שעיר לעזאזל

בהתחשב בכך שאני משתייך לשבט של יהודים-רוסים שעירים, אני מאוכזב קשות מהחזה החלק שלי, שמתהדר רק בשערות שמסביב לפטמות ובעוד כמה חברות תועות במרכז, שממשיכות בדלילות במורד הבטן. על הראש לא חסר לי שיער – רעמה של קווצות אדמוניות פרועות; כל ספר יאמר לכם שהיא השופעת ביותר בסביבה. וזקן זה בכלל לא בעיה – שכבה של צמר פלדה רבני יכול להופיע על פניי תוך שבועיים בדיוק; חודשיים ללא גילוח יהפכו אותי לשאמאן מתבודד.

למרות שאני מתגאה בעושרי הקרטיני, קרחות החזה שלי מערערת את גבריותי. אך איכשהו, כשחגגתי 26 בשנה שעברה, גופי התעייף מהליקוי הזה והתחיל – בנחישות בלתי מתפשרת – לכנס באזור עצם החזה כמה כתמים של שיער עדין.
זיק עז של תקווה צמח בלבי, ועל החזה צמחו כמה שנצים שחורים קטנים, כאילו נכנסתי לתקופת התבגרות שנייה שהתעכבה לה זמן רב. בנדרי החתונה שלי בשנה שעברה, זקפתי לזכותה של אשתי את אושרי הרב ואת ההתפרצות החדשה של גבריותי. "חזי, פעם עירום, צימח שיער," אמרתי לאסם מלא באורחים משועשעים. אף על פי שהייתה התקדמות, היא הייתה אטית ביותר. לא יכולתי שלא לתהות – בהתחשב בכך ששיער חזה צומח כשרמות הטסטוסטרון עולות – אם העדרו של הסוודר הַשֵּׁמִי שלי עושה אותי גברי פחות.

האנקדוטה שלפיה בשנת 1937 התפרץ ארנסט המינגווי השעיר למשרדי "סקריבנר" כדי להתעמת עם מקס איסטמן, מהללת את תעוזתם של גברים שעירי חזה.
איסטמן כתב מאמר שנקרא "Bull in the Afternoon", שקטל את Death in the Afternoon וקרא עליו תיגר: "צא מאחורי שיער החזה המזויף שלך, ארנסט. כולנו מכירים אותך."

פנים אל פנים חשף המינגווי את חזו, שאל את איסטמן אם השיער מזויף, ואז העליב את חלקותו של איסטמן עצמו. המינגווי חבט אז בפניו של המבקר עם הספר שכלל את הביקורת. אז האם השעירוּת הבינונית שלי עושה אותי חסון פחות? ואם נגיע לנקודה המהותית: האם נגזר עליי לנבול כחלשלוש חיוור?

תלוי איך מסתכלים על זה. אובדן שיער הגוף הוא מאפיין אבולוציוני שבידל את בני האדם כשאלה נפרדו מקרובינו הפרימטים. שיער הגוף חימם אותנו, והשלנו אותו מעלינו מסיבות אבולוציוניות מסוימות ומועילות.

תיאוריה בולטת אחת, לפי דוקטור מארק פייגל מאוניברסיטת רדינג שבאנגליה ודוקטור וולטר בודמר מבית החולים ג'ון רדקליף שבאוקספורד, אומרת שבני אדם נפטרו משיער הגוף שלהם כדי להימנע מטפילים השורצים בפרוות. העדר הפרווה עבר דרך הברירה הטבעית והגיע גם לברירה הזוויגית, שם נתפסו אלה שלא סבלו מפרעושים וקרציות כבעלי כושר רב יותר.

כפי שמאשר מרקוס ג' רנטלה מאוניברסיטת יבסקילה שבפינלנד, עור חלק התחיל להיעשות נפוץ יותר אצל בני אדם כאשר היתרונות של "מיעוט טפילים" נעשו רבים יותר מאלה של "מעיל חמים ופרוותי." בנוסף, צ'רלס גודהארט, זואולוג מאוניברסיטת קיימברידג', שיער כי מכיוון שגברים העדיפו את "תכונת העדר השיער" אצל נשים, הם העבירו את התכונה הזאת לצאצאיהם, גברים כנשים.

השימוש העכשווי במוצרי הסרת שיער – בקרב שני המינים – מוכיח כי בני האדם ממשיכים לחתור לגופים נטולי שיער. אני רחוק מאוד מניאנדרטל; אולי באמת אפשר לומר שאני האדם המודרני המפותח.

טעמים מתפתחים גם הם. נביט בארכיטיפ הגברים של ג'יימס בונד ונשווה את שון קונרי של שנות השישים, עם חזה כמו פרווה של אייל וולשי, לדניאל קרייג החלק של ימינו. העולם אימץ בחום את שרירי החזה החלקים ואף מוצא בהם טעם טוב. גם דוגמנית פצצה כמו קייט אפטון קוראת לגברים להסיר שיער בפרסומת חדשה של ג'ילט מסדרת "What Women Want".

אבל החזה השעיר עדיין מיוחס לעתים קרובות לגבריות מסוקסת. הקיץ האחרון הביא עמו מעיל פרוות-גבר במחיר של 3,000 דולר, שעשוי משיער חזה גברי. הצהרת האופנה הזו שייכת לזרוע הבריטית של חברת מוצרי החלב העולמית Arla.
המעיל היה אמור, ככל הנראה, לעזור בקידום השוקו של החברה, Wing-Co., המכיל 40 אחוז יותר חלבון מאשר השוקו הממוצע. הרעיון הוא "להפוך לגבר" בעזרת צריכה נכונה של חומרי מזון ולפתח מאפיינים פנוטיפיים מאצ'ואיסטיים.
"הכנו את מעיל פרוות הגבר כקריאת השכמה לבחורי האומה," אמר הדובר של Wing-Co. לאתר תעשיית המזון, The Grocer. "זה ניסיון לדרבן אותם לאמץ שוב את הוויית ה'גבר שבגברים' מהעבר."

הצהרת האופנה הזו מרמזת שהזכר העכשווי, שחזו הבוהק מחוויר לעומת החוטים השחורים של אבותיו, כבר אינו "גבר שבגברים". מדובר באופנה כאבולוציה הפוכה. ועליי זה לא מקובל.

אני שמח לדווח שאף חרק לא נוגס בחזה שלי. הפטמות שלי מינימליסטיות, נטולות עיטורים. כדו-רגלי בעל מודעות עם זקן ורעמה עשירה, אני מרוצה מגבריותי מכל בחינה שהיא, ולעזאזל עם שיער החזה.

נזכר בסיפור התנ"כי על יעקב רגיש-העור ואחיו עשיו, הצייד מדובלל-השיער.
"הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר, וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק", אומר יעקב לאמו כשהם זוממים יחד לרמות את אביו, יצחק, כדי שייתן לו את הברכה המגיעה לעשיו. התוכנית היא להלביש את יעקב בעורות של גדיי עיזים כדי להסוות את עורו החלק. עדיף להיות ערמומי ומצליח מאשר שעיר חזה וללא ירושה.

אך נקפוץ משם לאחד הבקרים האחרונים – מחזה המתרחש באפר ווסט סייד.
באוויר רמז קלוש לסתיו, וחזי החשוף ונטול הזיפים מתכסה עור ברווז. ראשה של אשתי נח עליו. אני הולך לשירותים ורעד חף משיערות אוחז בגופי. אני מביט במראה, מוכן להתעמת עם חיים ללא שיער חזה. קיבלתי את עצמי כאדם מפותח.
ובכל זאת, אולי באופן בלתי מודע, אני מכניס את הבטן ומבליט את החזה, מנסה לדחוק החוצה עוד כמה שערות.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.
©2013 The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Media Services, Inc.