אלכסון קלאסיק על מה יגנו אותנו הנינים שלנו?

בעוד 100 שנה לא יהיה מקובל להשתמש במילים מגדריות כמו "he" או "she", הטעונות במאות שנים של דעות קדומות והופכות ספקטרום שלם של גוונים אפורים לשחור ולבן. אנחנו נשתמש בכינוי הגוף heesh (הלחם של he ו-she) כדי להתייחס לכל בני האדם בצורה שווה, יהיה מינם אשר יהיה. מובן שכינוי הגוף הזה לא יהיה תקף אך ורק לבני האדם, אלא גם לכל בעלי החיים. אכילת יצור חי מכל סוג שהוא תיחשב לעבירה. ברגע שנכיר בתודעתם של כל בעלי החיים, ואף של הצמחים, נהיה חייבים להכיר גם בשאיפתם לחיים. רוב המזון שלנו יהיה סינתטי, אף על פי שצריכת פירות – כלומר, אותם חלקים שהצמח מציע ברצון לאכילה – תהיה מותרת באירועים מיוחדים: בננת יומולדת, אגס לחג.

יהיה לנו אסור לכבות את הטלפונים החכמים – קל וחומר להרוס אותם – בלי רשות מפורשת מצדם. מהרגע שסירי התחילה להפציר בבעליה לא לשדרג לדגם חדש, העובדה שלמכונות האלה יש תודעה משל עצמן נעשתה ברורה. טלפונים ישנים ייצאו לפנסיה בתעמבמ"ס (תחנות עגינה למערכות בינה מבוססות-סיליקון). גם הפרטיות תעבור מן העולם ותיראה ככיסוי לפשע ולצביעות. שימוש בפסבדונים ברשת יהפוך לעבירה – איזו סיבה יש לעשות זאת אם לא כדי לנצל ולהונות אחרים? – וכל סוגי העסקאות הפיננסיות, כולל משכורות ותשלום מסים, יופיעו אוטומטית באינטרנט כך שכולם יוכלו לראותם. ועם הפרטיות ייעלמו גם הצניעות והשמרנות; לדוגמה, שחייה בבגד ים תיראה מגוחכת ממש כמה שחייה בפפיון ובמגבעת.

בעוד 100 שנה, עצם המחשבה שבני אדם – יצורים המועדים לעייפות ולשכרות, לדמעות ולהתעטשויות – היו האחראים הבלעדיים לתפעול כלי נשק, מכוניות וחפצים מסוכנים אחרים תעורר צמרמורת באזרח הממוצע

בעוד 100 שנה, עצם המחשבה שבני אדם – יצורים המועדים לעייפות ולשכרות, לדמעות ולהתעטשויות – היו האחראים הבלעדיים לתפעול כלי נשק, מכוניות וחפצים מסוכנים אחרים תעורר צמרמורת באזרח הממוצע. נהיגה, לחימה ומעצר פושעים יתבצעו בידי מערכות בינה מבוססות-סיליקון שלא משתכרות ולא סובלות מקדחת השחת. שימוש מיותר במים ייראה לבני האדם נורא לא פחות מאשר שפיכות דמים: שניהם ייחשבו לבזבוז של נוזל החיים. האנשים שמילאו את הניאגרות שלהם במים הראויים לשתייה (העולם המתועש כולו) יוצבו בשורה אחת עם האנשים שירו בנמרים האחרונים.

יכול להיות. יכול להיות שחלק מהנבואות האלה יתגשמו, ויכול שלהיות שלא. בחלק מהמקרים, ההיפך עשוי לקרות: עלייה מחודשת של הזכות לפרטיות, אשר תשריין את המרחב האישי שלנו ותיצור מצב שבו לא יהיה אפשר להעלות על הדעת שמישהו ישתמש בשמו האמיתי ברשת. זה אף ייחשב מגונה; או תנועה למען אחריותיות אנושית שתכריז כי ההסתמכות על מערכות אוטומטיות – במכוניות, בטלפונים או בכל מקום אחר – משולה לבריחה מאחריות. אבל דבר אחד בטוח: בעוד 100 שנה, אנשים רגילים יביטו לאחור אל התקופה שלנו וינידו בראשם. הם יתהו כיצד היינו יכולים להיות כל כך חסרי אחריות, כל כך מושחתים, כל כך לא מוסריים.

נורמות וערכים משתנים. חשבו לרגע על העולם ב-1915. חלפו מאז דורות ספורים בלבד – מדובר באנשים שהיו ההורים שלכם או לכל היותר הסבים של הסבים שלכם, תלוי מה גילכם. זאת הייתה תקופה של מלחמות עולם שבהן המוני אנשים איבדו צלם אנוש תחת כוחות שכבשו או רצחו אותם; תקופה שבה לא רק שקיבלו בהבנה גישות כמו סקסיזם, גזענות, אימפריאליזם, אנטישמיות והומופוביה, אלא שציפו להן ואף דרשו אותן. הדעות הקדומות האלה עדיין קיימות, כמובן. אבל בחלקים רבים של העולם התחוללו שינויים ערכיים אדירים שהפכו אותן לפסולות. אנחנו, כותבי מאמר זה – בריטי וגרמני – כותבים אותו יחד בברלין השלווה והמאוחדת. העיר הזאת שוכנת כיום בלבו של איחוד מדינות יבשתי המושתת, לפי הצהרותיו, על "פלורליזם, היעדר אפליה, סובלנות, צדק, סולידריות ושוויון בין נשים וגברים". ובמקביל לכתיבה אנו משגיחים על ילדינו בזמן שהנשים שלנו בעבודה, עוסקות במקצועות שלא היו זמינים לסבתותיהן.

כשאנו מביטים 100 שנה לאחור, בגזענות הרווחת ובאנטישמיות הממוסדת, אנו חשים זעזוע ותדהמה. אבל מבחינת רבים, לא זה המצב. רוב האנשים שחיו לפני 100 שנה יזדעזעו לגלות שמקומה של האישה כבר אינו במטבח

לנו, הכותבים, זה נראה כמו קדמה. הערכים האלה, שהתפשטו בעשרות השנים האחרונות, הם הערכים שאיתם אנו מזדהים. וכשאנו מביטים 100 שנה לאחור, בגזענות הרווחת ובאנטישמיות הממוסדת, אנו חשים זעזוע ותדהמה. אבל מבחינת רבים, לא זה המצב. רוב האנשים שחיו לפני 100 שנה יזדעזעו לגלות שמקומה של האישה כבר אינו במטבח, או שהחברה מקבלת הומוסקסואליות בגלוי. וגם כיום יש אנשים שההתפתחויות האלה מעוררות בהם חלחלה, שחולמים על חזרה לערכים הישנים ההם. זו, למעשה, הגדרת השמרנות: התפיסה שאומרת כי השינויים המתחוללים בנורמות ובערכים אינם לטובה.

פרוגרסיבים כמונו אוהבים ללעוג לשמרנים, לומר שתפיסותיהם מיושנות. אבל גם הערכים שאנו חורתים על דגלנו כיום יוחלפו בעתיד באחרים. למרות שיתרחשו גם שינויים שנקבל בשמחה, במוקדם או במאוחר תתחיל החברה לחמוק מאחיזתנו. אם נחיה מספיק זמן, נחוש גם אנו זעם ותדהמה על כך שנורמות טובות ומוצדקות ננטשו והוחלפו בתפיסות אבסורדיות (שאסור לאכול נקניק, או לעשות אמבטיה, או להוציא את הסוללה מהגאדג'טים הישנים שלנו, או לנסוע במכונית משלנו). גם אנחנו נדע איך מרגיש מי שאומרים לו שהוא טיפש, או רשע, ובכל אופן – שהוא טועה.

״גיוסם המר של עבדים״, מאת ארנסט נורמנד, 1885.

מה התגובה ההולמת לשינוי כזה? למרבה ההפתעה, להגות המוסר המסורתית אין תובנות רבות בנושא. וכשהיא כבר נוגעת בנושא הנורמות המשתנות, היא מניחה שהן יהיו רעות במובהק (כפי שעליית הנאצים נראית לנו כיום) או טובות במובהק (כלומר, אלה שאנו עצמנו נלחמים למענן). ובכל זאת, את רוב השינויים האלה לא נתפוס כשחור או לבן: לכל היותר הם יעוררו בנו תמיהה ואי נוחות. האם אנחנו חייבים להילחם למענם? או שמא עלינו לקבל אותם באדישות, או בציניות? אנו מציעים גישה שונה. ראשית, אנו מאמינים שדי לשאול כיצד הערכים שלנו עשויים להשתנות ב-100 השנים הקרובות כדי להתחיל לגשר על הפער בין ההווה לעתיד ולהכין את עצמנו לבאות. שנית, אנו מאמינים שישנה צורת מחשבה מסוימת על קדמה מוסרית שתעזור לנו להציץ לעתיד, לראות איך הערכים שלנו עשויים להשתנות לטובה, כלומר באופן שייראה לנו חיובי גם כיום – אפילו אם לא יהיה לנו קל, בהכרח, לקבל את השינוי. לפיכך, ברצוננו לבחון כמה תחזיות צנועות לאמות המידה המוסריות של המאה ה-22.

אז נתחיל בשאלה עצמה: על מה יגנו אותנו הנינים שלנו? אנחנו חושבים שזאת שאלה שכדאי להעלות. היא מאפשרת לנו להכיר במקריות ובספציפיות של התפיסות המוסריות שלנו כיום. היא מנפצת את האשליה שהגענו לאיזושהי פסגה – "קץ ההיסטוריה" – ולכן היא מעירה אותנו מהתרדמת המוסרית שייתכן כי שקענו בה. אך היא גם שונה מהשאלה הפשוטה "מה אנחנו עושים לא בסדר?". השאלה הזאת, שרומזת כי אנחנו לא עומדים בקנה המידה המוסרי העכשווי, עלולה להוביל בעיקר לבושה ולהתגוננות. המטרה שלנו שונה: להצית את הדמיון המוסרי שלנו.

עצם הדיון בשינוי מוסרי מסוגל לחולל תמורות בחברה. כשאנו מהרהרים בנורמות המוסריות של העתיד אנחנו מעצבים את העתיד הזה והופכים לחלק ממנו

מובן שאפשר להשתולל בניבוי הנורמות העתידיות של המין האנושי. אבל אפשר גם להעמיק חקר ולבחון, למשל, את המגמות הנסתרות שעדיין הולכות ומתגבשות. ואפשר גם לשאול איפה אנחנו נכשלים, לא כיחידים, אלא כמין, כקהילה מוסרית. במילים אחרות, אפשר להשתמש בשאלה הזאת כדי לדמיין עולם טוב יותר, מתוך התקווה שאם נדמיין אותו נעזור לברוא אותו. אחרי ככלות הכול, את הזכויות שמהן אנו נהנים כיום אנו חייבים לאנשים שהעזו להטיל ספק בנורמות ששררו בעבר. החברה שלנו פחות סקסיסטית כיום מאשר לפני 100 שנה מכיוון שהיו אז אנשים שפעלו למען זכויות האישה. עצם הדיון בשינוי מוסרי מסוגל לחולל תמורות בחברה. כשאנו מהרהרים בנורמות המוסריות של העתיד אנחנו מעצבים את העתיד הזה והופכים לחלק ממנו.

וזה מביא אותנו לנקודה השנייה, האפשרות לקדמה מוסרית. זהו, כמובן, דיון בעייתי: כבר ציינו שמה שנראה כמו קדמה לאדם אחד ייראה כמו הידרדרות והתנוונות לאחר. אבל אנחנו מאמינים שאפשר ליצוק בדיון הזה תוכן ברור ומדויק, כך שהוא יעזור לנו לעשות סדר במהפכות המוסריות של העבר והעתיד. התוכן הזה מבוסס על רעיון פשוט ועתיק יומין: מטרתו של המוסר היא להעניק לחששות הקולקטיביים ולרווחתם של אחרים משקל גדול לא פחות מאשר לאינטרסים האישיים של כל אחת ואחד מאיתנו. התנהגות מוסרית, במובן הזה, קיימת בכל חברה מכיוון שהיא הדבק שמאחד בין בני אדם ומאפשר את עצם קיומן של חברות. הבסיס של התפיסה המוסרית הזאת – האלטרואיזם – הוא נטייה מולדת של בני האדם, כפי שמחקרים מראים כיום. אפילו תינוקות, בלי שאמרו להם לנהוג כך, נכונים לעזור לאחרים ולחלוק עמם.

השאלה הבעייתית היא מיהם אותם "אחרים" שאת האינטרסים שלהם אנו מציבים מעל שלנו? לכל חברה תשובה משלה, ואף לכל אדם: אנחנו מצפים מאנשים לפעול למען רווחת ילדיהם הרבה יותר מאשר למען רווחת השכן; קל יותר לשקר לבוס מאשר לבן הזוג; ובריות מסוימות, בין שהן בעלי חיים, ירקות או חיידקים, כלל לא נכללות במערך השיקולים הזה. במונחים מוסריים, תמיד יש כאלה שחשובים יותר מאחרים.

התובנה הזאת מובילה אותנו לתפיסה פשוטה למדי של קדמה מוסרית: מטרתה להכליל כמה שיותר אנשים (או בריות) בקבוצה שאת האינטרסים של חבריה יש לכבד. גם זו תובנה עתיקה: הירוקלס, פילוסוף סטואיקן מהמאה השנייה, מתאר אותנו כבריות המוקפות בסדרה של מעגלים קונצנטריים. המעגל הפנימי ביותר מקיף את העצמי שלנו; הבא כולל את המשפחה הקרובה; ואז מגיעה המשפחה המורחבת; ואז, בתורם, השכנים, תושבי עירנו, בני מולדתנו, ולבסוף, המין האנושי כולו. הירוקלס אומר שמטרת הקדמה מוסרית היא "לצייר את המעגלים, איכשהו, לכיוון המרכז", או להזיז את חברי המעגלים החיצוניים פנימה.

אנחנו יכולים לבחון את הקדמה המוסרית של המאות האחרונות במונחים האלה: הרחבנו את המעגל המוסרי כך שיכלול קבוצות שונות כגון נשים, יהודים, לא לבנים, לסביות והומואים. ובמונחים האלה התקדמנו רבות. אבל ברור באותה מידה שיש מקום לשיפור. לכן כשאנחנו מנסים לתאר לעצמנו על מה יגנו אותנו הנינים שלנו, אנו למעשה מדמיינים איך אפשר להרחיב את המעגלים אף יותר. ויש לנו סיבה לקוות שהם אכן יתרחבו. הירוקלס היה אחד הראשונים שהבין זאת: הוא שיער שהרגשות המוסריים של בני האדם יתעצמו ככל שהם ייעשו מודעים יותר למידה שבה הם תלויים זה בזה. והוא אף הציע תרגילים מנטליים שיעזרו לנו להגיע למודעות הזאת – למשל, לקרוא לבני הדודים שלנו "אחים", לדוד ולדודה "אבא" ו"אמא". מחקרים מהעשור האחרון מוכיחים שהוא צדק.

ילדים עבדים בהודו סוחבים סלעים ממעלה ההר לבסיסו במשך 14 שעות ביממה. צילום: אוקספם אוסטרליה

מחקרים שנערכו לאחרונה ממחישים בצורה מדהימה עד כמה המחויבויות המוסריות שלנו גוברות ככל שהמרקם החברתי נעשה דחוס יותר. לדוגמה, ניסויים מתוקננים משווים בין צורות החלוקה בחברות שונות. מי הייתם מצפים שיהיה נדיב יותר לזר: חוואי פשוט מיערות הגשם של האמזונס, תושב ניו יורק, או צייד לווייתנים אינדונזי? כפי שהירוקלס הניח, הכול תלוי במידה שבה החיים בכלכלה מסוימת מסתמכים על תרומותיהם של אחרים. באזורים רבים לאורך האמזונס, השבטים השונים יכולים לדאוג לעצמם בזכות נדיבותו של הטבע; נדמה שאין להם צורך בזרים. ולכן בחברות האלה יש נורמות חלשות של הוגנות ושיתוף מחוץ ליחידה המשפחתית הקרובה. קהילות שמתפרנסות מציד לווייתנים בים ג'אווה נמצאות בקצה השני של הספקטרום: כשמבקשים מבני הקהילות האלה לחלוק עם זרים, הם תמיד נותנים יותר משהם שומרים לעצמם מכיוון שהחברה שלהם תלויה בשיתוף פעולה של קהילות גדולות. ומכיוון שאי אפשר להתקיים אך ורק מבשר לווייתנים, המסחר, כלומר קשרים טובים עם קהילות אחרות, חיוני להם.

מהממצאים האלה אפשר להכליל: ככל שאנשים מרגישים קשורים יותר לאחרים, כך הם נעשים מוסריים יותר. לכן אפשר לקוות שככל שהעולם ייעשה גלובלי ומקושר יותר, אנו נהיה טובים ונדיבים יותר ונכלול עוד ועוד אנשים (או בריות) במעגלים שאנו מציירים סביבנו
אבל לפני שנתחיל להתענג על הילת נדיבותנו, עלינו להבין שלשינוי הערכי הזה יש מחיר. שינויים כאלה דורשים מרבים מאיתנו לוותר באופן מלא או חלקי על זכויות מסוימות שמהן אנו נהנים זה מכבר, או להודות שאורח החיים הנוח שלנו מבוסס על תעשיות של ניצול, או להכיר בכך שטעינו באלף דרכים שונות. וזה לא דבר שאנחנו שמחים לשמוע: יש סיבה לכך שנביאים של מוסר חדש – כמו סוקרטס או ישו – נרצחים לעתים קרובות על-ידי בני עמם.

אנו מקווים שהדיון בשאלת הגינוי שלנו יקל את תהליך השינוי. כדי להניע את הדיון הזה אנו מביאים כאן ארבע תשובות אפשריות לשאלה: על מה יגנו אותנו הנינים שלנו? אנו חושבים שהתשובות האלה הן הרחבה טבעית של הקִדמה שהיינו עדים לה עד כה. כפי שהסופרג'יסטיות קראו לפני 100 שנה למהפכה בזכויות האישה ותרמו לשינוי, ישנם אנשים הקוראים כעת למהפכות מוסריות דומות (ואין בכוונתנו לומר שאנו, הכותבים, כבר מגשימים אותן).

1. זכויות לדורות העתיד

נכון לעכשיו, רק לאנשים החיים כיום יש זכויות. אך כפי שאנו הרחבנו את המעגל המוסרי שלנו בין החיים, אפשר להרחיב אותו גם על ציר הזמן. הבעיה ברורה: לעתים קרובות אנחנו מקבלים החלטות שמשפיעות על אנשים הרחק בעתיד – כמו ייצור פסולת גרעינית שתישאר רעילה במשך מיליוני שנים – אך אותם אנשים עתידיים לא יכולים להגן על עצמם. לא יהיה קל להגדיר או להעניק את הזכויות האלה. אבל ישנם תקדימים שעליהם אפשר להסתמך, כמו הדרכים שבהן אנו מגנים על זכויותיהם של ילדים קטנים ובעלי חיים, שגם לא מסוגלים להגן על עצמם.

כדי לקחת את זכויותיהם של דורות העתיד ברצינות, עלינו להגביל בצורה אדירה את חופש הפעולה שלנו בהווה. נכון לעכשיו אנחנו עושקים את הימים והיבשות כאוות נפשנו כדי ליהנות מאורח חיים מפואר

לכן יורשינו ייאלצו להיות יצירתיים ולבנות תשתית עבודה איתנה שתאפשר להם להגן על מי שטרם נולד מפני האנשים החיים כיום (לעתים קרובות יש סתירה בין האינטרסים של הקבוצות האלה). שלא יהיו לנו אשליות: כדי לקחת את זכויותיהם של דורות העתיד ברצינות, עלינו להגביל בצורה אדירה את חופש הפעולה שלנו בהווה. נכון לעכשיו אנחנו עושקים את הימים והיבשות כאוות נפשנו כדי ליהנות מאורח חיים מפואר (בקנה מידה היסטורי). בעוד 100 שנה, כל זה ייתפס כרשעות שלא נופלת בממדיה מהעושק הקולוניאלי. אף על פי שיורשינו יזדעזעו מהצרכנות שלנו, לא יהיה לנו קל להסתגל לאורח חיים צנוע יותר.

2. זכויות ליצורים תבוניים אחרים

גם זו הרחבה סבירה של המעגל המוסרי, והיא כבר בעיצומה. אין עוד ספק שבעלי חיים לא אנושיים חשים כאב ואף רגשות מורכבים יותר. לכן יש להם אינטרסים, כמו להסתובב בחופשיות, או לממש את האינטראקציות החברתיות המתאימות למין שלהם. עוד ועוד אנשים טוענים כי התחשבות בזכויותיהם של בני האדם בלבד היא בגדר "סוגנות", או speciesism – אפליה בלתי מוצדקת לטובת מין מסוים, השקולה לגזענות או לסקסיזם. מינים אחרים נמצאים כעת במצב אפוקליפטי: בני האדם מעולם לא גידלו בעלי חיים רבים כל כך לשחיטה – פי חמישה כיום מאשר ב-1950 – וההשפעה שלנו על הסביבה מביאה להיכחדותם של מינים אחרים במהירות גבוהה פי אלף מהרגיל. הניסיון לאזן בין האינטרסים האנושיים לאלה של יצורים אחרים, או בין האינטרסים של בעל חיים אחד לאלה של מין שלם או מערכת אקולוגית, ידרוש מאיתנו לקבל החלטות קשות לא מעטות. אבל הצאצאים שלנו לא יסלחו לנו אם ניכשל בהחלטות האלה רק מפני שהן קשות. סביר להניח שהם דווקא יקללו אותנו על שהרגנו את הקרנפים, ויחשבו שאכילת נקניקים המיוצרים במפעל היא מנהג דוחה לא פחות מאשר קניבליזם. וברגע שלמחשבים שלנו תהיה תודעה – ואין ספק שזה יקרה – ההרחבה הזאת תחול גם עליהם.

3. לפרוץ את הגבולות

בזכות הרחבת המעגל המוסרי, מעסיקים בארצות הברית, למשל, לא יכולים עוד לסרב לקבל אדם לעבודה רק מכיוון שהוא שחור או לבן, יהודי או אתאיסט, נכה או דיסלקטי – אבל הם יכולים לסרב לו אם הוא אינו אמריקאי. אותו דבר נכון גם במקומות אחרים: מדינות יכולות לשלול זכויות ושירותים, ומעסיקים יכולים (ואף חייבים) לא להעסיק אדם רק בגלל הדרכון שהוא נושא. יכול להיות שבעוד 100 שנה אנשים יתרשמו מרמות הרווחה והשגשוג בעולם המתועש, אבל הם גם יזדעזעו מכך שהרווחה הזאת הייתה זמינה רק לאנשים שזכו בלוטו של מקום הלידה.

יכול להיות שבעוד 100 שנה אנשים יתרשמו מרמות הרווחה והשגשוג בעולם המתועש, אבל הם גם יזדעזעו מכך שהרווחה הזאת הייתה זמינה רק לאנשים שזכו בלוטו של מקום הלידה

בעולם שהולך ונעשה קטן יותר ויותר, המצב הזה עתיד להשתנות. מובן שתהיה התנגדות רבה, ובמדינות עשירות רבות יש כבר היום התנגדות להגירה. אנשים לא מוותרים על זכויות היתר שלהם בקלות. ויהיה לזה מחיר: מערכות רווחה חזקות תלויות בתחושת קהילתיות, וריבוי הגירה עלול לאיים בקלות על התחושה הזאת. הנקודה הזאת קשורה באופן הדוק לטענה שאומרת כי לכולם מגיעות אותן זכויות לבריאות, רווחה וכו', בלי להתחשב במקום שממנו הגיעו ובמקום שבו הם נמצאים כעת. כלומר אנחנו צריכים לעשות כל שביכולתנו כדי להפחית את הסבל בכל מקום. וכאן מתגלים אתגרים נוספים: קשה יותר להשפיע על התנאים במדינה אחרת מאשר בתוך הגבולות שלנו. פעולה יעילה דורשת ממדינות לוותר על נתח נוסף מריבונותן ולהגדיל את כוחן של התאגדויות על-לאומיות. וגם התהליך הזה ייתקל בהתנגדות עזה. אבל בסופו של דבר צאצאינו ייתפסו את עצמם כאזרחי העולם – ויתחלחלו לשמוע ש-19,000 ילדים מתו מדי יום מסיבות הקשורות לעוני, סיבות שהיה אפשר למנוע.

4. שיקום פושעים

כיום אנחנו כולאים מספר עצום של אנשים. בארצות הברית לבדה יש שני מיליון בני אדם בכלא, מה שמקשה גם על בני משפחתם וקהילותיהם של האסירים. אבל בעוד 100 שנה, אף אחד לא יאמין שיש לנו רצון חופשי לחלוטין ושאדם בוחר להיות פושע. יש ראיות לכך שאנו כולאים דווקא את האנשים בעלי האחריות המועטה ביותר להחלטות שהם מקבלים – אנשים ללא יכולת שליטה עצמית, אנשים שסובלים מהתמכרויות או מהפרעות נפשיות. בבריטניה, לדוגמה, יותר מ-70 אחוז מהאסירים לוקים בשתי הפרעות נפשיות או יותר; בארצות הברית יש בבתי הכלא יותר מפי שלושה אנשים הסובלים מהפרעות נפשיות קשות מאשר בבתי החולים. לא יהיה לנו קל להחליט במי לטפל, כמה קיצוני יהיה הטיפול ומתי הוא ייערך; וגם לא יהיה קל להתייחס בהבנה ובאהדה לאנשים שביצעו פשעים נוראים. אבל הנינים שלנו יתחלחלו מכך שכלאנו מיליוני אנשים כשבעצם היינו אמורים לעזור להם.

יש עוד שינויים רבים שאפשר להעלות על הדעת. בקושי נגענו בסוגיית האי-שוויון, למשל. ואולי הצאצאים שלנו יזדעזעו גם מכך שהתעשייה הפרטית היא שאחראית לפיתוח מכשירים להצלת חיים. או שבני אדם כמונו, ולא מכונות, הם אלה שצריכים להילחם במלחמות, או שהדמוקרטיות הליברליות סוחרות בנשק. ואולי הם יביטו באימה בבדידות שבה חיו ומתו אנשים רבים בעולם המתועש.

לחלק גדול מהאנשים שיחוו את השינויים האלה יהיה קשה מאוד לקבל אותם. אבל מובן שהם לא יפריעו לאלה שיגדלו איתם, לא יותר משמפריע לנו לראות נשיא שחור בארצות הברית. מה שנתפס בתחילה כוויתור מסוים – להשקיע זמן במיחזור אשפה, למשל – יהפוך במהרה לנורמה, ואף להכרח. השאלה על מה יגנו אותנו בעוד 100 שנה היא גם דרך להקל את תהליך השינוי; דרך לשים את עצמנו בנעליים של הנינים שלנו, שלא יראו שום דבר מיוחד בקונבנציות החדשות האלה. ואפשר גם להפוך את השאלה ולשאול, מה הנינים שלנו יעריצו בנו? כשאנו עצמנו מביטים לאחור, אנו מעריצים את אלה שיצאו באומץ נגד הנורמות של תקופתם, אנשים כמו גנדי והסופרג'יסטיות, מרטין לותר קינג ונלסון מנדלה; אנשים שהרחיבו את המעגל המוסרי. גם אנחנו יכולים לעשות זאת. ואם נצליח, ייתכן שהנינים שלנו ימחלו לנו על חטאינו.

שטפן קליין הוא פיזיקאי וסופר גרמני. ספרו האחרון - Survival of the Nicest (2014) - זכה בפרס "ספר המדע של השנה" במהדורתו הגרמנית.
סטיבן קייב הוא פילוסוף ועיתונאי אנגלי. ספרו האחרון הוא Immortality: The Quest to Live Forever and How it Drives Civilisation(2012). הוא מתגורר בברלין.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם מאמרים שפרסמנו בעבר, אהובים, טובים וחשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-22 באפריל 2015