פרויקט המחילה סיפורה של וילמה

"רצח של אדם קרוב מביא איתו איזושהי פגיעות שכדי להתגבר עליה, אתה מוכרח להפוך לאדם טוב יותר"
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

בנובמבר 1984, בתם בת ה-13 של וילמה וקליף דרקסן, קנדס, נעלמה בדרכה הביתה מבית הספר בוויניפג, קנדה. רק 22 שנים לאחר מכן הואשם מרק גרנט ברצח, וב-2011, בתום משפט שנמשך חמישה שבועות, הוא הורשע ונגזר עליו מאסר של 25 שנים ללא אפשרות חנינה. מזה שלושים שנה וילמה כותבת ונושאת הרצאות בנושא מחילה, והיא דמות משפיעה בחייהם של קורבנות ועבריינים ובקרב הקהילה המקומית שלה.

במשך שישה וחצי שבועות לאחר הרצח לא ידענו מה עלה בגורלה של קנדס. היא פשוט נעלמה כלא הייתה. אבל כל אחד יודע שכשנערה בת 13 נעלמת, כנראה שקרה משהו נורא. היא הייתה ילדה בגוף של אישה. זה היה הרגע הזה של פגיעות נוראית בחייה של כל ילדה כשהיא הופכת לפתע לאישה.
בסופו של דבר נמצאה גופתה של קנדס בצריף לא רחוק מהבית שלנו – הידיים והרגליים שלה היו קשורות. מישהו כפה עצמו עליה, אבל במשך 22 השנים שלאחר מכן, היינו שרויים באפילה לגבי זהות האדם שעשה זאת.

ביום שבו מצאו את גופתה כל חברינו הגיעו לביתנו עם אוכל חם. כל האהבה הזו בבית עזרה לנו להתמודד עם הבשורה. ואז, בערך ב-22:30, אחרי שרוב האנשים כבר הלכו, נשמעה דפיקה בדלת – היה זה אדם שלא הכרנו. הוא אמר, "גם אני אב לילדה שנרצחה". הוא אמר שאנחנו שייכים עכשיו למועדון אקסקלוסיבי שאף אחד לא רוצה להשתייך אליו. הזמנו אותו לשבת איתנו לשולחן המטבח ובמשך כשעתיים הוא סיפר לנו בפרטי פרטים על כל מה שהוא איבד – הבריאות שלו, מערכות יחסים, הריכוז שלו, היכולת שלו לעבוד. הוא איבד גם את כל זיכרונותיו מבתו בגלל שכעת, כשחשב עליה, יכול היה לחשוב רק על הרצח, על הטראומה ועל השנאה שבאה לאחר מכן.

קליף ואני הלכנו לישון באותו לילה כשהתמונה הנוראית שהוא צייר ממלאת את מחשבותינו. גם אנחנו איבדנו את בתנו ועכשיו חששנו שכמוהו נאבד את הכול יחד איתה. באותו לילה החלטנו שאנחנו נגיב אחרת, ובחרנו בדרך המחילה.

ההחלטה שלנו הפכה לרשמית למחרת במסיבת העיתונאים, כאשר אחד הכתבים שאל אותנו מה אנחנו חושבים על הרוצח, וענינו שבכוונתנו לסלוח לו. מאותו רגע היינו מוכרים כזוג ההורים שסלח. בדיעבד, אני לא חושבת שהיה לנו מושג מה המשמעות של מחילה על רצח, אבל מה שכן ידענו באותו זמן היה שאין בכוונתנו להיכנע לכעס ולאובססיה. היינו נחושים להיאבק בכל דבר שיכבול אותנו מבחינה רגשית – למעננו, כמו גם למען שלומם של שני ילדינו הנותרים.
מה שלא יכולתי לדעת אז היה כמה המילה מחילה תרדוף אותי בשלושים השנים שלאחר מכן – כמה היא תדרבן אותי, תנחה אותי, תרפא אותי, תסמן אותי, תלמד אותי, תכלא אותי, תשחרר אותי ולבסוף, כמה היא תגדיר אותי. חשפתי את עצמי לעיני כל והתוודיתי על תשוקות לבי. כשהצטרפתי לארגון "משפחות של קורבנות רצח" (Family Survivors of Homicide), אפשר להגיד שהכריחו אותי לשכוח את המילה מחילה בגלל שהם ראו רק את הסכנות שבה. מבחינות מסוימות זה היה טוב עבורי, בגלל שכנוצרית מנוניטית זה אילץ אותי לוותר על המושגים הדתיים ובכך אפשר לי להיות אותנטית יותר. מחילה היא מילה קשה, היא דורשת מהאדם כוחות רבים ופעמים רבות אנשים לא באמת מבינים את המשמעות שלה.
היה לפעמים קשה מאוד. היו שאמרו שאם כך סלחנו, לא יכול להיות שבכלל אהבנו את קנדס. אישה אחת אמרה פעם שהעמדה שנקטתי מסוכנת בגלל שיש בה כדי לקדם חברה שבה רוצחים יצאו לחופשי. כמו כן, בגלל שזהות הרוצח לא התגלתה במשך שנים רבות, היו שחשדו שקליף עשה זאת.

עם זאת, האמרה שהאויב שלך הופך למורה הטוב ביותר שלך התבררה כנכונה: מהתגובות של אנשים למדנו מי באמת היו החברים שלנו. אי אפשר להתחמק מזה – רצח של אדם קרוב מביא איתו איזושהי פגיעות שכדי להתגבר עליה, אתה מוכרח להפוך לאדם טוב יותר. אתה לא יכול להישאר שרוי בערפל הזה. אתה חייב לנסוק, לפרוץ ולעלות מבעד לערפל. זוהי המשמעות של מחילה.

העובדה שלא ידענו מי הרוצח כל השנים הללו לא מנעה מאיתנו להתבגר ולהמשיך הלאה, אבל היינו צריכים להילחם כדי לא להפוך לאובססיביים. ידענו שרצח כרוך בלקיחת חיים אבל ידענו גם – כפי שלמדנו מהאב האבל שהופיע אותו ערב בביתנו – שההשפעות של רצח על מי שנותר מאחור יכולות להיות קטלניות לא פחות.

ואז, בשנת 2007, כשמרק גרנט הואשם ברצח של קנדס, הכול השתנה. אחרי שכבר למדנו לחיות עם חוסר הידיעה, עכשיו חזרנו לנקודת ההתחלה – תחושות של פחד, כעס וצער עמוק חזרו והציפו אותנו. מתישהו אפילו הרגשתי ממש חולה, כל גופי כאב וידעתי שמדובר בכעס.
כשמרק גרנט קיבל עונש של 25 שנות מאסר ללא אפשרות חנינה, הרגשנו שגזר הדין הולם את חומרת העבירה והיינו מרוצים. אך לרוע המזל הסיפור לא הסתיים בזה, ומאז הוגש ערעור. כרגע התיק עומד בפני דיון בבית המשפט העליון של קנדה. אנחנו מוטרדים מהעובדה שייתכן שנצטרך לעבור משפט נוסף. בזבוז כספי הציבור וויכוחי ה"אשם או לא אשם" שוחקים את אמון הציבור במערכת המשפט. כמשפחה, נשמח להמשיך בחיינו ולהשאיר את המשך הדיונים בתיק לעורכי הדין. אנחנו עדיין מודים על כך שהיה משפט בסופו של דבר ושמערכת המשפט עמדה לצדנו והוציאה את האמת אל האור.

עבורי המחילה הייתה האפשרות להוציא את הטוב ממה שקרה לנו. מחילה היא לא אירוע חד פעמי, אבל היא גם לא פעולה שאדם עושה שוב ושוב. הרצח של קנדס מופיע בחיינו באופן אחר מדי יום ביומו. מחילה היא עמדה רעננה, מתמשכת ותמיד נוכחת של הנפש, שלובשת צורות רבות מספור. המחילה היא הבטחה למאוויינו ולעתידנו. היא יעד, היא כוכב הצפון, היא מנטרה.

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי The Forgiveness Project.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על סיפורה של וילמה