האם גירוי חשמלי של המוח יכול לשפר את חוש הכיוון?
X זמן קריאה משוער: 2 דקות
ייתכן שקבוצה של חוקרים בתחום הפסיכולוגיה מאוניברסיטת טאפטס וצבא ארה"ב גילתה דרך לשפר חוש כיוון משובש אצל מטופלים. צוות המחקר, שבראשו עומד טאד ט. ברוניה (Brunyé), מצא כי מתנדבים שהתחילו את הניסוי עם כישורי התמצאות וניווט חלשים הציגו שיפור משמעותי לאחר שקיבלו מינון מסוים של זרם חשמלי במתח נמוך אל הקרקפת שלהם, טכניקה המכונה גרייה גולגולתית באמצעות מתח ישיר (tDCS).
במחקרים קודמים שבהם נעשה שימוש ב-tDCS נמצא כי יכולות להיות לו מספר השפעות זמניות וביניהן שיפור זיכרון, הגברת יצירתיות, שיפור קשב ואף הקלה בתסמיני דיכאון. מדעני פסיכולוגיה אמנם לא מבינים עדיין איך tDCS משפיע באופן שבו הוא משפיע, אך הם מאמינים כי גירוי חשמלי עשוי לגרום לעוררות יתר של מעגלים עצביים ובכך להפוך את העברת האותות החשמליים מתא עצב אחד למשנהו לקלה יותר.
במחקרים של העשורים האחרונים זוהו מבנים ספציפיים בהמיספרה הימנית של המוח כאחראיים העיקריים להתמצאות וניווט ולזיכרון מרחבי, ובהם ההיפוקמפוס והפרה-היפוקמפוס. ברוניה ועמיתיו משערים כי גירוי חשמלי של האזורים הללו באונה הרקתית הימנית יכול להביא להגברה של יכולות ניווט, כלומר, לשיפור בחוש הכיוון ובזיכרון המרחבי. במסגרת המחקר, התנדבו 32 סטודנטים גברים לקבל tDCS בזמן בחינה של כישורי הניווט שלהם. למחצית מהנבדקים ניתן גירוי חשמלי באונה הרקתית הימנית בלבד, איזור שמקושר לרכישה ולשליפה של מידע מרחבי, בעוד שלמחצית השנייה ניתן גירוי באונה הרקתית השמאלית בלבד.
בביקור הראשון שלהם במעבדה, השלימו המתנדבים שורת מדידות של כישורי הסקת מסקנות מרחבית ושל חוש כיוון. לאחר מכן הם השלימו משימת ניווט ללא גירוי חשמלי גולגולתי, שבה נדרשו למצוא את דרכם בעיירה וירטואלית על מסך מחשב כשהם צריכים לנווט בין 10 ציוני דרך שונים, למשל, למצוא את הדרך מהבנק אל הספרייה. בביקור השני והשלישי, המתנדבים נדרשו להשלים את המשימה בזמן שהם מקבלים גירוי חשמלי במינון נמוך ("לא אפקטיבי"), או במינון גבוה יותר ("אפקטיבי") של tDCS אנודלי (גירוי חיובי).
במטרה לבחון שינויים בזיכרון המרחבי, החוקרים ביקשו מהנבדקים להשלים מגוון משימות, ובהן גם שרטוט מפה של העיר הווירטואלית על נייר לאחר השלמת המשימה במחשב. כפי שציפו החוקרים, המתנדבים שקיבלו tDCS במינון נמוך – בצד שמאל של המוח – לא הציגו כל שיפור משמעותי בחוש הכיוון שלהם או בזיכרון המרחבי שלהם. נבדקים בעלי חוש כיוון ירוד שקיבלו מינון אפקטיבי של גירוי חשמלי – בצד ימין של המוח – הציגו שיפור משמעותי וניווטו בין נקודות הציון בצורה יעילה בהרבה.
"גרייה מוחית באנשים עם חוש כיוון ירוד עשויה להביא להורדת סף הגירוי של רשתות עצביות שאחראיות על רכישת מידע מרחבי בעת ביצוע פעולות ניווט, ובכך לשפר את כישורי הניווט שלהם", כתבו החוקרים. ייתכן שהפעלת האזורים הללו של המוח מקדמת אסטרטגיות אלוצנטריות ללמידה מרחבית (כאלה שכרוכות בקידוד המיקום של אובייקטים ביחס זה לזה ולא ביחס למיקום של הסובייקט), אסטרטגיות שאנשים עם חוש כיוון מדויק במיוחד נוטים להשתמש בהן.
עם זאת, הנבדקים שהיו בעלי חוש כיוון טוב מלכתחילה הציגו כישורי ניווט נמוכים יותר אחרי שעברו tDCS. לפי החשד, גירוי של רשת עצבית האחראית לניווט שעובדת בצורה אופטימלית עשוי לגרום לירידה בביצועים של אותה מערכת עצבית. החוקרים מציינים כי דרוש מחקר נוסף בהיקף רחב יותר כדי לגלות יותר על tDCS; למשל, על האופן שבו הוא משפיע על אזורים מסוימים של המוח בעת ביצוע משימות מסוימות. למעשה, קיימים חוקרים רבים שמטילים ספק בהשפעה של tDCS: בניתוח של עשרות מחקרים, שערך ג'ארד קוני הורבאט (Horvath) יחד עם עמיתיו באוניברסיטת מלבורן, לא נמצא שיש לגרייה מוחית השפעה משמעותית. ממצא זה מגבה גם את טענותיהם של חוקרי פסיכולוגיה אחרים.
תגובות פייסבוק
על שבירת כדים ואשליות
גיא וינברגרכמעט כולם מכירים את התמונה המפורסמת של האמן הסיני איי וייוויי המנפץ...
X 8 דקות
הידלקו, התמזגו, הרפו
טימותי ליריהכהן הגדול של סמי ההזיה נשא דברים לפני יותר מ-50 שנה. שחרור,...
X 23 דקות
אינו שולט
השפה היא יצירה קולקטיבית, חיה ודינמית. מייצרים אותה כל דובריה, והם עושים זאת באורח כמעט בלעדי על ידי השימוש בה. השימוש בשפה, על ידי כל אחד ואחת מאיתנו, כולל חזרה על דברים מקובלים, הפעלה של המכלולים הרבים בשפה – מבנים, צורות – וגם הימנעות מהפעלתם. יש מכלולים בשפה שמניבים צורות וצירופים, מכלולים שמממשים אפשרויות הגלומות במבנים. כך, במבט על המתרחש, נוכל לעתים לומר שדבר מה הוא ״חדש״; כך יהיו מי שיתקוממו ויאמרו שהדבר שנראה ״חדש״ הוא ״בניגוד לכללים״ ולא פעם מה שנראה חדש בעיני אחדים אינו נראה חדש כלל בעיני אחרים.
הדרכים שבהן השפה משתנה, האופנים שבהם נוספים לה אלמנטים, ומהלכיהם המדויקים של תהליכים כאלו – הכול עניינים מורכבים, רצופים בספקות ובהשערות סותרות. ומעבר לכל אלו, נוכח דבר חדש, לא מוכר, שמתגלה לנו כצופים בשפה מסוימת, קשה מאוד להתנבא. האם לפנינו ״שגיאה״? טעות תמימה שהדובר אינו מודע לה וגם לא יחזור עליה? ואולי אנו עדים לבקיעתו של ניצן שעתיד להיות דבר חדש בשפה? לשם ניקיון הדעת והיושר התיאורי, עלינו לאסוף הכול, לתעד, למיין ולהמתין בסבלנות.
הבלשן הדגול יעקב פולוצקי נהג לומר לתלמידיו שדוגמה אחת יכולה להיות טעות, שתי דוגמאות יש לרשום בצד ולחכות, ואילו שלוש דוגמאות כבר מצדיקות סעיף במאמר מדעי. לניקיון הדעת ולגישה הפתוחה הזו כיוונו הדברים הכלליים בפסקה הקודמת. גישה פתוחה פירושה לא להטות את השיפוט שלנו על פי הטעם, לא להיות שבויים בידיהן של נורמות שאין להן ולא כלום עם גישה אמפירית שמעוניינת אך ורק ב״יש״ הקיים בפועל, וגם לא למהר לזרוק הצידה מקרים נדירים שאכן יכולים להעיד על תהליך שעד כה לא שמנו לב אליו או שלא היה לנו נגיש.
הדברים הללו תובעים מאיתנו תשומת לב מתמדת לממצאים המתגלים בטקסטים, ואכן לרשום ולחכות. והנה הגיע מייל ובו כתבה מי שכתבה שאדם מסוים ״אינו פרסם את הטקסט״, בדיוק כך. ההקשר לא הותיר מקום לספק: היא ביקשה לומר שאותו איש לא פרסם, שלא הוא פרסם, שהטקסט שכבר פורסם, לא הוא פרסם אותו.
מילת השלילה ״אינו״ משמשת לשלילת צורות פועל בהווה וכן לשלילת שמות תואר. ״היא אינה אוהבת ברוקולי״, ״הם אינם גבוהים״. העניינים אמנם מסתבכים מעט שכן גם שמות עצם יכולים להישלל, ומעמדם אז דומה למעמד של שם תואר. אך בכל הקשור לפועל, לצורות הפועל ולזמן של הפועל הנשלל, ברור לגמרי שההרגל הוותיק, המקובל, הנלמד והמועבר מדור לדור הוא ש״אינו״ שולל רק צורות פועל בהווה. כשאנו רוצים לשלול צורות פועל בעבר או בעתיד, אנו משתמשים במילת השלילה ״לא״: ״לא רצחתי״, ״לא ניסע מחר לעפולה״.
אז מה קרה ב״אינו פרסם״?
ראשית, איננו יודעים. כשקיבלתי את הטקסט הוא היה עבורי דוגמה ראשונה, יחידה. אלא שלא חלף זמן רב והדוגמאות החלו להופיע בזו אחר זו, ואפילו סימנים למוּדעוּת לקיומה של התופעה. חברה הייתה באירוע בתל אביב שבו מורה לפיזיקה – לא ללשון! – סיפרה שבעת בדיקת מבחנים של תלמידי תיכון שהיא מלמדת, היא מצאה את עצמה מתקנת צורות כגון ״אינו היה״ ו״אינו לקח״ ואחרות דומות להן. כלומר, היא הבחינה בשימוש גובר ב״אינו״ לשלילת העבר. בתמימותה, כך אמרה, היא חשבה שמדובר בניסיון של תלמידיה למצוא חלופה עברית לזמן דקדוקי שאינו קיים בעברית, אך עד מהרה היא הזכירה לעצמה שמדובר בתלמידים שהידע שלהם באנגלית מוגבל, ושאינם שולטים בשפות אירופיות מודרניות או בלטינית וכדומה. מסקנתה הפשוטה וההגיונית הייתה שהתלמידים רבים בימינו חושבים ש״אינו״ היא מילה נרדפת, ״יפה יותר״, ל״לא״. כלומר, החשד הוא שיש פה ניסיון להגביה את משלב השפה – בכל זאת, מבחן כתוב, בתיכון, בפיזיקה – כדי להרשים את המורה ולהישמע ״רשמיים״.
לא חלפה אלא יממה והנה נחתה אצלי דוגמה נוספת, בטקסט במדור ספורט מקוון, שעסק בעתידו של הכדורגלן הוותיק ערן לוי: ״לוי קיבל הודעה אתמול בלילה (בין רביעי לחמישי) שאינו ימשיך עוד ביפו וכמובן שאינו נכלל בסגל הקבוצה למשחק החוץ היום מול הפועל עכו״. ״אינו ימשיך״, לכל הדעות ועל פי ההקשר, הוא שלילה של צורת פועל בעתיד. עובדה אמפירית, גם אם אנו רגילים לראות ולכתוב ״לא ימשיך״.
וכך יש לפנינו כבר שלוש דוגמאות ויותר, כולן עכשוויות, חיות ואמיתיות. אין מדובר בפליטת מקלדת או במעידת של היד האוחזת בעט. את הסיבות לתופעה אפשר רק לשער, וההשערה הראשונה והבסיסית היא מה שסברה אותה מורה לפיזיקה: על יסוד בורות, נעשה ניסיון להגביה את הסגנון ולהישמע רשמיים ומהוקצעים יותר. הווקטור הזה אכן מוכר ומביא לעולם לא מעט צורות ומבנים בלשונות רבות. גם הבורות והצורך ביוקרה ובהפגנה של יכולת מדומה הם כוחות חזקים בעולם, ולא רק בתחום הלשון.
האם צפוי ל״אינו״ תפקיד רחב יותר, גם לשלילת צורות פועל בעבר ובעתיד (ואולי גם בציווי)? אינני יודע. איני ידעתי אתמול ואיני אדע מחר. נחכה ונראה.