מאיפה שבאתי ולאן שאני הולכת הולכים בעקבותיי דיבורים משונים
X זמן קריאה משוער: 5 דקות
מוזס הכין אותי לדרך הארוכה שתוביל אותי לעיר שספרו לי עליה שהיא לבנה ואני ישר נזכרתי בטירה הכלואה בכדור השלג של דודה טוני. היו לי תכניות חשבתי לרחף והיה לי רק את מוזס שכינה אותי דרייפוס הקטנה מאז שהוריי בחרו בשבילי מקצוע שיעמיד אותם על הרגליים. יקרה לך נס הבטיח מוזס ונס לא אירע והפכתי מילדה לסתם נמלה מצויה. זיכרונות מרעילים תכתבי תשכחי יאמר לי מוזס ברבות הימים.
בת שלוש עשרה נשלחתי ללמוד מקצוע בתל אביב. לקחתי שקית בתוכה שמתי מסרק ומספריים גלגלי שיער וסיכות בגדלים שונים ועליתי לאוטובוס. כשהגעתי לאלנבי נתקפתי בהלה ומיהרתי להיכנס לחדר המדרגות וישר נבלעתי ב"בית הספר למקצוע הַסַּפָּרוּת". לא הכרתי איש כולם היו מבוגרים ממני ברחתי למרפסת ובהיתי ברחוב וכשבאה הלקוחה הראשונה שהצטרכתי לחפוף לה רציתי לגלגל אותה בשטיח ולברוח אבל התרגלתי וכשלא חלמתי בהקיץ התאהבתי בקינג ג'ורג' רחוב ההליכה והשקמים ושתי הקונדיטוריות הצמודות זו ליד זו מול רחוב מרכז בעלי מלאכה. אחרי פרק זמן העזתי לצאת ולטייל והגעתי עד חוף הים ועד אליו למדתי שיש בית קולנוע בשם סטודיו ובתי קפה וחנויות יפות וגם חנויות אפלות שרק הצצתי לעברן וכבר הרחתי מהן מזימות ועשיתי תנועות קטנות כדי לא לבלוט ופעם אפילו התקרבתי כדי נגיעה לבניין האופרה שניהלה אדיס דה פיליפ. גם לי היה קול יפה וחלמתי להיות זמרת ולא ידעתי איך לעשות שזה יקרה ומוזס אמר שֶׁסַפָּר באופרה אפשר להיות רק אם נולדים בסביליה.
נחשבתי לילדה טובה כל זמן שנזהרתי מפני כל מה שעלול היה להביך את הורי. תשמרי בבטן, היו מזהירים אותי. אז שמרתי. על השרשור שבתוכי שמרתי. הורי חשבו שהתולעת תשגע אותי אבל לדעתי אם זה מה שיקרה הם יהיו הסיבה. יום אחד הם קראו בעיתון שהשרשור עלול להרוג אם הוא מגיע למוח של מי שהתולעת תפסה תחת בבטן שלו. בכל מובן השורה הזו מדויקת. אותי שעשע לראות אותם מאפירים מדאגה. לא היה לי מה להגיד. לא הבנתי איך הגוף עובד ולא החזקתי מהורי חכמים יותר ממני ואם אני לא אשמה ולא מכים אותי מה אכפת שהתולעת עולה למוח. לא שיתפתי איש בשרשור. הוא היה שלי. עליו שתקתי ועליו רציתי לכתוב. מוזס אמר שכל אחד שרוצה להתחיל לכתוב חושב שהוא חצי קפקא ומילא לי את הראש בסיפור מעשה שנקרא "הגלגול". דרעק המוזס הזה. הבנתי שאין סיכוי אם אני לא רוצה לעשות מעצמי צחוק. הייתי רק ילדה ועל מה כבר היה לי לכתוב.
אין דבר שהפחיד את הוריי יותר מאנשים שהשתגעו. הם עשו לפחד עלייה מאירופה והשרישו אותו בארץ ואחרי שקראו ב"לעצטא נייס" כתבה שהגיעה מתורגמת לאידיש במברק מניו יורק הם התחילו לחפש בית חולים שימשוך לי את השרשור מהגוף ומצאו בתל אביב בקרן הרחובות גרוזנבג ומוהליבר בית חולים פרטי בשם דנציגר.
אל הדנציגר הזה אגיע עם אמי בערב אחרי יום עבודה ונסיעה של שעה באוטובוס. על המדרגות הרחבות שנוצקו במרכז הבניין המפואר תקביל את פני קטנה וזריזה אחות ויטה. לא ממש קראו לה ויטה אבל אותם ימים כל אחות הייתה בעיני אחות ויטה כמו זו שהמליצה לאמי להיניק גורי כלבים כדי לנקות את הזיהום שהכילו שדיה אחרי לידת אחותי ואני רק מלשמוע את זה רציתי למות כי ידעתי כמה אמי פחדה מכלבים בגלל המלחמה והגרמנים אבל עם מה שאחות ויטה אמרה לעשות השלימו כולם.
בבית החולים יועד לי בקומה העליונה חדר עם מרפסת שם אשב מול חלונות גדולים עזובה לנפשי על "הכיסא הגבוה" עם החור שמותאם לסיר ואחרבן בפרטיות ואמי תשלם על העונג בכסף שעבדנו עליו קשה ומהחלון שיהיה שלי אראה את הרחוב ויאמרו לי שמי שמקבל את החדר האחורי רואה עץ ואת הסטודיו של הבן של הרופא שרק בעוד עשרים שנה אדע שהבן הזה הוא הפסל יצחק דנציגר איש יפה תואר שייהרג בתאונה וכשאשמע אבכה.
מעולם לא טיילתי בגן ההוא. או שמא כן. לא הייתה לי שליטה על דמיונות וכשהציצו בי הכחשתי אותם. אמי הלכה. לבית חולים לא היה ריח. אחות ויטה הייתה מתוקה. עליתי לקומה העליונה. מעלית האוכל העלתה עבורי צלחת ושתי צלוחיות. כדורים מלח אנגלי ודג מלוח. לבלוע הכול וללעוס הדג מלוח אמרה אחות ויטה. עשיתי כדבריה ונרדמתי בשלווה. בשש בבוקר שוב עלתה מעלית עם צלחת וצלוחיות ובעשר שוב ואחר כך התיישבתי על "הכיסא הגבוה" והתחלתי לעבוד בשביל אחות ויטה שתהיה מרוצה. צהריים יפים תל אביב נחה על הגב ואני מטר משפת הים מקללת את משטר הצנע שהנהיג דב יוסף בראשית שנות החמישים ושהביא עלי את הצרה הזו בקונסרבים מאמריקה והלוואי הייתי עכשיו תלמידה שמהתלת בבנים מתאכזרת לבנות ומתאהבת במורה למתמטיקה ולא יושבת על סיר ומחרבנת עצמי עד עילפון לבד על מרפסת שמש בתל אביב הקטנה לשמחת אחות ויטה שעוד מעט תעלה ותבוא ותנבור בסיר הלכה למעשה עד שתצווח בחדווה "הראש יצא" והמעלית תעלה עבורי ארוחת צהריים צלחת מרק עם אטריות כמעט כמו אלה שצמחו אצלי בבטן ושרק לפני שעה קלה נפטרתי מהן ואחות ויטה תאמר שככה צריך וזה מקובל ותאכלי ילדה ותתקלחי ותשני צהריים את עכשיו בריאה והכל טוּב לך.
ובאמת הרגשתי טוב, "הבראתי" ומעכשיו ודאי אוכל פחות כי תמיד אמרו עלי "זאת אוכלת כמו שתיים כי התולעת אוכלת אותה" וזה לא היה הדבר הכי גרוע ששמעתי ומוזס צודק כשהוא אומר שאני ברת מזל כי מאיפה שבאתי ולאן שאני הולכת הולכים בעקבותיי דיבורים משונים.
כשהשמש שקעה ראיתי את אמי עולה במדרגות ולבי נמלא צער כי הייתי בנעימים ובקשתי לעצמי עוד לילה בחדר משלי תחת ידה הרחומה של אחות ויטה שגם היא כבר חיבבה אותי וכמוני הופתעה כשבאו לאסוף אותי ואמרה שלא מקובל לשחרר חולים לעת ערב והתביישתי באמי שבקשה לחסוך כמה לירות ויצאנו בחיפזון.
השעה כבר הייתה קרובה לשמונה. החנויות היו סגורות והסמטאות עמדו בשיממונן. אמי הייתה אחרי יום עבודה, נראתה עייפה ולא חיכיתי שתפנה אלי בדברים. לא היה ממנהגה לשאול, היא לא רצתה לדעת, די היה לה שהיא אמי, היא לא עודדה קרבה ולא הייתה טובה או רעה ואני לא הכרתי אימהוּת אחרת. מדנציגר עד לתחנת האוטובוס בקינג ג'ורג' הלכנו זו לצד זו בשתיקה. לו חייתה, סבתי הייתה וודאי אומרת לאמי שדבר לא היה נגרע מכבודה אם הייתה פונה בדברים לילדה שהולכת לצידה.
הסיפור נכתב עבור אסופת הסיפורים "זיכרונות ילדות מתל אביב", בהוצאת פטל סיפורים שהיו. "זיכרונות ילדות מתל אביב" היא אסופת רשומות אישיות של טובי הכותבים, על חוויות ילדות בעיר הגדולה. זיכרונות ילדות מתל אביב" לא יימכר בחנויות אלא רק במכירה מוקדמת באתר הד-סטארט.
תגובות פייסבוק
2 תגובות על תשמרי בבטן
פלא
יפהפה, עוכר שלווה
ריגול בעידן הדיגיטלי
בועז לויןהשוואה בין תכנית הריגול הלווייני הראשונה לתוכנית הריגול של האן-אס-איי שחשף אדוארד...
X 18 דקות
זינוק גדול אל החירות
אלכסנדר הירשיסאבל עמוק הוא גם הזדמנות לחלום חלומות חדשים של חיים ומשמעות. | המשוררת...
X 5 דקות
חול לחתולים
החתולים הביתיים הם המושלים האמיתיים בבית. למעשה, אנו מקבלים מהם רשות לחלוק איתם את נחלתם, שטח שהם שולטים עליו שליטה כמעט מוחלטת. דרישותיהם ידועות לנו ואנו מספקים להם אותן מזה אלפי שנים, כפי שהדבר מתועד בכתבי הקדמונים ובארכיאולוגיה הקדומה ביותר החושפת את ההתיישבות האנושית. בעידן המודרני, מסיבות פשוטות של נוחות, אסתטיקה ודו-קיום, ובוודאי כשהחתול גר בבית, עלינו לדאוג לצרכיו גם במובן המילולי הפשוט: כלומר למקום מוגדר, נקי ומסודר שבו החתול או החתולה יעשו את צרכיהם. היות שכך, מצאתי את עצמי, כמדי פעם, עורך סקר שוק קטן כדי לראות אילו סוגים של חול זמינים לארגז הצרכים של החתול הביתי.
כך מצאתי את עצמי נכנס לחנות לאביזרים לבעלי-חיים, ושואל מה יש להם בתחום הרגיש הזה. המוכרת, מסבירת פנים ומעוניינת להציג את המגוון הנאה שהיא מציעה ללקוחות, אמרה: "יש לי כמה חולות, תלוי מה אתה מעדיף וכמה אתה רוצה לשלם".
הדמיון העברי שלי הפיק ניצוצות. "חולות"? "כמה חולות"? – משהו פה אינו כשורה, משהו מתנגש עם ההרגלים הלשוניים.
"חול", בעברית, הוא חומר שמורכב מגרגרים זעירים שנוצרו בתהליך איטי של שחיקה של סלעים ואבנים. לשונית, מדובר בשם קיבוצי, בדומה ל"סוכר" ו"מלח", "חיטה" ו"שעורה". כלומר, המילה "חול" מציינת את החומר באשר הוא, ואין דרך למנות אותו. "חול" במובן הזה היא מילה שאין לה צורת רבים. לעומת זאת, כשאנו אומרים "חולות" כוונתנו לתופעה גאוגרפית-סביבתית, לשטח חולי, על פי רוב עם הבדלי גובה או מפלס. החולות של מכמורת, החולות בנגב המערבי, החולות של הסהרה – כל אלו מציינים נוף באזור מסוים, נוף חולי, אולי של גבעות חול. "חולות" במובן הזה היא מילה שאין לה צורת יחיד.
שמות עצם קיבוציים בעברית, ובמובן הזה "סוכר" ו"מלח" הם דוגמאות מצוינות, מתאפיינים בכך שאין להם צורת רבים. יתרה מכך, "סוכרים" הוא מונח בתחום הכימיה או התזונה, וכך גם "מלחים". צורות היחיד שלהם מציינות סוגים של סוכרים או מלחים על פי הגדרותיהם הכימיות. כלומר, בעברית (וגם בשפות אחרות) יש לשים לב לקיומם של שני "סוכר": האחד השם הקיבוצי; השני הציון לסוג ספציפי מבחינה כימית.
המקרה של "חול" חריף, קיצוני יותר, שכן ככל הידוע לי (ואולי יימצאו גיאולוגים שיתקנו אותי), אין ב"חולות" הצבעה על סוגים של חול, אלא רק ציון של תופעת הנוף או הקרקע, התופעה הגיאוגרפית-גיאולוגית. כדי לדבר על סוגים של חול, כמו בחנות המספקת מוצרים לחתולים, נצטרך אכן לדבר על "סוגים של חול". מובן שבדיבור, נמצא שאומרים "איזה חול אתה רוצה?", כשהכוונה היא שבתשובה יפורט סוג החול הרצוי.
אלא שבכל האמור בארגז הצרכים של החתול הביתי המודרני, "חול" מציין משהו אחר לחלוטין מן החול שאנו מוצאים למשל על שפת הים. חול לחתולים יכול להיות עשוי משורה ארוכה ומגוונת ביותר של חומרים: חמר מרוסק, ג'ל סיליקה, שאריות עץ ונסורת, חיטה ואפילו מעין כמוסות מגובשות של נייר משרידים של תהליך הייצור. פרמטרים רבים מחלקים את עולם ה"חול" לחתולים: מחיר, שיקולים אקולוגיים, ריח, עד כמה נוצר אבק, יכולת התגבשות, משקל, האפשרויות השונות לפינוי ה"חול" המשומש. החול המעולה, הריחני, המתגבש, המתפנה בקלות, הסופגני והעמיד מכיל לא פעם פחם פעיל, והוא מופק מסלעים ספציפיים, באורח כמעט בלעדי בשתי מדינות: קנדה ותורכיה.
לאור כל זאת, האם מדובר בכלל ב"חול"? על פי רוב, לא. יתכן שרק ה"חול" המופק מסלעים יכול להיחשב לחול, אם נסכים לקבל שתהליך תעשייתי מכוון ומתוכנן יכול להחליף את תהליך השחיקה הטבעי של סלעים, שהם המקור לחול בטבע.
מן הבחינה הלשונית, דומה שכשמדובר בחתולי הבית, "סוגים של חול" מתייחס למבחר הזמין בכל הנוגע לניקיון הארגז הביתי המשמש לצרכיהם. כך גם אפשר למנות את הסוגים, מה שלא רלוונטי לעשות, לפי הגדרה, כשמדובר ב"חול" כשם עצם קיבוצי. אם נרצה לדבר על חול דק או עבה, עשיר בסיליקון או בעל גוון שונה מהרגיל בהקשרים של עולם הבנייה, גם אז יהיה מקום לדבר על "סוגים של חול", כמו סוכרים ומלחים בכימיה.
העובדה ש"חול" לחתולים יכול להיות עשוי מחומרים שאינם קשורים לסלעים ואפילו מחומרים אורגניים מזכירה לנו ששם עצם ספציפי יכול להפוך למושג כללי יותר וככזה להתייחס למגוון אפשרויות. כך, למשל, בתחום המטבחים דובר על "שיש" מעץ או ממתכת, ואף היה זמן – ודומני שהוא חלף – שבו דוברי עברית שאלו אלו את אלו "מאיפה הפיליפינית שלכם?" והיו נכונים לקבל תשובות מגוונות כמו "סרי-לנקה" או "מולדובה". כי בין הכללי לספציפי יש לא פעם קשת רחבה של אפשרויות, לפעמים אפילו כחול אשר על שפת הים, או בחנות למוצרים לחיות. וכדי להסיר ספק: הרבה דברים אפשר למצוא בחנויות הללו, אבל לא דיונות הנמשכות אל האופק.