לצייץ עצמנו לדעת

להיות עדר? להיות אנשים אוטונומיים? שימוש מושכל בכלים המקוונים יכול להכריע
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

לפני קרוב לעשר שנים הייתה לבּיז סטון התגלות בעודו יושב בבר באוסטין, טקסס. באותם ימים הוא היה יזם טכנולוגיה צעיר (יחסית). השנה הייתה 2007, והמאורע היה פסטיבל South by South West, אירוע שמושך מדי שנה המוני סטארט-אפים, חדשנים ויזמים העוסקים בטכנולוגיה.

סטון הגיע לשם בתקווה לקדם מוצר חדש: פלטפורמה לטלפונים ניידים המאפשרת למשתמשיה לפרסם הודעות קצרות. הוא ועמיתיו כינו אותה בשם “twttr”. ולאחר שסיים את כל העניינים העסקיים והשיווקיים הרציניים, הוא פרש לבר בסגנון "טקס מקס" ב"רחוב 6" האופנתי, כדי לפגוש כמה חברים.

"הבנתי שהפלטפורמות האלה מסוגלות לעודד אנשים להתקהל כלהקת ציפורים", הוא נזכר לאחר מכן. "וזה היה כל העניין; לגרום לאנשים לנוע יחד, כקבוצה".

אך כשהגיע לשם, הוא הבין שהמקום צפוף מדי, לכן הוא השתמש בפלטפורמת ההודעות הטרייה שלו כדי להודיע על שינוי מקום. מה שקרה באותו רגע הדהים אותו: מיד כששלח את המסר קמו עשרות אנשים ועברו לבר החדש. כאילו באורח קסם קיבצה הפלטפורמה המקוונת שלו קהל גדול של אנשים. וכשסטון הביט סביבו בחבריו השותים להנאתם, הופיע לפתע בעיני רוחו דימוי של ציפורים המעופפות יחד, בלהקה. "הבנתי שהפלטפורמות האלה מסוגלות לעודד אנשים להתקהל כלהקת ציפורים", הוא נזכר לאחר מכן. "וזה היה כל העניין; לגרום לאנשים לנוע יחד, כקבוצה".

אווזים מבוהלים נוהרים

אווזים מבוהלים נוהרים. תצלום: London Looks

הדימוי הזה מרגיע ומעודד. בימינו חזון הציפורים ה"מתקהלות" שזור בתרבות המודרנית בזכות הציפור הכחולה הקטנה שמייצגת את "טוויטר" (סטון ועמיתיו שינו בהמשך את שם הפלטפורמה ל-Twitter, כי הבינו ש-twttr מכוער מכדי לעוף). ואמונתו של סטון – או, ליתר דיוק, תקוותו – שפלטפורמות מדיה חברתית כגון טוויטר יעזרו לכולנו "להתקהל" כקבוצה, חדרה גם לשיח הציבורי. רובנו מניחים כיום שהאינטרנט הוא פלטפורמה המסוגלת לחבר בין אנשים. נדמה שהוא חובק עולם ומקשר בין משתמשיו. הוא מעניק לכולם גישה לכמויות בלתי נתפסות של נתונים. הוא מסיר מחיצות גיאוגרפיות וחברתיות גם יחד. הוא מגייס אותנו להילחם למען רעיונות. אחרי ככלות הכול, פלטפורמה כמו טוויטר מושתתת על ההנחה שכל אחד יכול "לעקוב" אחרי כל אחד. כולנו יכולים להתאסף במרחב הקיברנטי, בדיוק כפי שכל אותם אנשים התאספו בבר באוסטין ב-2007. נדמה שהגיאוגרפיה אינה חשובה עוד כשאנשים מחליטים ליצור קשר ברשת. כך אנו מניחים, בכל אופן.

במקום שהגיאוגרפיה תגביל אותנו, אנחנו מעצבים את המציאות החברתית המקוונת שלנו באופן שמעודד שבטיות חריפה לא פחות מאשר בעולם ה"אמיתי"

אבל לדפוס הזה יש גם צד אפל יותר, אף על פי שסטון וחסידי הרשתות החברתיות כמעט לעולם אינם מודים בקיומו בפומבי (או בפני עצמם). כי בשעה שהאינטרנט מסוגל לקשר בין בני אדם ולהסיר מחיצות חברתיות, הוא עושה זאת רק אם בני האדם בוחרים לממש את האפשרות הזאת באופן יזום. אחרת הוא עלול לייצר בדיוק את ההשפעה ההפוכה. בדיוק כפי שהבליינים באוסטין יכלו להצביע ברגליים לאיזה בר ללכת, הגולשים במרחב הקיברנטי יכולים להחליט שהם רוצים להתאסף בפינה עם כמה חברים, או דווקא לצאת לשוטט ולהיתקל בזרים. במקום שהגיאוגרפיה תגביל אותנו, או במקום להשתמש במציאות הפיזית כדי להגדיר את זהותנו, אנחנו מעצבים את המציאות החברתית המקוונת שלנו באופן שמעודד שבטיות חריפה לא פחות מאשר בעולם ה"אמיתי". במילים אחרות, האינטרנט מאפשר לנו להתקהל יחד כלהקת ציפורים, כפי שקיווה סטון, אבל הוא עלול גם להותיר אותנו לבדנו באוויר, ולהותיר את החברה מפולגת אף יותר מבעבר. הכול תלוי באופן שבו אנו מנהלים את האינטראקציות החברתיות והזהות החברתית שלנו; וזוהי חרב פיפיות ברורה.

במובנים מסוימים, העובדה שהאינטרנט הוא כוח שעלול לפעול לטוב ולרע – לקבץ ולהפריד – אינה אמורה להפתיע אותנו. הרי זהות וקהילה הם מושגים חמקמקים המשתנים-תדיר גם בעולם האמיתי, המוחשי. עבור לאומנים מודרניים (ואפשר לומר: עבור כל מי שמקבל את אידיאל מדינת הלאום של המאה ה-19), זהות היא לעתים קרובות דבר שנתפס במונחים חד-ממדיים. ההשתייכות לקבוצה אתנית או ללאום נתפסת כהשתייכות יחידה. אנשים הם "אנגלים", "צרפתים", "סרבים" או "סינים"; בכל אופן, כך הם מתוארים בכל הקשור לדרכון שלהם או לנבחרת הכדורגל שהם מעודדים. אבל זה זמן רב שאנתרופולוגים מעדיפים לתפוס את מושג הזהות כדפוס היררכי נזיל ומורכב יותר: בחיי היומיום יש לאנשים שורה של השתייכויות שהם יכולים להסתמך עליהן, והבחירה להדגיש זהות מסוימת תלויה בנסיבות השונות. לעתים אנחנו בראש ובראשונה חלק מהמשפחה; לפעמים אנחנו מזדהים עם חברה, אזור, מוסד אקדמי, דת או מדינת לאום. הזהות היא ישות חמקמקה.

יש שיאמרו כי המסקנה הזאת מובנת מאליה. אבל בגלל נזילותן של ההיררכיות, המעבר מהחיים ה"אמיתיים" למרחב הקיברנטי הופך לתופעה מסקרנת. בעולם האמיתי, אנו מוגבלים בבניית הזהות שלנו. אנו נולדים לאזורים גיאוגרפיים מסוימים, לקבוצות אתניות ודתיות מסוימות, ועד המאה ה-20 מרבית האנשים כלל לא ציפו שתהיה להם היכולת להגדיר את הקהילה שאליה הם משתייכים. הגטאות החברתיים נכפו עליהם במידה רבה. אדם שנולד בכפרים הטג'יקיים שבהם ערכתי מחקר שדה בשנות ה-90, הוגדר על-ידי קהילתו לא פחות משהוא הגדיר את עצמו.

חתונה בכפר בטג'יקיסטאן

חתונה בכפר בטג'יקיסטאן. תצלום: ייבגני זוטוב

אבל כיום, במרחב הקיברנטי, מיליוני אנשים ברחבי העולם מגלים שהם מסוגלים לעצב את זהותם ואף לברוא אותה מחדש. לדוגמה, אדם שנולד טג'יקי או יהודי בחייו האמיתיים, יכול להגדיר את עצמו ברשת כליטאי או כסיני. הסביבה הפיזית שבה הוא חי אינה מגבילה אותו; באופן תיאורטי העולם כולו פתוח בפניו, אם רק יחליט לממש את האפשרות הזאת. ופה קבור הכלב: היקום הקיברנטי התרחב אקספוננציאלית, ואיתו התרחב גם מגוון האפשרויות הזמין לנו. הוא התרחב כל כך שלעתים קשה לנו לדעת באיזו אפשרות לבחור. בימיה הראשונים של טוויטר, מספר המשתמשים בפלטפורמה היה קטן מאוד ולכן היה קל להתקהל. אבל כיום ישנם מיליוני משתמשים, וכל אחד מהם נחשף רק לטפח מן הפעילות באתר; הוא חייב לבחור עבור עצמו קבוצה קטנה, או לטבוע. אז האם אנו חוברים רק לאנשים שאנו מכירים? או שמא אנו פורצים את המחיצות האלה?

אחת מקבוצות החוקרים הראשונות שהעלו את השאלה הזאת הייתה צוות של מדעני מחשב מאוניברסיטת "ג'ורג'יה טק". ב-2009 החליטה החוקרת סַריטָה יארדי (Yardi) לערוך ניסוי שיבדוק אם טוויטר מייצרת קיטוב חברתי. היא בחרה אירוע המועד לחילוקי דעות והתלהטות יצרים: הרצח של ג'ורג' טילר, רופא מקנזס שנרצח על-ידי מתנגדי הפלות כיוון שביצע הפלות בשלבי היריון מאוחרים. הצוות שלה ניתח את הדיון שהתפתח בטוויטר סביב המקרה. במאמר מ-2010 בשם "דיונים דינמיים: ניתוח של התפתחות קיטוב קבוצתי בטוויטר לאורך זמן", שכתבה יחד עם דנה בֹּויד, היא שואלת: "האם אנשים בעלי צורת חשיבה דומה מדברים זה עם זה, או שמא הם מדברים עם אנשים שעמם הם אינם מסכימים?". הניתוח בוחן את האופן שבו קבוצות מקוטבות מתנהלות ברשת. "האם רפובליקנים או דמוקרטים שעקבו רק אחרי רפובליקנים או דמוקרטים אחרים, בהתאמה, נטו להקצין את עמדותיהם? כיצד נוצרות קבוצות פנים וקבוצות חוץ, וכיצד דעות אישיות נוצרות ומשתנות?"

הצוות מג'ורג'יה טק, סרק בקפידה 11,000 "ציוצים" בנושא מותו של טילר, וגילה שבשיחות בּילָטֶרָאליות ישירות בין משתמשי טוויטר – קרי אנשים שהגיבו להודעה ספציפית – יש ראיות להתקבצות: יותר משני שלישים מההודעות נשלחו לנמען שדעותיו זהות לאלה של המוען. אבל בשליש האחר שוחחו אנשים עם אדם בעל דעה שונה. עם זאת, לא נראה שחילופי הדברים האלה תרמו לכבוד ההדדי; להפך, ניכר שאנשים נעשים דווקא מקוטבים יותר עם הזמן. "תכתובות בין אנשים תמימי דעים חיזקו את הזהות הקבוצתית, בעוד שתכתובות בין אנשים בעלי דעות שונות מחזקות את הזיקה הן לקבוצות הפנים והן לקבוצות החוץ", ציינו יארדי ובויד.

עם זאת, המחקר הציג הסתייגות חשובה: במקרים שבהם משתמשים שיתפו ציוצים (retweet) של משתמשים אחרים או "הזכירו" (mention) משתמשים אחרים, הם התייחסו לרוב למסרים מהמחנה המנוגד. מכך אפשר ללמוד כי בעוד שמשתמשי טוויטר העדיפו לדבר ישירות עם אנשים הדומים להם בקהילה מקוונת בעלת תפיסות דומות, הם עדיין נחשפו לצד האחר של הדיון, גם אם הם לא הסכימו איתו. וזה משקף נקודה מהותית בעיצוב של טוויטר: כשמשתמשים מתכתבים ביניהם, הם משתמשים בתגית (סימן ה"האשטג", הסולמית) כדי להגדיר את נושאי השיחה, ולעתים קרובות משתמשים בכמה וכמה תגיות (למשל, #tiller, #prolife, #prochoice). לזה יש השלכה מהותית: מכיוון שקבוצות חברתיות ופוליטיות שונות משתמשות באותן תגיות, הדיונים שלהם נקשרים זה לזה באופן אוטומטי. "במקרה הזה אנו מזהים הומופיליה והטרוגניות בעת ובעונה אחת בדיונים בנושא הפלות", סיכמו יארדי ובויד.

מדעני מחשב חזרו בהמשך על הניסוי הזה בכמה הקשרים נוספים. לדוגמה, בסוף 2010, בעת בחירות אמצע הכהונה לקונגרס האמריקאי, צוות של מדעני נתונים מהחוג למדעי המחשב באוניברסיטת אינדיאנה סרק 250,000 ציוצים שנשלחו על-ידי 45,000 אנשים רגע לפני ההצבעה. המחקר הראה שכאשר אנשים שולחים זה לזה הודעות ומשתפים ציוצים הכוללים מידע או ידיעות חדשותיות, הם נוטים להישאר בתוך השבטים הפוליטיים שלהם, כלומר ב"אזור הנוחות" שלהם. "רשת שיתופי הציוצים היא בעלת מבנה מודולרי ביותר שמפצל את המשתמשים לשתי קהילות הומוגניות שתואמות את השמאל והימין הפוליטי", ציין הצוות מאינדיאנה. אך לעתים קרובות השבטים הפוליטיים האלה "הזכירו" אנשים מחוץ לקבוצתם. וכפי שקרה בדיון ההפלות, השימוש בתגיות שכיחות היה גורם מכריע שאילץ אנשים להיתקל בעמדות שונות והעניק להם את ההזדמנות לבדוק תפיסות עולם אחרות, אם היו מעוניינים בכך. "ברשת ה'אזכור' לא קיימת אותה מידה של הפרדה פוליטית, ולכן המשתמשים נחשפים לאנשים ולמידע שככל הנראה הם לא היו מחפשים בעצמם", אמרו החוקרים מאינדיאנה.

בתחילת 2013, קבוצה של מדעני מחשב מהמכון למחקרי מחשב בקטאר ערכה ניסוי דומה במצרים, לאחר האביב הערבי. הם אספו 17 מיליון ציוצים שנשלחו בין קיץ 2012 לקיץ 2013, ובדקו אם הם בעלי אופי אִסלאמיסטי או חילוני. התוצאות הראו כי במובנים מסוימים קיים קשר בין הצדדים השונים בקהילת טוויטר במצרים: הצדדים השונים "הזכירו" זה את זה והשתמשו באותן תגיות. אבל המחנות השונים היו מקוטבים בכל הקשור להודעות ישירות, או לשיתוף מחדש של ציוצים המכילים מידע או נתונים. ולעתים קרובות, מגמה של קיטוב בטוויטר בישרה התפרצות של אלימות פיזית. "מצאנו אינדיקציות חזקות לכך שמדד המתאר את מידת הקיטוב הגלובלי בתגיות (מדד שבוחן את החפיפה בין התגיות ששני הצדדים הפוליטיים משתמשים בהן) יכול לשמש כ'מד מתיחות'", דיווחו החוקרים.

המהפכה לא תשודר בטוויטר

The Revolution will not be tweeted, photo: Gigi Ibrahim

מובן שטוויטר אינה המדיום היחיד שבו זהויות וירטואליות נוצרות; ישנו מגוון של פלטפורמות חשובות, ובהן פייסבוק, אינסטגרם ולינקדאין. ובשנים האחרונות ניסו חוקרים מתחום מדע המדינה ומדעי המחשב לערוך ניסויים דומים עם סוגים אחרים של תעבורה מקוונת. היה קשה יותר לערוך את המחקרים האלה כיוון שחברות כמו פייסבוק לא מיהרו עד כה לתת לאקדמאים חיצוניים לעבור להן על הנתונים (גישה הפוכה לזו של טוויטר, שהנגישה את הנתונים שלה לציבור בשנים הראשונות לקיומה). אולם המחקרים הציבוריים בתחום המדיה החברתית שנערכו בכל זאת למרות הקשיים, מאששים את המחקרים שנערכו בטוויטר. ב-2012, למשל, פייסבוק אפשרה לאקדמאי איתן בַּקשי (עובד שלה לשעבר שעשה באותו זמן דוקטורט באוניברסיטת מישיגן) לערוך מחקר מקיף של משתמשי פייסבוק כדי לראות כיצד הם מפיצים ביניהם חדשות. המחקר שלו הראה כי קבוצות חברתיות מתקהלות לעתים קרובות בשבטים הכוללים אנשים שהם מכירים היטב מאינטראקציות יומיומיות. אבל המחקר הראה גם שאם ידיעה חדשותית טרייה נכנסת לרשת, אנשים ישתפו אותה עם מעגל רחב מאוד של אנשי קשר, כולל אנשים מחוץ למעגל המצומצם שבחרו לעצמם. ולכך יש השלכה משמעותית: מכיוון שהקשרים הקלושים האלה היו רב-ממדיים, הידיעות התפשטו במהירות בין קבוצות חברתיות שונות. כך אנשים שהשתמשו בפייסבוק קיבלו "גישה לאתרים שונים ש[הם עצמם] לא בהכרח נהגו לבקר בהם", כפי שכתב בקשי.

במילים אחרות, המדיה החברתית מבצרת את המחיצות החברתיות, אך בה בעת יוצרת את האפשרות לפרוץ אותן. זה אפשרי כאשר משתמש מסוים משתתף בכמה דיונים שונים, הרשת החברתית משקפת בכל דיון את החלק המתאים מתוך היררכיית הזהויות שלו; בראי המדיה החברתית הקהילה הופכת לתופעה נזילה ורב-ממדית.
כחודשיים לאחר ששמעתי לראשונה על חזון להקת הציפורים של סטון ועל ההתגלות שלו בבר באוסטין, פגשתי במקרה את דיק קוֹסטלו, שהיה אז מנכ"ל טוויטר. שאלתי אותו אם לדעתו טוויטר הוא כלי שמקרב אנשים, או להפך. הוא אמר כי הוא חושב – מקווה – שטוויטר מסוגלת להסיר מחיצות. הבעיה היא הגודל: ככל שטוויטר גדלה, גוברת הנטייה שלנו להתבצר בקבוצות קטנות. "אנשים ניגשים אלי ואומרים, 'ראיתי דיון מדהים בטוויטר' – על בישול איטלקי, או אדריכלות תורכית, או מה שלא יהיה – ומניחים ששמעתי עליו", אומר קוסטלו. "ואני אומר: 'באמת? לא היה לי מושג'".

אבל קוסטלו גילה לי כי הוא פיתח טכניקה משלו להתמודד עם בעיית ההתפצלות החברתית לקבוצות. "מדי שבוע, או מדי חודש, אני מנסה לשנות את האנשים שאני עוקב אחריהם", הוא מסביר. "לפעמים אני מוחק חצי מהאנשים מהרשימה ומחליף אותם באנשים שונים לגמרי". בכך הוא מנסה לרענן את העולם שהוא רואה לנגד עיניו; לנסות לראות את הנוף הטוויטרי מבעד למשקפיים אחרים, באמצעות קבוצה שונה בתכלית של אנשים. זהו רעיון בעל פוטנציאל אדיר. כשניתן לנו חופשי מוחלט להגדיר את עצמנו ואת הקהילה שלנו, הנטייה הטבעית שלנו היא לסגת לאזור שבו אנו חשים בטוחים: קרי השבטים החברתיים שלנו. אך אנו יודעים שזה דבר מסוכן: עולם שבו כולם מתפצלים לגטאות חברתיים ואינטלקטואלים, הוא עולם של קיטוב פוליטי; ומצב כזה עלול להוביל לבּוֹרוּת עמוקה לגבי התהליכים המתרחשים בעולם. אך אין צורך לנטוש את טוויטר ופייסבוק כדי לשבור את השבטיות והקיטוב; מספיק לשים במחשב תזכורת קבועה שמורה לנו לרענן את רשימת החברים והעמודים שאחריהם אנו עוקבים, ולהקפיד ללמד את הילדים שלנו להיות סקרנים גם כן. אפשר לנסות להחליף חלק מהאנשים שאנו עוקבים אחריהם בטוויטר ברשימת אנשים בעלת אופי שונה לחלוטין. אפשר גם להצטרף לקבוצות פייסבוק שונות, לרענן את חשבון האינסטגרם שלנו, או להתעדכן באמצעות אתרי חדשות שונים.

יתרה מזאת, כדי לעודד שינוי, לגייס תמיכה במטרה חשובה, או פשוט להשמיע קולנו מחוץ לגטאות החברתיים הצרים שלנו, עלינו לחשוב על האופן שבו אנו מתקשרים עם אנשים אחרים. אם ברצוננו לפרק את השבטיות המקוונת החדשה, אנחנו צריכים לפנות לקבוצות טוויטר ופייסבוק שונות, לשלוח הודעות דרך פלטפורמות אחרות, או לנסות להשתמש בסגנונות תקשורת מגוונים.

הצעדים הפשוטים האלה לא ישנו בהכרח את העולם. ולא בטוח שהם יגשימו את חלום ההתקהלות של סטון; למרבה הצער, האינטרנט לעולם לא יסיר את כל המחיצות החברתיות באשר הן. אך אם נחשוב על צורת השימוש שלנו באינטרנט והאופן שבו היא מעצבת את זהותנו, נוכל להחליט בכוחות עצמנו אם אנו רוצים לעוף עם הלהקה, או לבדנו. כל שנדרש מאתנו לעשות הוא דבר שמחשבים עדיין אינם יודעים לעשות היטב: להביט בקבוצה החברתית שלנו – ולחשוב.

ג'יליאן טֶט היא מחברת הספר "The Silo Effect".

.All Rights Reserved. Published in Hebrew by special permission.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'יליאן טֶט, RSA.

תגובות פייסבוק