אנשי צוותו להימלט מהמטוס אחרי שזה נפגע קשה מירי אויב. התותחן הצעיר שלו נפצע אנושות ולא היה יכול להימלט. רייגן בקושי הצליח לעצור את דמעותיו כשהוא מלמל את תשובתו ההרואית של הטייס: "לא חשוב. נרד איתה ביחד". העיתונות הבינה במהרה שהסיפור זהה כמעט במדויק לסצנה מהסרט A Wing and a Prayer מ-1944, ושככל הנראה רייגן שמר במוחו את העובדות אבל שכח את מקורן.

אני מניח שחלק מהתשוקות והדחפים שנראים לי לגמרי שלי נבעו מהצעותיהם של אנשים אחרים, שהשפיעו עלי מאוד, במודע או שלא במודע, ואז נשכחו

באותו זמן היה רייגן גבר נמרץ בן 69, שיכהן כנשיא שמונה שנים. הוא יפתח שיטיון מובהק רק בשנות ה-90. אבל הוא עסק במשחק והעמדת פנים לאורך חייו, ומאז צעירותו הייתה בו נטייה לפנטזיה רומנטית ולתיאטרליות. רייגן לא זייף רגשות כשהוא סיפר את הסיפור הזה – הסיפור שלו, המציאות שלו, כפי שהוא תפס אותה – ולו היה נבדק בגלאי שקר (דימות מוחי תפקודי עדיין לא הומצא באותם ימים), לא היו מתגלים בו סימנים כלשהם המעידים על שקר מודע.

מדהים להבין שיכול להיות כי חלק מהזיכרונות היקרים ביותר שלנו מעולם לא קרו – ואולי בכלל קרו למישהו אחר. אני מניח שחלק מהתשוקות והדחפים שנראים לי לגמרי שלי נבעו מהצעותיהם של אנשים אחרים, שהשפיעו עלי מאוד, במודע או שלא במודע, ואז נשכחו. כמו כן, אף שאני מרצה לעתים קרובות על נושאים דומים, אני לעולם לא מצליח לזכור, לטוב ולרע, מה בדיוק אמרתי בהרצאות הקודמות; ואני לא מסוגל להביא את עצמי להסתכל בהערותיי מאותן הרצאות. מכיוון שאני לא זוכר באופן מודע את הדברים שאמרתי בעבר ולא נעזר בטקסט, אני מגלה את הנושאים שלי בכל פעם מחדש, ולעתים קרובות הם נראים לי חדשים ורעננים. ייתכן ששכחה מסוג זה הכרחית לקריפטומנזיה יצירתית או בריאה, כזו שמובילה להרכבה, לתמלול ולסיווג מחדש של מחשבות ישנות.

לפעמים הפערים האלה מובילים לפלגיאט-עצמי, ואני מוצא את עצמי משחזר ביטויים או משפטים שלמים כאילו היו חדשים, ולעתים מתווספת לכך שכחה אמיתית. כשאני מעיין במחברותיי הישנות, אני מגלה שחלק גדול מהמחשבות ששרבטתי בהן נשכחו למשך שנים, ואז קמו לתחיה, עובדו והופיעו כחדשות. אני מניח ששכחות כאלה קורות לכולם, ואולי בייחוד לסופרים,לציירים ולמלחינים, שהרי ייתכן כי היצירתיות זקוקה לשכחה מהסוג הזה כדי שזיכרונות ורעיונות יוכלו להיוולד מחדש ולהתגלות בהקשרים חדשים ומנקודות מבט חדשות.

לפעמים הפערים האלה מובילים לפלגיאט-עצמי, ואני מוצא את עצמי משחזר ביטויים או משפטים שלמים כאילו היו חדשים, ולעתים מתווספת לכך שכחה אמיתית

מילון וובסטר מגדיר את המילה plagiarize (לבצע פלגיאט), כ"לגנוב ולהציג (רעיונות או מילים של אדם אחר) כשלך: להשתמש (בעבודתו של אדם אחר) בלי לתת קרדיט למקור... לבצע גניבה ספרותית: להציג רעיון או עבודה שנלקחו ממקור קיים כחדשים ומקוריים". ישנה חפיפה ניכרת בין ההגדרה הזו להגדרה של "קריפטומנזיה". ההבדל העיקרי הוא שפלגיאט, כפי שמקובל להבינו ולהוקיעו, הוא פעולה מודעת ומכוונת, בעוד שקריפטומנזיה אינה מודעת ואינה מכוונת. ייתכן שיש להחדיר טוב יותר את המונח "קריפטומנזיה", כי גם אם אפשר לדבר על "פלגיאט בלתי מודע", עצם השימוש במילה "פלגיאט" טעון מבחינה מוסרית ומרמז על פשע או רמייה, ולכן הוא שומר על שליליותו גם כשהוא "בלתי מודע".

ב-1970 הלחין ג'ורג' הריסון שיר מצליח בשם My Sweet Lord, והתברר כי ישנם קווי דמיון רבים בינו לין שיר של רונלד מאק (He's So Fine), שהוקלט שמונה שנים קודם לכן. כשהפרשה הגיעה לבית המשפט קבע השופט שהריסון אשם בפלגיאט, אבל בדברי הסיכום שלו הפגין אהדה ורגישות פסיכולוגית. הוא סיכם:

האם הריסון השתמש במכוון במוזיקה של He's So Fine? אני לא חושב. ובכל זאת... לפי החוק, מדובר בהפרת זכויות יוצרים, וחומרת העבירה אינה פוחתת אף שלא נעשתה במודע.

הלן קלר הואשמה בפלגיאט כשהייתה בת שתים עשרה בלבד. אף על פי שהייתה חרשת ועיוורת מגיל צעיר, ואף על פי שעד שפגשה את אנני סאליבן בגיל שש הייתה למעשה נטולת שפה, היא הפכה לכותבת פורייה מרגע שלמדה שפת סימנים וברייל. כילדה היא כתבה, בין היתר, סיפור שנקרא The Frost King ונתנה אותו לחברה כמתנת יומולדת. כשהסיפור ראה אור במגזין, הבינו הקוראים במהרה שהוא דומה מאוד ל-The Frost Fairies, סיפור ילדים קצר מאת מרגרט קנבי (Canby). ההערצה לקלר הפכה לפתע לגינוי, והלן הואשמה בפלגיאט אף על פי שהיא אמרה שאינה זוכרת שקראה אי פעם את הסיפור של קנבי, וחשבה שהיא המציאה אותו בעצמה. הלן הצעירה עברה חקירה אכזרית שצילקה אותה לכל חייה.

אבל היה גם מי שהגן עליה, כולל מרגרט קנבי בעצמה, שנדהמה מכך שהלן שחזרה לפרטי פרטים סיפור שאוית בכפות ידיה שלוש שנים קודם לכן. "איזה מוח פעיל וחזק יש לילדה המחוננת הזו!" כתבה קנבי. אלכסנדר גרהאם בל יצא גם הוא להגנתה ואמר, "היצירות המקוריות ביותר שלנו מורכבות אך ורק ממבעים ששאבנו מאחרים". אין ספק כי דמיונה ומוחה יוצאי הדופן של הלן קלר לא היו מתפתחים ונעשים עשירים כל כך בלי לנכס לעצמם את שפתם של אחרים. ייתכן שבמובן רחב כולנו תלויים במחשבותיהם ובדימוייהם של אנשים אחרים.

קלר עצמה אמרה שיש סבירות גבוהה יותר שניכוסים כגון אלה יתרחשו כשספר אוית בכפות ידיה, כשהמילים מתקבלות בצורה פסיבית. במקרים האלה, היא אמרה, היא לא תמיד מצליחה לזהות או לזכור את המקור, ולפעמים היא כלל לא יודעת אם המילים הגיעו מתוכה או לא. בלבול כזה כמעט ולא התרחש אם היא קראה בצורה אקטיבית, בעזרת ברייל, והניעה את אצבעותיה על הדפים.

פורטרט של המשורר סמואל טיילור קולרידג' בן 23, 1795

פורטרט של המשורר סמואל טיילור קולרידג' בן 23, 1795

שאלת הפלגיאטים, הפראפראזות, הקריפטומנזיות או השאילות של המשורר הבריטי סמואל טיילור קולרידג' מעוררת את עניינם של חוקרים וביוגרפים מזה מאתיים שנה, והיא מסקרנת בייחוד לאור זיכרונו האדיר, היצירתיות המדהימה ותחושת הזהות המורכבת שלו, שהייתה רבת צורות ולעתים מיוסרת. איש לא תיאר זאת יפה יותר מריצ'רד הולמס בביוגרפיה בת שני הכרכים שכתב. קולרידג' קרא ברעבתנות מכל הבא ליד, ונדמה שדבר לא חמק מזיכרונו. מספרים שכתלמיד הוא היה קורא ב"טיימס" להנאתו, ואז משחזר את כל העיתון, כולל המודעות, מילה במילה. על קולרידג' הצעיר כותב הולמס:

"זה בעצם היה חלק מהכשרון שלו: קיבולת אדירה לקריאה, זיכרון איתן, כישרון רטורי להעלאת רעיונות של אחרים ולעיבודם, ואינסטינקט טבעי של מרצה ומטיף לליקוט חומרים מכל מקור אפשרי".

מה שנחשב שכיח, טבעי ושובבי בצעירותו של קולרידג' לבש בהדרגה צורה מטרידה, בייחוד בכל הנוגע לפילוסופים הגרמנים (מעל לכול פרידריך שלינג) שהוא "גילה", הוקיר ותרגם, ושלבסוף גם השתמש בהם בצורה יוצאת דופן

שאילה ספרותית הייתה פרקטיקה נפוצה במאה ה-17 – שייקספיר שאל בחופשיות מרבים מבני תקופתו, וכך גם מילטון. שאילה חברית המשיכה להיות נפוצה במאה ה-18, וקולרידג', וויליאם וורדסוורת' ורוברט סאות'י שאלו כולם זה מזה, ולפעמים, לפי הולמס, אף פרסמו יצירות זה תחת שמו של זה. אבל מה שנחשב שכיח, טבעי ושובבי בצעירותו של קולרידג' לבש בהדרגה צורה מטרידה, בייחוד בכל הנוגע לפילוסופים הגרמנים (מעל לכול פרידריך שלינג) שהוא "גילה", הוקיר ותרגם, ושלבסוף גם השתמש בהם בצורה יוצאת דופן. עמודים שלמים מה-Biographia Literaria שלו מורכבים מקטעים של שלינג המצוטטים מילה במילה ללא קרדיט. בעוד שההתנהגות הבוטה והמזיקה הזאת סווגה מיד (בצורה פשטנית למדי) כ"קלפטומניה ספרותית", מה שבאמת קרה הוא מורכב ומסתורי. הולמס חוקר זאת בכרך השני של הביוגרפיה שלו, והוא כותב כי הפלגיאטים המזעזעים ביותר של קולרידג' נעשו בתקופה קשה מאוד בחייו: וורדסוורת' נטש אותו, חרדות וספקות אינטלקטואליים חריפים שיתקו אותו, והתמכרותו לאופיום הייתה חמורה מאי פעם. בתקופה זו, מסביר הולמס, "הכותבים הגרמנים סיפקו לו תמיכה ונחמה: אם להשתמש במטאפורה שהוא עצמו נהג לשלוף לעתים קרובות, הוא נכרך סביבם כקיסוס סביב עץ אלון".

בשלב מוקדם יותר, כותב הולמס, גילה קולרידג' זיקה חזקה נוספת, לסופר הגרמני ז'אן-פול ריכטר – זיקה שבגללה תרגם ותמלל את כתביו של ריכטר ואז בנה עליהם, הרחיב אותם בדרכו, ואף שוחח והתדיין עם ריכטר במחברותיו. לעתים, קולותיהם של שני האנשים התמזגו עד כדי כך שכמעט ולא היה אפשר להבחין ביניהם.

ב-1996 קראתי ביקורת על מחזה חדש, "מולי סוויני" מאת בריאן פריל. המחזה עוסק, כך קראתי, במעסה שנולדה עיוורת, זוכה לראייה באמצע חייה בזכות ניתוח, ומגלה שהיכולת החדשה הזו מבלבלת אותה עמוקות. מולי לא מצליחה לזהות אף אחד ושום דבר, לא מצליחה לפענח את הדברים שהיא רואה – ובסופו של דבר היא אסירת תודה לחזור לעיוורונה. העלילה הזאת הפתיעה אותי, כי אני עצמי פרסמתי ב"ניו יורקר", רק שלוש שנים קודם לכן, את תולדותיו של מטופל עם סיפור דומה להפליא (To See and Not See). כשהשגתי לי עותק של המחזה החדש של פריל, לא הופתעתי לגלות שהוא מבריק ומקורי מבחינה רעיונית וסגנונית, אבל כן הופתעתי לגלות בו, מעבר לקווי הדמיון התמאטיים, ביטויים ומשפטים שלמים מהמקרה שפרסמתי.

כתבתי לפריל והוא השיב כי הוא אכן קרא את הטקסט שלי, והוא ריגש אותו מאוד (בייחוד כי הוא חשש שהוא עצמו הולך ומאבד את הראייה). הוא גם קרא תיקים רפואיים רבים אחרים על שחזור ראייה. פריל הסיק שהוא לבטח השתמש בלי כוונה בכמה ניסוחים מהתיק שהצגתי, אבל שהדבר נעשה בצורה לא מודעת. הוא הסכים להוסיף ל"מולי סוויני" קרדיט למקורות ההשראה שלו.

פרויד היה מרותק למעידות ולשגיאות הזיכרון המתרחשות בחיי היומיום ולקשר שלהם לרגש, ובייחוד לרגש לא מודע; אבל הוא נאלץ גם להתייחס לעיוותי זיכרון גדולים בהרבה שהתגלו אצל חלק ממטופליו, בייחוד כשהם סיפרו לו שבילדותם פיתו אותם או התעללו בהם מינית. בתחילה הוא התייחס לתיאוריהם כלשונם, אבל בסופו של דבר, כשבחלק מהמקרים לא היו ראיות רבות או סבירות להתרחשות אירועים כאלה, הוא החל לתהות אם הזיכרון עוות על-ידי פנטזיה, ואם חלק מהסיפורים מומצאים לגמרי – עלילות שנבנו באופן לא מודע אך משכנע כל כך שהמטופלים עצמם האמינו להן באמת ובתמים. הסיפורים שהמטופלים סיפרו, לו ולעצמם, השפיעו רבות על חייהם, ופרויד חשב שהמציאות הפסיכולוגית של המטופלים האלה היא אותה מציאות, בין שהסיפורים נבעו מחוויה אמיתית או מפנטזיה.

בימינו, תיאורים והאשמות על התעללות בילדות הגיעו לממדי מגפה. רובם מורכבים מזיכרונות משוחזרים-כביכול – זיכרונות של חוויות טראומטיות כל כך שהם הודחקו כאמצעי הגנה, ואז שוחררו ממצבם המודחק במהלך טיפול. מקרים אפלים ופנטסטיים במיוחד כוללים תיאורים של טקסים שטניים מסוגים שונים, הכוללים בדרך כלל פרקטיקות של כפייה מינית. חיים, ומשפחות, נחרבו בעקבות האשמות כאלה. אבל כבר הוכח, לפחות בכמה מקרים, שלפעמים התיאורים האלה נבראו או נשתלו על-ידי אחרים. השילוב השכיח בין אדם נוח להשפעה (לרוב ילד) לבין דמות סמכותית (מטפל, מורה, עובד סוציאלי או חוקר) עלול להוביל להשלכות חמורות.

אמנם ב-30 השנים האחרונות ישנה התעוררות, או התעוררות מחדש, של תסמונות שנויות במחלוקת הנוגעות לזהות ולזיכרון, אך במקביל נערכים גם מחקרים חשובים – פורנזיים, תיאורטיים וניסויים – העוסקים בתמרון הזיכרון

החל באינקוויזיציה ובמשפטי המכשפות בסיילם וכלה במשפטי הראווה הסובייטיים של שנות ה-30 ואבו ע'ריב, סוגים שונים של "שיטות חקירה קיצוניות", או עינויים פיזיים ונפשיים בוטים, שימשו לסחיטת "הודאות" בפשעים פוליטיים או דתיים. גם אם מטרתן הראשונית של חקירות מסוג זה היא לחלץ מידע, עלולות להיות להן כוונות נסתרות לשטוף את מוחם של הנחקרים, לייצר שינוי אמיתי במוחם ולשתול בו זיכרונות של הפללה עצמית, ולעתים הטקטיקות האלה מצליחות להחריד.

אבל לא תמיד יש צורך בכפייה כדי להשפיע על זיכרונות. מועדותם של עדי ראייה להשפעה ולטעות ידועה לשמצה, ולעתים קרובות יש לכך השלכות חמורות על חפים מפשע. בזכות פיתוחים בטכנולוגיות זיהוי הדנ"א, אפשר כעת לאמת או להפריך עדויות ראייה במקרים רבים, ושכטר מציין ש"ניתוח של 40 מקרים שבהם ראיות דנ"א הוכיחו את חפותם של אנשים שנכלאו לא בצדק, מראה ש-36 מתוכם (90 אחוז) כללו טעויות זיהוי של עדי ראייה".

אמנם ב-30 השנים האחרונות ישנה התעוררות, או התעוררות מחדש, של תסמונות שנויות במחלוקת הנוגעות לזהות ולזיכרון, אך במקביל נערכים גם מחקרים חשובים – פורנזיים, תיאורטיים וניסויים – העוסקים בתמרון הזיכרון. אליזבת לופטוס, פסיכולוגית וחוקרת זיכרון, השיגה מידה מטרידה של הצלחה בשתילת זיכרונות כוזבים על-ידי סוגסטיה – טכניקה שבמסגרתה "מציעים" למטופל שהוא אכן חווה אירוע פיקטיבי כלשהו. פסבדו-אירועים כאלה, המומצאים על-ידי פסיכולוגים, עשויים לנוע מתקריות מעט מרגיזות או קומיות (למשל, שכילד קטן, המטופל הלך לאיבוד בקניון) ועד לתקריות חמורות מאוד (שהוא היה קורבן לתקיפת חיה אכזרית, או לתקיפה רצינית מצד ילד אחר). אחרי הספקנות הראשונית ("אף פעם לא הלכתי לאיבוד בקניון") ואי-הוודאות, המטופל עלול להשתכנע בצורה עמוקה כל כך באותנטיות של האירוע, שהוא ימשיך להתעקש כי הזיכרון השתול הוא אמיתי גם לאחר שעורך הניסוי יודה שהדבר מעולם לא קרה.

מה שברור בכל המקרים האלה – בין שמדובר בהתעללות אמיתית או מדומיינת בילדות, בזיכרונות אמיתיים או בכאלה שנשתלו במסגרת ניסוי, בעדי ראייה שהלכו שולל או באסירים שעברו שטיפת מוח, בפלגיאט בלתי מודע, או בזיכרונות הכוזבים שסביר להניח כי כולנו ניכסנו לעצמנו או ייחסנו למקור לא נכון – הוא שבהיעדר אישור חיצוני, אין דרך פשוטה להבחין בין זיכרון או השראה שנראים לנו מקוריים לבין אלה ששאלנו או קיבלנו בסוגסטיה: כלומר אין דרך פשוטה להבחין בין מה שהפסיכואנליטיקאי דונלד ספנס (Spence) מכנה "אמת היסטורית" ו"אמת נרטיבית".

גם אם אנו חושפים את המנגנון האחראי ליצירת זיכרון כוזב, כפי שעשיתי בעזרת אחי בתקרית הפצצה (או כפי שלופטוס עושה כשהיא מגלה לנבדקיה שזיכרונותיהם הושתלו), ייתכן שזה לא ישנה את תחושת האמיתות או המציאותיות של הזיכרונות האלה

גם אם אנו חושפים את המנגנון האחראי ליצירת זיכרון כוזב, כפי שעשיתי בעזרת אחי בתקרית הפצצה (או כפי שלופטוס עושה כשהיא מגלה לנבדקיה שזיכרונותיהם הושתלו), ייתכן שזה לא ישנה את תחושת האמיתות או המציאותיות של הזיכרונות האלה. ויכול להיות שהסתירות הברורות או האבסורדיות של חלק מהזיכרונות האלה לא ישנו את מידת האמונה שלנו בהם. ברוב המקרים, אנשים שטוענים כי הם נחטפו על-ידי חייזרים אינם משקרים כשהם מספרים איך הם נלקחו לספינות החלל, כי הם לא מודעים לכך שהם המציאו את הסיפור – חלקם באמת מאמינים שזה מה שקרה.

ברגע שסיפור או זיכרון כזה נוצר, יחד עם מערכת הדימויים החושית העשירה והרגשות העזים המלווים אותו, אין בהכרח דרך פנימית, פסיכולוגית, להבחין בין אמת לכזב – ואולי אף אין דרך נוירולוגית חיצונית לעשות זאת. את הביטויים הפיזיולוגיים של זיכרון כזה אפשר לבחון בעזרת דימות מוחי תפקודי, אשר מראה כי זיכרונות חדים ועשירים מייצרים פעילות נרחבת במוח, בין היתר באזורים חושיים, אזורים רגשיים (לימביים) ואזורים ניהוליים (האונה הקדמית) – הדפוס שהוא זהה בזיכרונות אמיתיים וכוזבים.

נראה שאין בתודעה או במוח מנגנון שיכול להבטיח שהזיכרונות שלנו אמיתיים, או לפחות שיש להם בסיס במציאות. אין לנו גישה ישירה לאמת היסטורית, ומה שאנחנו מרגישים או טוענים שהוא אמיתי (והלן קלר הייתה בעמדה מצוינת לטעון זאת) תלוי בדמיון שלנו לא פחות מאשר בחושים שלנו. אין שום דרך ישירה לשדר למוחותינו או לתעד בהם את האירועים המתרחשים בעולם; הם נחווים ונבנים בצורה סובייקטיבית מאוד, השונה מאדם לאדם, ומתפרשים או נחווים מחדש בצורה שונה בכל פעם שהם עולים (חוקר המוח ג'רלד מ' אדלמן [Edelman] מדבר לעתים קרובות על תפיסה כעל "יצירה" ועל היזכרות כעל "יצירה מחדש" או "סיווג מחדש"). לעתים קרובות האמת היחידה שלנו היא האמת הנרטיבית, הסיפורים שאנו מספרים זה לזה ולעצמנו – הסיפורים שאנו מסווגים ומגדירים מחדש ללא הרף. הסובייקטיביות הזאת מובנית בטבעו של הזיכרון, ונובעת מתוך המנגנונים שבמוח האנושי. מה שמפליא הוא שיש כל כך מעט עיוותים גדולים, ושברוב המקרים הזיכרונות שלנו מהימנים יחסית.

אנחנו, כבני אדם, תקועים עם מערכות זיכרון לקויות, שבריריות ופגומות – אך גם גמישות ויצירתיות מאוד. בלבול לגבי מקורות הזיכרון או אדישות כלפיהם עלולים להפוך, באופן פרדוקסלי, ליתרון: לו היינו יכולים לתייג את כל מקורות הידע שלנו, היינו טובעים במידע שחלקים גדולים ממנו אינם רלוונטיים.

האדישות למקורות הזיכרון מאפשרת לנו לספוג את מה שאנחנו קוראים ושומעים, את מה שאחרים אומרים וחושבים וכותבים ומציירים, באופן עז ועשיר כאילו מדובר בחוויות שחווינו בעצמנו. כך אנו יכולים לראות ולשמוע מבעד לעיניהם ולאוזניהם של אחרים, לחדור למוחם, לספוג את האמנות והמדע והדת של התרבות כולה, להיכנס לנפש הקולקטיבית ולתרום לידע הקולקטיבי. השיתוף וההשתתפות האלה, האחווה הזאת, לא היו אפשריים לו כל הידע שלנו, כל הזיכרונות שלנו, היו מתויגים ומזוהים, לו הם היו נחשבים לפרטיים ובלעדיים. הזיכרון הוא דיאלוגי באופיו, ומקורו לא רק בחוויה ישירה אלא במגע בין מוחות רבים.

 

***

המאמר מובא לכם כניצן ראשון ביוזמה חדשה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שתביא מדי פעם מאמרים שפרסמנו בעבר, אהובים, טובים וחשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר פורסם לראשונה ב"אלכסון" ב-26 בפברואר 2015.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אוליבר סאקס, New York Review of Books.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על סיפורים שסיפרנו לעצמנו

02
יעל מוסנזון

מרתק במיוחד לאור דבריו של ד"ר סאקס עצמו בימים האחרונים, לאחר שנודע לו על המחלה הממאירה ממנה הוא סובל. המאמר המלא בקישור המצורף.

למרות דבריו המובאים פה, על השייכות לקולקטיב "זיכורני"-תרבותי משותף, הוא כותב גם:
"There will be no one like us when we are gone, but then there is no one like anyone else, ever. When people die, they cannot be replaced. They leave holes that cannot be filled, for it is the fate — the genetic and neural fate — of every human being to be a unique individual, to find his own path, to live his own life, to die his own death.

הקישור למאמר:

http://www.nytimes.com/2015/02/19/opinion/oliver-sacks-on-learning-he-has-terminal-cancer.html

03
עטרה אופק

בקשר להלן קלר - מה זאת אומרת שהסיפור "אוית בכפות ידיה" (המנוגד בטקסט לקריאה בכתב ברייל, כלומר אלה שני דברים שונים)??? לא הצלחתי להבין את הביטוי ואת פירושו.

מאמר מרתק.אמנם סיפורי הדמיון שלנו לגבי העבר אינם תמיד מדוייקים אבל מה זה חשוב? הרי אנו כותבים כדי לתעד חוויות שחווינו או לספר סיפור שאינו סיפור דוקומנטרי עתונאי.
ולגבי ה"פלגיאת" שתי נקודות :
*כולנו מכירים את הסיפור של נעמי שמר והשיר "ירושלים של זהב".אכן יש פעמים שבתת מודע מתגנב לו צליל או זכרון ממה ששמענו ,ראינו(אולי בסרט)
או אפילו ברחוב ואנחנו"מנכסים" לעצמנו את הסיפור או הזכרון הזה.
*אני חוויתי חוויה דומה כאשר הגשתי לביקורת עבודת דוקטורט לאוניברסיטת ציריך.לתדהמתי קיבלתי הודעה כי שורות מסויימות פורסמו במגזין מקצועי לפני כ 15 שנים.רק לאחר חיפוש מודאג גיליתי כי היה מדובר במאמר שאני כתבתי!אכן הזכרון מתעתע לפעמים.

10
חיים

נורא מעניין וחשוב.
אין דרך לאשר או להפריך האם מה שאנו חווים כמציאות ממשית הוא אכן מציאות ממשית, אובייקטיבית, או פרי דמיוננו (או אפילו משהו שהושתל במוחנו באופן מתוחכם). ליתר דיוק, כדי לאשר או להפריך נדרשת אינפורמציה "חיצונית", כמו עדותו של האח אצל סאקס. כאשר יש הוכחה כזאת, יש ידיעה. כאשר אין, יש אמונה.
כשאין הוכחה חיצונית, קיים הספק הקיומי.

האסוציאציה שעולה בדעתי היא שאלת קיומו של אלוהים.