מדען אורח ד"ר נועם מזרחי

מהי, לדעתך, פריצת הדרך המשמעותית או המסקרנת ביותר שנעשתה בתחום המחקר שלך בשנים האחרונות?

חקר המקרא, גם מבחינת הספרות המקראית וגם מבחינת העברית הקדומה המשמשת בה, הוא שדה מחקר שנתיב ההתקדמות העיקרי שלו אינו בדרך של 'מהפכות מדעיות' אלא בהצטברות הדרגתית של חלקי הפאזל, שבזכותה התמונה הכוללת מתרחבת ומעמיקה. עם זאת, יש כמובן תגליות שלא רק מאשרות השערות שהובעו בעבר אלא גם מפריכות השערות אחרות ומחייבות חשיבה מחודשת על נושאים שונים, כולל עניינים בסיסיים מאוד. אחד הגילויים הארכיאולוגיים המשמעותיים ביותר מבחינה זו, הוא גילוי המגילות במדבר יהודה, ובמיוחד במערות שסביב חורבן קומראן.

לצד זאת, יש גם שיטות מחקר חדישות שיושמו בשנים האחרונות בחקר המקרא ולשונו, ובעיניי אחד הכלים שהזניקו את ההבנה שלנו וגרמו לה להיות מורכבת ומעניינת יותר מגיע מן הסוציולינגוויסטיקה (חקר הפונקציות החברתיות של שימושי לשון וההשתקפות של אינטראקציות חברתיות בשפה) ובלשנות המגע (שעוסקת במגע בין לשונות ובדרכים המורכבות שהן משפיעות זו על זו). שפה, כידוע, היא תופעה תרבותית דינמית. ישראלי שעובר לגור בארה"ב וחוזר כעבור זמן ממושך, העברית שבפיו תהיה שונה, גם האנגלית שבפיו אינה בדיוק זהה לאנגלית של דובר ילידי של שפה זו. השפעות לשוניות יכולות להיווצר גם מבלי להגר, למשל לאור הדומיננטיות של האנגלית בתרבות ובמדיה במערב. אבל המשמעות של השתנות הלשון בעקבות מגע עם לשונות אחרות אינה באה לידי ביטוי רק בהחלפות מילים ושינויים תחביריים. השינוי הוא עמוק הרבה יותר והוא נוגע בממדים תרבותיים, חברתיים, מגדריים, ואפילו קוגניטיביים.

מתברר, למשל, ששאילת מילים משפות זרות היא גם דרך לגבש ולבטא זהות חברתית. לדוגמה, ישראלי המשתמש במילים לועזיות מסוימות במקום במילים המקבילות להן בעברית עשוי לעשות זאת כדי להפגין רמת השכלה גבוהה, וכך לקבוע פרמטרים של זהות ומעמד כלפי מי שהוא מדבר איתם. שימוש בלשון מעביר אינפורמציה לא רק בתוכן של מה שנאמר אלא גם בדרך שבה הדברים מובעים, ומתברר שהרבה מאוד סוגים של מידע שהוא קריטי לקיום אינטראקציה בין-אישית ומבנה חברתי מובעים דווקא בדרך השנייה.

המחקר הבלשני הבוחן את השפעות המגע בין שפות נעשה אמנם על שפות חיות, אך הוא מאפשר לנו לגשת מחדש ולבחון את השינויים מרחיקי הלכת שחלו בעברית במאות השנים שחלפו בין תקופת בית ראשון לבית שני. לאחר חורבן הבית הראשון גלו לבבל האליטות החברתיות והתרבותיות של ארץ יהודה, וגם לאחר שחלק מהן שב ארצה כמה עשרות שנים לאחר מכן, הם כבר היו דוברים ילידיים של ארמית, השפה שדוברה במסופוטמיה וגם החלה להיות השפה העיקרית בארץ ישראל, ולכן אין פלא שֶמאות מילים שנראות לנו בסיסיות מאוד בעברית עד היום הזה למעשה מקורן בארמית והן התקבלו בה בתקופת הגלות והבית השני, כמו למשל המילה "זמן", שהחליפה את "עת" של ימי הבית הראשון (אף על פי שהן לא לחלוטין זהות מבחינת ההיקף הסמנטי שלהן).

בתקופה ההלניסטית התפשטה כאן היוונית, וכשהרומאים נכנסו לארץ ישראל במאה הראשונה לפני הספירה מתחילים לשמוע גם לטינית, וכל זאת לצד שפות אחרות שהיו מדוברות במרחב לאורך הדורות ההם. במילים אחרות, העברית הופכת להיות מרכיב אחד במארג מורכב מאוד של רב-לשוניוּת, ויש השפעות הדדיות בין כל השפות הללו. השינויים הלקסיקליים הם חלק חשוב מהתמונה, אבל לא חזות הכול. כיוון שההשפעה בין שפה לבין קוגניציה וזהות חברתית היא השפעה דו-כיוונית, עולות שאלות בעניין השינויים התרבותיים שחלו עם המגע בין הלשונות והשאילות ההדדיות ביניהן.

מהם המחקרים שמעסיקים אותך בתקופה זו?

טווח הטקסטים שאני חוקר מתחיל בספרי המקרא שנכתבו באלף הראשון לפני הספירה ומגיע עד לשלהי האלף שאחריה, ואחד הנושאים שעומדים במוקד המחקר שלי הוא הנוסח של ספרי המקרא בעת העתיקה. זה אולי יישמע מפתיע, אבל היום אנו יודעים שכמעט כל ספר מספרי המקרא היה מצוי, לפחות בימי הבית השני, בכמה וכמה נוסחים שאינם זהים לטקסט המקראי המוכר לנו, אף על פי שגם הוא עתיק מאוד ומושרש בתקופה הזאת עצמה. מגילות קומראן, שנכתבו החל במאה השלישית לפנה"ס ועד המאה הראשונה לספירה, מכילות כ-230 עותקים של ספרי מקרא, ומתגלה בהם מגוון מפליא של נוסחים עם שינויים שמייצרים משמעויות מגוונות מאוד ולעיתים אף סותרות. צריך לזכור שלא מדובר באנשים שהחזיקו בספרייתם נוסחים שונים מתוך סקרנות מחקרית, אלא ביהודים שהיו אדוקים מאוד בדתם עד כדי נכונות למות בשם השמירה על המצוות וייחסו קדושה מופלגת לכתבי הקודש.

לכאורה היינו מצפים לראות ציות לטקסט קנוני אחד, גם אם ניתנות לו פרשנויות שונות. קיום של ורסיות שונות הוא פתח לשסעים באמונה וגם שסעים קהילתיים, למשל אם מציינים את החגים בעיתוי שונה ובהבדלים במתכונת קיומם. לכן יש לפנינו תעלומה גדולה: כיצד היהודים באותה תקופה הרשו לעצמם להחזיק כל כך הרבה נוסחים למקרא?

חלק מהתשובה לכך קשור בהשתנות של השפה. טקסטים שנכתבו בתקופה מסוימת הופכים לפחות ופחות מובנים לבני תקופה מאוחרת יותר. כיום, למשל, גם אדם אינטליגנטי ומשכיל יתקשה לא רק עם לשון המקרא, אלא אפילו עם העברית של סופרים כמו ברנר וגנסין, שכתבו לפני כמאה שנה. בעוד זמן לא רב אולי יתחיל אף פולמוס האם יש לתרגמם לעברית מודרנית. במקרא של ספרי המקרא הדילמה חריפה יותר. ההתנגדות ל'תרגום' כזה אינה נובעת מטהרנות גרידא, אלא מתוך נאמנות למקור קדוש. מצד שני, בהשוואה לספרות חול, קשה יותר להרשות חוסר מובנות משום שזה מבטל את הבסיס שעליו נשענת כל המערכת התרבותית והדתית.

השאלה מה עושים, ומכאן התפתחו ועלו כמה אסטרטגיות מעניינות. לדוגמה, אפשר להסתפק בעדכון קל של הכתיב, מכתיב חסר לכתיב מלא, כדי לאפשר לקוראים מתקופה מאוחרת להצליח לקרוא את המילים, גם אם רבות מהן אינן מובנות (מזווית ראיה עכשווית, אגב, אפילו זה מעשה שלא ייעשה, שכן גם שינוי אותיות ספורות במגילה בספר תורה פוסל אותה מבחינה הלכתית). אסטרטגיה נוספת היא המרת מילים שיצאו משימוש בשפה עדכנית. בספר ישעיה במגילות קומראן יש מאות מילים שכבר בתקופת בית שני הפכו לבלתי מובנות והקוראים נאלצו לנחש את מובנן לפי ההקשר. ואכן יש מעתיקי מגילות שמרשים לעצמם להחליף אותן במילים מובנות בנות זמנם. אבל מכאן זה כבר מדרון חלקלק, כי מה קורה כאשר מעתיק נתקל באמירה שלא ייתכן שתיאמר, לטעמו, בגלל שינויים שחלו עם השנים בנורמות החברתיות?

למשל, בתקופת בית ראשון אם אישה נוכרית מתחתנת עם בן ארץ יהודה היא עוברת לרשות בית בעלה ובכך, באופן אוטומטי, מצטרפת לעם ישראל. ממילא פיזור האוכלוסייה היה גדול מאוד וסביר להניח שהיא לעולם לא תראה את בית אביה שוב. ואילו בתקופת בית שני, הערים הגדולות ותשתית הדרכים שביניהן מגבירות את המוביליות. בנוסף, יותר אנשים ידעו קרוא וכתוב ויכלו לתקשר בקלות רבה יותר.

הנסיבות הללו הקלו על השפעות הדדיות בין בני אדם אבל באופן אירוני, הן לא בהכרח עודדו קוסמופוליטיות אלא להיפך: הן גרמו לקהילה היהודית להיות בדלנית יותר, להעמיד נורמות קשוחות של גיור ולהתנגד לנישואי תערובת. לכן, למשל, כאשר מעתיקים מסוימים ניגשים למגילת אסתר, הם לא מסוגלים לעכל את נישואי אסתר היהודייה לאחשוורוש הגוי. כשהמגילה נכתבה, בתקופה הפרסית (במאה החמישית או הרביעית לפנה"ס), זו אולי עדיין הייתה סיבה לגאווה, אבל בתקופה ההלניסטית, המעשה הזה נתפס כתועבה וחילול הקודש. וכאן עולה הפיתוי להשתמש באסטרטגיית ההתמודדות החריפה ביותר: צנזורה. עובדה היא, שבכל מגילות קומראן אין אף קטע של מגילת אסתר. אמנם אי אפשר לבטל את האפשרות שזו עשויה להיות תוצאה של יד המקרה, אבל יש חוקרים שסבורים שצנזורה היא הסיבה להיעדרות המוחלטת של אסתר מן הספרייה בת אלף המגילות שהתגלתה בקומראן.

מכל מקום, כיוון שהנוסחים השונים נבעו כתוצאה משינויים בשפה ובנורמות החברתיות, מתברר שיהודים אדוקים בתקופת בית שני החזיקו מגוון רחב של סוגי ספרים ועותקים שונים של המקרא משום שהם מילאו פונקציות שונות. בטקסטים שהועתקו בשמרנות ובלי שינויים ראו מקור סמכותי. אך כיוון שהוא היה בלתי מובן, נשמרו לצדו גם טקסטים 'ליברליים' יותר מטעמים פרשניים ופונקציונליים.

כיצד אתה רואה את העתיד של תחום המחקר שלך?

בשנה האחרונה זכינו להתקדמות טכנולוגית מרגשת שעשויה לסלול את הדרך לתובנות רבות בהמשך: רשות העתיקות סרקה והעלתה לאינטרנט את כל עשרות אלפי הקטעים של מגילות קומראן. זו מהפיכה במובן של הדמוקרטיזציה של הידע: לראשונה הטקסטים הללו נגישים באיכות מעולה לכל אחד בכל מקום, ולא רק לאיזו 'כת' של חוקרים. חשוב לא פחות, הפרויקט הזה נולד כפרויקט שימור. טכנולוגיות הצילום וההדמיה הדיגיטלית של נאס"א שגויסו למבצע הזה סורקות לא רק באמצעות אורכי גל נראים, אלא גם באורכי גל שאינם נראים. זה גורם לאיכות התצלום להיות טובה יותר מהמקור כי במקרים מסוימים פענוח הטקסט בעין בלתי מזוינת כבר בלתי אפשרי.

אבל את החשיבות העתידית העמוקה יותר של העלאת המגילות לרשת קשה לנבא. צריך להבין שהממצא הארכיאולוגי כשלעצמו מספק חלון הצצה בלתי אמצעי לעולם הספרותי, הרוחני והתרבותי של היהדות בימי הבית השני, שהיה עולם גועש מאוד עם אינספור מחלוקות ששיסעו אותו. עד היום, עשרות אלפי פיסות המגילות העניקו לנו המון חורי הצצה קטנים לעבר זה. המחקר המדוקדק שנעשה בעשורים האחרונים והסריקות החדשות מאחדים את החומר הזה למכלול של אלף מגילות, וכך מעניקים לנו אפשרות לקריאה עשירה יותר של המגילות כמכלול או ליתר דיוק, אוסף של מכלולים.

קריאה כזו מייצרת מפה מובנת יותר של אותו עולם גועש ומשוסע. זה מקביל במידה מסוימת לאופן בו קוסמולוגים שואפים להתבונן בחדות עמוק יותר אל תוך החלל (ולכן גם אחורה בזמן, בשל הזמן שלוקח לאור לנוע במרחב) כדי ללמוד על התגבשות קונסטלציות הכוכבים הראשונות של היקום. באופן מקביל, מאות השנים שבהן נוצרו המגילות היו תקופה שהייתה בה הרבה יותר ממשמעות אחת ליהדות בהיבט הדתי והתרבותי; זו גם תקופה בה מתחילים להתעצב המוסדות ההלכתיים וקווי הזהות האופייניים לה. כלומר מה שאנחנו תופסים כיום בתור יהדות מתחיל לקבל אז את צורתו האופיינית. לכן עתיד תחום המחקר שלי הוא ראייה חדה יותר, ובמקביל גם מורכבת יותר, של העבר הזה.

מהו ההסבר האלגנטי, העמוק או היפה ביותר בעיניך לתופעה כלשהי?

בין המגילות מקומראן שאני חוקר ישנו חיבור מוזר ומרתק בשם , "שירי עולַת השבת", שהוא משונה לקריאה. במידה מסוימת, ייתכן שהוא נועד להיות קשה מלכתחילה עבור היהודים שעשו בו שימוש ליטורגי בתקופת בית שני, משום שהוא בא לבטא וגם לייצר חוויה מיסטית. מעצם הגדרתה, זו חוויה שלא ניתנת לתיווך ולהבעה מילולית, ובטקסט הזה היא משתקפת במידת מה בלשון המפותלת והחידתית. עם זאת, בזכות היכולת המשופרת שלנו לחבר את הפרגמנטים של המגילה למכלול וגם לשחזר כיצד נראתה ונשמעה העברית של הימים ההם, אנחנו יכולים לפענח את ההקשרים והמשמעויות בצורה מדויקת יותר ממה שיכלו דורות קודמים של חוקרים, ומתברר שהטקסט הזה מובן יותר ממה שהם חשבו. מה שעולה ממנו מהווה לטעמי הסבר מעניין, יפה ועמוק מאוד להוויה אנושית מסוימת.

באופן כללי, אפשר לומר שמדובר באוסף תפילות לשבת אשר מוסרות תיאור של מקדש. נקודת המוצא של "שירי עולַת השבת", היא שמלבד בית המקדש המפורסם שבירושלים קיים מקדש נוסף, מקדש של מעלה, שהוא בגדר הקבלה שמימית ומושלמת למקדש הארצי. גם בו מתקיים פולחן ומשרתים כוהנים, אלא שתפקיד זה מסור בו לידי המלאכים, והפולחן שהם מבצעים הוא אמירה בלתי פוסקת של דברי שבח והלל לאלוהים. אבל יש שוני מהותי אחד: לפי תפיסתו המיוחדת של החיבור הזה, כל האלמנטים הארכיטקטוניים של המקדש הזה הם עצמם ישויות מלאכיות האומרות גם הן את תהילת האל. כלומר, מדובר בקומפלקס אדריכלי חי שכל חלקיו והשוכנים בתוכו שרים מזמורי שבח והלל, אשר הם עצמם תיאור המבנה האדריכלי.

עכשיו צריך לחשוב על הפונקציה של הטקסט הזה עבור ציבור המתפללים בתקופת בית שני. פרשנות פשטנית תציע שמדובר בקבוצת דתיים המדמיינים מקום נשגב שהם שואפים להגיע אליו בתפילתם. אבל מהממד הארס-פואטי של הטקסט עולה פרשנות אחרת, עמוקה יותר: קהילת המתפללים המאוחדת בשירת המזמורים הללו מהווים בעצמם את המקדש הנשגב הזה, ופעולת התפילה המשותפת היא הדבק שמגבש אותם לכדי מבנה קהילתי רוחני מאוחד. אם כן, זה אינו רק טקסט ספרותי שמתאר עולם מדומיין, אלא גם אמצעי מעשי להשרות חוויה סוגסטיבית על קבוצה שלמה של מאמינים. כמו נחש האוחז בזנבו, המטרה (המקדש השמימי המתואר בטקסט) מגולמת באמצעי (פעולת הקריאה המשותפת בטקסט). זהו פרדוקס אופייני העומד בליבה של החוויה המיסטית, והבנתו מהווה הדגמה אלגנטית ויפה לדרכו של האינדיבידואל להתעלות מעל עצמו באמצעות חיבור אינטימי עם הקולקטיב.

לגבי מה אתה אופטימי?

כאמור, מחקר המקרא וספרות הבית השני הוא מחקר הצטברותי. כפועל יוצא מכך, יש ברשותנו כמות אדירה של מידע שנצבר לאורך דורות והאתגר הוא לייצר אינטגרציה שתאיר אותו באור חדש. אני חושב שאינטגרציה כזו הולכת ונוצרת בשנים האחרונות, לפחות בהיבטים מרכזיים של התחום, ואני אופטימי שהיא תצבור תאוצה. אינני מדבר בהכרח על אינטר-דיסציפלינריות שבה מדען אחד משתף פעולה עם מדען מתחום אחר, אלא שחוקרי מקרא בעצמם צומחים מתוך דיסציפלינות שונות.

אני, למשל, מרגיש בבית גם בכנס של בלשנים וגם בכנס של חוקרי מקרא. כך נוצרת אינטגרציה כמו זו שתיארתי קודם, בה שימוש בכלים מבלשנות (כגון ניתוח תוצאות המגע בין שפות שונות) מאפשר לחוקרי מקרא לנתח באופן עמוק יותר תרבות ושפה מלפני אלפיים שנה. לפחות לחלק מן החוקרים הולך ונעשה טבעי לראות את הדברים מכמה פרספקטיבות במקביל. האתגר הגדול הוא להעניק גם לתלמידים שלנו הכשרה תחומית חזקה ביותר מדיסציפלינה אחת. זה מצריך המון השקעה, אבל זה אפשרי ומייצר גמישות מחשבתית שתמשיך להניב פירות.