תזות על חילוניות

ויישב האדם על הארץ.
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

חילוניות אינה רק דחייה של המסורת או הדת. היא דוגלת בערכים חיוביים. ראשון מבינם הוא ערך היומיום – חשוב לחיות כאן ועכשיו, חשוב לחיות בהווה.

***

אבל לפני כן, כמה מילים על המונח. חילוני משמעו "לחיות בעולם, לא להשתייך לסדר דתי". לפי שלוש הדתות המונותאיסטיות (ורבות אחרות גם כן), אלוהים קיים מחוץ לזמן, ומכך נגזר שהמונח "חילוני", בהנגדה אליו, מעיד על קשר לעניינים טמפורליים. יש המקשרים זאת למונח הפרוטו הודו-אירופי sai-tlo – "לכרוך, לקשור" - מכיוון שהחילוניות רואה בדורות העוקבים של בני האדם חוליות בשרשרת החיים. תפיסה נוספת מקשרת את החילוני למילה "זרע", מכיוון שהחילוני שייך לזרע האדם – בריות זמניות וסופיות – ולא לאלוהים.

החילוני הוא אחר מהקדוש. החילוני הוא אימננטי ולא טרנסנדנטי – היומיומי, השגרתי, הבלתי מובחן, הבלתי חשוב. אנשים שחיים ב-saeculum חיים בזמן רגיל, בניגוד לאלה שרוצים לחיות קרוב יותר לנצח או להתפרצויות של נוכחות אבסולוטית.

***

נהוג לומר כיום שאנו חיים בעידן חילוני ולהיות מופתעים כל פעם מחדש מחזרתה של הדת לכל מקום. אבל החלופה החילונית מעולם לא נוסחה בבירור, וברוב המקומות לא התקבלה בצורה נרחבת. באופן חלקי, זאת אשמתם של אינטלקטואלים, אמנים ופילוסופים. הדת מנצחת מכיוון שהיא מציעה את הדרך הברורה ביותר אל חיים בעלי משמעות. הזמן החילוני נתפס כהומוגני וריק, בעוד שזמנים נעלים יותר, או קדושים, מלאים בחשיבות ובעומק. את ערכה של החילוניות קשה יותר להגדיר וקל יותר לפספס מכיוון שהוא חזרתי, גנרי, אוטומטי. הוא מתרחש על מפתן התודעה. הוא משעמם. קל לנו יותר להבחין בדברים החורגים מהרגיל, והם מרגשים אותנו לטוב או לרע. לכן כדי לשים לב ליומיומי עלינו להרגיל את עצמנו לעצור לרגע ולהרהר במה שקורה עכשיו, לחשוב על העבר שרק עבר ועל העתיד הקרוב. הסטואיקנים נדרשו להרהר מדי ערב באירועי היום. אף אחד מעולם לא הצליח להשלים את המשימה לפני שנרדם.

***

״כוסות חרסינה״ מאת קרן יעלה-גולן.

״כוסות חרסינה״ מאת קרן יעלה-גולן.

המשימה הקשה היא למצוא ערך בחיים האלה בלי להפוך אותם למשהו אחר. מה שיש לנו כאן ועכשיו הוא קסום, ייחודי, בל יתואר ורגיל. אתם מבינים את הקושי – אנחנו נוטים להפוך את החיים לדבר בלתי רגיל. הדרך המובילה להארה חוצה את הרגיל בכדי לשוב אליו שונה. זה כמו לסקור את חייך מערש דווי. על סף מוות אנו זוכרים את היומיום השגרתי שלמענו היה כדאי לחיות, לא את האירועים הגדולים, אלא את המחוות האינטימיות ביותר, חיוכו של אהוב, חיבוקו של חבר.

***

יש טכניקות המאפשרות לנו להתעורר אל ההווה. ראשית אנו זקוקים לתרגול כדי להיות במקום שבו אנו נמצאים. ייתכן שזה נשמע מוזר, אבל מכוח הטבע וההרגל, אנו נוטים להיות מעט בחוץ, לחשוש לגבי דברים בלתי רגילים שעלולים לקרות לנו בעתיד, או לעסוק ללא הרף באירועים טראומטיים שכולאים אותנו בעבר. כדי להקדיש תשומת לב לרגיל נדרש מאמץ. כמו במדיטציה, שבה המחשבה נודדת למחוזות אחרים ואנו מאמנים אותה לשוב אל עצמה - מרגישים את הרגש, מכירים את ההכרה, חווים את החוויה, נושמים.

***

טכניקה, מהמילה היוונית techne, היא גם אמנות. לחזרה להווה יש בהכרח פן יצירתי, ויצירות אמנות גדולות מסוגלות לבצע את הנס הזה. אנו נפרדים מהן וחוזרים לחיינו כאנשים שונים. הפילוסופיה, לפחות מהסוג העתיק, עסקה באמנות הזאת – אמנות החיים בהווה. סוקרטס אמר שהוא לא מלמד דבר מלבד "הדאגה לעצמי"; הוא מתכוון לרפלקציה שחוזרת לאופן שבו אנו חיים, חושבים, מדמיינים וחווים ממש עכשיו, בשעה שאנו משוחחים עמו. הזכרתי כבר את התרגיל שבו אדם מדמיין את חייו כאילו הוא שוכב על ערש דווי. הזכרתי את המדיטציה, המעניקה לכל אדם, בכל פעם, מסע שונה הביתה. וכל רגע בחיינו מצריך דאגה ותשומת לב מסוג זה כדי שיהיה בדיוק כפי שהוא, כדי שיתגלה בכל זוהרו.

***

גם לחילונים יש ערכים. יש להם (לנו, אני מודה) אמונות שאינן נופלות בעומקן מאמונותיהם של דתיים. עלינו להודות בכך ולצאת להגנתן. האמונות האלה מושרשות בדאגה שאנו רוצים להקדיש לעולם הזה, עולמנו האחד והיחיד. מכאן נובעת האמונה בשוויון בסיסי לכל בריה חיה (אנושית או לא) המהווה חלק מהמערכת האקולוגית של העולם הזה. דרך אחרת לגשת לזה היא לחשוב על האוניברסליות של ההרכב הסובייקטיבי של העולם. כולנו מקושרים כאן ועכשיו ולכן אנו מסוגלים להבין ולחוש זה את זה בצורה רגשית וקוגניטיבית. זאת אינה תיאוריה מדעית, אלא מערכת אמונות שמשפיעה על הצורה שבה אנו חיים ופועלים ומתים. אלה אמונות עזות וחשובות – דאגה, שוויון, אוניברסליות - והן נפרשות מעבר לשבט ולדת ההיסטורית שלנו, ואף מעבר לבני האדם ושאר היצורים, וחלות על הקיום והחיים עצמם. אלה הערכים שעליהם מגנה החילוניות.

ד"ר רועי ברנד מרצה לפילוסופיה בבית הספר לתארים מתקדמים של בצלאל. הקים וניהל את יפו 23 בירושלים והיה אחד מהאוצרים של הביתן הישראלי בביאנלה הבינלאומית לארכיטקטורה בוונציה. ספרו "אהבהידע—על חיי הפילוסופיה מסוקרטס ועד דרידה", יצא ב-2012 בהוצאת אוניברסיטת קולומביה, ניו-יורק. הוא משתתף ב״לילה של פילוסופיה ואמנות״ שיתקיים ביום חמישי 28 במאי בתל אביב.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי רועי ברנד .

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

35 תגובות על תזות על חילוניות

04
גילעד

קראתי, פעמיים. מילא שאין כאן חידוש. יש כאן גם משפטים שלא אומרים כלום או הכרזות ואמירות ללא הסבר כלל.
בין השאר אין כאן גם הצגה ייחודית של חילוניות, שום דבר ממה שנאמר לא מייחד חילוניות דווקא.
שורה תחתונה, אולי יש ערכים חיוביים לחילונות, כאן לא מצאתי אותם.

07
א.נ.

חילונים על פי המאמר הינם קבוצת אנשים שאינם שומרים על סדר הדתי מסוים היום יומי הם אנשים המזדהים והמחוברים זה לזה ולמכנה משותף המתבטא בין היתר בקבלת החוק והסדר משתמשים באותה שפה למרות שהם דוברי שפות אחרות ..יש להם היסטוריה רחוקה וקרובה משותפת גם אם היא נוטפת דם ,מורשת וחגים דומים , ספורט, יוצרים מנהיגות מקומית ,מעבירים מיסים ובשירות למען הכלל ,משותפים בתרבות ובחינוך .על פי המאמר הזה אני קרוב לערבי מוסלמי מיהודי חרדי .....

08
ראובן

בתור חילוני אני מתקומם על אוסף המשפטים עמוסי הרפרנס ומעוטי-המשמעות האלו שבינו לבין חילוניות אין דבר. קצת רעיונות שטחיים מהבודהיזם ובעיקר שעשועי הבל על מילים. נשמע יותר טוב בצרפתית קונטיננטלית, וכבר שם זה נשמע איום.

הפוסטמודרניזם מכה שוב.

09
חיים לוטנר

חוויה דתית היא לאו דוקא קשורה בדת, והתייחסות להווה איננה בהכרח עמדה חילונית (חלק מרכזי בדת היא רוטינה של ריטואלים יומיומיים, כאן ועכשיו). החוויה של ההמון המשולהב בכיכר בנירנברג בעת נאום של היטלר היא חוויה דתית.
בבסיס החוויה הדתית התחושה ש"אני שייך למשהו עצום". "יש מהות עמוקה, אמת אינסופית, מעבר למציאות" (אכן, בחלק מדבריך התייחסת לתחושה זאת).
אבל, מה שהכי חשוב, שנמצא שפעילות מוחית מסויימת, באזור מסויים, היא שורש העניין, פגיעות שונות באזור זה יצרו אצל הנפגעים "התנבאות" מצד אחד, או התרוקנות מאמונה דתית מצד שני.
לכן או שאתה "דתי", וזה יכול להיות גם מאמין פוליטי קיצוני, או טבעוני אגרסיבי או אוהד שרוף של בית"ר, או שאתה לא.

11
יוסי זינגר

מאמר משונה.
הדתיות /אמוניות מבוססים על אמונה בתקשורת עם אלוהים.
החילוניות חושבת שלא ניתן להיות בהליך קומוניקטיבי עם אלוהים.

    12
    חיים לוטנר

    אין "אלוהים".
    מה זה "אלוהים"? איך אפשר לא להיות בקשר עם משהו שלא קיים?
    החילוניות גם חושבת שלא ניתן להיות בקשר עם הדרקונים המעופפים הבלתי נראים (שאינם בעצם קיימים, מלבד בדמיונם של כמה ילדים).
    מהות החילוניות שבאופן רגיל היא בכלל לא חושבת על "אלוהים", וגם לא על דרקונים. רק במסגרת חוג לכתיבה יוצרת. אולי.
    משום מה, מעולם לא הצטרכתי להציג את עצמי כ"לא אשה". מדוע יש בכלל "אתיאיסט", כלומר "לא דתי?"
    אני מציע מהפך: לקרוא לדתיים "לא חילוניים". המהות הרגילה, הטבעית, המובנת מאליה, היא העולם כפי שאנו מכירים אותו. בלי "מה שלמעלה", ובלי "מה שלמטה". מי שחושב אחרת - הוא "לא חילוני".

13
יוסי זינגר

אולי משונה אך הדתיות לא מבוססת על אמונה באלוהים. אלוהים בלתי נגיש לחלוטין שאיננו מקשיב לרב לחזן ולצדיק לעולם - שומט את הקרקע תחת כל אחת מהדתות המונותאיסטיות. לכן הדתי מבסס דתיותו על תקשורת עם אלוהים והחילוני לא. התקשורת היא לב העניין האמוני. אלוהים מישני.

14
רותם

לרועי ברנד. תודה על המאמר הקצרצר, על מה שיש בו וגם על מה שאין בו, אבל הוא מעורר.
מהתגובות אני למד שאנשים מפחדים מדתות. בצדק. אבל, צריך להבדיל בין "חוויה דתית" ובין דת. כמו - נניח - בין קפה נמס אינסטנט ובין קפה של ממש.
בעיני טעות להשוות חוויה אקסטטית לחוויה דתית. לא כדאי להתבלבל ביניהם, מדובר בשתי סקאלות חשיבה נפרדות. בדר"כ חוויה אקסטטית היא תוצר של מפגש ממשי, פיזי, רב חושי, מעורר רגשות ומחשבות. מפגש עם מרצה מלהיב, מנהיג מרומם רוח, מפגש זוגי מטריף וכדומה.
ביהדות, מעמד הר סיני מתואר כאירוע כזה. ואכן לא צריך להתפלא שהחוויה הדתית החזקה ביהדות תורגמה במדרשים ובקבלה בעיקר ליחסים ארוטיים חזקים בין גבר ואישה, "דוד ורעיה" וכדומה. תוך שימוש בביטויים וסיטואציות מיניות ממש, שכיום איש לא היה מעלה בדעתו להעז ולהשתמש בהם בהקשר דתי.
אבל דת (כל דת) היא היכולת להפוך את האקסטטי הראשוני לקודקס של אורח חיים, שגרה, מעגל חיים , מעגל שנה וכדומה. אחרת מדובר בסוג של מסיבת טרנס מתמשכת ורדודה.
במובן הזה היהדות יש לה מאפיינים נכונים מאד. אף כי התרגום העכשווי שלה בעייתי, מפוצל, משוסע ובלתי ניתן לאיחוי של ממש.
באשר לחילוניות, היא איננה "ההיפך" מדתיות. בעיני זו תפיסה שגויה. חילוניות בעיני "משלימה" דתיות. יש הבדל גדול בין "הופכי" ובין "משלים". הופכי הוא מתנגד, ולכן מגדיר עצמו באמצעות עצם שלילת האחר. בעוד משלים, מגדיר עצמו באמצעות חוסרים מסוימים שנמצאים באחר וביחד הם משלימים לאחד שלם.
כדאי לשים לב כי מתמטית, במצב של "הופכי" לא יתכן שאחד האיברים יהיה בעל ערך אפס. כי אז הכל אפס. מאידך, במצב של "משלים" יש אפשרות שאחד האיברים יהיה אפס ועדיין הלוגיקה מתקיימת. על כן, משלים הוא מצב מאפשר חיים משותפים בעוד הופכי הוא מצב של מלחמה מתמדת.
יש דתות שאכן (עדיין, ע"ע דאע"ש) מגדירות עצמן ע"י שלילת האחר כולל חיסולו הפיזי ומחיקת מורשתו. הנצרות היתה כזו בעבר הרחוק בזמן מסעי הצלב. היהדות האורתודוכסית אכן מגדירה עצמה ע"י שלילת האחר באופן מובהק ("אשר הבדילנו מן התועים", "שלא שמנו כמשפחות האדמה", "המבדיל בין ישראל לעמים" ועוד ועוד) אבל לא באמצעות חיסול פיזי שיטתי.

16
דליה יאירי

להיות חילונית, בעיני, משמעותו - לשים את האדם במרכז. את המין האנושי המכיל שכל ורגש, סקרנות וזכרון, יכולת הבחנה בין טוב ורע.
להיות חילונית בעיני-זה לא ההיפך מלהיות אדם מאמין. אלא שהאמונה איננה באל , מופשט ככל שיהיה , אלא ברוח האדם. ביכולת לשנות. ביכולת ליצור ולהרוס, בשליטה.
להיות חילונית בעיני אין פירושו ניתוק ממסורת. מתרבות. משפה. מערכים. משפיטה מתמדת לאור ההווה ובהשוואה מתמדת לעבר ונסיבותיו. להיות חילונית בעיני זה להבין את כוחו של סימן השאלה בחיינו. של הספק. של החפירה האינסופית בהיסטוריה של האנושות והפרט. להאמין בכוחו של כל ערעור על מצב קיים, להאמין ביכולת להשפיע על עתיד. גם לא לפחד לבקר מצבים ואמיתות שהיו נכונים בעבר. להיות חילונית , בעיני, להרשות לעצמי מחשבות וחלומות , לחשוב ולחלום ולדבר עליהם ללא מורא. ובעיקר להיות מסוגלת להכיל. את השונה, את המוזר, את האחר.

17
חיים לוטנר

עוד שלוש הערות:

1. האמונה הדתית משולה בעיני לקיסוס שמטפס על קיר שקיים רק בדמיונו של הקיסוס.

2. כאשר למדנו בבית ספר את "יוליוס קיסר", אמר חברי דן: אינני מבין מה עושים מהסיפור הזה יותר ממה שהוא באמת. מה הביג דיל? אותי מרק אנטוני ממש לא משכנע. ואני, שהתפעמתי מיופיו של הנאום, הרגשתי בהתחלה כבלון שנוקב בסיכה. באמת, ממה התרגשתי קודם? אח"כ הבנתי שיש דברים שאני מבחין בהם, והוא לא. יש דמיון מסוים בין חווייה דתית לחוויה אסתטית. אפשר לומר שהן חוויות אחיות. אבל יש ביניהן שני הבדלים: החוויה הדתית קשורה לאמירה על טבע העולם כשלעצמו, ללא קשר לאדם, החוויה האסתטית היא אנושית לחלוטין. לכן היא חוויה חילונית (אם להתייחס למה שכתבה דליה יאירי), ויותר חשוב: החוויה הדתית, ובמיוחד המונותאיסטית, יש בה מרכיב מרכזי של מחויבות בענייני מוסר, ובכך היא מרוקנת את המאמין מאפשרות הכרעה מוסרית. ההחלטה האם לעשוק את הגר איננה הכרעה מוסרית, אלא חובה דתית. החוויה האסתטית מחזקת את ידיו של החווה להכריע הכרעה מוסרית על פי נסיבות המקרה ועל פי ערכיו.

3. כל השאלה מזכירה את סיפור בגדי המלך החדשים. רגע, לפני שכל הדוסים בורחים, יש המשך. לדעתי הפירוש הנכון של האגדה איננו זה המקובל. ישנן אמיתות, יופי, רעיונות, ערכים, שרוב האנשים אינם רואים. בגדי המלך היו מסוג אותן האמיתות. רוב הנוכחים (ובוודאי זה המספר את הסיפור) לא ראו בגדים, אבל התביישו להכריז על כך. הילד קרא "המלך ערום!" וכולם (כלומר כל אלה שלא הבחינו באיכות המיוחדת של הבגדים) הרגישו לגיטימציה לספר שזה גם מה שהם כל הזמן חשבו. ובנוסף הכריזו על החייטים כנוכלים. ראיית האמת, היפה, הרגישות להם, היא נחלת המעטים. הראייה הזאת של הסיפור היא בעיני נקודת מוצא לכל ביקורת והבעת דעה. כאשר אני טוען שהמאכל טפל, ייתכן שהפגם הוא בחיכי. ובהתייחס לאמונה, האנלוגיה היא שאולי אינני מבחין באלוהים בגלל קוצר ראייתי? לא נראה לי.

18
דליה יאירי

מחשבה , אולי אבסורדית, שמלווה אותי במשך כל חיי הבוגרים. היהדות, במקורה, או אולי אומר האל המופשט חסר הפנים , המרוחק, האידאה- מאפשרת חילוניות. אלמלא הציוויים שיד אדם בראה אותם, ה''תעשה'' וה''אל תעשה'', ובודאי אלמלא הפרשנויות שבאו בשכבות זו על גבי זו וזו לצד זו, הרי ניתן לראות ב''אלוהים'' את הסופר אגו. את החלק בתוך כל אחד מאתנו המהווה מצפן. הערכים, האמיתות, המצבור הקרוי תרבות, הסביבה והתורשה [אוי לאותה קלישאה...] מכל אלה נוצר האלוהים הזה - שכל אחת ואחד יכול לברוא לו שם, צורה, תכונות, שכל אחת ואחד יכולים להכניס אותו לתוכם שינהל דו שיח עם ה''אורחים '' האחרים בתוכנו. עם יצר הרע, עם מחשבות פרועות, עם שאיפות כמוסות, עם פחדים. להיות חילונית יהודיה בעיני זה לא בלתי אפשרי. להיות חילונית בעיני זה להיות מסוגלת לקיים משא ומתן תמידי עם היש או אין אל, ולייחס לו , לאין או יש אל יכולת להתווכח אתי . להעיר לי. לספק לי השראה . להכריח אותי לא להפסיק לשאול.

    19
    חיים לוטנר

    דליה,
    הרעיון מצויין. ראיית ה"אלוהים" כחלק מנפש האדם, מה שפרויד קרא אני עליון, לכאורה מתיר את כל הפלונטר.
    אך לאמיתו של דבר איננו עושה זאת. כאשר עולם הערכים, העשה ועל תעשה הם חלק מהנפש שלי, לצד היצר הרע, המוסריות שלי מתבטאת בכך שהטוב שבתוכי מתגבר על הרע שבתוכי. הטקסט הדתי החיצוני הוא איננו אישי שלי. הוא מגיע מאי שם, מכותב אלמוני שאינני יודע מה מניעיו. אתמול קראתי כתבה על רון הווארד (סיינטולוגיה). וד"ל.
    אין כל הבדל בין היהדות, הנצרות והסיינטולוגיה.
    והיהדות איננה יותר או פחות אבסטרקטית מהנצרות או האיסלם. גם בה יש ריטואליים שהם ההיפך מ"אבסטרקטיים", כמו חיתוך אבר המין של התינוק, או נישוק פיזי של מזוזה, והלוויה לספר תורה.

    המבחן האולטימטיבי של האמונה הדתית קורה כאשר יש סתירה בין הציווי החיצוני, הדתי, לבין הצו הערכי הפנימי.
    בתנ"ך יש שני מבחנים כאלה. אחד הנבחנים הצליח במבחן: כאשר ריחם שאול המלך על אגג העמלקי, למרות שקיבל פקודה להורגו. העונש שקיבל שאול היה כבד. אני מקווה שאילו אני הייתי עומד באותו הניסיון, הייתי נוהג כמוהו. גיבור! המקרה השני הוא מקרה של כישלון במבחן. "ואלוהים ניסה את אברהם..." הוא ציווה על אברהם לרצוח את בנו. בכלל לא משנה אם הוא בנו, וזה שהוא יחידו. התשובה נכונה היחידה שאברהם היה צריך לענות היא "עד כאן, אדוני".
    מעניין שמזמן העליתי שני פרושים לפרשה המביכה הזאת: פירוש אחד הוא הפירוש של האיפכא מיסתברא. שהניסיון היה בעצם האם אברהם הוא איש של ערכים, ויסרב לפקודה הבלתי חוקית בעליל, ואז היה גם מקבל את המדליות שקיבל משה, והפירוש השני היה שעל רקע העולם הקדום, שבו הקרבת בנים היתה מקובלת, בא הסיפור הזה הכולל המרת הבן באייל כדרך לשנות ולעדן מנהג אכזרי.
    במשך זמן ארוך, כל חובש וחובשת כיפה שנתקלו בי נאלצו לשמוע את הפרשנויות האלה. מלבד אחד, זכור לטוב (השם במערכת ובלבי) כולם דחו את דברי, ואמרו שסיפור העקידה הוא המבחן העליון של האמונה באלוהים, ואברהם עמד בו בגבורה, ואלוהים חנון ורחום.

    מה שאומר שהדתיות אשר קשורה לאל שבחוץ היא לא מה שאת מדברת עליו.
    חוויית ההתמודדות הפנימית היא איננה חוויה דתית אלא חוויה מוסרית.
    ואינני טוען שכל הדתיים חסרי מוסר. הטוב הפנימי והרתיעה הפנימית מעשיית רע בעינך נמצאים בכל אדם. אבל הדת עושה הכל לנטרל את האינטואיציה הפנימית הזאת.

20
זהר ארנון

היות וחילוניות אינה דת, היא אינה דוגלת בשום דבר. ברגע שתהפוך לדת, היא תפסיק להיות חילוניות. ולכן, כול הברברת סביב הכאילו "הגדרות", שווה כקליפת השום. וזה, לכול הדעות, לא הרבה. אדם קם בבוקר, או באמצע היום, או בכול זמן אחר לא נעמד ומחשב את יחסו אל הסובב, או אל העולם. הוא מתנהל כפי שהוא מתנהל. אם חילוני, בדרך חילונית ואם משהו אחר, אז כמשהו אחר. מה שבטוח, שהוא "לא ישבור את הראש" כדי לקבוע כול רגע נתון את יחסו אל הסובב. חילוני אין משמעות "לא להשתייך לסדר דתי", חילוני אינו משתייך לסדר דתי כי הוא חילוני ולא דתי. מה פשוט מזה? בקיצור, ה"הגות" הזאת מיותרת? מה שאי אפשר לומר על המכתב (אפיגרם בלעז) הקובע: "וישב האדם על הארץ". אמירה מאתגרת. למה לאדם לשבת על הארץ? אם לא היה עוסקת ב"חילוניות" אפשר היה להניח שהאדם הזה הוא חרדי וכמנהגם, הם יושבים שבעה, על הארץ. אבל אין לנו רמז לכך. מה שנותר, לנסות לסדר א המילים בסדר שונה ולראות אם זה "יעשה שכל". אך לא. גם "האדם על הארץ יישב" או, "על הארץ יישב האדם" או (הא)דם ישב על הארץ". בקיצור, גם "המכתם" שנראה היה שהוא "עושה שכל", לא צלח. קורה. עובדה.

21
רותם

לדליה יאירי וחיים לוטנר - הפילוסוף עמנואל קאנט כבר טען לפני שנים רבות את כל טענותיכם בדבר היחס בין האדם והאל, כיצד האדם המציא את האל, מה המדרג ומה היחס ביניהם (במובן של האל כסופר אגו האנושי). שימו נא לב לשמו הפרטי "עמנואל", כמה סימבוליות יש בדבר...
כעת ניתן לגשת לסיפור עקידת יצחק בצורה יותר נכונה ומאוזנת. אגב "הראשונה שזיהתה" את הבעיתיות והקושי בדבר, היתה לא אחרת מאשר שרה אמנו בעצמה. חז"ל כבר עמדו על כך במדרשים רבים.

    22
    דליה יאירי

    אכן, לא התיימרתי לגזול מקאנט את טענותיו... קטונתי, ונעים לי להזדהות עם התזה של האל כסופר אגו... בכל העניין של ניתוח החילוניות כאורח חיים יש נתיבים מקבילים של הגיון ותחושות. וכקוים מקבילים , על פי החוקים , הם לעולם לא ייפגשו. ובכל זאת. כל דיון באמונה אף אם הוא מתרחש במקביל בשכלתנות וברגש- נפגש בסופו של דבר בנקודה בלתי מוגדרת שקשה לגעת בה. כמעט ברק. כמעט רעם. אבל לא. משהו לא ממש פתור. משהו לא ממש מוכח. משהו שאת רוצה למצוא לו הגדרה מדוייקת והמלים אינן עושות זאת . זו על כל פנים תחושתי .

23
חיה לחמן

תודה דליה על הנסיון לתאר מהי חילוניות בשבילך. אני חושבת בדיוק כמוך שרוח האדם היא הדבר המרתק והמופלא ביותר. והיכולת שלו לדמיין ולהציע אך גם לממש את הדברים שלפעמים לא נתפסים ולא נשמעים ברי מימוש הם שעושים כל אחד מבני האדם לגורם החשוב ביותר. ואם מישהו רוצה להאמין בישות בלתי נראית וחסרת ממשות המכוונת אותו ואת חייו באמצעות מאות איסורים ועשרות ציוויים גם זה בסדר גמור.

24
שושי דוברטין

גם הכתבה וגם בתגובות הכל סביב חיפוש למשמעות בעולם החילוני/ אתאיסטי. זה כי ״אין אלוהים״.
הבעיה שלי היא ש״אלוהים״ מבוטל כולו. במקום לשנות רק את ההגדרה שלו. מזקן חביב עם זקן לבן שיושב על ענן, נוקם באויבים כמו איזה ערס או רד נק, למשהו יותר אלוהי, אמיתי, פנימי.
החוקרים החילונים מדברים על אנרגיה כמקור הגרעיני של העולם כולו. אם תשאל אותם מה יצר את האנרגיה הזו הם יגידו לך ״אין לה יוצר או זמן או מקום״ - זו ההגדרה (יותר נכון, חלק ממנה) של אלוהים בדתות המונותאיסטיות. האנרגיה הזו קיימת אצל כל אחד מאיתנו ומחברת את כולנו. כרגע אני בשלב החשיבה על המודעות של האנרגיה הזו, האם היא חיה כמו טפיל, רק בראש בשר ודם או שיש לה קיום חיצוני לנו. בקיצור, אלוהימה קיימת או לא? אולי אותה החילונים יחבבו יותר..

25
אלפית

להבנתי, האדם הדתי מאמין בדברים שמחוץ להגיון אנושי שמעניקים משמעות, זהות וסדר לחייו, ושדרך החיים בדת היא מתכון לגאולה. האדם החילוני לעומת זאת מתמודד עם המציאות בעזרת היכולת האנושית בלבד - שכל, רגש וכו, גם אם אלה אינם מספקים הבנה או משמעות לקיומו, והוא חופשי להטיל ספק בכל דבר. האם למשל האדם בחברה הסובייטית היה אדם חילוני? יתכן שלא באופן מלא.

26
דניאל

חילוני זה מושג צנטרו-יהודי ופירושו בארמית הוא זר. אני לא חושב שאדם שלא שומר תורה ומצוות צריך להשתמש במושג המגדיר את עצמו על ידי שלילת השתייכות לקבוצה אחרת.

    27
    גילעד

    יש לך מקור לכך שחילוני בארמית זה "זר"? כי אני די בטוח שזה לא נכון. יש לי נסיון רב בארמית וזר בארמית הוא "נוכרא" כמו נוכרי בנוסף המקור האטימולוגי של המילה לא נשמע ארמי כלל.
    המילה חילוני נגזרת ככל הנראה מ"חול"

    29
    גילעד

    זו מילה עברית, משורש "חול" (ההיפך מקודש) בדיוק כפי שכתבתי.
    גם המובאה המדרשית בה היא מופיעה כתובה במובהק בלשון חז"ל העברית.

    תרגומה המדויק של המילה איננו "זר" (בטח שלא במובן העברי המודרני שהמקבילה הארמית שלו היא נוכרא/נוכרי) אף כי אכן קשה למצוא מקבילה מודרנית ראויה כיוון שעולם המושגים וההלכות המצריך הבדלה בין כהן לשאינו כהן לא קיים כבר שנים רבות.

30
חיים

מעניין. לא ידעתי ש"חילוני" זה זר בארמית. כמו שכבר כתבתי פה למעלה, גם אני אינני מגדיר את עצמי כ"לא דתי", לכן גם אינני מסכים עם המונח "אתיאיסט". יש למישהו רעיון איזו מילה מתאימה יותר? אולי כדאי לעשות תחרות לבחירת שם (כמו שגנדהי עשה, לתיאור "לא אלים". כשנבחר המונח "סטיאגרהא").

ברב השיח שכאן למעלה מופיעה פעמים רבות המילה "משמעות". הדת / אלוהים "נותנים משמעות לחיי האדם". מעולם לא הבנתי את העניין הזה. בחיי. איך הדת נותנת משמעות? היא נותנת סיבה לנהוג באופן זה או אחר, והיא גורמת להתרגש, ליהנות, לפעמים לסבול סבל מתוק. לדעתי, התכונה העיקרית של הדת שהיא מרוקנת את חיי ממשמעות. משמעות חיי היא, למשל, קבלת אחריות על החלטותיי ועל מעשיי. את זה הדת שוללת מהאדם ה"מאמין". כמה תרגילים מחשבתיים מסובכים נאלצים האוחזים בדת לעשות, כדי להראות שהדת איננה פוגעת בבחירה החופשית! (פרדוקס "האל הכל-יודע": אם אלוהים יודע הכל, הוא יודע מה אחליט, כלומר מהרגע שהוא יודע, אינני יכול לשנות את דעתי). גם כל המשמעויות האחרות נמנעות ונפסלות ע"י הדת. למשל, הדת היהודית שוללת כל פסל וכל תמונה. (לכאורה, ועל פי הפירוש המקובל, זה משהו שקשור לעולם הקדום ולעבודת אלילים. אינני מסכים). פסל ותמונה הם אובייקטים אסטטיים. גם שירה. האסטטיקה נותנת משמעות לחיי. הדת נבהלת ושוללת. כיוצא בזה סקרנות וידע. הלימוד, הסקרנות, הלשאול שאלות, להתווכח, לשנות את דעתי, כל המכלול הזה הם עיקר המהות האנושית שבנו. הדת שוללת אותם מכל וכל. אחד הדיווחים הראשונים בתנך הוא על אכילת פרי עץ הדעת, שבמקום לקבל פרס, אדם וחוה והנחש קיבלו עונש מוות, וגירוש מגן עדן. כל מצוקות הקיום והמוות הם עונש על הרצון "לדעת".
(הדוגמאות הן מהיהדות שאותה אני מכיר, אך מהותיות לעניין הדתי, ולמיטב ידיעתי קיימות בכל הדתות).

    31
    גילעד

    לצערי היהדות שאתה מכיר מסולפת ואיננה נכונה בעליל.
    כמעט בכל הדברים שכתבת ישנן טעויות חלקן גסות מאוד. רובן נובעות מכך שאתה מתעקש לפרש את הדת בצורה שאיננה מקובלת עליך (תן לי לגלות לך, גם לא על אנשים דתיים) ואז לדחות אותה בשל כך. למשל הפירוש לסיפור גן העדן, או הפירוש המקובל לאיסורי עבודה זרה אליו אתה "לא מסכים"
    אם תרצה אתייחס בהרחבה לסוגיות שהעלת בנושא בחירה חופשית, למידה, השתנות, החלטות, אחריות שאילת השאלות והוויכוח. בכלל הדברים הללו הדגם אותו אתה דוחה בשתי הידיים איננו הדת אלא הדת כפי שאתה החלטת שהיא.

32
חיים

מה שיכול לעזור לי להבין אותך, זה אם תתיחס לעצם הטענות. למשל, מה לא הבנתי בעניין האכילה מפרי עץ הדעת והגירוש מגן עדן. לעניות דעתי, סיפרתי את הסיפור שמופיע בתורה. שום פרשנות בדבריי. בטח שאינני מתעקש. אם בספר התורה שבידיך מופיע משהו אחר ממה שאני מכיר - אשמח לגלות שאני טועה.
"סילוף", "טעויות גסות" - לא קונסטרוקטיבי. עדיף לטעון טענות, ולא לכנות בכינויים. אולי אלמד איפה טעיתי.

    33
    גילעד

    אני מבין שהתפרצתי לדלת פתוחה... מצוין. אעבור על דבריך לפי סדר.
    משמעות היא עניין פסיכולוגי גרידא, וכעניין פסיכולוגי אדם יכול לחוש שיש משמעות לחייו הן בהיותו חילוני והן בהיותו דתי. אך יש להבדיל בין ערכים לבין משמעות. שאיפה לאידיאל מסוים היננה ערך, השגתו מעניקה משמעות (או שאיננה) אדם החי במערכת מוסרית לא שואף למשמעות אלא לקיום הערכים בהם הוא מאמין, אם המשמעות מתווספת לכך הרי זה מבורך. אנשים דתיים הם אנשים החיים לפי מערכת ערכים מסוימת ככל מערכת ערכים.
    אתה אומר כי הדת מרוקנת את חייך ממשמעות אך זוהי כמובן איננה טענה אלא תחושה, אתה פשוט אינך חווה משמעות עקב עשיה דתית כיוון שבעיניך אין בה ערך. אך זוהי קביעה אישית הקשורה בערכיך ולא ב"אמת" כזו או אחרת. מדבריך נראה שערכיך הם קבלת אחריות ובחירה חופשית (שהרי אתה קובל על שלילתם בידי הדת) גם לו היתה סתירה ביניהם לבין דת (אין, ומיד אסביר מדוע) הרי שאדם דתי יכול לטעון שפשוט אין אלו ערכיו ואין הוא מייחס לכך חשיבות (ואכן יש יסוד בחוויה הדתית של התבטלות למול הנשגב מכל) ויתור על ערכים אלו עדיין איננו מרוקן את חייו ממשמעות.
    הדת איננה סותרת בחירה חופשית מכל וכל, ההיפך הגמור, היא מחייבת אותה. האדם מצופה לעבוד את אלוהים כיצור אוטונומי, אם הוא כפוי ואנוס לכך הרי שאין ערך בעבודה הזו שאיננה עבודתו אלא עבודתו של מישהו אחר. הדת מניחה ביסודה בחירה חופשית לחלוטין בין ה"טוב" שהוא מצוותיו של האל לבין ה"רע" המתבטא באיסוריו ובמעשים המונעים את השגת הטוב. מקורות היהדות מלאים בהדגשות ברורות כי מימד הבחירה קריטי למהותו הדתית של האדם דת כיהדות המדגישה את עשיית המעשה הטוב על ידי האדם מחייבת בחירה חופשית כיוון שמבלעדיה אין "עושה" אוטונומי אלא מעשה בלבד. במקום בו ישנה בחירה שם אתה מוצא את האחריות, האדם הדתי אחראי למעשיו ולא רק להם אלא אף לסביבתו ולעולמו, האדם מחויב למערכת המצוות והוא מתחייב בה, כאמור, מרצונו המלא כמו אדם המתחייב לחוקים מוסריים לאום מסוים או חוקי המדינה (שגם אתה ודאי מחויב לאחד מאלה למרות שהם נהגו ונקבעו ע"י אחרים). האדם הדתי מאמין כי הוא עתיד ליתן דין וחשבון על מעשיו ומה יותר מלא אחריות מכך? האדם הדתי מצווה לדאוג לחלש בחברה, לא מתוך אלטרואיזם אלא מתוך חובה מוצקה ובלתי מתפשרת, היש אחראי מכך? האדם מצווה ללמוד ולהעמיק הן בדת יסודותיה רעיונותיה ומצוותיה והן בעולם הסובב אותו על מנת להבין את הבריאה ובכך מעט מזעיר מפעולות הבורא האדם הדתי איננו מקדש את החובה שלא לדעת, להפך, הוא רואה בה פחיתות כבוד אך הוא מחויב לערכיו במידה שינהוג בהם גם כאשר איננו מבין הכל.
    בנוגע לבעיית ידיעתו של האל למול הבחירה, הגע עצמך מהו מושג הידיעה האנושי? על מנת שידע האדם עליו לקלוט בחושיו ולעבד את המידע במוחו ע"י תהליכים קוגנטיביים ולעיתים אף לנתח את המידע באופן מודע על מנת להבין אותו. ברי כי אלוהים שהוא טרנסצנדנטי לעולם ואיננו כפוף לחוקי הפיזיקה או הביולוגיה איננו משתמש בחושים ואיננו מעבד מידע כדרך בני האדם. לכן כאשר אנו אומרים כי אלוהים "יודע" הרי זה באופן הטוב ביותר בו אנו מסוגלים לדבר עליו אך אין זה ידע עליו, כי הרי לא ניתן לרכוש ידע על משהו שאיננו חלק מהעולם הפיזיקלי, ואין זו ידיעה כמו ידיעת האדם אלא רק תיאור בלשוננו, הדרך היחידה בה אנו מסוגלים לתאר דבר מה. ידיעה כזו אותה אנו לא מסוגלים להבין אין הכרח כי תסתור בחירה חופשית.
    אינך מסכים כי הדת היהודית שוללת פסל ותמונה בשל עבודת אלילים אך זהו חלק מ"איש הקש" שציירת לעצמך בו דת סותרת אסתטיקה ותרבות. פסל ותמונה נשללים בשל הרעיון אותו הבעתי בפיסקה הקודמת – אלוהים איננו דמות ואיננו גוף, הוא איננו ברוא. איך ניתן לתארו ע"י פסלים של חיות או דמויות אדם? הרי זוהי פחיתות כבוד נוראה היוצרת מושגים מעוותים כאילו האלוהים חי על הארץ ומתהלך בין בני האדם באופן פיזי דבר הפוגע באופן מוכרח בשלמותו גדלותו והיותו בורא של העולם ולא חלק ממנו.
    אתה אומר כי הדת שוללת אסתטיקה, צא ולמד כמה משוררים דתיים דגולים היו לנו למשל. האסתטיקה הינה כלי נהדר על מנת ליישב את הנפש ולתרום להבנת היפה והנשגב, יהודים מתאמצים לפאר בתי כנסת (בעיקר את תשמישי הקדושה שבתוכם) היכנס פעם למוזיאון ישראל עבור בין החדרים של אוסף היודאיקה וטען שוב כי הדת אוסרת אסתטיקה ולא רק בחיי הדת אלא בטח ובטח שבחיי היומיום, חכמינו אמרו כי "דירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם". ולא ניוותר רק בגבולות היהדות, הכנסיות המפוארות באירופה זלזלו באסתטיקה? יצירותיהם הדתיות של באך והנדל? ציירי הרנסנס עמוסי המוטיבים הדתיים לעייפה?
    ושוב בנוגע לידע, אתה מגדיר כי המהות האנושית עיקרה שאילת שאלות ורכישת ידע, וזהו כמובן עניין ערכי אותו אדם דתי יכול לסתור ולהגיד, לא, מהות האנושות הינה עבודת האל. אך גם כאן אין כל סתירה לדת. ספר היסוד של יהדותנו, שבאופן מפתיע איננו התנ"ך אלא התלמוד עמוס בקושיות שאלות וחקירות מדוקדקות. אנשים בו מתווכחים ומשנים את דעתם תדיר. כבר הזכרתי כי האדם מצווה להכיר את העולם הסובב ולא רק את הדת והרמב"ם אכן פוסק בספרו משנה תורה כי לימוד מדעי הטבע והפיזיקה הינו חלק מחובתו הדתית של האדם. כמה פילוסופים מקוריים וחדשניים היו לנו? כמה קידשו את הידע במהלך הדורות (כן, גם הידע המדעי. לדוגמא הגר"א או המהר"ל שעסקו במדעי הטבע) ושוב לא רק יהודים אלא גם "חכמה בגויים, תאמין" איך שימרו ופיתחו את הפילוסופיה המנזרים בימי הביניים, לאילו גבהים החלה להמריא ברנסנס, איך הפכו אנשים דתיים במובהק כדקארט, לייבניץ, פסקל, ברקלי (אפילו קאנט במידה מסוימת) ליסודות הפילוסופיה המודרנית.
    ולבסוף, נושא פרשת גן העדן, אין בידי סיפור אחר משלך, אך הבנתך בו לקויה. הרמב"ם כותב כי מי שמבין את סיפורי הבריאה כפשוטם הרי הוא כסיל כי ברור שהתורה איננהספר היסטוריה ואיננה ספר פיזיקה. התורה אין מטרתה הפן הפיזי של העולם, לכך נועדו כלים אחרים ובראשם שכלו של האדם וחושיו. התורה הינה ספר מצוות המתעסק הנוגע בעומקו ומטרתו לפן המטאפיזי של העולם. אדם וחווה לא נענשו על רצונם לדעת אלא על המרית מצווה מפורשת שאסרה עליהם לאכול מאותו העץ. אך גם בנוגע לעץ הדעת עצמו יש לדייק ולהבין כי הוא לא היה עץ הדעת "אמת ושקר" כידיעה המדעית או הפילוסופית אלא עץ הדעת "טוב ורע". הטוב והרע האנושיים בהיותם נתונים לבחירתו ולהעדפתו של כל אדם בלי קשר לידע כלשהוא על העולם או על חובת האדם בו הם המסמלים את כל המונע מהאדם להשיג כיאות את האמת והשקר שהם היסוד האלוהי שבבריאה. שקיעתו של האדם בגופו ובקיומו הפיזי המחייב אותו לחשוב בקטגוריות של טוב ורע מונעת ממנו להבין כראוי את הרובד המטאפיזי והאלוהי בעולם וזהו העונש האמיתי בחטאו של האדם הראשון.
    מקווה שהייתי ברור מספיק, אשמח להרחיב על כל אחד מן החלקים אם תרצה בכך.

34
חיים

גלעד, טול קורה מבין עיניך. אתה מייחס לי פרשנות שגויה של הטקסטים, ואני מאד השתדלתי דוקא להיצמד למילים, להימנע מפרשנות. ואילו אתה מצטט ש"מי שמבין את סיפורי הבריאה כפשוטם הוא כסיל".
הציוויים הדתיים צשמיטים את האפשרות לבסיס מוסרי והכרעה מוסרית של האדם. אתה מדגים את הטענה הזאת שלי באנלוגיה לחוקי המדינה. כאשר אני נוהג כחוק, או נמנע מגניבה, אני עושה זאת בעיקר בגלל החשש להיתפס ולהענש. ולכן לא נכון ליחס למעשה ערך מוסרי. ערך מוסרי מתקיים רק כאשר יש הכרעה אישית בלי מורא (לעשיית מעשה שמתאים לערכים המוסריים שלי).
נפש האדם היא מערכת מורכבת ורבת פנים. יש בה כמיהה לנשגב (והיא באה לידי ביטוי בנטיתם של אנשים רבים לדת), יש בה היתפעמות מ"יפה" כשהוא לעצמו (אסטטיקה), יש בה סקרנות לגבי הלא נודע ודחף להבהרתו, יש בה דחף לערכים ומוסר, ולצערנו יש בה גם יצר רע, ורעבתנות, ויצר הרס, ואלימות.
היו בין היהודים שומרי המצוות אנשים מוסריים מהדרגה העליונה, והיו גם גם נבלים גדולים. לא המצוות שומרות על מוסריותו של האדם. לדעתי השאלה העליונה היא מה קורה כאשר יש קונפליקט בין ההכרעה המוסרית האוטונומית של האדם, לבין הציות לפקודות (המצוות). זאת איננה "פרשנות"
מצדי לטעון, שלפחות בדוגמאות שהזכרתי, שבהן אברהם היה צריך להחליט האם לשחוט את בנו, מה שלכל הדעות זה פשע נתעב, או לא להישמע לפקודה, הוא מעדיף להיות ממושמע וצייתן. וכיוצא בזה, כאשר שאול קיבל פקודה להרוג את העמלקי) והוא מפשל, הוא נענש. בלי חכמות. אתה מוסיף לרשימה אירוע נוסף: הגירוש מגן עדן. אני טענתי שהמסר הוא (מודה באשמה. זאת פרשנות. אינני כסיל גמור) שידיעת טוב ורע, או במילים שלנו - מוסריות, היא מיותרת ופסולה, וראויה לעונש. אתה אומר - מה פתאום, העונש הוא על אי הציות!

    35
    גילעד

    כפי שתרגום הוא פרשנות כך כל קריאה היא פרשנות, יותר מכך, הכתיבה עצמה של רעיונות מופשטים ועקרונות רוחניים היא פרשנות, האדם לכוד להבין דברים בשכלו שלו בלבד ולפיכך כל טקסט אותו הוא קורא או כותב מושפע מכך לא ניתן, כפי שאתה מודה בסוף דבריך, להיצמד לפשט הדברים, הצמדות לפשט באופן טהור מחייבת חוסר הבנה, הבנה מחייבת פרשנות כלשהי. הבעיה היתה לא עם העובדה שאתה מפרש את הטקסט אלא מכך שאתה מתעלם א) מן המכלול שלו כפי שהערתי למעלה וב) מעקרונות נוספים המחייבים הבנה של הטקסט בצורה מסוימת ולא אחרת. אחד מן העקרונות הללו הוא קידוש הידע הלימוד והבחירה החופשית במקומות אחרים בתורה. בסופו של דבר יהודים אינם מאמינים רק בתורה שבכתב אלא גם בתורה שבע"פ ופרשנותה את התורה שבכתב. מסורת בת אלפי שנים וכן המחשבה הפילוסופית הישרה המורה כי צלם אלוהים הוא שכלו של האדם ולא ניתן לעבוד את ה' באמת מבלי בחירה חופשית אומרות לנו כי התורה מצווה על ידע ולימוד ומחייבת בחירה ולכן עלינו להבין מקומות שהיו ניתנים אולי (ולא באופן מוכרח) להבנה כסותרים את אלו הנ"ל באופן אחר. לבסוף כפי שכתבתי בסוף דברי שלעיל האדם בעולם הזה כפוי לשפוט אותו ולהבין אותו באופן חלקי וסובייקטיבי לפי השקפתו הפרטית על טוב ורע ולא במובנים של אמת ושקר כפי שהיה רוצה והיה ראוי.
    הציווים הדתיים הם מערכת של ערכים והאדם מקבל אותם על עצמו ובוחר בהם ככל ערך בו בוחרים אנשים. אתה אולי למשל אינך מייחס ערך מוסרי לחוק המדינה, אני התכוונתי לכך שיש אנשים (ומסורת פילוסופית לא מבוטלת המחילה עוד בימי סוקרטס ואפלטון) המייחסים לציות לחוק המדינה ערך מוסרי. הם בוחרים בכך כיוון שהאדם איננו כפוי לדבר, אין כוח בעולם המכריח את האדם לציית לחוקי המדינה או הדת מלבד הוא עצמו (גם אם ישנו חשש להיתפס ולהיענש אין זו כפיה, הרי אנו רואים אנשים שעוברים על שניהם על אף החשש הזה). אדם דתי נתון בברית עם אלוהיו ומקיים את מצוותיו מתוך הכרעה חופשית.
    מה שאתה מתאר במשפט " ערך מוסרי מתקיים רק כאשר יש הכרעה אישית בלי מורא (לעשיית מעשה שמתאים לערכים המוסריים שלי)" הוא היתר לחיות ללא מערכת ערכים אלא לעשות מה שבא לך בכל רגע נתון ושקולה לאמירה אני רוצה לעשות מה שאני רוצה לעשות, לא מה שמוסרי או ערכי אלא מה שמתאים לי, בחינה טובה של העניין תהיה השאלה האם יש לך דבר מה שהיית מוכן למות למענו ולבטל את עצמך? אם כן הרי שהוא ערך בעיניך אך אם לא הרי שהערך היחיד שלך הוא עצמך ותו לא. בין כך ובין כך אין בדבריך הכרעה אישית גדולה יותר מהכרעתו הרצונית של אדם דתי לקיים את מצוות הדת שהיא היא הערכים המוסריים שלו.
    לא המצוות שומרות על מוסריותו של האדם אלא האדם שומר על המוסריות של עצמו. רוב האנשים שתישאל יגידו לך שהם טובים למדי, כיוון שהערכים כפי שציינתי תלויים בהכרעתם האישית. אתה מתעקש לשפוט את הדת לפי הערכים שלך ואז להתרגז כי היא איננה נענית להם, התעקשות זו מונעת ממך להבין שהאדם הדתי בוחר באופן חופשי שלא לעשות מה ש"בא לו" אלא מה שציווה אלוהים. חז"ל שאלו האם האדם איננו יכול לעשות עבירה? מה מונע ממנו? וקבעו – יכול, אלא הוא נמנע מכך בשל מצוותיו של אביו שבשמיים. אדם שאיננו נתון במערכת מוסרית שכזו יילך לפי שרירות ליבו והאינסטינקט שלו בכל רגע נתון, הרי זהו צו מצפונו. ע"י כך אנשים הצדיקו אונס, רצח וגרוע מכך.
    אתה רואה ערך בהחלטה של האדם ללא כפיפות לשום דבר בעולם (אתה אנרכיסט? אם לא, תדע שדבריך הם אנרכיזם ואולי תרצה לחשב מסלול מחדש, הרי האדם כפוף לדברים רבים מבלי שהוא בחר בהם, מדינה משפחה חברים וערכים רבים בהם הוא מאמין שלכאורה "נכפו" עליו בהתאם לחברה והמציאות בה גדל, הדת מתעלה מכל אלה כאשר היא מגדירה עקרונות ערכיים נצחיים שאינם מומצאים תדיר על ידי האדם)
    זאת אמנם איננה פרשנות מצדך לטעון כי אברהם צווה על ידי האל לשחוט את בנו, אך זו פרשנות לכנות זאת פשע נתעב. זהו בדיוק המסר של הסיפור, החלקיות של האדם, העובדה כי הוא כבול לגוף לסובייקט ולחלקיות על כך האמור בכך איננה מגדירה מה מוסרי. המוסר בעיניו של האדם הדתי הוא מצוות האל (שים לב שעצם הגדרת הסיפור כ"נסיון" מורה שהוא בא לבחון את אמונתו של אברהם ולא באמת לגרום לו לשחוט את בנו) האדם המקיים את מצוות האל מתעלה מעל למוסר הזמני והמתחלף כשהיום רצונותיך טובים ומחר פתאום רעים. הוא מקבל על עצמו כערך את הציות לאל כפי שאתה מקבל את הציות לעצמך...
    הדת איננה גורסת שידיעת טוב ורע היא מיותרת ופסולה אלא גורסת כי הטוב והרע מוגדרים על ידי אלוהים ולא על ידי החלטתך האישית כפי שאתה מגדיר טוב ורע. לכן ודאי שיש להיענש על חוסר הציות (שים שחז"ל דורשים על סיפור שאול ואגג מלך עמלק כי כיוון ששאול לא הרגו בזמן מזרעו יצא המן שכמעט והשמיד את הם היהודי, זהו איננו תיאור היסטורי אלא המחשה נוספת לכך שהאדם החלקי איננו יכול להבין את משמעות המעשים באופן תמידי, על אף שעליו לחתור לכך ולשאוף לכך לפעמים עליו לציית)
    אתה אינך רואה ערך בבחירה (היום יומית! האדם קם בבוקר ואומר שמע ישראל ועליו לקבל על עצמו יום יום את ההכרעה לציית שאיננה פשוטה כלל וכלל) וההכרעה הערכית לציית למערכת מוסרית שאיננה אתה עצמך, אין זה הופך אותה ללא מונעת מבחירה חופשית ולמוסרית פחות (וכפי שרמזתי, פילוסופית היא מוסרית אף יותר. בקצרה – מוסר וערכים הם שאיפה למצב אידאלי מסויים. לפי איך שהצגת את ערכיך הם פשוט קיום הרצונות שלך באשר יהיו, אם המטרה של הערך היא עצמך הרי שאין שום דבר להשיג מעבר לקיום הנוכחי שלך, אין שאיפה לדבר ולכן אין זה ערך. אדם דתי שואף לשמר את עצמו במידה בה הוא צריך בשביל לעבוד את האל שזהו הערך העליון מבחינתו, זוהי דוגמא לשאיפה לאידיאל מסוים)