ניסיון ראשון לתקן החמצה עגומה של הקורא העברי
X זמן קריאה משוער: 3 דקות
לא רבים ההומוריסטאנים שזכו להימנות עם הקאנון הספרותי של אומה כלשהי. כולנו מכירים, ודאי, את סרוואנטס, טוויין, שלום עליכם או רבלה, אולם מי מהם יוכל להיחשב, בפראי שבחלומות, לבן קומתו של שייקספיר, דאנטה או גיתה? אולי רק סרוואנטס (לבטח! לבטח סרוואנטס! סילחו שמיים!). הסיבה לכך ודאי עמוקה ומורכבת, אולם נדמה שבאופן עקרוני מגלה הקאנון סלידה משונה מהומור, או, אם להיות מעט יותר נחרץ - שקיים ניגוד עניינים מובהק בין המופת והצחוק. כי בעוד שמהמופת מצופה לדקדק גם בזניח שבפרטים, להפסיע, אם נרצה, בזהירות על פני הגשר המתוח בין פסגות הלשון, מעדיף הצחוק את חניית-הביניים, את השחרור המתרפק והמנוחה תחת עץ רענן בשולי הדרך. אנו מצפים מהמופת לחומרה. מהצחוק - לפרצופים ומטוסי נייר. כל זה, בעצם, רק כדי להסביר עד כמה בלתי שגרתי שסופר מסוגו של קאראג'אלה, אמן מטוסי הנייר והפרצופים, ייחשב לגדול מחזאי רומניה ולאחד ממאורותיה הספרותיים המזוהים ביותר.
לא הרבה העניקו לנו המתרגמים בכרך צנוע זה: מחזה, רשימות וסיפורים אחדים. אולם די בהם כדי לעמוד על ייחודו ואפיו של המחבר, אם נביא בחשבון את תקופת חייו הייחודית. רומניה של שלהי המאה ה-19 היתה למולדת טרייה, צמד נסיכויות שקו הריתוך ביניהן עוד לוהט ואדום, ומאליו- גם מקום פוליטי מאוד. קאראג'אלה הסתייג והדגיש שוב ושוב את הניגוד החמור שבין פוליטיקה וספרות (ויעידו על כך הרשימות הקצרות "1 במאי" או "פוליטיקה וספרות"), אך למרות זאת היה ונותר כל ימיו אדם שהפוליטיקה אופפת את מחשבתו וסגנונו (ויעידו על כך אותן הרשימות עצמן).
ובכן, בתוך מרחביה המשתוללים של אומה נולדת כתב קאראג'אלה, והוא פיתח לו דפוס כתיבה שעשוי לצלצל באופן משונה על אזנינו היום: אירוניה נטולת רעל. הסיפורים הקצרים הללו גדושים ומלאים בהומור ולעג, בביקורת חדה כתער על הבורגנות, העסקנות הפוליטיית והחינוך (כלומר- על רומניה כולה), ובכל זאת, שמץ של ארס לא יימצא בהם, גם בזכוכית מגדלת. חיציו הספרותיים היו מושחזים כך שיכלו לחדור כל שריון, אולם הוא סירב למשוח אותם ברעל ממית, ולכן פגיעתם המדוייקת לא נוראה כל כך.
כך, לדוגמה, בסיפור הקצרצר ורב הקסם "הדוד והאחיין", מיטלטל המחבר בין ליברל צעיר לבין דודו השמרן ומבקש לפשר ביניהם. היינו מצפים מהסטיריקן, בשלב זה, להגחיך את שתי העמדות ולהותיר את היריבים באותה גיגית מבישה של לעג. אולם קראג'אלה עושה דווקא את ההיפך! הוא משתכנע לחלוטין מדבריו של הצעיר, נחוש ומזומן ניגש אל ביתו של הדוד, ומיד כשזה מתחיל לדבר- הופך את דעתו ומתייצב לצדו. כך שוב ושוב, עד שנחתם הסיפור ברטינה המופלאה: "סוף-סוף, מה זה אכפת לי, אם עוד יש אמת בארץ!", כאילו העיסוק בה הוא קטנוני ולא יותר, ואם רק היינו מסלקים אותה יכולנו לגשר על הפערים המצערים הללו.
חיבה מיוחדת נטה המחבר לצוררים קטנים, ובעיקר ילדים וחיות מחמד. שלושה או ארבעה סיפורים מתוך הקובץ מוקדשים להם, ונדמה שקראג'אלה מצא עניין מיוחד באותם רודנים-זאטוטים. הסיפור "ביקור", למשל, מציג בפנינו את יון, ילדה היחיד של מרת פופסקו שמופיע בטרקלין בבגדי איש צבא וממרר את חיי אומנתו, אמו וארחו גם יחד. האם התכוון הסופר לומר לנו דבר מה על טבעם של החיילות והכוח? האם ביקש להעמיד מלפנינו מניאטורה של מפקד, לערוך איזו אנאלוגיה נסתרת בין אנשי המלחמה המנהלים את עולמינו לבין ילדים סוררים? לחוקרי הספרות הפתרונים, שכן המחבר מקפיד שלא לסטות מהשביל הצר של אירוניה רכה ואוהבת, והוא מותיר בידינו, כביכול, את הבחירה עם להטעינה ברעל, אם לאו.
קאראג'אלה הוא בגדר גילוי של ממש, החמצה עגומה לקורא העברי, סופר מענג שמותיר לקוראיו להשתכשך בכל מנעמי הלעג מבלי לחדול מאהבת הנלעג, בדומה אולי למה שהיטיב לעשות סופר אחר על גדותיו של נהר אחר, ההאדסון - הלא הוא דימון ראניון הגדול.
אבל זה באמת כבר לפעם אחרת.
הספר: יון לוקה קאראג'אלה- מבחר כתבים. ספריית פועלים, 1955.
תגובות פייסבוק
3 תגובות על יון לוקה קאראג'אלה
מדהים! עושה חשק לרוץ ולקרוא
כתוב טוב מאוד, בעיקר הפתיחה. דבר אחד נשמט: לגדת איזה נהר ישב קאראג'אלה?
"אנו מצפים מהמופת לחומרה. מהצחוק - לפרצופים ומטוסי נייר." משפט למופת שדווקא גרם לי לצחוק. כיף לקרוא את הרשימה הזו, הסתקרנתי מאוד.
עדיף מכת חשמל
רֶמי פורראנחנו אלופים בהפעלת יכולת החשיבה שלנו. אז למה אנחנו לא אוהבים לשבת...
X 7 דקות
בין קודש לצבא
יותם יזרעאלייחסי דת ומדינה נידונו רבות לאורך ההיסטורה, אבל מה בנוגע לקשר בין...
X רבע שעה
זה היה סיפור של אוכל
הבן שלי קיבל עבודה חדשה ומיהר להתקשר לספר על תנאי ההעסקה שלו. שכר שעתי מתקבל על הדעת, עבודה שעיקרה יעשה מן הבית. ואז הוא הוסיף: "והם נותנים גם סיבוס, כמו בהייטק". מיהרתי לחשוף את בורותי ושאלתי אותו על מה הוא מדבר. "זה ואוצ'ר לאוכל, סידור שאתה מזמין לפי תקציב שנותנים לך".
"סיבוס?", שאלתי אותו ולאחר מכן גם את עצמי. "סיבוס", הוא אישר בסיפוק.
נפתחה הדלת לתרגיל. נניח שכמוני, אינכם יודעים מיד מהו "סיבוס". באופן טבעי, תחפשו באינטרנט. המילה נשמעת לועזית, בוודאי לא עברית, ולכן סביר לחפש את המילה sibus. חיפוש כזה אינו מעלה שום דבר מועיל ביותר, פרט אולי לחברה אמריקנית בשם זה, שמפתחת עסקים בתחום האירוח. לא מתגלה קשר לשוברי המזון של עובדים. הצלילים של "סיבוס" יכולים להוביל גם לחיפוש של רצף האותיות "cebus", שדווקא מניב תוצאה מסקרנת, כמעט מצחיקה. מדובר בסוג (בטקסונומיה בעולם החי והצומח) שכולל קופים ממינים רבים ושונים, שהבולט שבהם הוא קופי הקפוצ'ין. מקור המונח cebus הלטיני הוא במילה היוונית κῆβος, שפירושה פשוט "קוף ארוך זנב". קופי הקפוצי'ן, אגב, נקראים כך על שום מה שנראה על ראשם, צבע פרווה שונה, שנדמה כברדס, כמו של הנזירים הקפוצ'ינים, ששמם ניתן להם על שם הברדס שהם חובשים, שנקרא בלטינית cappa, ואכן זהו מקור ה"קפושון" המוכר לנו כיום בעברית.
אלא שבכך לא התקרבנו לשוברים להזמנת ארוחות הניתנים לעובדים במקומותינו. לכן לא נותר למי שמחפש את מקור המילה באמצעים הישירים באינטרנט אלא לחפש "cibus". ואכן, במאמץ קטן נוסף יתגלה שלל מסוים, אולי שלל רב, שכן "cibus" בלטינית הוא "מזון", "הזנה", "ארוחה". אילו המילה נהגתה בעברית על סמך הלטינית, היה אפשר לשקוע בוויכוח הישן על "קיקרו" או "ציצרו" (ובאיטלקית "צ'יצ'רו", במה שהוא הוויכוח העוד יותר עתיק) ולהיזכר באנקדוטה משנת 1951, מדברי ימי הכנסת. מנחם בגין ציטט את "ציצרו" ובתגובה, יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק תיקן אותו: "מר בגין, אומרים קיקרו", מה שגרם לג'נטלמן המפורסם להודות ליושב הראש: "תודה רבה, מר שפרינקק".
אך בעברית הוגים "סיבוס" על פי הקריאה האנגלית של המילה, קריאה שיכולה להטעות את מי שינסה לחקור את מקורה. בכל אופן, מרגע שהחיפוש הוביל לתחומי המזון, ההזנה והארוחות, יכולה דעתם של המחפשים לנוח לפחות למחצה. ובכל זאת, לא תם המסע.
המילה הלטינית "cibus", שנתנה לאיטלקית את "cibo", שפירושה "אוכל", מקורה מעט לא ברור. אחת ההשערות, שהיא בכל אופן המקובלת יותר, היא ש"cibus" בלטינית שאוּלה מיוונית, שבה κίβος, "קיבוס", פירושה קופסה או תיבה, ו"קיביסיס" הנגזרת ממנה פירושה "תיק קטן" או "נרתיק". והיא, לא פחות, ככל הנראה המקור ל"קופסה", מילה שמתועדת עוד בתלמוד. אגב, מילה עברית כמו "קופסה" מושכת תשומת-לב כיוון שאין שורש "ק.פ.ס." שמילים אחרות בנויות עליו, והדבר מחשיד מלכתחילה את "קופסה" שהיא ממקור זר, שככל הנראה אינו שמי, כפי שאכן מתגלה.
יוצא מכאן שהמילה הלטינית ל"ארוחה" או "מנת מזון, מנת הזנה" מציינת בסופו של דבר את הקופסה שבה המזון נשמר, במה שמכונה מטונימיה, כלומר מצב שבו מילה או ביטוי מייצגים או ממלאים את מקומם של מילה או ביטוי אחר שיש לו קשר קרוב למילה המקורית. במקרה שלנו מדובר בכלי הקיבול ובתוכנו, קשר קרוב בהחלט.
כל המסע הזה הוא גם תירוץ להזכיר שלא רק שמילים אינן מתקיימות בחלל ריק ואינן כלואות בהכרח בשפה אחת, אלא שאין שפה מתקיימת בבידוד מוחלט. כל אימת שאנו נתקלים בשפה "מבודדת", כלומר שנאמר עליה שהיא אינה קשורה לשום שפה אחרת (כמו הבאסקית, למשל), עלינו לזכור שהיא, דובריה ודוברותיה, התקיימו במציאות שבה היו גם אנשים אחרים ושפות אחרות, והיו מגעים שאיננו יודעים עליהם דבר ושאת שרידיהם בלשון אולי איננו מסוגלים לאתר. שפות מבודדות הן מקרים יוצאים מהכלל. הכלל הוא ששפות נוגעות זו בזו, והמגעים הללו מותירים סימנים. גלגולי הסימנים וההשפעות קשים מאוד לחיזוי ולא פעם יש להם כמו חיים משלהם, והשפעה מתגלגלת משפה לשפה לשפה ועוד ועוד. זו ככל הנראה הסיבה לכך שלא פעם יקשה עלינו מאוד להתחקות אחר השפעות או אכן אפילו לאתר אותן.
יש להניח שמי שבחרו במילה "cibus" עבור החברה הישראלית המספקת ארוחות והטבות אחרות לעובדים, ידעו שמדובר במילה לטינית, ובוודאי ראו בכך סימן לתחכום שהתאים לחברה שקמה עבור מרכזי ההייטק בהרצליה. אלא שהם קראו אותה משל הייתה מילה אנגלית, ואימצו את השם "סיבוס". לטינית שכנראה שאלה מיוונית, לשון חכמים ששאלה מיוונית והנחילה לעברית המודרנית, והלטינית שהנחילה לאיטלקית, ובימינו מעורבת בסיפור גם אנגלית אמריקנית המתהדרת בלטינית, ומי יודע אילו לשונות אחרות הושפעו, נטלו וגם תרמו - עקבות הגלגולים הלשוניים רבות ומפתיעות, ובדרך האוכל הופך לקופסה והוואוצ'ר הופך לטייק-אוויי. העיקר שהילד עובד ואוכל יפה.