משפחה דיספונקציונלית למופת

הגיבור היווני אורסטס הרג את אמו כדי לנקום בה על רצח אביו. הפשע שלו, ועונשו, ריתקו את המחזאים היוונים של יוון העתיקה לא פחות מהמיתוס של אדיפוס, ומסיבות דומות. שני הסיפורים עוסקים במשפחות השרויות בתוהו ובוהו, אך גם ברגע היסטורי ספציפי: השנים האחרונות של תקופת הברונזה היוונית, רגע לפני ששורה של מצודות איתנות על חופיו המזרחיים של הים התיכון נשרפו ונחרבו. התוקפים, היו מי שהיו, לא יכלו לשחזר את מה שהם הרסו ובזזו. תוך 50 שנה, מ-1200 עד 1150 לפנה"ס, פחות או יותר, רשתות סחר, חפצי אמנות ומערכות כתב נעלמו מערי יוון (וממקומות נוספים, בהם אוגרית, חתושש, קפריסין, עזה וחלקים ממצרים), ואיתם נעלמו אורחות חיי האזור. תבאי, ביתו של אדיפוס, הייתה העיר הראשונה שנשרפה, כמה עשרות שנים לפני שאר הערים (בסביבות 1220-1200 לפנה"ס); ואף על פי שאתונה ניצלה מן המתקפות, היא לא ניצלה מהעוני הכבד שהכה באזור בפתאומיות רבה כל כך לאחר מאות שנים של שגשוג ופריחה.

סביר להניח שיש סיבות רבות לקריסה, אבל כל אחד מהן דורשת התייחסות נפרדת: ביניהן שינוי האקלים; הגירות המוניות של אנשים שנעקרו מביתם בעקבות בצורת, מלחמה או רעב; שינויים בכלי הנשק (חרבות ברזל החליפו חניתות בעלות ראשי ברונזה); קטיעת נתיבי סחר; פלישות מבחוץ; ומרידות מבפנים. זהותם של התוקפים עודה מוטלת בספק: רישומים היסטוריים ממצרים והמזרח הקרוב מזכירים "אנשי ים" לוחמניים; המיתוס היווני מדבר על בניו של הרקולס; הומרוס מספר על מלחמת טרויה.

במיתוסים האלה החברה נכשלת קודם כול בתוך המשפחה, ורק אז, בדור הבא, מחוצה לה

סאפפו ואלכאוס, המנגן על כלי הנגינה לירה

יוון איבדה את הכתיבה, אבל בשלב זה – כפי שקורה לעתים קרובות - היא שימשה ממילא אך ורק למטרות ביורוקרטיות, ולא לשירה. האמנות היוונית השתנתה באופן קיצוני בעקבות התהפוכות הנ"ל ואמצה לה סגנון "איורי" דרמטי ופרוע לפני שחזרה שוב לתיאורים הבסיסיים והעירומים ביותר. אך השירה לא דרשה מיוצריה כל מיני דרישות טכנולוגיות מסוג זה; כל שדרשה הוא זמר עם זיכרון טוב ולירה בת ארבעה מיתרים, כלי נגינה מעידן הברונזה ששרד את המהפכה שהתחוללה באזור. על הלירה פרטו הנגנים בעזרת מפרט בשם "plectrum" והיא הפיקה צליל שמזכיר משוף יותר מאשר נבל. במאות השנים הבאות המשיכו זמרים לבצע שירה כתובה בצורה כזו או אחרת, כאשר מטרתם הייתה להנציח את החיים שהתנהלו בעבר בין חורבותיו המרשימות של העולם היווני. מתוך שירת ההישרדות הזו צמחו המיתוסים היווניים.

בשירה ובמיתוסים המספרים על שליטי תבאי ומיקנה (עירו של אורסטס), התמוטטות תרבות המלוכה באה לידי ביטוי כשבירה של כל טאבו אפשרי בתוך המשפחה. אדיפוס הורג את אביו ומתחתן עם אמו שלא ביודעין; אורסטס, המודע לחלוטין למעשיו, רוצח את אמו. במיתוסים האלה החברה נכשלת קודם כול בתוך המשפחה, ורק אז, בדור הבא, מחוצה לה: לפי המסורת, בניו של אדיפוס הרגו זה את זה במאבק על הזכות לשלוט בתבאי, בעוד שטיסמנוס, בנו של אורסטס, מת בניסיון שווא להגן על שתי ממלכותיו, מיקנה וספרטה, מפני פלישה. הפולשים עמדו רק לרגע קצר כשידם על העליונה, לפני שהאפלה התפשטה.

ואז החלה יוון אט אט לבנות את עצמה מחדש ברוח שונה, בדרך שונה, אף על פי שהפחד המשיך לרדוף אותה. הודות להמצאה הפניקית שנקראת "אלפבית", השירה שהיוונים המאוחרים האלה כתבו, שנולדה מתוך אסונותיהם, שרדה. אמנם נותרו לנו רק חופן יצירות מבין כל אותם שירים רבים שנכתבו, ובכל זאת מדובר במתנה שאין דומה לה. אלפי שנים לאחר מכן אנחנו עדיין עוסקים בדילמות של אדיפוס ואורסטס - אנשים אחראים שנאלצו, בגלל התוהו ובוהו ששרר בתקופתם, לקבל החלטות נוראות, ושהיו נואשים, למרות הכול, לא לאבד את אנושיותם.

פסל של המחזאי אייסכילוס.

כל שלושת המחזאים השורדים – אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס – עסקו במיתוס של אורסטס, אבל הטרילוגיה היחידה ששרדה זיכתה את אייסכילוס בפרס הראשון בפסטיבל אתונאי שנקרא "הדיוניסיה הגדולה" בשנת 458 לפנה"ס. כבר בחייו הוא היה שם ידוע. הוא נולד בעיר הקדושה אלאוסיס ב-525 לפנה"ס; הוא היה אזרח אתונאי; והוא היה גם זה שהביא סוף סוף את הדרמה אל המושבות היווניות בסיקיליה, שם הוא מת בפתאומיות ב-456 או 455 לפנה"ס, שנתיים בלבד לאחר שכתב את "אורסטיאה" (כביכול לאחר שעוף דורס הפיל על ראשו הקירח צב כיוון שחשב שמדובר בסלע). אייסכילוס התגאה בכך שהפך טקס דתי קדום, קרי הדרמה, לצורת אמנות. "אורסטיאה" הייתה הדוגמה המושלמת ביותר לכך. עם זאת, מצבתו שמה דגש דווקא על מיומנותו בלחימה, כיוון שהיה אחד הלוחמים שהתייצבו מול הפרסים בקרב מרתון בשנת 490 לפנה"ס:

בקבר זה טמון אייסכילוס בנו של אופוריון, האתונאי,
שמת בג'לה מניבת החיטה.
על אומץ לבו בקרב תעיד אדמת מרתון
והפרסי ארוך השיער, שחזה זאת מבשרו

הטרגדיה הייתה צורה של שירה דתית המוקדשת לדיוניסוס, אל היין והפוריות, והיו נוהגים לבצעה בליווי כלי שמכונה "אולוס" המורכב מזוג חלילים. החלילים, שכוונו בהפרש של חצי טון זה מזה, פחות או יותר, נשמעו כמו זוג אבובים דיסוננטיים, למרות העובדה שהמילה "אולוס", שמשמעותה ביוונית "צינור", מתורגמת לעתים קרובות בטעות כ"חליל". היה מקובל לחשוב שהרעש של חלילי האולוס, עם הזמזום הייחודי להם, מביא את המאזינים למצבים אקסטטיים, מצמא לדם ועד תשוקה סוערת, בדיוק כמו חמת החלילים בסקוטלנד ואברוצו של ימינו, שאינה אלא אולוס עם אספקת אוויר. הלוחמים היוונים של העת העתיקה צעדו לצלילי האולוס. מהפנטי נחשים הינדים עדיין משתמשים בכלי דומה כדי לשלוט בנחשי הקוברה שלהם, וכך עשה גם החלילן מהמלין כשכישף עכברושים וילדים. ה"עלה" של האולוס מייצר צליל ברור, חזק ומפתה עם גוונים מורכבים, ויש לה השפעה מוזרה ומפתה על האוזן האנושית.

בגלל מקורותיה ובגלל שהיא נועדה להצגה במרחב הציבורי, לשון הדרמה היוונית הייתה מסוגננת להפליא, אבל אייסכילוס הביא זאת לשיא. המשפטים המוזרים והחידתיים שבהם הוא משתמש לתיאור דברים יומיומיים הופכים את ההיבטים הפשוטים של החיים לדבר יוצא מן הכלל

משוררי אתונה העתיקה לקחו את הצליל הייחודי הזה והתאימו אותו לתנועה ולקול האנושיים, כשבשלב ראשון הופיעה מקהלה שרה ורוקדת של 24 גברים צעירים, חסידי דיונסוס, ששיבחו את האל בשיר הנקרא דיתיראמבוס. לפי המסורת האתונאית, המשורר תספיס הוסיף סולן לחגיגה ב-534 לפנה"ס, ומרגע שנוצרה האפשרות לדיאלוג, נולדה הדרמה. הסולן היה מדבר או שר, אבל תמיד עשה זאת, כמו אצל שייקספיר, במשקל.

בגלל מקורותיה ובגלל שהיא נועדה להצגה במרחב הציבורי, לשון הדרמה היוונית הייתה מסוגננת להפליא, אבל אייסכילוס הביא זאת לשיא. המשפטים המוזרים והחידתיים שבהם הוא משתמש לתיאור דברים יומיומיים – "אחות הבוץ" במקום "אבק", "שור עומד על לשוני" במקום "לא אגלה" – הופכים את ההיבטים הפשוטים של החיים לדבר יוצא מן הכלל. כדי לבנות מתח ב"אורסטיאה", דמויותיו מתוודות על תחושת האימה שלהן בזו אחר זו. וישנן גם שורות המחץ של המקהלה: "הלקח שבסבל", " ארס, חלפן הגוויות", שילובי מילים מטלטלים שזורקים את מאזיניו (או קוראיו, כן, עד כדי כך הייתה כתיבתו חזקה) מעולמם היומיומי לממלכת החוש השישי, מקומם של הנביאים והמשוררים והגוססים.

אף על פי שנראה כי היו לו חיים טובים, אייסכילוס מדבר בישירות מפתיעה אל אנשים המתמודדים עם יגון כבד. ביום ההתנקשות במרטין לותר קינג, הודיע רוברט קנדי על מותו לקהל שחור ועני ברובו באינדיאנפוליס, בעזרת מילותיו של "המשורר האהוב עלי... אייסכילוס". קנדי ציטט מתוך ה"אורסטיאה":

גם בשנתנו, כאב שלא שוכח
נופל טיפה אחר טיפה על הלב
כשלבסוף, בייאושנו,
בעל כורחנו,
מעניק לנו האל חוכמה
בחסדו הנורא

דבריו של קנדי סוטים מעט מהתרגום שאותו הוא מצטט (תרגומה לאנגלית של אדית המילטון), והדבר מוכיח שהוא מדבר מזיכרון, מתהומות חוויית המוות והטרגדיה האישית שלו. המחזאי הקדום היה לבטח אחד הכותבים המעטים שהיה להם די כובד משקל ללוות את קנדי לאורך חייו, עד כדי כך שהוא משכתב קלות את אייסכילוס בראשו (ובכלל, מפתיע שדמות פוליטית תרגיש בנוח לצטט שירה יוונית בפני קהל הדיוטות במקום לפנות אליהם בעממיות מעושה).

משחקי המילים של אייסכילוס לא תמיד עובדים (למרות שרובם מותירים חותם לא פחות מלהטוטי הלשון של שייקספיר), אבל חוש התיאטרון שלו היה מושלם. הוא הרחיב ללא פחד את גבולות הטקס הדתי המכונה "דרמה", בדיוק כפי שהוא וחבריו החיילים הרחיבו את גבולות הסיבולת האנושית במרתון, שם הם חצו בריצה את השדה – בשריון ארד מלא ומגני ארד בידיהם – לעבר הצבא הפרסי המוצב על החוף. כשהפרסים ראו אותם מתקרבים בריצה הם היו בטוחים שגברים הנושאים משקל רב כל כך יתעייפו במהירות ויהפכו למטרות קלות, אך במקום זאת המשיכו היוונים המשוריינים בריצתם הבלתי נלאית. לבסוף נבהלו הפולשים ופתחו בריצה בעצמם, עלו על ספינותיהם ונמלטו. עבור אחד מגיבורי קרב מרתון, שינוי חוקי הדרמה היה אתגר פעוט.

והוא הוסיף שחקן שני לשילוב המסורתי של סולן-שחקן ומקהלה שרדה ומרקדת, ויצר אפשרויות חדשות למתח דרמטי. למען האמת, ייתכן שכוחו הגדול של המשורר הנועז היה השימוש בשתיקה, והוא שילב במחזותיו שחקנים אילמים שמתחילים לפתע לדבר ומחוללים שינוי בתחושת המציאות של הצופים לא פחות מעולם הדימויים המרשים שלו. הפרוטגוניסט בטרגדיה האבודה "איקסיון" לא אומר דבר במחצית הראשונה של המחזה. ב"נושאות הנסכים" הטרגדיה השנייה בטרילוגיה של "אורסטיאה", פילדס פוצה את פיו לראשונה בשורה 900 (מתוך 1,075), לאחר שהיה נוכח במחזה מתחילתו.

אמנם אייסכילוס היה לוחם למופת בחברה גברית (ולעתים קרובות אכזרית), אבל הוא העניק כבוד מיוחד לדמויותיו הנשיות. מקליטמנסטרה, מלכת ארגוס ועד לאטוסה, מלכת פרס, ומהאלה אתנה ועד לקסנדרה השבויה - כל הנשים האלה שולטות בשפה בתחכום שאין כדוגמתו. הן ממחישות, יותר מכל אדם אחר (מלבד המחזאי שברא אותן), את כוחה של הרטוריקה ומקומה בלב הקיום האזרחי המשותף. מחזותיו השורדים של החייל המעוטר (המהווים אולי עשירית בלבד מתפוקתו המלאה) מעלים על נס את אמנות בניית הקהילה, השייכת דווקא לזמני שלום. המחזה "הפרסים" מתאר את המלחמה ביוון מנקודת המבט הפרסית, ומציג את האויבים, אותם אויבים שאייסכילוס עצמו הניס במרתון, כבני אדם הראויים לחמלה לא פחות מכל יווני. והטרילוגיה הגדולה "אורסטיאה" חושפת את מערכת היחסים הלא מושלמת בין הצדק הטהור לפשרות הנצחיות של החברה האנושית, החל מהעקרונות החלקלקים של שעת המלחמה וכלה בהתנגשויות בין דרישות המשפחה לדרישות העיר.

לדעת חוקרים רבים (ולא רק מתחום הלימודים הקלאסיים) הטרגדיה היוונית הגדולה ביותר היא "אגממנון", הראשונה בטרילוגיית "אורסטיאה", עם האודות המקהלתיות המפוארות שלה לטיפשות ולבלבול האנושיים. באחת האודות האלה מגלה לנו הלוחם הגאה ממרתון את משמעותה האמיתית של המלחמה:

אך במקום בני אדם
לכל בית שבים
כדים ואפר
ארס חלפן הגוויות
האוחז בשעת קרב במאזנים
מטרויה שולח הביתה
נסורת זהב
שרופה, רוויית דמע
אפר שהיה אדם
על נקלה הוא דוחס לכדים
ונשמע אז קול הקינה
והשבח לחיל המצטיין
ולזה שחרף נפשו
למען אשתו של נכרי ¹

כותב השורות האלה היה מבוגר ב-30 שנה, וחריף הרבה יותר, מאייסכילוס הצעיר שלחם בפולש הפרסי. ובגלל חריפותו הפוליטית הוא שינה את מקום ההתרחשות של ה"אורסטיאה" ממיקנה, ביתם האמיתי של אגממנון ובני משפחתו, אשר נחרב בתקופת הברונזה, לארגוס, עיר החוף שהחליפה את מיקנה בתקופה הקלאסית. ב-458 לפנה"ס כרתה אתונה ברית אסטרטגית עם ארגוס כדי להתגונן מפני ספרטה המתחזקת, והקהל בתיאטרון באותו יום כלל, לבטח, מבקרים רבים מאותה עיר. הם לא היו יכולים להעלות בדעתם מחזה מרהיב יותר.

איור בעקבות המחזה ״אגממנון״ באדיבות פרויקט גוטנברג

המחזה "אגממנון" מספר על מזימתה של קליטמנסטרה, אשתו של המצביא היווני, לרצוח אותו בנקמה על החלטתו להפוך את בתם, איפיגניה, לקורבן אנושי בתחילת מלחמת טרויה. קליטמנסטרה של אייסכילוס היא מרשעת מפתה כל כך עד שהיא מותירה אחריה חלל ריק (בדומה לדון ג'ובאני של מוצרט) כל אימת שהיא סרה מעינינו. אחותה, כמובן, היא הלנה היפהפייה מטרויה, אבל בעולמו של המחזאי, תבונה ורהיטות הן תכונות מכשפות יותר מאשר הפנים שהשיקו אלף ספינות.

אפילו אייסכילוס לא היה יכול לברוא גבר שיוכל להתחרות בקליטמנסטרה, בטח שלא אגממנון, הבעל הנפוח ששב ממסעותיו עם פילגש חדשה, או אורסטס הצעיר שנמחץ כבר מההתחלה על-ידי חובותיו הסותרות להוריו המסוכסכים. הדמות היחידה בטרילוגיה שמסוגלת להשתוות לקליטמנסטרה בכוחניותה היא הדמות הבלתי נראית שנעה מאחורי הדרמה הזאת, שאליה פונה המקהלה, בצדק, בחיל ורעדה:

אללי, אללי, אבל שינצח הטוב!
זאוס, יהיה אשר יהיה,
אם זה השם הרצוי לו,
אכנהו כך.
שקלתי הכול, אך מאומה
לא ישווה לזאוס אם אכן עלי לנער
מתוך מוחי את מועקת ההבל
זה שבתחילה היה גדול
והתגאה בעליונות כוחו
אין לו עוד זכר
וזה שנוצר אחריו
מצא את מנצחו
כך שאדם נבון באמת
ישמיע בחדווה המנון לזאוס ²

שתי גרסאות של האורסטיאה הציגו בלונדון בקיץ ובסתיו, שתיהן בוימו על-ידי יוצרים צעירים שניסו, כמו המקהלה של "אגממנון", להסיר את מועקת ההבל מעל סיפור בדיוני שנושא על כתפיו את משקלה של ההיסטוריה עצמה. למרות ההבדלים ביניהן, שתי ההפקות הגיעו לאותה מסקנה: פשעו של אורסטס הוא בלתי נתפס. לא משנה איך או למה הוא החליט שעליו להרוג את אמו, הוא לא יכול לעשות זאת בלי להרוס את אופיו שלו.

גרסת ה"אורסטיאה" של רוברט אייק (Icke) לתיאטרון אלמידה באיזלינגטון, המוצגת בלבוש מודרני, הופכת את הסיפור לסדרת פלשבקים ארוכה שאורסטס חווה במהלך הטיפול הפסיכיאטרי, לאחר שקבר את זיכרון פשעו תחת שכבות רבות של שכחה. מלחמת טרויה הופכת בצורה מפורשת למדי לפלישה הבריטית לעירק ב-2003, ואגממנון בגילומו של אנגוס רייט מזכיר בצורה משונה ומפחידה (ונפלאה) את האדיקות, המעשיות והעלמת האמת של טוני בלייר.

האירוע המכריע בגרסה זו של הדרמה היא החלטתו של אגממנון להקריב את איפיגניה. הרוח פוסקת, התקדמות הצי נבלמת, והמתקפה נראית כאילו היא תתרסק עוד לפני שהתחילה, בדרך לטרויה שאינה אלא בגדד. האותות והנבואות שמנחים את ההתרחשויות בדרמה העתיקה נמצאים בגרסה זו בידי יועציו של אגממנון, שכבר החליטו שהמלחמה חייבת להימשך בכל מחיר – לתחושות ואורקלים וראיות אין כאן מקום; ולכן איפיגניה, ילדה קטנה שאוחזת בובת ארנב, חייבת למות. אגממנון פולט שטף של הצטדקויות שפלות ומסכים למהלך מתוך חולשה ושאפתנות.

לא פלא שקליטמנסטרה רוצה לרצוח את היצור החלקלק והגחמני הזה. אבל למה שאורסטס ירצה להרוג את אמו הבלונדינית הנחמדה, שמוצגת בהפקה כאישה בורגנית מודרנית עם תספורת "פיקסי"? האורקלים שמנחים אותו לרצוח את אמו אינם משכנעים יותר מאלה שייעצו לאביו להרוס את משפחתו מלכתחילה, ואולי זו הנקודה המרכזית בגרסתו של אייק למיתוס. אבל דמותו של אורסטס אינה מפותחת כמו דמותו של אביו, והמחזה מאבד מעצמתו בישורת האחרונה, כשאורסטס מיילל, "מה עלי לעשות?".

ההפקה מעניינת ומעוררת מחשבה, והשחקנים עושים את עבודתם נאמנה, אבל קליטמנסטרה שעומדת וצורחת ליד שולחן האוכל איבדה את תמצית כוחה: שליטתה בשפה. אצל אייסכילוס, היא לעולם לא מאבדת את שלוותה המלכותית. וזו הסיבה ש"אורסטיאה" של אייסכילוס מרתקת כל כך: כשקליטמנסטרה חושפת את חזה בפני בנה, היא משדרת את טווח הרגשות המלא – מרכות ועד רצחנות.

ה"אורסטיאה" של תיאטרון ה"גלוב", בבימויה של אדל תומאס (Thomas) על-פי אדפטציה של רורי מלארקי (Mullarkey), קרובה יותר לאייסכילוס, החלטה שהולמת בצורה טובה יותר את ה"גלוב" כיוון שההצגות בו נערכות תחת כיפת השמיים, על במה המוקפת בקהל עומד. קייטי סטיבנס היא קליטמנסטרה מלכותית, עטויה מחלצות יפהפיות עם הדפסים גיאומטריים, והיא משדרת את הטירוף המוחלט של הדמות באלגנטיות מופלאה. אתר התיאטרון מזהיר: "ההצגה כוללת רגעים קצרים של עירום, עישון, ערפול חושים, גילוי עריות ואלימות קשה", רשימה שממחישה את האתגרים שהמחזה מציב בפני הרגישויות העכשוויות, כאילו שכמה סיגריות יזעזעו את הצופים לא פחות ממזבח ועליו ערמת גופות מבותרות.

רגעי העירום הקצרים מתרחשים, כמובן, כשקליטמנסטרה חושפת את חזה בפני בנה בניסיון נואש אחרון למנוע ממנו לרצוח אותה. רק אנו, הקהל, יודעים שלפני רגע היא ביקשה שיביאו לה גרזן כדי לחסלו, ושההתערטלות אינה אלא טקטיקה לדחיית הקץ. מבחינת אורסטס, זה הרגע שבו אנושיותה של אמו נוגעת בלבו והוא מהסס, כפי שייעשה כל גיבור ראוי לשמו, לשבור את הטאבו האולטימטיבי של הקיום האנושי, קרי לגמול על החיים במוות. ברגע השיא הזה פורץ לפתע פילדס, שותפו השקט של אורסטס, בנאומו היחיד במחזה:

אורסטס: פילדס, מה עליי לעשות? הרג אֵם מעשה איום הוא. האם עליי להפגין רחמים?
פילדס: אך מה יישאר מדברי אפולו, מן האורקלים מפיתיה? מה יהיה על הנדרים שנדר האדם? היה אויב לכל בני האדם באשר הם, אך אל תהיה אויב לאלים.

הניגוד בין האורקל המופשט לאם רבת הנוכחות נשמע חלול במיוחד כשפילדס מדבר ב"גלוב". חוץ מזה, פשעו של אורסטס אכן הופך אותו לאויב האלים: אלות הזעם הקדומות שממלאות אותו חרטה ומטריפות את דעתו, והופכות לנוכחות המרכזית במחזה האחרון בטרילוגיה, "נוטות החסד" (הכינוי שהן מקבלות בסוף המחזה).

אייסכילוס משתמש באלות הזעם האלה, האריניות, בחוכמה; הוא מעלה אותן בדמיוננו לפני שהוא מציג אותן בטרגדיה האחרונה בטרילוגיה: כוהנת אפולו בדלפי, לשם הגיע אורסטס כדי לטהר את עצמו, זוחלת אל מחוץ למקדש על ארבע, רדופת אימה. מלארקי ותומס משמיטים את האזכור הזה ומציגים את אלות הזעם כמכשפות פרועות שיער שיורקות מרה שחורה ונראות כאילו הגיעו לשם מהפקה של "משפחת אדמס".

אצל אייסכילוס, הגיבור המוכתם אורסטס מובא בסופו של דבר למשפט באתונה, שם אתנה מקימה את בית המשפט הראשון בעולם ושופטת את התיק. אפולו מגן על הזכות לנקום דם אבות. אלות הזעם, התובעות, מתעקשות שאין פשע גדול יותר מרצח אם. הצבעת בית המשפט מסתיימת בתיקו, אבל אתנה כבר החליטה לזכות את אורסטס.

סיבותיה נשמעות קלושות במיוחד לאוזן המודרנית – לאתנה, שנולדה מתוך ראשו של זאוס, היא חסרת אֵם, ותמיד תעמוד לצד הגבר – אבל טיעוניה היו מוטלים בספק כבר בעת העתיקה. אייסכילוס פותר את המבוי הסתום בכך שאתנה פונה לאלות הזעם ומזמינה אותן להישאר באתונה, שם הן יקבלו כת משלהן תחת השם "נוטות החסד" וימשיכו להחדיר בלבבות האנשים את הפחד מפני עשיית עוולות שבלעדיו לא ניתן לאכוף את החוק.
המחזה מסתיים בתהלוכת ניצחון שמלווה את "נוטות החסד" לביתן החדש, והאי-וודאות שאפפה את המשפט נעלמת ומתחלפת בנגינת ה"אולוס" והמולת המסיבה. ב"גלוב", אתנה מזכירה לנו את "הסוחר מוונציה" ואת פורציה, ומכאן שאצל אורסטס המודרני הזה, כמו אצל שיילוק, מידת הרחמים אינה נכפית (אף על פי שפורציה לעולם לא תזכה ללבוש את השמלה הזהובה האלוהית של אתנה).

בתהלוכת הניצחון של הפקת ה"גלוב" יש פרט אחד שקופץ לעין: פאלוס מוזהב עצום משתלט על המצעד של אלות הזעם, כאילו איבר המין הזכרי הוא האל היחיד שמותר לנו או לאנשי העת העתיקה. אבל ישנו גם פיצוי מסוים: קליטמנסטרה שבה ומצטרפת לנשף. זוהי הברקה גאונית. אם הפיוס אמיתי, הרי שמגיע לה להיות שם ולהשתתף במסיבה. ובכל זאת, אורסטס המסכן מתחמק ממנה. הוא המפסיד הגדול בסיפורו שלו, ודבר לא יושיעו. תקופת הברונזה – כל עולמו – נחרבת תמיד בסוף המחזה.

אינגריד ד' רולנד היא מרצה בבית הספר לאדריכלות של אוניברסיטת נוטרדאם. ספרה האחרון הוא "From Pompeii: The Afterlife of a Roman Town".