כך הגיע השטן לסיילם

הסיפור האמיתי של משפטי המכשפות ותפקידם המרכזי של ילדי העיירה
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

זה התחיל עם הילדים. בביתו של הכומר זחלו שתי ילדות קטנות מתחת לרהיטים, עשו קולות מוזרים, פרשו את זרועותיהן ככנפיים וניסו לעוף. הדבר המוזר ביותר – בעיני כל מי שבילה בחייו יותר מעשר דקות בחצר של בית ספר יסודי – הוא שמישהו בכלל חשב שזה מוזר.

אבל אמות המידה המקובלות להתנהגות של ילדות בניו אינגלנד של המאה ה-17 היו נוקשות יותר מאשר בימינו. המקורות הראשוניים מביעים תמיהה לנוכח מעשיהן. בטי פּאריס בת  התשע, בתו של הכומר, ודודניתה בת ה-11, אביגייל ויליאמס, תמיד היו ילדות למופת, "מחונכות וטובות נימוסין", אומר אחד הדיווחים. במהרה התפשטה השמועה בסיילם: הן כושפו. תחילה באו אנשי הדת, ואחריהם באו אנשי החוק.

כל זה קרה בינואר ופברואר 1692, אך עד תחילת הסתיו כבר הפכו משחקי הילדים האלה לעסק של מבוגרים. 20 גברים ונשים בגילאי 20 עד 80 הוצאו להורג באישורם של הגורמים הבכירים ביותר של מסצ'וסטס (אך בניגוד לסיפורים המוכרים, אף אחד לא נשרף על המוקד. 19 אנשים נתלו, וגבר אחד נמחץ למוות תחת אבנים גדולות במסגרת ניסיון כושל לחלץ ממנו הודאה). 165 נוספים בתריסר כפרים וערים הואשמו בפומבי בכישוף; בתוכם נציגים מכל שכבות החברה, החל מעבד אינדיאני וכלה באחד הסוחרים העשירים ביותר במושבה.

הדיווחים מהמאה ה-17 על אודות אירועי סיילם הם נפתלים ומלאי סתירות, וניכר כי טרדות התקופה מעוותות את תפיסותיהם של הכותבים. אך כל זה נכון גם להסברים מאוחרים יותר

ואז, לפתע, כש-1692 הפכה ל-1693, ההוצאות להורג פסקו, המאשימים השתתקו, תאי הכלא התרוקנו. נשות איכרים קפואות-פנים הפסיקו ללהג ולהתפתל; מכשפות ושדים הפסיקו להחריד את שמי הלילה של ניו אינגלנד. וב-300 השנים שחלפו מאז תוהים אנשים מה בדיוק קרה שם.

הדיווחים מהמאה ה-17 על אודות אירועי סיילם הם נפתלים ומלאי סתירות, וניכר כי טרדות התקופה מעוותות את תפיסותיהם של הכותבים. אך כל זה נכון גם להסברים מאוחרים יותר. היו לנו פרשנויות פמיניסטיות, כמובן, וגם פרשנויות מרקסיסטיות ופרוידיאניות. בעמודים הפותחים של המחזה "ציד המכשפות" (1953) תיאר ארתור מילר את הבהלה כמין עווית פוליטית ריאקציונית בתגובה לשינויים שהתחוללו באורחות החיים בימיה הראשונים של אמריקה: "ביטוי חריג לפאניקה שתקפה את כל מעמדות החברה ככל שמשקלה של החירות האישית החל לגדול". בשנות ה-70 של המאה ה-20 טען פסיכולוג התנהגותי שהתנהגותם המשונה של תושבי סיילם נבעה מאכילת פטריות הזיה שצמחו על לחם שיפון עבש – כלומר שמסצ'וסטס כולה הייתה בסך הכול בטריפ רע.

אז אולי העובדה שפרשיית סיילם הפכה כעת למעין עלילת ספרות נוער מהחיים האמיתיים – בייחוד ב"המכשפות" ("The Witches: Salem, 1692"), ספרה החדש של סטייסי שיף על אותם מאורעות – אינה אלא שיקוף של הרגע התרבותי המשונה שבו אנו עצמנו חיים. קוסמים זעירים, חתולים מדברים, סימני נשיכה מדממים, קרבות על-טבעיים בין קבוצות ילדים יריבות – הכול כאילו לקוח מן הספרים של ג'יי קיי רולינג או סדרת "דמדומים".

נדיר שילדים זוכים לתפקיד הראשי בנרטיבים היסטוריים. חוקרים מדורות קודמים נטו להפחית ממשקלו של האלמנט הזה בדרמה שהתחוללה בסיילם. מילר, למשל, העלה את גילה של אביגייל ויליאמס מ-11 ל-17. אבל "המכשפות" של שיף מציג בפנינו אירועים כמו מפגש תושבי סיילם ב-11 באפריל 1692, שבו מקהלה של נערות הטיחה האשמות בשתי נשים בגיל העמידה, שרה קלויס ואליזבת פרוקטר. אביגייל העידה כי ראתה את קלויס מנהלת טקס לילי שטני מאחורי בית הכומר, שבו 40 מכשפות שתו דם. כשפרוקטר עלתה להעיד ניסתה אביגייל לחבוט בפניה, אך אגרופה נפתח באורח קסם באמצע המכה; אצבעותיה של אביגייל רק התחככו כנגד ברדסה של פרוקטר, אך היא בכל זאת צרחה בכאב כאילו נכוותה.

הראיות החזקות ביותר בבית המשפט של סיילם באותו יום, כמו במקרים רבים אחרים, היו חזותיות, לא מילוליות. תושבי העיירה ההמומים ואנשי הדת המזועזעים ראו כביכול את כוחן של המכשפות ואת השפעתה האיומה של המאגיה השחורה שלהן על אביגייל ועל אן פאטנם בת ה-12 – ריקוד מהפנט של מחוות ועוויתות. "תראו אותה! עוד רגע יהיה לה התקף", צעקה אחת מהן בהצביעה על ילדה אחרת, וזו התחילה מיד להתפתל. שיף כותבת: "פעמים אחרות הן הזהירו, ניפול כולנו!' ושבע או שמונה בנות היו קורסות לרצפה במלמולים חסרי פשר. הילדות בנות ה-11 וה-12 זכו מיד לכינוי 'בנות החזון'". על הקרקס הזה ניצח תומס דנפורת חמור הסבר, שנראה כמו דמות שאינה במקומה. הוא היה סגן מושל מסצ'וסטס והגזבר הוותיק של הרווארד, אחד מכמה אנשי ציבור בכירים שיאפילו במהרה על הגורמים המקומיים.

כמעט כל מי שהיה בן 11 זוכר את החיים בעולם שבו משחקים יכולים להפוך בן רגע לסדיזם; שבו אימפריות דמיוניות נבנות במרחבי היומיום; שבו נדמה כי רוחות רפאים שורצות בפינות אפלות – עולם שבו הפרס האולטימטיבי הוא ללכוד את תשומת הלב בחדר מלא מבוגרים. ילדה שעוד לא הגיעה לגיל ההתבגרות לא תמיד מבינה את ההשלכות של מעשיה על עצמה, קל וחומר על אדם אחר, ועל אחת כמה וכמה על עיירה או מחוז שלמים. אבל היא כן מבינה היטב את מאבקי הכוחות – ולעתים קרובות היא מיומנת מאוד בתמרון בעלי השררה.

"אם ברצוננו למצוא תקופה שבה רמת החרדה ההורית משתווה לזו של המאה ה-21", כתב ההיסטוריון הבריטי יו קאנינגהם, "ייתכן שעלינו לפנות לפוריטנים של המאות ה-16 וה-17"

לעידן של קוטון מאת'ר יש יותר במשותף עם העידן של ספרי הארי פוטר משנדמה במבט ראשון. "אם ברצוננו למצוא תקופה שבה רמת החרדה ההורית משתווה לזו של המאה ה-21", כתב ההיסטוריון הבריטי יו קאנינגהם (Cunningham), "ייתכן שעלינו לפנות לפוריטנים של המאות ה-16 וה-17". מבחינת חסידיו של קלווין גם נפשו של תינוק יכלה לשמש כשדה קרב במאבק בין האור לחושך. בתי הדפוס הפוריטניים של אנגליה הפיקו את השטף הראשון של ספרות הילדים; הג'יי קיי רולינג שלהם היה ג'יימס ג'יינווי (Janeway), שרב המכר הידוע ביותר שלו נקרא "מזכרת לילדים, שתשמש כתיאור מדויק של המרתם, חייהם הקדושים והמופתיים ומיתותיהן העליזות של כמה ילדים קטנים" (1671) - כפי שאפשר להבין מהשם, מדובר ביצירה קלילה עם קריצה. פוריטן נוסף שכתב לפניו סיכם באופן תמציתי יותר את מה שכל ההורים הטובים צריכים ללמד את זאטוטיהם: "לִמְדו כיצד למות", הוא כתב.

הילדים האמריקאים, עוד יותר מבני דודם האנגלים, גדלו על רקע נוף עשיר של מוות. "כל אחד הכיר סיפור על ביתור או חטיפה", כותבת שיף. "וזה היה נכון במיוחד לנערות העוויתיות מסיילם, שלפחות מחצית מתוכן היו פליטות מה'מלחמה האינדיאנית האחרונה', או איבדו בה את הוריהן". לא פלא ששדים נראו להן אמיתיים, שהגיהינום ארב להן מאחורי כל דלת סגורה.

אך ייתכן שאלמלא המבוגרים, הכשפים של סיילם היו נותרים בחזקת הרפתקה בבית הכומר. רגע אחד שיחקו הילדים ב"כאילו"; וברגע הבא הסבים שלהם עונו למוות בפומבי. החוליה המקשרת החשובה ביותר הייתה מר דאנפורת הנכבד ודומיו, הבוררים שהמתינו קשובים בשולי התמונה שציירו הילדות.

זו התעלומה הגדולה באמת: איך הצליחו הילדות המפנטזות ההן, בקלות רבה כל כך, לגרור אלפי מבוגרים מפוכחים לתוך ארון הבגדים המכושף שלהן ולהוביל אותם אל עברו האחר? השאלה הזו היא המקום שבו ספרה של שיף נוחל הצלחה רבה.

תיאורים פופולריים רבים של משפטי סיילם מהמאה ה-19 וה-20 התמקדו בבורותם ובאמונותיהם התפלות של השופטים, כאילו ההיסטריה של 1692 הייתה מובלעת סוררת של אפלת ימי הביניים בתוך השחר החדש של הנאורות

תיאורים פופולריים רבים של משפטי סיילם מהמאה ה-19 וה-20 התמקדו בבורותם ובאמונותיהם התפלות של השופטים, כאילו ההיסטריה של 1692 הייתה מובלעת סוררת של אפלת ימי הביניים בתוך השחר החדש של הנאורות. אחרי ככלות הכול, "מכתב על אודות סובלנות" של ג'ון לוק התפרסם שלוש שנים לפני דו"ח המכשפות של קוטון מאת'ר, "פלאי העולם הבלתי נראה".

אבל שיף מציינת שמאת'ר, דאנפורת ועמיתיהם היו למעשה נאורים מדי, לפחות לפי אמות המידה של תקופתם: "הבעיה שלהם לא הייתה בורות, אלא עודף מידע". התשתית הלמדנית של המאה ה-17 – ספרים, אוניברסיטאות, אגודות מדעיות – תרמה להפצת דיווחים על הכישוף וסכנותיו לכל קצוות העולם הנוצרי. השופטים במסצ'וסטס, וככל הנראה גם חלק מהמאשימים, הושפעו רבות מהדיווחים על מגפת המכשפות שהתרחשה בשבדיה הרחוקה כמה שנים קודם לכן. הכישוף היה מדע, והמדע - כישוף; לוק האמין בו, וכמוהו גם רוברט בויל ואייזק ניוטון.

גם אחרי שהסערה בסיילם שככה, רק מעטים מתושבי ניו אינגלנד – מכל השכבות החברתיות – דחו את קיומו של הכישוף; רבים המשיכו לטעון כי משרתיו של השטן פעלו במסצ'וסטס

גם אחרי שהסערה בסיילם שככה, רק מעטים מתושבי ניו אינגלנד – מכל השכבות החברתיות – דחו את קיומו של הכישוף; רבים המשיכו לטעון כי משרתיו של השטן פעלו במסצ'וסטס, אך בקרב המאשימים, לא הנאשמים. אולי הם צדקו. השטן לא היה יכול לתכנן את ההתרחשויות בצורה טובה יותר, בייחוד כאשר עוד ועוד מבוגרים החלו להצטרף לשורות המתלוננים. "למי אין חיכוכים עם השכן?", כותבת שיף. "ב-1692 היו סיבות רבות להאשים את הזולת בכישוף, בדיוק כפי שהיו סיבות רבות להטיח האשמות בימי הכיבוש הנאצי בצרפת: קנאה, חוסר ביטחון, איבה פוליטית, אהבה ללא גמול, או אהבה שאינה עוד".

הכישוף שירת את מטרותיהם של מנהיגי מתיישבים כמו מאת'ר ודנפורת – למשך זמן מה. התפתחויות פוליטיות משני צדי האוקיינוס האטלנטי הלכו ושחקו את הסמכות הרוחנית והארצית של אנשי הדת הפוריטנים. מעט מאגיה שחורה התאימה בדיוק לצורכיהם. לקורא המודרני, בהלת המכשפות נראית כמו התפרצות פתאומית ומבלבלת של העל-טבעי לחיי היומיום. וזה לבטח נראה כך גם לתושבים רבים בסיילם, אך בה בעת ההתרחשות הזו הייתה חלק ממאבקה היומיומי של הפוריטניות, תזכורת למזימותיו הבלתי פוסקות של השטן.

ולא רק האליטות (המפקחות על המשפטים והתפילות) השתמשו במעשיו של השטן לצורכיהן. מרגע שהוכחה אמינותם של המאשימים מסיילם, הם יכלו בקלות להפנות אצבע מאשימה גם לעבר עשירים. אחת מסצנות בית המשפט הבולטות ביותר ב"המכשפות" מגיע כאשר הילדות המכושפות מקיפות "בגערות ונחרות בוז" את ג'ון אולדן, בנו הבכור של מנהיג המתיישבים המפורסם, ומאשימות אותו במגוון אישומים, החל מכישוף וכלה בקיום יחסי מין עם אינדיאניות (המניעים שלהן אינם ברורים, אך אין ספק שהילדות האלה האזינו לרכילויות של הוריהן). המחזה הזה, שבו רב החובל והסוחר החסון – ידיו קשורות, חרבו מוחרמת – נתון לרחמיהן של ילדות שהוא מעולם לא ראה עד אז, נראה כמו מהפכה אמריקאית בזעיר אנפין. יכול להיות כי מה שהביא את ההאשמות לקצן בסופו של דבר היה הפחד ההולך וגובר שכל אחד עלול להיות הקורבן הבא.

גישתה של שיף שונה בתכלית מזו של הפוריטנים: עדינה, אירונית, אמפתית ביסודה. יש לה חוש הומור ורגישות לניואנסים. אין שדים אמיתיים בגרסה שלה, לפחות לא בצורה אנושית; אפילו השופטים אינם אלא גברים חסרי ביטחון המנסים לשרוד בזמנים רוויי חרדה. התיאורים שלה לוקחים אותנו לעומק האינטריגות הפוליטיות של האליטות של מסצ'וסטס, המנסות למצוא את דרכן לאחר שהמשטרים החדשים בבריטניה שללו מהן את זיכיון השליטה בקולוניה והשיבו אותו לידי מלך בריטניה – ולמרבה השערורייה, כפו מידה של פלורליזם דתי על התיאוקרטיה הפוריטנית.

"הכישוף עורר את הדור הנרפה ונטול האמונה ודרבן אותו לפעולה, אך לא כפי שצפו אנשי הדת", כותבת שיף. "כשהכישוף פג, שטף ההאשמות סחף עמו שכבה עבה של אמונה". לאחר תום הפרשייה נשרפו מכתבים ודרשות; פרקים שלמים נתלשו מפרוטוקולים. התיעוד הרשמי של משפטי סיילם נעלם, ככל הנראה, במסגרת המהומה שקמה בעקבות חוק הבולים של 1765, כשהמון בוסטוני בזז את ביתו של המושל המלכותי האחרון של מסצ'וסטס.

אבל הפוריטנים – שהיו חוקרים אובססיביים ומתעדים קפדניים – הותירו אחריהם מסמכים רבים עשירים בפרטים. כשהכישוף איים על המושבה, הם ידעו לשמור כל ראיה, כל בדל שיחה. הודות לכך, והודות לכישורים הסיפוריים של שיף, הקורא המודרני מעופף מעל הארובות מעלות העשן וגגות הקש של ניו אינגלנד; מרחף לתוך חדרי עבודה נעולים של שופטים וכמרים; מאזין לקְנָאוֹת וליריבויות של תככני העיירה; ואף פולש לרגע לתוך מחשבותיהם הפרטיות של ילדים שמתו לפני יותר מ-300 שנה. כך, באורח קסם, נחשפים בפנינו פלאיו של עולם בלתי נראה.

אדם גודהרט הוא מנהל מרכז C.V. Starr לחקר החוויה האמריקאית בוושינגטון קולג' ומחבר הספר "1861: The Civil War Awakening".
כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2015 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אדם גודהרט, Atlantic.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על כך הגיע השטן לסיילם