רובוטים בימי הביניים

בשנת 807 הח'ליף העבאסי מבגדד, הַארון-א-רַשיד, שלח לקרל הגדול מתנה שכמותה לא נראתה באימפריה הנוצרית: שעון מים עשוי פליז. כדי להכריז על השעה היה המכשיר מפיל כדורי מתכת קטנים לתוך קערה. במקום תצוגה ממוספרת, הציג השעון את השעה בעזרת 12 פרשים מכניים שצצו מתוך חלונות קטנים, כמו בלוח הציפייה (לוח שנה נוצרי המשמש לספירת הימים טרום חג המולד. לרוב הוא מורכב מחלונות קטנים החושפים סיפור או תמונה הקשורה לחגים). היה זה פריט יפהפה וגאוני, ומחבר תולדות האימפריה הפרנקית שתיעד את המתנה התפעל מן "העיצוב המופלא של האמנות המכנית". אך בהתחשב בשנה שבה נכתבו הדברים, לא ברור למה בדיוק הוא התכוון.

טכנולוגיות מסוימות מזוהות כל כך עם סביבתן ההיסטורית, שהן משמשות לה כסימנים מוסכמים. הפתיח המהפנט של סדרת הטלוויזיה "משחקי הכס" מכריז על הסביבה הימי-ביניימית בעזרת מגוון אביזרים תקופתיים כגון גלגלי שיניים, גלגלי מים, כננות גרירה וגלגלות. למעשה, למרות קיומם של מודלים שכבר פעלו כמו השעון של הארון א-רשיד, חלפו 500 שנה נוספות לפני שמכשירים דומים החלו להופיע באירופה. זה קרה בתחילת המאה ה-14, לקראת סוף ימי הביניים – אותה תקופה שתככיה הפוליטיים העניקו השראה, כביכול, לעלילת "משחקי הכס".

מרגע שהמנגנונים המכניים החלו להתפשט, הם עשו זאת במהירות רבה. בעשורים הראשונים של המאה ה-14 הם נעשו נפוצים כל כך עד שב-1324 הציעה קתדרלת לינקולן תרומה נאה לבניית שעון חדש, וזאת כדי לתת מענה לבעיה מביכה שנוצרה: "לקתדרלה שלנו חסר דבר מה אשר נמצא בבעלותם של קתדרלות, כנסיות ומנזרים אחרים כמעט בכל מקום בעולם". מכאן קל להבין את הפיתוי לראות בעלייתו של השעון המכני מין הצלחה שהתרחשה בן לילה.

קשה לסמן גבולות ברורים כשדנים בתקופות טכנולוגיות. במהלך ימי הביניים אנו מוצאים באירופה הנוצרית אזכורים למה שכנראה היו אנכרוניזמים, בליל של דוגמאות לאמנות מכנית כגון מזרקות מוזיקליות; משרתים רובוטיים; חיות מכניות וציפורי שיר מלאכותיות. רוב המכשירים האלה תוכננו ונבנו מחוץ לגבולות אירופה הנוצרית, בחצרות הקוסמופוליטיות של בגדד, דמשק, קונסטנטינופול וחַרְחוּרין שבמונגוליה. המכונות האלה הגיעו לאירופה כמתנות משליטים זרים, או שהופיעו בדוחות המסע של מי שהגיעו למקומות המרוחקים האלה.

באמצע המאה ה-10, לדוגמה, תיאר הדיפלומט האיטלקי ליוּטְפּרַנד מקְרֶמונַה את חדר הכס הרשמי בארמונו של הקיסר הביזנטי בקונסטנטינופול. בבניין הסמוך למתחם הארמון הגדול, קיבל הקיסר קונסטנטינוס השביעי אורחים זרים בעודו יושב על כס שמשני צדיו עמדו אריות זהב אשר "פלטו שאגה נוראה בלועות פעורים ולשונות רוטטות" והניעו את זנבותיהם מצד לצד. בסמוך לכס עמד עץ מוזהב בגודל טבעי שעל ענפיו נחו עשרות ציפורי זהב, וכל אחת מהן שרה את שירת הזן שאליה היא שייכת. כשליוטפרנד השתטח בפני הקיסר בהתאם לכללי הטקס, הכס התרומם עד לתקרה בעוד השליט יושב בו. לאחר פרק זמן ארוך שב הקיסר לקרקע בתלבושת שונה, לאחר שהחליף בגדים במהלך נסיקתו.

במהלך הצגתו הרשמית של אחד השגרירים, החל האריה לשאוג, והציפורים שעל הכס ועל העץ החלו לשיר בהרמוניה, ובעלי החיים שליד הכס הזדקפו במקומם

הכס ומכשיריו נעלמו זה מכבר, אך תיאוריו של ליוטפרנד מזכירים לנו תיאור נוסף של אותו פלא, אשר מופיע במדריך נימוסי החצר הביזנטי שנכתב – על-ידי הקיסר הביזנטי בכבודו ובעצמו – בסביבות אותה תקופה. אפשר ללמוד לא מעט מההבדל בין שתי הגרסאות. הגרסה הביזנטית עסוקה באופן שבו האפקטים המיוחדים תואמים את טקסי החצר הנוקשים. לדוגמה, המדריך מסביר שבמהלך הצגתו הרשמית של אחד השגרירים "החל האריה לשאוג, והציפורים שעל הכס ועל העץ החלו לשיר בהרמוניה, ובעלי החיים שליד הכס הזדקפו במקומם". זה נשמע כמו ליטוש מקושט של הפרוטוקול המלכותי. אך ליוטפרנד התפעל מהמחזה. הוא הרשה לעצמו לנחש שמכונה הדומה למכבש יין מסייעת לכס להתרומם; ובכל הקשור לציפורים ולאריות הוא הודה: "לא הצלחתי לשער בנפשי כיצד מתבצע הדבר".

נוצרים אירופיים אחרים שנתקלו בפלאים אקזוטיים מסוג זה העזו להפליג בתיאוריות על הנושא. אמנם למהנדסים במערב חסר הידע להעתיק את ההמצאות האלה או לייצר המצאות חדשות משלהם, אך הודות למתנות כמו שעונו של הארון א-רשיד ולדיווחיהם של נוסעים כמו ליוטפרנד התפרסמו מכונות שונות בעולם הנוצרי. עם הזמן השתמשו פילוסופים ומשכילים אחרים ברעיונות מדעיים משלהם כדי להסבירן. מן הסתם, ההסברים שלהם לא התבססו על הבנה מעמיקה של המכניקה שנגלתה לעיניהם; הידע המכני שפרח במזרח מאז העת העתיקה אבד לאירופה בעקבות שקיעתה של האימפריה הרומית המערבית.

הם דיברו על הדברים שהם כן הכירו וידעו: כוחותיו הנסתרים של הטבע, הקשרים היסודיים בין גופים שמימיים לדברים ארציים, והידיעה הוודאית ששדים קיימים ומתערבים בענייניהם של בני האדם.

לחילופין הם דיברו על הדברים שהם כן הכירו וידעו: כוחותיו הנסתרים של הטבע, הקשרים היסודיים בין גופים שמימיים לדברים ארציים, והידיעה הוודאית ששדים קיימים ומתערבים בענייניהם של בני האדם. ארתור סי קלארק אמר שאם הטכנולוגיה מתקדמת דיה קשה יהיה להבחין בינה לבין כישוף, והצהרה זו משקפת היטב את התקופה הנדונה. טשטוש הגבולות עצמו שימש קרקע פורייה עבור התודעה האירופית של ימי הביניים. ברבות הימים עידן המכניקה גירש את הקסם מן העולם – אך ההתפכחות התארכה מאוד ובינתיים עברו על אירופה מאות שנים של קסם מכני.

באירופה הנוצרית של ימי הביניים הטבע התנהג, לרוב, באופן צפוי. אולם תופעות אחדות היו מוזרות ונדירות מכדי להיחשב לחלק מן העולם הטבעי. לכן הן סווגו כעל-טבעיות. מה נכנס לקטגוריה הזאת? כמעט כל התרחשות משונה או סטייה ממחזור האירועים השגרתי: למשל, כבשה בעלת שני ראשים. עם זאת, היו תופעות מסוימות שנחשבו על-טבעיות כי הסיבות להתרחשותן היו נסתרות מהעין ולכן קשות להבנה. לדוגמה, המאפיינים הנסתרים – אך מהותיים – של אובייקטים מסוימים, כגון עורה החסין לאש כביכול של הסלמנדרה, או האופן שבו אבני חן מסוימות מסוגלות לזהות או לנטרל רעל. ומגנטים, כמובן, היו מקרה ברור של העל-טבעי בפעולה.
וכפי שהיו מגוון של מקרים על-טבעיים, כך היו להם גם מגוון של סיבות. הטבע עצמו היה אחראי להתרחשויות האלה – ואמנם לרוב הוא התנהג באופן צפוי, אבל לא תמיד, בדיוק כמו השדים והמלאכים. אנשים בעלי ידע ויכולות היו מסוגלים להשתמש בידע שרכשו מטקסטים עתיקים כדי לחזות אירועים על-טבעיים כגון ליקויי חמה. לעיתים הם רתמו את הסגולות הסודיות של צמחים או את חוקי הטבע כדי לחלץ מהם את התוצאות הרצויות להם. קסם היה בעיקרו מניפולציה של התחום העל-טבעי: זימון שדים, ביאור הכוכבים ורקיחת תרופות היו עשויים כולם להיכנס תחת אותה מטרייה רחבה.

כל זה מצביע על כך שהיו כמה הסברים אפשריים לניסים הטכנולוגיים שהגיעו מהמזרח ומהדרום. רובּר מקְלארי, אביר צרפתי שהשתתף במסע הצלב הרביעי וההרסני של 1204, תיאר פסלי נחושת בהיפודרום קונסטנטינופול שנעו "באורח קסם". כמה עשרות שנים לאחר מכן דיווחו מיסיונרים פרנציסקנים שנשלחו לאימפריה המונגולית כי בארמונו של הח'אן יש ציפורים מלאכותיות שנראות אמיתיות להפליא, ושיערו ששדים הם הגורמים לכך (אף על פי שהם לא שללו את האפשרות החלופית שמדובר בהנדסה מתקדמת).

האוטומט של אל-גז'ירי, מיניאטורה ממלוכית (גטי אימג'ס)

פסלים עשויים גם לנוע ולדבר בעקבות היערכות מסוימת של כוכבי הלכת. כשלימד ז'ֶרבֶּר מאוֹריאק, שהפך בהמשך חייו לאפיפיור סילבסטר השני (999-1003), בבית הספר שליד הקתדרלה בריימס, הוא הציג בפני האליטה המשכילה של צפון אירופה כלים שונים לבחינת גרמי השמיים (הספירה הארמילרית וספירת הכוכבים) ולחישוב (החשבונייה והסְפַרות ההודיות-ערביות). המוניטין שלו כמלומד היה כה גדול שבמשך יותר מ-100 שנה לאחר מותו הוא זכה לקרדיט על בניית "ראש מדבר" שמנבא את העתיד. לפי תיאורים אחדים, הוא השלים את המלאכה בעזרת כשפים דמוניים, שאותם למד בנוסף לנושאים מקובלים כמו מדעים ומתמטיקה; אחרים טענו שהוא השתמש בידע האדיר שלו בכל הקשור לתנועת כוכבי הלכת כדי לצקת את ה"ראש המדבר" ברגע מסוים של התכנסות הכוכבים, כך שזה יוכל לגלות את סודות העתיד (מה שבטוח הוא שז'רבר השלים את חישוביו בעזרת ספירה ארמילרית).

מכיוון שהקטגוריה העל-טבעית כללה עצמים ותופעות רבים כל כך, ומכיוון שהיו להם הסברים לכאורה מנומקים אך גם סותרים, קשה לזהות מהם ההסברים האמתיים. האם פסל מדבר חב את כוחותיו לגרמי השמיים או לפעולתם של שדים? לפי אחת האגדות, אלברטוֹס מגנוס – תיאולוג גרמני בן המאה ה-13 שהיה גם מרצה באוניברסיטה, בישוף וקדוש – השתמש בידע שלו כדי לבנות רובוט מנבא עתידות. אחד מאחיו של אלברטוס במסדר הדומיניקני ביקר אותו בתאו, דפק על הדלת והוזמן להיכנס. אך כשהנזיר נכנס הוא ראה שלא האח אלברטוס ענה לדפיקותיו, אלא אנדרואיד משונה דמוי-אדם. הנזיר חשב שמדובר בשד, והשמיד אותו במהירות. אלברטוס התשוש והמתוסכל נזף בו על פזיזותו והסביר לו שהוא הצליח ליצור את הרובוט בזכות התכנסות כוכבים נדירה ביותר המתרחשת אחת ל-30,000 שנים בלבד.

סופרים ניסו לתת ביצירותיהם הסברים לקיומם של הפסלים הנעים, החיות המלאכותיות והדמויות המוזיקליות שהיו חלק מהעולם שמחוץ לגבולות אירופה הנוצרית. בדומה לנו, הם השתמשו בתיאור הטכנולוגיה של דברים כדי להעלות בדמיונם של הקוראים מקומות ותרבויות רחוקים. נדמה שהעץ המוזהב עם הציפורים המזמרות המלאכותיות, זה שהדהים את ליוטפרנד בביקורו בקונסטנטינופול, היה מכונה נפוצה למדי: הוא הופיע בארמונות סאמרא ובגדד, ובהמשך גם בחצרות מרכז הודו. בתחילת המאה ה-13 שלח סולטן דמשק עץ עשוי מתכת עם ציפורי שיר מכניות כמתנה לקיסר האימפריה הרומית הקדושה, פרידריך השני. נראה שהעץ הזה היכה שורש גם בדמיון המערבי: חצרות בבל והודו תוארו על ידי סופרים רבים באירופה של ימי הביניים, כזרועות עצי זהב, שעל ענפיהם ציפורים מלאכותיות הנראות אמתיות להדהים.
ברומנסה מראשית המאה ה-13, מתוארים קוסמים המשתמשים באבני חן בעלות כוחות נסתרים ובמאגיה שחורה כדי לגרום לציפורים לפזז ולשרוק. ביצירה נוספת, מסוף המאה ה-12, מגייס המלך לעזרתו את כוחה של הרוח כדי לגרום לענפים המוזהבים לנוע ולציפורי הזהב לשיר. היו כמה מיני ציפורים בעץ המופלא של המלך, כל אחת עם שיר משלה. שירתן הייתה כה מדויקת עד שציפורים אמיתיות נהרו אל העץ בתקווה למצוא זיווג. "וכך השחרורים, הזרעיות, העורבנים, הזרזירים, הזמירים, הפרושים, הזהבנים וכל האחרים אשר נהרו אל הפארק בעליזות מיד כששמעו את השיר היפה, התאכזבו מרות אם לא מצאו להם בן זוג!".

אירופה הנוצרית נחלצה בסופו של דבר מתמימותה המכנית. שלוש מאות שנה לאחר שז'רבר לימד את תלמידיו איך להבין את הרקיע בעזרת ספירה ארמילרית, החל להתפשט בצפון אירופה שיגעון השעונים המכניים. המכשירים העצומים האלה יכלו לשמש כמודל ליקום, להכריז על השעה, לחזות ליקויי חמה ולתאר את ההיסטוריה האנושית כולה, החל מנפילת האדם מגן עדן וכלה בלידתו, מותו ושיבתו המובטחת של ישו.

מכשירים אסטרונומיים, כגון האצטרולב והספירה הארמילרית, סייעו למתבוננים להתמצא בעולם: הם הראו להם את מופעי הירח, המזלות ותנועות כוכבי הלכת. קריונים (כלי נגינה שהוצבו במגדלי פעמונים), שמנגינות תוכנתו בהם, ציינו בנגינתם את חלוף הזמן. בובות גדולות ונעות בדמות בני אדם עמוסות סמלים נוצריים, הופיעו כנזירים, כישו, כמרים הבתולה. הם הציגו סיפור-על שהכיל בתוכו עבר, הווה, עתיד (ואף ישועה). השעונים העצומים של סוף ימי הביניים השתמשו בטכנולוגיות חדשניות כדי לייצג את כרונולוגיות הקודש והחול על ציר זמן יחיד.

ביום שלפני הכתרתו הרשמית של ריצ'רד השני למלך אנגליה, במנזר וסטמינסטר ב-1377, הוא "הוכתר" על-ידי מלאך זהב מכני שנוצר על ידי גילדת הצורפים

השליטים החילוניים מיהרו גם הם לאמץ את הטכנולוגיות החדשות. כמו מקביליהם מן הבירות המרוחקות, גם שליטי אירופה הנוצרית שילבו את הנסים המכניים בטקסי החצר שלהם. ביום שלפני הכתרתו הרשמית של ריצ'רד השני למלך אנגליה, במנזר וסטמינסטר ב-1377, הוא "הוכתר" על-ידי מלאך זהב מכני שנוצר על ידי גילדת הצורפים במהלך טקס הכתרה בצ'ִיפּסייד.

אצטרולב: אוון בנץ'

אף על פי שהאירופאים של ימי הביניים למדו בסופו של דבר כיצד לבנות מכונות מורכבות, כאלה שכבר תוכננו ונבנו במקומות אחרים במשך מאות שנים, הם לא הפסיקו להאמין בגורמים על-טבעיים. הם רק הוסיפו את הגורם המכני לרשימת ההסברים האפשריים. כפי שהיה אפשר להבין את חזיונותיו האקסטטיים של אדם כלשהו כנגרמים מהשראה אלוהית או ממזימה שטנית, כך היה אפשר לייחס את תנועתו של פסל דומם לכישוריו של האומן או המהנדס, למדע הכוכבים או לכשפים דמוניים. אין ספק שצורפי לונדון ב-1377 ידעו בדיוק איך המלאך המופלא פועל. מכיוון שהיו מגוון גורמים שיכלו להפיח רוח חיים במכונה, גם תגובותיהם של אנשים למכונות הנעות בסוף ימי הביניים היו תלויות בעיקר בנקודת השקפתו של המתבונן.

בחגיגת הכתרתה של המלכה בחצרו של פרדיננד הראשון מאראגון ב-1414, מכונות תיאטרליות – כמו אלה ששולבו במחזות המציגים סיפורי דת – שימשו כחלק מהבידור לאורחים. מכשיר מכני בשם "ענן", שבישר על הגעתן של ישויות שמימיות (אלים, מלאכים וכדומה), ירד מהתקרה. דמותו של המוות, שככל הנראה הייתה מכנית גם כן, ריחפה מעל הקהל וגבתה את נשמתו של חצרן וליצן בשם בּוֹרָה. אורחים אחרים ידעו את שעומד להתרחש, אבל אף אחד לא טרח להזהיר את בורה. תיעוד היסטורי של מי נכח במקום מתאר את מהלך האירועים בדייקנות יבשה:

"המוות שלשל חבל, הם [כמה מהאורחים] קשרו אותו סביב בּוֹרָה, והמוות תלה אותו. לא הייתם מאמינים איזה רעש הוא עשה, כיצד ייבב והביע את אימתו, והטיל מים בתחתוניו, ושתן ירד על ראשי האנשים תחתיו. הוא היה משוכנע כי הוא בדרכו לגיהינום. המלך התפעל מתגובתו והיה משועשע ביותר".

תכסיסים תיאטרליים כאלה נשמעים לנו זולים, אך אם המנגנונים המכניים הבימתיים עצמם היו עלולים להיטען בכוחות משונים, לא פלא שבּוֹרָה פחד.
ובכל זאת, עם התפשטות הטכנולוגיה המכנית באירופה, ההסברים המכניים לקיומן של מכונות נעות (ומכונות בכלל) גברו בהדרגה על ההסברים העל-טבעיים החלופיים. עד סוף המאה ה-17 הממלכה העל-טבעית נעלמה ברובה. האנשים הבינו שהנסים הטכנולוגיים האלה פועלים בתוך מסגרת העולם הטבעי ולא בשוליו. הטבע הפך מישות רבת עוצמה ואף גחמנית, לשם-עצם מופשט המתאר תופעות צפויות ושגרתיות הכפופות לחוקים בלתי משתנים, כמו תנועותיו של השעון המכני.

תפיסת העולם המכניסטית הזו רווחת כבר מאות שנים. אך העל-טבעי שרד בדרכים נסתרות ומפתיעות. במאה ה-19, מדענים ואמנים הציגו חזון של עולם טבעי המלא בכוחות וקשרים נסתרים. מכונות כגון הגַלְוונומטר – המשמש למדידת חשמל – רמזו על הקשר הקיים בין מדענים לכוחות בלתי נראים. היו שחשדו שניצוץ החיים עצמו הוא חשמלי.

גם כיום אפשר למצוא עקבות לאמונה בעל-טבעי, אף על פי שכיום היא נוטה להופיע דווקא בהקשרים טבעיים, ולא מכניים: למשל, המחשבה שאפשר להעמיד ביצה על ראשה בקלות רבה יותר ביום שבו מתרחשת נקודת השוויון בין היום והלילה באביב, או האמונה בתופעת ה-“ley lines” (קוים דמיוניים המחברים בין אתרים עתיקים) או תעלומות אחרות שכדור הארץ צופן בחובו. הסקרנות המתמשכת שמעוררים בנו מכשירים שנשגבים מהבנתנו או כאלו המגשרים בין האדם למכונה, אותה סקרנות אשר מוצגת אינספור פעמים בספרים ובסרטים, מוכיחה כי משהו מן הפליאה של ימי הביניים ממשיך לדבוק בעולם המכני עד היום.

א. ר. טרואיט היא היסטוריונית של ימי הביניים מברין מאר קולג' בפנסילבניה, היא מחברת הספר "Medieval Robots: Mechanism, Magic, Nature, Art"

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter