געגועים הביתה

בין אם אתם מהגרים מבחירה, פליטים פוליטיים או שזה עתה עזבתם את בית ילדותכם, הגעגוע הביתה יכול להיות קשה מנשוא. אבל יש מה ללמוד ממנו ואפשר להתגבר עליו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

אני עומד מחוץ לקוטג' ביערות וינה. גרתי כאן פעם, וזו הפעם הראשונה שאני חוזר מאז שעזבתי לפני עשר שנים. הדרכים כאן תלולות, וכשיצאתי מתחנת הטראם וטיפסתי במעלה הגבעה, המדרון עורר בי תחושה מוכרת ומנחמת. זיהיתי את הכאב באחורי הרגליים המודיע לי שכמעט הגעתי. סאטורנווג, מרקורווג, יופיטרווג. הרחובות שואלים את שמותיהם ממערכת השמש, ומבחינתי השמות האלה הולמים את המקום - שנראה לי זר ורחוק כל כך כשבאתי אליו לראשונה. אבל יש רומנטיקה בכוכבי הלכת, ואני מזהה אותה גם בפריסת הרחובות. במרחק נשקף הנוף המרהיב של הגבעות, וכאן הקוטג' הקטן עם השער הירוק. הבית היחיד ברחוב ללא בריכת שחייה.

לא מפתיע אותי שהתגעגעתי הביתה כשרק הגעתי לכאן. ג'ון בן ה-22 בטח היה אבוד לחלוטין. לא כתבתי יומן אז, אך לו הייתי כותב, אין ספק שברשומה הפותחת היו שתי מילים בלבד: "אלוהים אדירים".

למיטב זיכרוני, הפעם הראשונה שבה חשתי געגועים הביתה הייתה במחנה של הצופים. להיות רחוק מהבית בפעם הראשונה זו חוויה מבעיתה, אבל לפעמים יש שם מבוגרים בעניבות צבעוניות שדואגים לך. בקוטג' האוסטרי ההוא, בתוך המבואה, תקפה אותי מועקת געגוע שכמותה לא חוויתי עד אז: זה היה ממש כאב פיזי שחשתי במשך שבועיים. היום זה נראה כמו פרק זמן חסר משמעות, אבל בזמנו הרגשתי כאילו הכאב יחזיק מעמד יותר זמן משהתקיימה האימפריה האוסטרו-הונגרית.

במשך מאות שנים, הדרך המקובלת להתמודד עם געגועים הביתה הייתה להעמיד פנים שהם לא קיימים

למזלי, כפי שקורה בדרך כלל, הגעגועים לבית שככו לבסוף. אבל לפעמים געגועים נשארים איתנו ומחריפים מפני שהחברה מסרבת לראות בהם בעיה שיש להתייחס אליה ישירות. במשך מאות שנים, הדרך המקובלת להתמודד עם געגועים הביתה הייתה להעמיד פנים שהם לא קיימים. סוזן מאט, מחברת הספר "Homesickness: An American history", כותבת: "מכיוון שהגעגועים הביתה נעדרים מהתיאורים המודרניים של העבר, הם נתפסים כרגש לא לגיטימי בהווה".

מהתיאורים של המתיישבים האמריקאים הראשונים היה אפשר לחשוב שהם לא היו צריכים להתמודד עם געגועים כלל וכלל. התחושה הזו עמדה בניגוד כמעט מוחלט לערך שההתיישבות החדשה ייצגה – חופש תנועה. אך מאט טוענת שתחושת הכמיהה לדברים שהחלוצים הותירו מאחור בהחלט הייתה נוכחת שם:

את הדרך שעברו המהגרים המתגעגעים אפשר לזהות בַּחזרה על שמות המקומות לאורכם ולרוחבם של המרחבים האמריקניים. בניו אינגלנד הושתלו שמות של ערים אנגליות; דורות המתיישבים הבאים במערב ובמערב התיכון נשאו איתם במטענם את השמות האלה וניסו ליצור תחושת שייכות מחודשת על-ידי הדבקה של שמות ישנים למקומות חדשים.

מה תכליתם של הגעגועים? "יש להם כיום אותו תפקיד שהיה להם במשך מיליוני שנים – למנוע מאיתנו לעזוב קבוצות וסביבות תומכות", כותב מארק לירי, פרופסור לפסיכולוגיה ומדעי המוח מאוניברסיטת דיוק, "בעבר הגעגועים היו נדירים יחסית, ועלו רק כשיחידים נפרדו מקרוביהם התומכים והמוכרים".

ההגדרה שלו לגעגועים היא הטובה ביותר שנתקלתי בה: התחושה שאנו רוצים לחזור לחיק השבט. קשה למצוא אותם, את הקרובים התומכים והמוכרים האלה. לא מפתיע שאנו חשים אבודים כשאנו מתרחקים מהם.

עבורי היו אלה הוריי, שהתאוויתי ליצור קשר איתם כשרק הגעתי לווינה. הם היו הקרובים התומכים והמוכרים שלי. השבט שלי. לא הייתי אומר שהם ממש חסרו לי; פשוט רציתי שיידעו שהגעתי והתחלתי להתאקלם. חשבתי שאולי הם דואגים, ורציתי לומר להם שהכול יהיה בסדר. בעלת הבית נתנה לי מפתח, אמרה לי באיזה יום אוספים את הזבל והראתה לי את החבל שאני צריך למשוך כדי להפעיל את המקלחת. מהרגע שהיא סגרה את הדלת אחריה, הייתי לגמרי לבד. הדבר היחיד שרציתי לעשות הוא למצוא תא טלפון ולדבר עם הוריי. אני אתקשר, אומר שלום ואז אתחיל בחיים הווינאיים החדשים שלי.

אני עדיין חושב על הלילה הראשון והימים הראשונים הללו, כשחייתי לגמרי לבד במדינה שלא הכרתי בה איש; לבי יוצא אל כל האנשים ברחבי העולם שחוו דבר דומה. כל שרציתי היה לשמוע קול מוכר

נעשה מאוחר, שוטטתי כבר שעות רבות בחיפוש אחר תא טלפון, אבל אחרי שכמעט ויתרתי, סוף סוף מצאתי אחד. חייגתי את המספר של הוריי, גאה על כך שאני זוכר את קוד המדינה, אבל הקו מת והמטבעות שלי נבלעו. נשארתי בלי כסף. זה היה הטלפון הציבורי היחיד באזור. עכשיו לא הייתה לי כל דרך ליצור איתם קשר. הרגשתי מרוסק.

אני עדיין חושב על הלילה הראשון והימים הראשונים הללו, כשחייתי לגמרי לבד במדינה שלא הכרתי בה איש; לבי יוצא אל כל האנשים ברחבי העולם שחוו דבר דומה. כל שרציתי היה לשמוע קול מוכר. רציתי לומר למישהו, "אל תדאג, אני בסדר". נדרש לי זמן רב להתאושש מההתחלה הלא מבטיחה הזו: הייתי עצוב יותר מאי פעם. התוכנית שלי לבנות חיים חדשים בווינה נכשלה. אפילו לא פרקתי את המזוודה שלי – נראה היה לי שאין טעם לעשות זאת. לא היה שום סיכוי שאשאר.

בעיה מערבית

רציתי להבין למה הרגשתי ככה. פרופסור דורין מאסי, גיאוגרפית חברתית שפרשה לגמלאות זה לא כבר והתמחתה בגלובליזציה וב"קונספטואליזציה של המקום", הסבירה לי שאחת הבעיות של גברים מערביים היא אידיאליזציה של הבית. "אצל סופרים רבים, בז'אנרים שונים, אנחנו מוצאים אידיאליזציה של הבית", היא אומרת. "אותו סוג של אידיאליזציה ורומנטיזציה... הוא בה בעת ביקורת, קרי 'זה מקום נהדר, לא בעייתי, רגוע'... וכמובן שהבית מעולם לא היה כזה, ולעולם לא יהיה עוד כפי שהיה".

הגעגועים לבית נדמים לעתים קרובות כאהבה חד צדדית, כי יש לנו חיבור חזק כל כך למקומות החביבים עלינו. אנחנו יוצרים מין דימוי מושלם של האדם או המקום שחסרים לנו

הגעגועים לבית נדמים לעתים קרובות כאהבה חד צדדית, כי יש לנו חיבור חזק כל כך למקומות החביבים עלינו. אנחנו יוצרים מין דימוי מושלם של האדם או המקום שחסרים לנו. אנחנו זוכרים את ההיבטים החיוביים ביותר של היומיום. המוחות שלנו מנפים את הדברים הרעים ומתמקדים ביום האחד שבו הכול היה מושלם. המחשבה שאנו כבר לא שם, כבר לא איתם, נוטעת בנו תחושה של חוסר אונים.

אבל אולי הגעגועים, כמו התאהבות קשה, יכולים גם להיות דבר טוב. סוזאנה בארי (Barry), מנהלת תוכנית בכירה ב-MIT Medical המתמחה בניהול דחק ובעיות שינה. בפודקאסט MIT Conversations שהתארחה בו היא ייעצה כיצד להתמודד עם חוויות חדשות וטענה שהשגשוג במקום חדש הוא האור שבקצה מנהרת הגעגוע. "צמיחה לאחר געגועים היא דבר אמיתי מאוד ומעצים מאוד", היא אומרת. "נהוג לומר 'גם זה יעבור', וזה נכון".

אבל מה אם הגעגועים לא עוברים? חלק גדול ממה שנכתב בנושא הגעגועים לבית עוסק במצבים שהם בגדר מותרות. אלה בעיקר מאמרי עצות לסטודנטים שכוללים אמירות כגון "הגעגועים הביתה הם חלק נורמלי מהמעבר של הסטודנט אל החיים הבוגרים", או "סביר להניח שכשתתחילו ליהנות מהלימודים, הגעגוע ידעך". אבל אנשים רבים שעוברים לגור רחוק מהבית, עושים זאת מחוסר ברירה. מאסי ואני עסקנו בנושא של מהגרים שנאלצים להתחיל מאפס במקום חדש, שנמצאים לעתים קרובות לבדם ללא שום קשר למקום שאליו היגרו. כדי להתחיל לדבר עם מישהו על געגועים לבית, היא אומרת, צריך להבין איזה מסע הוא עבר. איזה שינוי התחולל בחייו? "אם יש מקום שאני קוראת לו בית, זה בצפון-מערב אנגליה", היא אומרת לי ממקום מגוריה בלונדון. "מנצ'סטר, ליברפול. שם אני מרגישה בבית. אני לא חשה געגועים עזים למקומות הללו, אבל אני כן רואה בהם כשלי... אם אדבר עם מישהו שמתגעגע לליברפול, למשל, אני אדבר... בצורה מאוד שונה מכפי שאני מדברת עם פליט שאין לו אפשרות לחזור הביתה, שהמקום שממנו בא נחרב".

אוויר לנשימה וגעגועים עזים

פורטר עצמי על הגבול בין מקסיקו לארצות הברית, מאת פרידה דאלו, 1932.

פורטר עצמי על הגבול בין מקסיקו לארצות הברית, מאת פרידה דאלו, 1932.

כשאני או דורין מאסי מרגישים שאנחנו צריכים לבקר במקום שאנו זוכרים מילדותנו, אנחנו יכולים לקחת לשם רכבת. אבל האפשרות הזאת לא קיימת עבורך אם המקום שקראת לו "בית" לא קיים יותר.

הצלב האדום הבריטי מעניק עזרה וייעוץ לאנשים במשבר כבר כמעט 150 שנה. הארגון עובד עם פליטים ומבקשי מקלט וקובע אם הם עומדים בקריטריונים לקבלת סיוע ומגורים. ג'יין, אחת מ-27,000 מתנדבים של הצלב האדום בבריטניה, אומרת לי בטלפון שהיא בדיוק פגשה אדם שללא ספק סובל מגעגועים הביתה. "בפעם האחרונה שפגשתי אותו הוא בכה כי חשב שלעולם לא יראה שוב את אמא שלו". למעשה, היא אומרת, כנראה שהוא באמת לא יראה אותה שוב. הוא נכלא במדינה שלו, וכששוחרר הרגיש שהוא לא יכול לחזור לחיים שהיו לו שם ונסע לבריטניה.

המתנדבים פוגשים אנשים רבים שנמצאים במצוקה אדירה. ג'יין ואני דנים בפירמידת הצרכים של מאסלו, תיאוריה מקובלת בפסיכולוגיה ובמנהל עסקים העוסקת בצמיחה אישית. "אנחנו עובדים עם אנשים שפועלים על הצרכים [הגופניים] הבסיסיים ביותר שלהם: יש להם אוויר לנשימה, אבל לא הרבה יותר מזה. "אני שואלת את עצמי מה המקום של געגועים בחיים כאלה. יכול להיות שהלקוחות שלנו הם אנשים חזקים מאוד, אבל יכול להיות גם שאם אתה חווה קושי גדול – אם אתה נאלץ לשאול את עצמך 'איפה אני אשן הלילה?' או 'איפה אני אמצא אוכל הערב?' – לגעגועים אין השפעה כל כך דרמטית על חייך".

אדילה ביינברידג' עובדת כמתאמת מאמצי איתור משפחות של הצלב האדום הבריטי. שאלתי אותה באיזה מצב רגשי נמצאים אנשים כשהם רק מגיעים לבריטניה. "[אנשים] שבאים מעזה, סוריה או רואנדה לא רוצים להסתכל בדרך כלל על כל מה שהם השאירו מאחור, ואפשר להבין את זה", היא אומרת. "כואב מדי לחשוב על כל הדברים שחסרים לך ועל מה שהאנשים האלה עוברים".

אולי זה נשמע לכם שטחי, אבל קשה להרגיש מדוכא כשמישהו מחייך אליך בחביבות וקורא לך בשמך

היא מסבירה לי איך היא עוזרת לאנשים שבאים לפגוש אותה. אם יש צורך, היא עורכת חקירת איתור; הצלב האדום מקבל בקשות לחקירת איתור מאנשים כי הם הופרדו מקרוביהם בגלל סכסוך פוליטי, אסון טבע או הגירה. היא אומרת לי שהיא מבקשת פרטים מדויקים מאוד ("ספרי לי איך הבית שלך נראה. יש סוג מסוים של עצים באזור?") ולעולם אינה יודעת מה יתגלה. "האמת היא שמצאנו מישהו רק מפני שבגן שלו גדל עץ תות", היא אומרת לי. "הפרטים הקטנים ביותר מעוררים כאלה זיכרונות שלפעמים אנשים פורצים בבכי. הם חווים תחושת אבדן חריפה כל כך".

כמתאמת האיתור, ביינברידג' עובדת עם אנשים במגוון גילאים, החל מילדים בתחילת גיל ההתבגרות ועד אנשים בסוף שנות ה-80 לחייהם. לעתים קרובות הם נעקרו מביתם בגלל אסונות טבע, או סכסוך פוליטי שנגמר, או שעדיין נמשך. "מה שמתגלה", אומרת ביינברידג', "הן אבני הדרך שאין להם עם מי לחלוק, ובכל זאת הן משמעותיות. אם הם השלימו הכשרה מסוימת או חוגגים עוד יומולדת...זה מחזיר אותם הביתה. לפעמים זה משהו פיזי, שקשור לאוכל או מוזיקה. "הצעירים שאני עובדת איתם אומרים, 'אני פשוט מתגעגע לאמא שלי', או 'אני מפחדת מהחושך'. זה קורע לב".

בגלל הפתאומיות של העקירה אנשים משאירים הכול מאחור – את המשפחה שלהם, את אורח החיים שלהם. "כשהם באים לכאן - ואולי זה בגלל מחסום השפה, או בגלל האופן שבו מתנהל תהליך קבלת המקלט - תחושת האבדן... מתעצמת פי כמה וכמה".

מסלול ריצה חדש

חלק מתהליך ההסתגלות למקום חדש כרוך בגילוי של דרכים להשתמש במיומנויות קיימות. ביינברידג' אמרה לי שברגע שהפליטים מתמקמים אחרי המעבר הראשוני, הם חוזרים לכתוב שירה, או ליצור מוזיקה, או מוצאים מסלול ריצה ומבינים לפתע שיש להם עכשיו שגרת התעמלות. דברים מתחילים להיראות להם מוכרים.

בווינה, פתחתי סוף סוף את המזוודה. אפילו מצאתי מקום בילוי אהוב, בר שנקרא 1516. היינו נוהגים ללכת לשם אני ועוד שני חברים: וולפי, שלימד פיזיקה בבית הספר שבו עבדתי, וליאם, בחור בריטי, חבר של וולפי. הם היו החברים הראשונים שרכשתי בווינה. הם היו האנשים שגרמו לי להרגיש שאולי בכל זאת אצליח להישאר בעיר הזאת לזמן מה. יכולתי לדחות מעט את ביצוע תוכנית הבריחה שלי - הימלטות מהמדינה במינימום מבוכה ומהומה. הייתה שם מלצרית שידעה איך קוראים לנו: "הי, ג'ון!" נהגה לומר. "איך עבר עליך היום, וולפי? הסתפרת, ליאם. זה נראה טוב!". אולי זה נשמע לכם שטחי, אבל קשה להרגיש מדוכא כשמישהו מחייך אליך בחביבות וקורא לך בשמך.

לא היינו הקולות הזרים היחידים שם. הצוות של 1516 היה מודע ללא ספק לכך שרוב לקוחות הבר היו רחוקים מביתם, ושאנשים כמוהם יכולים לעזור לשכך את הגעגוע. די שהיו שואלים אותי "מה שלומך?", וכבר הייתי מתעודד. זה היה הגמול על האינטראקציה עם הסביבה החדשה. במהלך אותה תקופה בווינה, חייתי כמעט ללא אינטרנט. הגישה היחידה שלי למייל הייתה דרך מחשב בפינת חדר הצוות או במקומות שהציעו אינטרנט בתשלום. וגם כשהייתה לי גישה, לא עשיתי בה יותר מדי – בדקתי את המייל כמה פעמים בשבוע, והעפתי מבט באתר של בי-בי-סי. בעיקר תקשרתי דרך תאי טלפון ומכתבים, מה שנראה כיום ארכאי להחריד.

כיום, הודות לווי-פי ולטלפונים החכמים, יש לנו גישה לאינטרנט בכל מקום. אבל האם המותרות האלה, שבעזרתם אנו מחוברים בכל רגע נתון, יעילים או מזיקים? האם ההתעדכנות בחיי חברינו מחריפה את הפחד מהחמצה (FOMO), או שאנו מאושרים יותר כשעולם מוכר כל כך נמצא בהישג ידינו? האם אפשר למנוע את הגעגועים הביתה מלכתחילה?

האם הטכנולוגיה יכולה לעזור עם השלבים הראשוניים והבעייתיים? אולי פודקאסט מוכר, או סדרת טלוויזיה שהורדתם יהיו שקולים לכרית הישנה המדיפה את ריח הבית

דוקטור מירנדה ואן טילבורג כתבה בהרחבה על הגעגועים לבית וערכה אסופה של מאמרים המתמקדים בגעגועים הביתה ובלחצי האקולטורציה (הסתגלות לתרבות חדשה), בשם "Psychological Aspects of Geographical Moves". "חשוב להכין את עצמך לגעגוע הבלתי נמנע", היא אומרת לי בשיחת סקייפ. "יהיו רגעים מסוימים ביום שבהם לא תהיה פעיל; רגעים פסיביים מטבעם", היא אומרת – כמו ארוחת ערב שאתם אוכלים לבד, או כשאתם מתכוננים לשינה או רק מתעוררים. "אלה רגעים קשים מאוד כי בהם בדיוק הגעגועים הביתה מתעוררים".

היא אומרת לאנשים להביא איתם דברים מוכרים מהבית. "הכרתי אנשים שלקחו את מנורת הלילה שלהם, או השעון המעורר שלהם, כי זה הדבר הראשון שהם רואים בכל בוקר". היא מציעה גם לקחת כרית ישנה, שמריחה כמו הבית. חשוב גם לנסות לשמור על אותן שגרות בסביבה החדשה, היא אומרת.

האם הטכנולוגיה יכולה לעזור עם השלבים הראשוניים והבעייתיים? אולי פודקאסט מוכר, או סדרת טלוויזיה שהורדתם יהיו שקולים לכרית הישנה המדיפה את ריח הבית. "האם כדאי לנו למחוק את חשבון הפייסבוק שלנו, או דווקא להתחבר באותה תדירות שהיינו עושים זאת בבית?" אני שואל את ואן טילבורג. "באופן כללי, כדאי להגביל את כמות השימוש בו", היא אומרת, "אל תגלשו בפייסבוק או באינסטגרם לאורך כל שעות היום כי הם מהווים תזכורת בלתי פוסקת לבית. עשו זאת בזמן שקבעתם לעצמכם מראש".

זה עשוי להישמע לכם נוגד את האינטואיציה, אבל הזמן הגרוע ביותר לבקר באתרים כמו פייסבוק ואינסטגרם הוא הזמן שבו אתם חשים געגוע עז הביתה

 

זה עשוי להישמע לכם נוגד את האינטואיציה, אבל הזמן הגרוע ביותר לבקר באתרים האלה הוא הזמן שבו אתם חשים געגוע עז הביתה. "זה רק יחריף את התחושה", היא אומרת, וממליצה לכם לבחור זמן אחד ביום שבו אתם בדרך כלל לא מתגעגעים – אולי בזמן הפסקת הקפה של הבוקר – וגם לא לעשות את זה רגע לפני השינה. לתחושתי, כדאי להיכנס לפייסבוק כשאתם שמחים, ולא כשאתם עצובים.

נחזור לפודקאסט של MIT. סוזאנה בארי מדברת על מידת הקשר הרצויה בין הסטודנטים להוריהם. "הקו המנחה הבסיסי הוא, 'האם אני מרגיש שאני מפתח זהות משלי?', 'האם אני מרגיש שאני עדיין מפתח קשרים חברתיים משלי, צורת חשיבה משלי? האם אני מצליח להבחין בין העולם החדש והזהות החדשה שלי לבין הזהות הישנה שלי?'". אלה התחושות שאנשים צריכים להתמודד איתן. ברגע ששיחת הסקייפ נגמרת, אתם נותרים עם המראה השחורה – מסך הטאבלט המביט בכם. אבל למרות שקל לבקר את הטכנולוגיה או לומר שהיא מחסלת את הרומנטיקה, היא עשויה גם לתרום בצורה משמעותית לעולמכם החדש הרחק מהבית.

להאזין לתחנת רדיו מקומית

העניין הוא לזהות את המאפיינים הייחודיים של מקום המגורים החדש: ליהנות מהצורה המצחיקה שבה דלתות הטראם נפתחות; לנצח את המפה של גוגל על-ידי מציאת קיצור דרך שעובר ברחובות הצדדיים וחוסך לכם דקה הליכה. ללמוד את ההבדל בין ziehen ל-drücken (אל תנסו למשוך דלת שתלוי עליה שלט גדול ועליו המילה drücken). אלה החיים, כשגרים במקום לא מוכר: אתם מנסים כל הזמן למשוך דלתות שאתם אמורים לדחוף, עד שיום אחד אתם מפסיקים להתבלבל.

הייתכן שהגעגועים הביתה הם מעין חיסון שנועד לחזק אותנו? כמו ילדי הצופים במחנה הקיץ הראשון שבוכים בשק השינה עד שהם נרדמים, ויומיים אחר כך חוזרים הביתה בחוסר רצון מופגן ומיד מתחננים שיתנו להם לישון באוהל בחצר הבית. בשעה שאני עושה את דרכי מהקוטג' שביער אל העיר, אני חושב שאולי באמת יש תרופה לגעגועים אל הבית. אולי מה שדרוש הוא איזון: בכל פעם שאתם מסיימים שיחה בסקייפ, אמרו שלום לשכן. על כל שעה שאתם מבלים בפייסבוק, השקיעו שעה בביקור בשוק פשפשים או לכו לאכול ארוחת בוקר במקום חדש. בכל פעם שאתם מורידים את אחד הפודקאסטים האהובים עליכם, נסו להאזין לתחנת רדיו מקומית.

אפשר להביס את הגעגוע. אני אומר את זה לפרופסור מאסי כשאני מדבר איתה לאחר שאני חוזר לבריטניה. היא לא אוהבת את השימוש במילה "להביס"

אם בר שמעסיק מלצרים דוברי אנגלית ומקרין כדורגל על מסך גדול הוא מה שיעשה אתכם מאושרים, אז צאו וחפשו אותו. האנשים שאתם אוהבים לא רוצים שתהיו עצובים, והחיים קצרים מכדי שתעבירו אותם בתחושת דכדוך. הגעגועים הביתה הם דבר טוב: הם אומרים לכם שאתם בדרך הנכונה. אבל צאו החוצה לחוות דברים כדי שבפעם הבאה שתדברו עם הבית, תעשו את זה עם חיוך על הפנים ועם הרבה סיפורים טובים לספר. אפשר להביס את הגעגוע.
אני אומר את כל זה לפרופסור מאסי כשאני מדבר איתה לאחר שאני חוזר לבריטניה. היא לא אוהבת את השימוש במילה "להביס". "אנחנו צריכים לחשוב על עצמנו כעל אנשים מרובי-מקומות ולשלב את המקום הישן בזהות שלנו. 'להביס' היא מילה קצת ברוטלית. כאילו אתה נפטר מאיזשהו מקום".

יהיו אשר יהיו הגעגועים הביתה, בתוך תוכנו כולנו רוצים להיות בחיק השבט. אבל אם זה לא אפשרי, עלינו לנסות ליצור לנו שבט חדש. למצוא במקום שאנו גרים בו אנשים שיודעים איך קוראים לנו, אך בה בעת לשמור על הבית, לשמור על האנשים שאליהם נתקשר כדי לומר: "הכול בסדר".

לסיפורו של פליט שאינו  יכול לחזור הביתה. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'ון אוסבורן, Mosaic.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על געגועים הביתה

02
א.נ.

החפצה של הגעגועים .מאמר שמראה שאין לבן האדם שכותב זאת קשר אמיתי למורשת הוקיו אלא להוריו בלבד.וכשהם חדלים הגעגועים חדלים .העולם ככפר גלובלי אולי בטיסה אך בלב ממש לא