העתיד המעורפל של ההשכלה הגבוהה

החזון הגדול של קורסים אקדמיים אונליין – או בשמם המוכר MOOC, Massive Open Online Courses – הוא אותו חזון שהתגבש סביב רשת האינטרנט: דמוקרטיזציה של הידע. כאשר השתתפות בקורסים הללו הינה בחינם וללא הגבלת מקומות (המודל העסקי מבוסס בין השאר על זכאות לנקודות אקדמיות וגיוס סטודנטים מצטיינים למקומות עבודה) קל להבין כיצד הרעיון זוכה בארה"ב למעמד של מהפיכה בעיצומה, לא פחות. מבקרים רבים, כמו דייויד ברוקס ותומאס פרידמן מהניו-יורק טיימס, גמרו את ההלל על השיטה החדשה המביאה את ההשכלה הגבוהה להמונים, תוך גילוי וטיפוח כישרונות שלעולם לא היו מתגלים בארה"ב או מחוצה לה. מצד שני, מבקרים רבים סקפטיים לגבי הקונספט של השכלה גבוהה אונליין, מאז תחילת דרכה. אחדים אף טוענים כי מדובר בבועה.

למוסדות שהחלו להציע סוג כזה של קורסים, הכוללים שיעורי בית, הגשות ומבחני סיום – כמו למשל Khan Academy, Udacity, Coursera – הצטרפו זה מכבר גם מוסדות אקדמיים ותיקים ומכובדים כמו הרווארד ו- MIT. אך גם מוסדות אלה מנסים להתמודד עם הממצאים העולים לאחרונה, המצביעים על האפקטיביות הירודה של MOOC.

חלק מהמבקרים מנופפים בשיעור הנמוך של התלמידים המסיימים קורסים אלה אך התמונה מורכבת יותר, משום שחלק גדול מהסטודנטים הם רק "עוברי אורח" הסקרנים לטעום מעט מהקורס בחינם, ללא כוונה רצינית לדבוק ביעדיו. אחת הבעיות המרכזיות היא רמת ההבנה וההישגים הנמוכים (יחסית לקורסים הלא וירטואליים) אליהם מגיעים אלה שכן מסיימים את הקורסים. אחת הסיבות שמעלים המבקרים, היא חוסר יעילותה של הפדגוגיה המיושמת ב- MOOCs: מרצה מדבר מול קהל. זו כמובן גם השיטה הנהוגה בקורסים לא וירטואליים אך למידה אמיתית ועמוקה מתרחשת בתרגולים המקבילים לקורס, בקבוצות הדיון הקטנות יותר, בפניה אישית אל המרצה ועוזריו וכיו"ב. האלטרנטיבה לאינטראקציות אלה, שניסו ליצור רוב ה- MOOCs היא מערכת שליחת מסרים והיא אינה מצליחה להחליף את הדבר האמיתי. העברת ידע, טוענים המבקרים, אינה בהכרח הטמעת ידע, גירוי מחשבתי והצתת השראה המתקיימים בעיקר באמצעות אינטראקציה אנושית. הרצאה וירטואלית לקהל מאסיבי לעולם תתקשה להחליף את המרצה המסוגל לחוש את קהלו, לקבל פידבק ולהגיב באופן מותאם תוך אלתור או אף פרובוקציה שתעורר את התלמידים. על כל אלה מוסיפים המבקרים גם את המשמעת והרצינות הרופפות מול אלה שנוצרות בקונטקסט של מסגרת לימודית עם נוכחות פיסית. וכך נוצר מצב בו MOOCs פונים בעיקר לסטודנטים עם מיומנויות למידה גבוהות מלכתחילה ולא ל"המונים" כפי שלכאורה היו אמורים.

אתגר נוסף העומד בפני MOOCs הוא בחינת התלמידים על הידע שרכשו. קורס וירטואלי הכולל כמה עשרות אלפי תלמידים, אינו יכול להסתמך על בוחנים אנושיים. לכן, אולי, הקורסים הראשונים שהופיעו בענף היו קורסים במתמטיקה ומדעים מדויקים. בתחומים אחרים, מדעי הרוח ובחלק מתחומי מדעי החברה והחיים, מתגלית הבעייתיות במבחן אמריקאי להערכת רמת ההבנה של הסטודנטים. "בכלכלה מבוססת מידע, כשחידושים ויצירתיות הם היתרונות החשובים, אנחנו חייבים להעריך סטודנטים בכלים המאפשרים להיות יצירתיים. אך כשאין תשובה אחת אין דרך לעשות זאת באופן אוטומטי", אומרת ל- Singularity Hub שאנה סמית ג'אגרס, המשנה למנהל קולג' קולומביה לחינוך והמובילה מחקר נרחב על לימוד אונליין. התוצאה היא, שפעמים רבות מדי הפורמט של  MOOC מרדד את המורכבות של החומר ומסתפק בהעברת הידע המינימאלי החיוני ביותר לקורס- מצד אחד זה נשמע כשיטת התייעלות פדגוגית אך למעשה, למידה אמיתית מתקיימת בהתמודדות עם מורכבות ולא בהשטחתה.

ההסתגלויות בענף ה- MOOCs כוללות קיצור קורסים כדי להפחית נושרים ולאחרונה edX החלה גם להציע את המוצר ההופכי והמשלים ל- MOOCs, הרי הוא: SPOC- Small, private online courses. שיטה זו מציעה אינטראקציה בינאישית גבוהה יותר, תוך העלאת סף הקבלה כדי לצמצם את הנרשמים לקורס. אמנם מדובר בכ- 500 נרשמים, שזה עדיין הרבה יותר ממה שאפשר לדחוס באולם הרצאות, אך זהו גם מהלך שמעקר את החזון ההתחלתי של הקורסים אונליין: דמוקרטיזציה של הידע והנגשתו להמונים. מהלך ניסיוני נוסף, לא זול אף הוא, כולל מערכת של שיחות ועידה בהן הסטודנטים יכולים להשתתף.

יתכן כי הניסיונות הללו הם חבלי הלידה בדרך למהפכה האמיתית שתנגיש את האקדמיה להמונים. בינתיים, נדמה כי ייעוד ש- MOOCs כן מצליחים למלא ביעילות, הוא השתלמויות מקצועיות. חברות השולחות את עובדיהם לקורסים אונליין מספקות את המוטיבציה והתמיכה המקצועית אשר הופכות את התהליך הלימודי לאפקטיבי.

מקורות"קורסי אונליין מאסיביים פתוחים מתמרנים את דרכם לעבר ווב 2.0"- כתבה עם ראיונות מומחים ב- Singularity Hub"האם חינוך אונליין מעמעם את חווית הקולג'? כן. האם זה יהיה שווה את זה? ובכן..."- ביקורת בניו-ריפבליק."קולג': מה הוא היה ומה הוא צריך להיות"- ספרו של מאט דבלנקו.