מוזיקה משפיעה מן העתיד

בצהרי אחד מימי השישי החמים של חודש לועזי שלא רלוונטי בשום צורה לשורות אלה, עשיתי את מה שאני עושה בדירתי בכל שישי בצהריים: התמסרתי לאסופת צלילים המתקראת מוזיקה. ברגע ההוא החלטתי לחזור לאלבומים על-זמניים, אבל במשקל בינוני. קורה לאדם שירצה קצת מנוחה ויחפש את הבינוני, את הסטנדרטי, את הגלגל"צי. Sea Change של Beck היה אפשרות מצוינת. תמיד הרגשתי לגבי האלבום הזה ואחרים של בק שהשירים נשמעים לי קרובים, מוכרים. הערכתי שמדובר בגלגל"ציותם; או שמא זהו סודם של אלבומים על-זמניים – שתמיד, גם מהרגע הראשון, הם נשמעים מוכרים.

בסלון הדירה ההיא הייתה תלויה תמונה של ארטיסט אחר שמאד הערכתי: סרז' גינסבורג. גם הוא על-זמני, כמו המוזיקה של אחרים ושלו. אייקונים תמיד חיים, גם כשהם מתים, וסרז' היה אייקון תרבות ולא רק בגלל המוזיקה שלו. אם אתם אוהבים אחד מהשניים, כנראה שלא אפתיע אתכם אם אומר שבק משתמש הרבה בכלים שסרז' השאיר. הוא מקיים רומן קבוע וטבעי עם החומרים של האמן הצרפתי: הגישה, הדמיון, האווירה. אבל את המחשבה, או ההזיה, שאציע מיד, יכול להיות שלא תקבלו. אני חושב שזה עובד גם להפך. אני חושב שסרז' החליף רעיונות גם הוא, עם בק, במודע או שלא במודע. כמו שראיתי את הדברים באותו שישי חם של חודש לועזי שלא רלוונטי בשום צורה לשורות אלה - גם סרז' קיים דיאלוג גם, עם בק. אבין אם זה לא הדבר הכי הגיוני שקראתם היום, אבל נסו לחשוב על זה, או יותר נכון – לקבל את זה.

בק נולד בלוס אנג'לס ב-1970 ואילו סרז' היה פעיל מוזיקלית כבר מסוף שנות ה-50. מדובר היה בישות גדולה ופורצת דרך, חסרת פחד ועם זאת מסובכת בטירוף. רק אישיות כזאת יכולה לעמוד במרכזו של רעיון מופרך כל כך. הרי לא מתקבל על הדעת שסרז' קיים דיאלוג מוזיקלי עם אדם שעוד לא נולד, אבל מצד שני האמן הצרפתי כתב אז חומרים מלאי חיים ששאבו השראה מכל קצוות תבל ובטוח ידע שמה שיש לו בידיים יהדהד לעד. הפילוסוף פרידריך הֵגֶל כתב פעם: "הינשוף של מינרווה מעופף רק בחשכת בין הערביים", ובעצם התכוון שאנו יכולים לתפוס את משמעותו המלאה של אירוע היסטורי רק בדיעבד, אבל סרז' היה כל כך גאון – וכל כך מסטול – שכמו שאני רואה את זה, הוא ידע כמה משמעות יש למה שהוא עושה. זאת הסיבה שהרשה לעצמו להיות סרז' גינסבורג.

https://www.youtube.com/watch?v=ukKOrldCiyQ

כבר בתחילת האלבום Sea Change בשיר Paper Tiger, כשאני ישוב על הספה ובוהה בכיסוי הרמקול המחורר בסלון ביתי, יכולתי לראות ולשמוע את ההשפעה של סרז'. אפשר היה להרגיש את האווירה שבק יצר ככל שהשניות נקפו, כאילו סרז' אתו בחדר, עם סיגריה בפה, ג'יין בירקין סתם יפה שם על הכורסה לידו, ובק – מקליט. מהצליל הראשון ניתן לשמוע את חרחורי הבס, שמנים ועצלים, מתקדמים לאט-לאט בליווי הבזקי גיטרה וכינורות רועמים לפרקים. ממש כמו " L'hotel Particulier" מאלבום המופת של סרז' משנת 71' - Histoire de Melody Nelson.

אותה השפעה חזקה של סרז', שנוכחותו בחלל הורגשה אצלי בסלון כל אותה העת גם בזכות הפורטרט קטן שלו, חזרה על עצמה בהמשך בגלים ובווליום שונה. למשל בשיר המלנכולי Lonesome Tears שהשליך אותי מיד לקטע הרך והמעולה Melody, הפותח את אותו אלבום מופת. כך נחבטתי בין אלבומים, בין רצועות, בין הבלחות, בין רעיונות, כאילו הייתי כדור פינג פונג על אדמת סין כשבפינה אחת בק בגרסתו הסינית, ובפינה השנייה סרז'. המקורי. בטח הוא היה טוב גם בפינג פונג.

הייתי חייב לחפור יותר לעומק ועל אף שלא היה לי יותר מדי זמן עד לארוחת הערב הקרבה, חיפשתי עוד נקודות השקה בין השניים, עוד מקומות בהם סרז' יזם איזשהו מפגש רעיוני-קונספטואלי עתידי עם בק. ואכן, מצאתי אותו שוב באלבומים אחרים של שניהם. באלבומו התשיעי של בק, Guero , מצאתי את הרצועה הקצבית Black Tambourine שכבר בשניות הראשונות קל היה לזהות את המוטיב הסרז'י במקצב הבסיסי של הקטע, חזרה קבועה של אותה תיבה לאורך רוב השיר כמצע לשכבת הקול של הזמר והופעת אורח של גיטרה חשמלית בסוף כל פזמון. עיקרון שהיה דומה מאד למבנה הרעיוני ואפילו לתפקידי הכלים במעט, בסינגל המונומנטלי של סרז' משנת 68', Requiem Pour Un Con .

בסופו של דבר, הרעיון המעט הזוי הזה שמציע התכתבות מוזיקלית, רעיונית-קונספטואלית, בין אדם חי לאדם מת ולהפך – בין אדם חי לאדם שעוד לא נולד – הוא משהו שקשה וככל הנראה בלתי אפשרי להוכיח, אבל אפשר בהחלט להרגיש. תסכימו שבק לא היה בק לולא ההשפעה של סרז' גינסבורג ואמנים אחרים שהשפיעו עליו, וסרז' לא היה הופך לאייקון כל כך גדול אילולא היה מושא הערצה כל כך גדול שאמנים כה רבים חיקו, שאבו ממנו השראה ואפילו כוח. כוח להיות הם-עצמם דרכו. גינסבורג עצמו כתב פעם: "מי שמעולם לא הרשה לעצמו להיקשר בכבלים, לא ידע לעולם מהי חירות." בק יודע.

אודי אביטל הוא מנהל קריאייטיב במשרד פרסום ומרצה במכללות ללימודי מקצועות הפרסום

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אודי אביטל.

תגובות פייסבוק