פרויקט המחילה סיפורו של נורמן

בנובמבר 2005, נורמן קמבר (שהיה באותו זמן בן 74) נסע לעיראק יחד עם ארגון השלום הבינלאומי Christian Peacemaker Teams. מספר ימים לאחר שהגיעו לעיראק, נלקחו הוא ועוד שלושה מחברי המשלחת כבני ערובה. בזמן שחלף עד שחולצו על ידי ה-SAS (הקומנדו הבריטי), 117 ימים לאחר מכן, נרצח אחד מחברי הקבוצה, טום פוקס. נורמן קמבר מתגורר כיום בלונדון. הוא פרסם מאז ספר על חוויותיו תחת הכותרת "שבוי בעיראק" (Hostage in Iraq).

בהיותי פציפיסט למעשה כל חיי, בשנת 2005 הרגשתי שהעשייה שלי בתחום קידום השלום הייתה קלה מדי והחלטתי לנסוע לעיראק כדי לנסות להסביר ולהראות לעיראקים שאפגוש בדרכי שלא כל הבריטים הם אויביהם. מעולם לא עלה בדעתי שאנחנו עשויים להילקח בשבי, כיוון שנסענו כדי לתמוך בעם העיראקי. אבל הסיבות לחטיפה שלנו היו קשורות לאינטרסים פיננסיים ופוליטיים ולכן, לרוע המזל, העמדה הפציפיסטית שלנו לא עניינה כלל את הארגון שחטף אותנו.

אף-על-פי שארבעת האנשים שהשגיחו עלינו היו חמושים ברובים וברימוני יד והשאירו אותנו אזוקים כל העת, הם מעולם לא נהגו כלפינו באלימות, והשהות במחיצתם לימדה אותנו בסופו של דבר שיותר מכל דבר אחר הם סבלו מאד מהפלישה לעיראק. אחד מהם ביצע את תפקידו בחוסר רצון מופגן כל כך, עד שאני משוכנע שהוא עשה זאת רק כדי שיוכל לפרנס את משפחתו. האדם היחיד שדיבר אנגלית היה מגיע למקום פעם בשבועיים ומביא איתו תרופה לטיפול בלחץ דם שהייתי זקוק לה – כינינו אותו "איש התרופות". את ההפכפך שבחבורה כינינו ג'וניור, והוא נהג לצעוק עליי כשהייתי מבצע את הוראותיו לאט מדי לטעמו. טום פוקס עצבן את כל השובים שלנו מכיוון שהיה כל כך מכונס בתוך עצמו. עד ששחררו אותנו לא ידענו שכשהם הפרידו אותנו מטום, הם גם רצחו אותו. טום פוקס היה קווייקר, וכנראה שנרצח בגלל היותו אמריקאי.

מפעם לפעם חווינו גם נדיבות מצד השובים שלנו. בתום חודש בשבי הם נתנו לנו מברשות שיניים, ולאחר מכן קיבלנו גם מחברת ועט. מיד לאחר חג המולד נתנו לנו לצפות בסרט "חייו של ישו" בשפה הערבית, ואחד מהם הביא לנו גם ורד ריחני מן הגינה. לא הייתה כל דרך לדעת מתי ואיך יסתיים הסיפור, ולכן נהגתי לשמור על שפיותי באמצעות "כיבוי" של המוח שלי. בכל יום שמרתי על שתיקה עד הצהריים, ורק אחר הצהריים היינו מנסים לקרוא מעט בכתבי הקודש, לומר כמה תפילות ולספר זה לזה את קורות חיינו.

יש שאומרים שהאמינות שלי כפציפיסט נפגמה מכך שחולצתי ע"י כוחות מזוינים, ואני גם מרגיש כך במידה מה, אבל לא באמת יכולתי פשוט לשבת בתא המאסר שלנו ולהגיד "לא אצא מכאן עד שלא תניחו את נשקיכם". מאוד הוקל לי כשחולצנו ע"י ה-SAS אף-על-פי שמפקד הכוח נזף בנו חמורות על כך שהעמדנו את חיי אנשיו בסכנה. הטעות הכי גדולה שעשיתי בכל הסיפור הייתה שלא הודיתי ל-SAS בציבור בצורה ברורה מספיק. כשדיברתי אל המצלמות בשדה התעופה, אמרתי שאמונתי בחוסר היעילות של כוחות מזוינים לטווח הארוך לא השתנתה, אבל שאני עדיין מודה באופן אישי לאנשים שחילצו אותי. אולי אני לא צריך להיות מופתע מכך שמה שאמרתי נתפס כאמירת תודה מסויגת למדי.

האנשים שתמכו בי ופעלו לשחרורי היו המומים מהמהירות שבה התהפכה גישת התקשורת מאוהדת באופן כללי לאגרסיבית למדי אחרי השחרור. מעל לכול, היה נדמה לי שרבים חשבו שזה היה אידיוטי מצדנו לנסוע לעיראק מלכתחילה, וייתכן שהם צדקו. בהחלט אפשר לטעון שהרעיון של מערכת הגנה לאומית המתבססת על קידום של שלום ואי-אלימות הוא נאיבי ומטופש. מצד שני ההיסטוריה הנוצרית מלאה באידיוטים – למשל, אלה שוויתרו על כל רכושם למען הקהילה והכנסייה ופנו לשירות האל ("fools for Christ") – ואני גאה להיות חלק במסורת הזו.

מאז החטיפה, אני מדבר פעמים רבות בשבח המחילה, ואנשים רבים נוטים לזלזל ברעיון. אני מאמין שהעיתונות באופן ספציפי מצפה מאנשים כמוני לכעוס ולנטור טינה, אבל האמת היא שמעולם לא חשתי כל איבה כלפי השובים שלי ותמיד מצאתי שקשה לי יותר לסלוח לבלייר ולבוש, מכיוון שהם הוזהרו מבעוד מועד בנוגע להשלכות של מלחמה בעיראק, ולמרות זאת מעולם לא שמעתי אותם מכים על חטא.

יש בי חשש שבמקרה שלי היה קל מדי לסלוח כיוון שהמחילה לא גבתה ממני כל מחיר. אני חושב שראוי שמחילה כן תהיה כרוכה במחיר כלשהו. כדי שהמחילה תהיה אפקטיבית, דרושה תגובה מצד הנמחלים. אם היה לי את האומץ הדרוש, הייתי טס לבגדד ומנסה להיפגש עם "איש התרופות", שכיום נמצא הוא עצמו במאסר. הייתי אומר לו שסלחתי לו ומקווה לשמוע ממנו שהוא מוכן היום לפעול לטובת העם העיראקי בכללותו.

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.