פרויקט המחילה סיפורו של סטניסלב

״באותם ימים, הדרך היחידה שהייתה לי להיפטר מהשנאה לאלה שגרמו לי סבל הייתה נקמה".
X זמן קריאה משוער: 2 דקות

במלחמה בבוסניה-הרצגובינה בשנים 1992-1995, לחם סטניסלב קרזיץ בשורות הצבא הקרואטי נגד צבא בוסניה באזור הלחימה שסביב העיר המחולקת מוסטר (Mostar). כמו בסכסוכים אחרים ביוגוסלביה בשנות ה-90, גם בחבל ארץ דרומי זה אנשים מצאו את עצמם נלחמים בשכניהם הקרובים, וקהילות נקרעו בין הצדדים השונים של הסכסוך היכן שבוסנים מוסלמים, קרואטים וסרבים חיו אלה לצד אלה במשך עשרות שנים לפני כן. סטניסלב קרזיץ נעצר והוחזק בכפרו שלו במשך חמישה חודשים על-ידי אנשים שהכיר באופן אישי.

כשנעצרתי חקרה אותי המשטרה הצבאית המקומית ואז נלקחתי למבנה שבו הוחזקו עצורים נוספים. הנשים והילדים הוחזקו יחד במקום אחד, והגברים במקום אחר. במשך חמשת הימים הבאים היכו אותי, ועל הדברים האחרים שעשו לי שם אני אפילו לא רוצה לדבר. היכרותי המוקדמת עם מפקד הכלא היא שהצילה אותי מפגיעה חמורה אף יותר.

השובים הבוסנים שלנו בחרו באסירים הצעירים יותר, ובתוכם אני, לעבודה של העברת מטענים כבדים לקווי הלחימה וחפירת שוחות. בצד השני אפשר היה לראות אסירים עוסקים באותה המלאכה. אנו האסירים היינו לחומה חיה בין שני הצבאות. החיילים אמרו שאין לנו ממה לפחד, שלא יירו בנו מהצד השני, אבל בסופו של דבר ארבעה אנשים מצוות העבודה שלנו אכן נהרגו מירי. שלושה מהם מתו בזרועותיי.

שלושה אסירים נוספים נורו על-ידי השובים שלנו, שהיו רק זמן קצר לפני כן שכנים שלנו. זה היה זעזוע קשה עבורי. בסך הכול, שבעה מתוך עשרים הגברים שעבדתי לצִדם נהרגו.

בזמן המלחמה, אנשים בלתי מעורבים בשני הצדדים נלקחו בשבי לצורך החלפת שבויים. אני שוחררתי באחת מהחלפות השבויים אחרי 150 יום במאסר. אחרי שביליתי זמן מה עם אשתי ובתי בגרמניה, שם הן השתקעו, חזרתי לכפר שלי ולבשתי שוב מדים -- המלחמה עוד לא נגמרה.

פתחתי גם בית קפה משלי. באותם ימים, חשתי שהדרך היחידה להיפטר מהשנאה שלי לאלה שפגעו בי תהיה נקמה. כשהגיעו לבית הקפה שלי לקוחות סרבים ובוסנים מוסלמים, למשל, סירבתי לשרת אותם. מעולם לא תקפתי איש, תודה לאל, אבל הישרתי אליהם את מבטי והעלבתי אותם.

אבל בתוך תוכי ידעתי שאני לא נוהג נכון. ובערבים, כשהייתי לבדי, לא הרגשתי טוב עם עצמי. התייעצתי עם כמרים ורופאים בניסיון למצוא מוצא ממצבי.

באחד הימים, הוזמנתי לקחת חלק במיזם פיוס של שירות הסיוע הקתולי (Catholic Relief Service) וארגון קריטאס (Caritas) בבוסניה-הרצגובינה, שפעל במוסטר. בתחילה לא באמת האמנתי בפרויקט, אבל בסופו של דבר הסתבר שזה היה הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לי -- בזכות המיזם הבנתי שהיו אחרים שסבלו במלחמה הרבה יותר ממני. כששמעתי אדם מספר על כך שאשתו ובתו נאנסו על-ידי בוסנים קרואטים -- בני עמי! -- נפגעתי עמוקות. אז הבנתי שנקמה היא לא הדרך הנכונה.

היום אני חבר בארגון של שבויים לשעבר. הארגון מהווה מועדון חברתי לא רשמי וכן רשת תמיכה שדרכה אנחנו מנסים להגיע לאנשים ולהעניק להם פרספקטיבה אחרת על מה שהם עברו במלחמה, במטרה לנסות ולעצור את מעגל האלימות.

דיבורים לא מספיקים, דרושה גם פעולה. כיום, משחלפו לא מעט שנים מאז תום המלחמה, אני חושב שהקהילה הסרבית היא הקהילה שעבורה המצב הוא המסובך ביותר. אני מטפל בזוג קשישים בוסני-סרבי ובשתי קשישות בוסניות-סרביות שאותן אני מכנה "הסבתות שלי". אני מאמין שכבני אדם, אנו יודעים בתוך תוכנו אם מה שאנחנו עושים הוא טוב או רע. כשאנחנו עושים משהו רע, אנחנו מרגישים רע. כשיש לנו כוונות טובות ואנחנו פועלים לפיהן, אנחנו מתחילים להרגיש טוב יותר.

© The Forgiveness Project״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי פרויקט המחילה .

תגובות פייסבוק