כל היפסטר ייחודי בדרכו

איך להבין את הקלישאות שנוצרות בפרופילים מקוונים ולהשתמש בהן כדי ליצור קשרים עמוקים יותר
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

אני זוכר את עצמי יושב בשיעור ספרות וכתיבה יוצרת ומקשיב לגברת מייקלס מרצה לנו, באופן בונה אך נוקשה, על העצלות שבהישענות יתר על קלישאות ועל החולשה שבהיעדר מחשבה מקורית. היא דרשה מאיתנו לחשוב לעומק ולמצוא דרכים ייחודיות לתרום לדיון. אני תוהה מה הייתה חושבת היום על דברים כמו טוויטר ופייסבוק, שמייצרים, יותר מכל דבר אחר, הבלים לעוסים וממוחזרים בכסות של תובנה וחיבור בין אנשים.

גברת מייקלס הייתה אדם נחוש ובלתי מתפשר והשיעורים שלה היו לי למעין תמרורי דרך. הם גרמו לי להבין שמבנה הטיעונים ועוצמת הרטוריקה שלי משקפים את העצמי המלומד שלי, עד שלבסוף גם אני התחלתי להאמין – בדיוק כפי שלימדה אותנו גברת מייקלס – שקלישאות הן מפלטו של המוח העצל. ואז הגעתי לקולג', שם המרצה שלי לביקורת ספרות ורטוריקה, ד"ר ריברס, פרץ בסערה לשיעור הראשון והצהיר: "יש מקרים שבהם 'I ain't got none' הוא תקין והולם לחלוטין". פן חדש של העולם התגלה לפתע. אני מאמין שהוא דווקא היה רואה בהופעתם של טוויטר ופייסבוק– הפלטפורמות שמאפשרות לנו לצרוך כמות עצומה של תכנים דיגיטליים זעירים – דבר משעשע למדי.

היום, כשמאחוריי קריירה של כמעט 20 שנה בשיווק וניהול מכירות של פרויקטים יזמיים בקנה מידה גדול, אני יכול לומר שהאמת היא איפשהו באמצע (זו כנראה המטרה האולטימטיבית של החינוך – ללמד אותך את החוקים כך שתדע מתי ואיך להפר אותם). אינני חושב עוד על קלישאות כסימפטומים של כתיבה עצלה או כתרגילים לשוניים מפונפנים, אלא כאמצעי להבנה טובה יותר של בני אדם, או להתבייתות מהירה יותר על המטרה ויצירת חיבור ממוקד יותר.

אנחנו חיים בעולם שבו היכולת הטבעית שלנו לקטלג, לתייג ולאגד מידע מותקפת באופן בלתי פוסק ע"י גדודים של תמונות, נתונים, סרטונים, תוכן ועוד. מציוצים וסטטוסים בפייסבוק, עבור בתמונות אינסטגרם, בלוגים בלינקדאין ועוד – רבים מאיתנו מרגישים איך טווח הקשב מצטמק, הזמן להָגוּת ולהסתכלות פנימה נעלם כלא היה ואנחנו נותרים עם תרבות שבה מפגש אנושי אמיתי הוא נדיר יותר וקשה להשגה.

אם נתעלם לרגע מהדעה שלי בנושא או מהבוז שגברת מייקלס הייתה לבטח מביעה, השגשוג המטאורי של קלישאות (הן בכתב והן למעשה) וחוסר האחריות המשווע שבו אנשים משתמשים בהן, יכולים דווקא להיות מועילים. קלישאות יכולות לשמש כשלטי דרכים בנתיבים מהירים ומפותלים של חיבורים וקשרים ולהגדיל את הסיכויים של כל אינדיבידואל לגלות מה האמת שלו.

הנה דוגמה: אני גבר בן 40 פלוס, יש לי בבית שני רוטוויילרים, אני נשוי בפעם השנייה, אני משוגע על אופנועי הארלי דייווידסון, על סנואו בורד ועל טיולים. אני אופנוען מחוספס למראה, יש לי זקן (שבטח מריח מוזר אחרי שבוע בדרכים), יותר נוח לי ללבוש ג'ינס מאשר חליפות מחויטות. עם זאת, אני גם סגן נשיא בכיר של קשרי לקוחות בסוכנות דיגיטלית ועובדים תחתיי יותר מעשרה אנשים שמנהלים קשר יומיומי עם מנהלים בכירים בכל החברות נותנות החסות של הסופרבול, ובעוד רבות וטובות.

את כל המידע הזה אפשר לגלות אם מסתכלים בפרסונות הפייסבוק, טוויטר ולינקדאין שלי. זה מאפשר לאנשים שמעוניינים לדבר איתי לגבש טקטיקה לגביי; לנסות למצוא משהו שידבר אלי. למרות שיש לי הערכה לאומנויות ואני נהנה מתיאטרון (ממש אהבתי את "Book of Mormon"), ככל הנראה לא תצליחו לעניין אותי אם תדברו על סיבוב ההופעות הבינלאומי של בלט הבולשוי.

עם זאת, שלטי הדרכים האלה אף פעם לא מספיקים. אלא אם קראו מאמרים שלי ב-Medium.com, אנשים שמדברים איתי לא יגלו שבמהותי אני כותב, לפני הכול ומעל לכול. הם לא ידעו שיש לי חולשה לפרחי סטאר גייזר, להצלת בעלי חיים ולהתבודדות. אבל הם יכולים להגיע לזה – הם יכולים לעשות את הקישור, כל עוד הם מבינים שהפרסונות הדיגיטליות שלי הן אמנם ה'מה' שלי, אבל הן לא ה'למה' שלי.

אתם מבינים, לא חשוב כמה אפשר להבין מהייצוגים הדיגיטליים הללו – מלשמוע אותי מרצה בכנס, מלקרוא משהו שכתבתי – רוב האנשים עדיין סובלים (וגם אני לפעמים) מ"עיוורון דיגיטלי", ורק לעתים רחוקות הם טורחים לנסות להבין מה מניע אנשים, מה מעניק להם השראה ולמה.

לדוגמה, כשאני מוצא את עצמי מדבר או עובד עם "היפסטרים", אני צריך להילחם בנטייה הטבעית להכניס אנשים ודברים לתבניות ולא לתת לה לכבול אותי לאמונה המוטעית שאני יודע בדיוק מי האדם שעומד מולי.

זו קלישאה שכבר הפכה לחלק בלתי נפרד מהרקמה החברתית שלנו ושאני מכיר טוב מאוד. ההיפסטרים לרוב אמוציונאליים, ולמרות שהם צרי גוף, הם עדיין מצליחים למצוא מכנסי ג'ינס אפילו עוד יותר צרים לדחוס את עצמם אליהם; הם מתהדרים בזקנים שהם מקפידים לטפח במיטב התכשירים; על כתפם תיקי קנבס אופנתיים, חולצתם המכופתרת בעלת הדוגמה מוכנסת באופן מוקפד אל מכנסי הסקיני שהזכרנו, וחגורתם החומה תואמת לנעליהם החומות (קטנות ככל שיהיו), עם גרביים מפוספסות צבעוניות שמציצות מבעד לקצוות ג'ינס מקופלים בקפידה; הם רוכשים חיבה מיוחדת לכל מה ש'ירוק' ולאופניים היקרים שהם מתגאים לרכב עליהם... אה, והם שותים קפה מפרקולטור, שהשקיעו שעות רבות בהגעה לנוסחה המדויקת להכנתו (כי סטארבקס זה פשוט כל כך מיינסטרים). לא הייתי מצפה שיהיה להם עניין בדיון מדוקדק באיכויות המיוחדות של ג'ק דניאלס או של מנוע וי-טווין עם קירור אוויר. אבל בעצם, אני גם תמיד מוצא את עצמי מופתע כשההיפסטרים שבחיי מספרים על השעות שהם משקיעים בהתנדבות בארגוני צדקה עירוניים, או על התוכניות שלהם להירשם לקורס בישול.
אפשר לומר את אותו הדבר גם על הקלישאות לגבי דור ה-Y או 500 המנהלים הבכירים של מגזין פורצ'ן, או לגבי מקצוע המכירות באופן כללי. הן אומנם מהוות שלטי דרכים אך כמעט אף פעם לא מייצגות את היעד עצמו.

לאנשים היום נוח מדי להניח הנחות המבוססות על קלישאות וסטריאוטיפים. רבים מאמינים כי הקלישאות הן בעצמן הפרופיל החברתי שלהם. רבים יותר אף מניחים כי הפרופיל החברתי הוא האדם עצמו ולא רק איתות בכיוון הנכון (אלה, לדעתי, פשוט עצלנים מדי מכדי לטרוח ולעשות את מה שדרוש כדי באמת להתחבר לאדם אחר).

נראה שהקלישאות והחשיבה מונחית הקלישאות שגברת מייקלס הזהירה אותי מפניהן, קיבלו את מרכז הבמה בעולמנו, שנעשה מחובר יותר ויותר. הנה, תראו את הסלפי העדכני ביותר שלי (אה, והנה עוד אחד שאפשר לראות בו את התחת שלי, את שרירי הבטן שלי, את השמלה שלי, את השיער שלי, את מכנסי הסקיני שלי); או את עדכוני הפייסבוק שלי לגבי השלג "המטורף" שכיסה את כל האזור; או את עדכון העבודה החדשה שהשגתי בפרופיל שלי בלינקדאין.

כל אלה הן וריאציות קומפקטיות של קיא מילולי שדורשות רק מעט יותר מחשבה משדורשת לחיצה על כפתור "שתף" באפליקציה או הקלדה של כמה מילים. הן אינן משמשות כזרז לחקירה מעמיקה יותר של המחשבה, שלא לדבר על חקירה מדוקדקת של החיים.

יש סיבה לכך שקלישאות וסטריאוטיפים קיימים. לפעמים הם נכונים ולפעמים הם מסייעים לנו לתפוס, לקטלג ולסווג את הכול. הם תוצר של החיים בעולם שנע במהירות ומצפה שננוע מהר יותר, עולם שאין לנו בו קיום ממשי אם אנחנו לא מקפידים על נוכחות דיגיטלית עקבית.
יש שיאמרו שקלישאות הן דרך להשגת שליטה באמצעות תיוג סטריאוטיפי ודעות קדומות – מעין פתח לדעות קדומות ואפליה, מכשיר המשמש ל'פרופיילינג", תופעה שרבים קובלים עליה.
אני, לעומת זאת, מוצא שהקלישאות מהוות שיטה מעניינת ודי משעשעת למקד את השיחה כך שאוכל להתחבר עם בן שיחי במהירות ולהבין מי הוא האדם שעומד מולי ביתר קלות. אני תמיד אהיה הראשון להצביע על הקלישאה, לבחון את הגבולות האמיתיים שלה, לפרק אותה ולראות לאילו מהמאפיינים שלה יש אחיזה במציאות. אני מעודד אנשים לקחת בעלות על הקלישאות שמגדירות אותם, לפחות להיות מסוגלים לנסח את מה שמושך אותם בגבולות שבחרו לעצמם, ואז לקחת צעד אחד קדימה ולהוסיף משהו מקורי וייחודי לקלישאה.

שלא תבינו אותי לא נכון – ככותב, פעמים רבות אני תופס את המילה קלישאה כעלבון. בידיים הלא נכונות קלישאות עשויות להוביל לסטריאוטיפים ומשם לדעות קדומות ואף לאפליה. אבל עבור מי שישקיע את המחשבה הדרושה להבנה של הערך האמיתי שלהן, מי שישקיע את הזמן הדרוש כדי לצלול עמוק פנימה, קלישאות יכולות להיות כלי נהדר. ועבור מי שלא עושה זאת, מדובר באותם עצלות מחשבתית והיעדר מחשבה מקורית שגברת מייקלס הזהירה אותי מפניהם לפני שנים רבות.

המאמר המקורי פורסם באתר Medium ותורגם באלכסון באישור הכותב. 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי צ׳אד סנדרסון.
§ מחשבה | # השראה
- דימוי שערצילום: ג׳יימס

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על כל היפסטר ייחודי בדרכו

01
שמחה

נפלא.
הבעיה היא שקשה להתחמק מהקלישאה שיש בהתעלמות מקלישאות (התנגדות לשפיטת האחר ע"פ התווית שלו הופכת להיות בסופו של דבר תווית בפני עצמה, אני 'זה שמתעלם מתוויות')
היופי האמיתי לדעתי טמון בלהבין שקלישאות ותוויות (או העדרן) מניעות את כולנו, זוהי דרכו של כל אחד (בתגבור ה'פרופיילינג' של המדיה החברתית) להתבטא, ולבטא את ה'אני' שאותו הוא רואה כהכי נכון לאותו הרגע.
ובפשטות, סוף המאמר לא יכל להיות מנוסח טוב יותר