לצאת בצמחונות

הימנעות מבשר, התרחקות מהדת, חזרה לטבע, התמודדות עם מקום האדם בקרב בעלי החיים: שאלות אקטואליות שהעסיקו סופרים עבריים לפני מאה שנה
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

קל היום להתייחס לאכילת בשר כשאלה מוסרית בלבד: האם מותר או אסור, מבחינה הומנית, לצרוך מוצרים מן החי, בהתחשב בסבל האיום שעוברות החיות בתהליך ייצור המזון בעידן המתועש. זו שאלה חשובה, אולם היא נמצאת על פני השטח, ומסתירה מבנה עומק שבמהותו הוא פוסט-הומני ופורש מחדש את מקומו הנוכחי של האדם בסדר הטבעי, ואף קורא עליו תיגר.

הארכיטקטורה הפוסט-הומנית של אקט אכילת הבשר משמשת את שני הצדדים בדיון הזה: המצדדים באכילת בשר יצטטו מחקרים שקושרים בין שינוי הדיאטה של אבות-אבותינו לבין התפתחות המוח האנושי העל-טבעי (על-טבעי במובן שהוא התעלה מעל לטבע של זמנו באופן אבולוציוני). חלקם אף יתייחסו לכוח התבוני האנושי – המאפשר למקסם את האפשרויות הטכנולוגיות שנועדו לצמצם את החיות לכדי תוצר לתועלת האדם במינימום זמן, מקום ועלות – כיתרון דרוויניסטי ככל היתרונות של עולם החי, ההופך את האדם למתאים ביותר להישרדות. המתנגדים יראו כיצד ההתרחקות מהטבע שיבשה את מהותו הרוחנית והפיסית של הגזע האנושי, אולי עד למידה שכבר אין דרך חזרה.

ההחלטה האם לאכול בשר או להיות טבעוני או צמחוני היא שאלה רוחנית, ולא רק בהיבט המוסרי. ההימנעות מאכילת בשר היא כמעט דתית באופייה.

כך שברור כי לאכילת בשר יש השלכות על ההיררכיה בעולם, ועל המרחק בין השלבים של הסולם האבולוציוני. אבל יותר מכך: ההחלטה האם לאכול בשר או להיות טבעוני או צמחוני היא שאלה רוחנית, ולא רק בהיבט המוסרי. ההימנעות מאכילת בשר היא כמעט דתית באופייה, במובן שהיא מציעה אלטרנטיבה טרנסצנדנטלית - קיום שהוא מעבר לגשמי, הפורץ את הגבולות המדכאים של הקיום הפיסי האנושי.

אמנות פרות

Cow Art 3, תצלום: ג'ולי פאלק

אחד הביטויים המשכנעים, והמפתיעים, לטענה הזו מצוי בסיפורת התחייה של הסופרים העברים של מפנה המאה ה-19. הרבה לפני שהביקורת הפוסט-הומנית חדרה לתחום הספרות המודרנית אי שם בשנות ה-70 של המאה ה-20, היחס לבעלי חיים אצל בני הדור ההוא, שגלו מעל שולחן אביהם היהודי-דתי ונאלצו לחפש אחר מוצא טרנסצנדנטלי אחר, כבר היה מקור למתח כמעט בלתי נסבל. שוב ושוב רמזו לנו כותבים שונים מאותה תקופה שהמרדף אחר קיום על-אנושי יחייב, בסופו של דבר, הכרעה בין הדת לבין הטבעונות – שתי גישות שנלחמות זו בזו, גם אם נדמה שהן לא אויבות טבעיות.

אנחנו חייבים לשאול את עצמנו מדוע, למשל, בסיפור ״סעודה מפסקת״ של אורי ניסן גנסין, ההחלטה של גיבורת הסיפור, גיטל, להפסיק לאכול בשר, מזעזעת כל כך את אביה. גיטל, שהתיימתה מאמה, מבקשת לברוח מהמסלול שהקהילה היהודית בעיירה שבה היא חיה מחייבת אותה ללכת בו, ואחת הדרכים שבהן היא מורדת היא הימנעות מצריכת בשר. הסבר מקובל לזעזוע של האב הוא שהבחירה בצמחונות אפשרה לדור הבנים, וכאן, באופן נדיר, זה כולל גם את הבנות, לשמור על כשרות גם אחרי ההתפקרות, ללכת בלי אבל להרגיש עם. האבא, שחש שהפסקת אכילת הבשר היא הדרך של בתו להתרחק בעדינות מחוקי אכילת הבשר של הדת, ״מנסה לדבר על לבה לחדול מה׳שטויות׳ הללו״. לצד זה, גנסין מצרף לגיטל עוד התמודדות בשרית מזעזעת עם חלומות ביעותים על אמא שלה, ״גוש רקוב, רטוב, תולעים זוחלים, עצמות בולטות… אמה האהובה…״. קשה, מן הסתם, להפריד בין בשר חיות למאכל לבין בשר אדם אהוב טמון באדמה ונרקב, כשדימויים כאלה מתרוצצים בראש.

הימנעות מבשר לא מוחקת את הרוחניות, אלא מציעה אלטרנטיבה רוחנית אחרת.

עם זאת, הטיעון של אביה של גיטל כשהוא מנסה לשכנע אותה לחזור בה מעורר תמיהה בתחילה: ״בתי היחידה… למעני נא… ערב יום כיפור… בתי היקרה, אכלי בשר!״, הוא מפציר בה. הסמיכות שגנסין יוצר, בפיו של האב, בין אכילת בעלי חיים ליום הקדוש בשנה היהודית, קושרת בין התזונה הבשרית למעשה עבודת האל, ומשווה, כמעט בלית ברירה, בין אכילת הבשר לבין שחיטת הקורבנות בבית המקדש ביום כיפור. הימנעות מצריכת בשר ביום כיפור היא עבירה על מצוות כרת: היהודים נאלצו לזנוח את פרקטיקת ההתקרבות לאלוהים באמצעות הקרבת בעלי חיים בבית המקדש, רומז גנסין, ואכילת הבשר לקראת יום כיפור מהווה מעין תחליף לריצוי האל. עתה, שומו שמיים, בוחר דור הבנים והבנות לוותר גם על הפרקטיקה הזו.

אבל יש משהו מרחיק לכת אף יותר בהצעה של גנסין: מילא אם הבחירה של גיטל הייתה מסמנת חזרה לארציות גשמית, חסרת קדושה, שהיא כביכול תמונת המראה השקופה של האמונה באלוהים. את זה, איכשהו, דור האבות עוד היה יכול לסבול, אולי. לא – הדבר שמפחיד את אבא של גיטל הוא שעבורה, אי אכילת בשר מאפשרת טרנספורמציה לאדם אחר, חדש. ״רק שבועות אחדים עברו מאז חדלה מאכול בשר ולה נדמה כי נצח שלם יבדילנה מהעת ההיא. היא אינה יכולה להסכים עתה, כי היא, היא בעצמה הייתה אוכלת יום יום לתאבון בשר החיות העניות…״. שבועות אחדים של הימנעות מאכילת חיות הספיקו לה כדי לעבור מהפך קיצוני, ש״נצח יבדלינה״. האופציה הזו מפחידה בהרבה מחילוניות, העגלה הריקה: העובדה שהימנעות מבשר לא מוחקת את הרוחניות, אלא מציעה אלטרנטיבה רוחנית אחרת.

הטבעונות כאקט פוסט-הומני היא פרקטיקה אחת מתוך מכלול שלם שמנסה, בין השאר, לשבור את ההנחה ההומנית של אלפי השנים האחרונות – שהאדם הוא נזר הבריאה, מרכז היקום. במובן הזה, הטבעונות היא חלק מגישה השואפת להחזיר את האדם אל מקומו הטבעי – חיה שווה בין שאר החיות. האלמנט הזה קיים גם הוא בהתפתחות הרוחנית שגיטל מייחלת לה. היא מפנטזת לרחף מעל האנושי, באמצעות הפיכה לבעל חיים: ״נשקפה לה כיפת שמים טהורה וחופשיה… שמה, במרומים, כמעט אשר עין לא תשיגנה, רוחצת אחת הציפורים החופשיות בגלי התכלת החופשיה, מפלסת לה נתיב וכנפיה ישאוה אל אשר יהי רוחה ללכת, נישאת ומתפללת, נישאת וגוועת, עד היותה לאחת עם התכלת ההולכת ומתגשמת, ועין אדם לא תשורנה עוד…״.

"המשורר והציפורים", מרק שגאל

"המשורר והציפורים", מרק שגאל (1911). תצלום: שרון מולרוס

את כמיהתה להיות כציפור אי אפשר לנתק מהאמונה העממית, שמזכיר עגנון בסיפורו ״ציפורי״, שעוד יוזכר כאן, שבו מוסבר כי ״צדיק כי ימות תתגלגל נשמתו בציפור, וטסה הציפור כל היום אל אשר יהיה עמה הרוח, פעם בכה ופעם בכה, אל כל עץ רענן וכל יובל מים. ויש אשר תעמוד על גג בית הכנסת לענות אמן אחר קדיש או תדפוק על חלון בית, למען יזכור יושב הבית את נשמתו. ובלילה תשוב אל אביה אל האל שבשמים, כי שם ביתה״. הדיכוטומיה בין הטבע לדת מצויה במיתולוגיית גלגול נשמות הצדיקים: הציפור יכולה להיות צדיק של ״עץ רענן ויובל מים״, והיא יכולה להיות צדיק של ״גג בית הכנסת״, כדי ״לענות אמן אחר קדיש״.

במובן הזה הטבע מציע אלטרנטיבה של התעלות לזו שמציעה היהדות ביום כיפור. לא רק חופש מהדת אלא טרנספורמציה על-אנושית באמצעות ביטול ההיררכיה המדומיינת בין בני האדם לחיות. גיטל היא לא הגיבורה היחידה שמחפשת חופש מהדת וטרנספורמציה על-אנושית באמצעות צמחונות. בסיפור ״לאן״ של מרדכי זאב פיירברג, הגיבור, נחמן המשוגע, הוא צמחוני, שמתייחס לאי-אכילת בשר כהתנגדות לדת. ״חפץ אני להיות איש חופשי. לא זאת מטרת חיי, להלחם בעד הדת או נגדה״ (אביו של פיירברג היה שוחט, וגם הוא היה אמור להיכנס לביזנס המשפחתי, אבל האכזריות לבעלי החיים הרתיעה אותו).

ורסיה גרוטסקית במיוחד לאופציה הזו אפשר למצוא בסיפור ״נפש חיה״ של שלום עליכם. כל הסיפור סובב סביב אוכל: הוא נפתח בילדים המוצאים ציפור פצועה ומצילים אותה בעודם מפנטזים על אכילת ״צלי קדירה חם וטוב״ בבית, עיוורים לפרדוקס שבין הצורך המוסרי להציל בעל חיים אחר לבין הרג חיה לשם אכילתה, וממשיך בסיפורה של נפש-חיה, בתו המוגבלת של הרב זרח, שמבלה את חייה בתחנונים למזון מהסובבים אותה.

המזון שהיא מקבלת הוא צמחוני – סוכריות, אגוזים, לחם, תפוחים – ולאורך כל הסיפור מתוארת נפש-חיה כבעל חיים: ״עיניה הקטנות מנצנצות כעיני עכבר״, ידה ״ארוכה ורזה עם אצבעות משונות, כפופות ורזות, כאצבעות קוף״, היא מביטה כמו ״כלב רעב בציפיה״, ״לזמר ידעה בקול של עטלף״, היא ״החביאה ראשה בין כתפיה כצב המתחבא בשיריונו״. וכשהיא נוטה למות, ״קול דק וניחר יוצא מגרונה פעם בפעם – קול ציפור נחלשה״.

שלום עליכם מציג דמות צמחונית שהיא אוסף גרוטסקי של חיות. כלוקה בשכלה ובנפשה, נפש-חיה היא לכאורה גרסה משובשת של האדם, נחותה ומקולקלת, טרום ההתפתחות השכלית. אבל מצד שני היא מעין טוטם חי, שעטנז מיתולוגי של חיות, כימרה בעלת עיני עכבר, אצבעות קוף וקול עטלף. יצור פלאי, וכמובן מפלצתי ומפחיד, וכיאה למפלצות מיתולוגיות נקשרת בשמה אגדה המייחסת לה כוחות על-טבעיים, אלוהיים. חברי הקהילה יהודית שבה חיה נפש-חיה מאמינים כי יש לה היכולת לנצח את מלאך המוות: כאשר ילד מת בכפר, האנשים טוענים כי מלאך המוות חיפש את נפש-חיה, שהיטיבה להסתתר, ועל כן הרג במקומה ילד אחר. ״נפש-חיה לא תמות – אחרים ימותו תחתיה״. אלה לא סתם כוחות על טבעיים, או אופציה טרנסצנדנטלית – זה כישוף של ממש, שטניזם, ובעצם הגביע הקדוש של הפוסט-הומניזם: אלמוות.

אלא שנפש-חיה כן הולכת לעולמה, ובכך משנה את הסובבים אותה: פתאום, גם הילדים האחרים מתוארים כחיות – ״מרקדים כעגלים, נושאים את קולם וגועים כבני צאן… אחד מעווה את פניו כקוף ומילל כחתול… שני עונה לעומתו בנביחה ככלב… שלישי מקעקע כברווז״. רוחה של נפש-חיה מתגלגלת ומתגלמת בילדים האחרים, ואף שהקיום הגשמי שלה הסתיים, היא יכולה להשתרבב לתוך גופם של בני האדם, להשפיע עליהם, לקרב אותם אל עולם הטבע שהיהדות ניילנה אותם מפניו. היא עצמה לא מתה, אלא עברה למימד קיום עליון, רוחני: הכוח האחר אשר באמצעות החזרה לטבע גוזל את הילדים מהוריהם, כמו חלילן הֶמליני.

גם גיבורו של עגנון ב״ציפורי״, המאמץ ציפור פצועה, משחק בעל-טבעי: הציפורים, כאמור, הן נשמות צדיקים החיות בביתו של אלוהים, וכיוון שגיבורו של עגנון מאמץ בסיפור ציפור פצועה, קיים חשש ש״יבוא ה׳ להשתעשע בנשמות הצדיקים ולא ימצא את נשמת הצדיק אשר התגלגלה בציפור ההיא אז יקרא ה׳ בתי בתי פלונית בת פלונית איך? והיא איננה כי לקח אותה שמואל יוסף בן אסתר… ולא נתן את הציפור לשוב. אז ידבר ה׳ בחרונו אוי לו לשמואל בן יוסף, אוי לבן אסתר״. עגנון מציב את הבחירה בעולם הטבע כהתנגדות לאל, ואף כתפיסת מקומו: מי שבוחר בעולם החיות הופך את עצמו לאל, או לכל הפחות מעניק לעצמו כוחות אלוהיים שאינם שלו – גונב מאלוהים את נשמות צדיקיו. לא רק אלוהים כועס עליו, אלא גם אמו, אותה אסתר, שמתקוממת על בנה שבחר לשוב מהחדר אל הציפור שלו במקום ללכת להתפלל, כראוי. הנער בוחר – ואלוהים ואמא כועסים.

הדתות המונותיאסטיות מעמידות את האדם במרכז, עליון על כל שאר גורמי הטבע, ובזאת הן עומדות בסתירה להנחה הפוסט-הומנית שעל האדם לחזור למקומו הטבעי כחיה בין חיות. אך הן אינן מתעלמות מהתועלת הרוחנית הכבירה שאפשר להפיק מהרג בעלי חיים: הקרבת קורבנות ביהדות או שתיית דמו של ישו ואכילת בשרו במיסה הנוצרית הן במובן מסויים התגלגלות של פרקטיקות פרימטיביות יותר, שלפיהן אכילת בשר חיה תעניק לאוכל את כוחותיה העל-אנושיים הייחודיים של אותה החיה (ובפולחנות מסויימים – ספיגת כוחותיו של היריב המנוצח בשדה הקרב על ידי אכילת בשרו).

הבחירה היא לא רק בין הרג חיות לאי הריגתן, אכילתן או אי-אכילתן: היא בחירה בין עולם החיות לעולם הדת, כשני מסלולים שסותרים זה את זה.

המעשה הספרותי של שלום עליכם הוא רדיקלי במובן הזה שהוא מציב את נפש-חיה – פרימיטיבית, מוגבלת, חייתית – כמי שהצליחה להגיע למדרגה רוחנית גבוהה משל בני האדם המקיפים אותה, יהודים המחזיקים באמונות מתקדמות יותר לכאורה, ומייחלים לקיום על-אנושי צנוע: התקרבות ענווה אל האל ולא יותר מכך. שלום עליכם, עגנון וגנסין רומזים שהחזרה למצב החיה – טוטם מיתולוגי או ציפור המתרוממת אל-על – היא אקט מרחיק לכת בהרבה מאשר הפרקטיקות היודו-נוצריות המקובלות. זו לא סתם עוד אלטרנטיבה לדת, אלא כזו שמאכילה אותה אבק.

הבחירה היא לא רק בין הרג חיות לאי הריגתן, אכילתן או אי-אכילתן: היא בחירה בין עולם החיות לעולם הדת, כשני מסלולים שסותרים זה את זה. לא פעם נאלצים גיבורי סופרים אלה (לרוב יהיו אלה ילדים) לבחור בין חיה לבין פרקטיקה דתית. כך בסיפור ״העגל״ של פיירברג נגמר יום הלימודים בחדר, והנערים צריכים ללכת להתפלל מנחה. אלא שבדרך נתקל גיבורו של פיירברג ברועה, הנושא עגל חדש, שזה עתה נולד, מפרה השייכת לאביו של הגיבור. בסיפור ״ציפורי״ של עגנון, כאמור, מאמץ הגיבור ציפור פצועה שנכנסה לביתו, רגע לפני זמון היציאה אל החדר, והוא צריך לבחור. הוא אמנם הולך ללמוד, אבל על התפילה שאחרי הלימודים הוא דווקא מוותר. שני הסופרים מציבים במרכז ילד, בן הדור החדש, הנאלץ לבחור – עולם החיות, או עולם התפילה ולימוד התורה: ״באחת עיני אני מביט בסידור ואחת עיני כלפי הציפור״, כותב עגנון.

זרזירים

זרזירים. תצלום: ג'ולי פאלק

גיבורו של פיירברג היוצא מהחדר אל בית המדרש ל״מנחה-מעריב״ נתקל בעולם מבולבל ומסעיר, שבו הכל מתערבב: ״הנה העדר לקראתנו, התישים המכובדים הולכים בראש, בישוב הדעת ובהכרה עצמית, כרבנים וטובי העיר בעת לכתם עם ׳אנשים פשוטים׳ לאיזו ׳שמחה׳ של מצווה, לקבלת פני חתן, ברית מילה והלווית המת: אחריהם העזים ואחריהם הפרות, העגלים, החזירים, והסייחים, איש איש על מחנהו: האבק עולה עד לב השמים, ואנחנו מתבוללים ומתערבים בין המחנה. זה רוכב על גבי תיש וזה על גבי עז, זה זורק מרה בבהמות, מבהילן ומפחידן״. הילדים והחיות שייכים לעולם אחד, והתיישים בכלל נדמים לבני אדם, ועוד המכובדים שבהם. עבור הילדים, עולם החיות ועולם האדם - הם אחד. זו תפיסה שהיהדות אינה סובלת, ופועלת על מנת לנטרל אותה אצל הילדים, באמצעות לימודי הדת.

הידיעה שהעגל עומד להישחט מעלה בנער מחשבות מעמיקות על חיים ומוות, גורל וייעוד. ״אם לא בא [העגל] לעולם אלא כדי להשחט מדוע זה הוא נאה כל כך, הלא יכול היה להבראות אומצא מקופלת באיזה סמרטוט של עור״, תוהה הנער, בהיפוך מחשבתי של טענה שיעלה כמאה שנה אחר כך הוגה הדעות הצהוב הומר סימפסון עם השאלה: ״אם אלוהים לא רצה שנאכל חיות, מדוע הוא עשה אותן מבשר?״. אבל בעולם המעורבב הזה, הפוסט-הומני, בעלי חיים ובני אדם הם כבר שוב בני עם אחד, והגיבור של פיירברג עובר לחשוב מחשבות דומות על אחיו המת: ״ואחי הקטן שמת ביום השמיני ללידתו? הן עליו אמרה אמי בפירוש, כי עוד לפני יצירתו בבטן כתבו בספר השמים, כי כך וכך יחיה, ומדוע זה נברא בכל תפארת אדם? למה לו הרגלים, אם לא הלך בהן? למה לו הידים, אם לא עשה בהן? והפה? והשפתים? ומה היה לולא חנקה אותו המינקת? ובמה חטאה המינקת, אם הרג אותו "מלאך המוות"?… הן אמי אמרה כי "מלאך המוות" שחט את הילד, אך אם המינקת חנקה, למה למלאך עוד לשחוט? והיתכן כי ימות איש, ואפילו ילד, בלא "מלאך המוות”?״. פיירברג יוצר כאן ניגוד מסעיר: מלאך המוות ובני האדם שוחטים, בעוד שאלוהים יוצר יצורים מושלמים. האפשרות שאלוהים מייעד לברואיו חיים קצרים וכואבים עלולה להוביל להטלת ספק בדרכו, ולבחירה אחרת. אין זה מקרה, בוודאי, שהאח מת ביום שבו היה אמור לבוא בבריתו של אלוהים, וביום שבו הוא עצמו היה תחת הסכין, לפי דרישת האל.

מעניין שגם עגנון וגם פיירברג שולחים את גיבוריהם, הנואשים להציל את בעלי החיים, לעולם העל טבעי היהודי: שני הילדים נותנים תרומה לקופת רבי מאיר בעל הנס כדי למנוע את מות החיות. אצל פיירברג, בלילה הראשון נודדת שנתו של הנער, ״ובלילה הזה נדרתי ח"י פרוטות לקופת ׳רבי מאיר בעל הנס׳. כי יהפוך את לב אמי לטובה על העגל – ואישן״, ובלילה השני חוזר על הנדר. אצל עגנון ״לא נחה רוחי ועוד נדרתי נדר פרוטה אחת לקופת רבי מאיר בעל הנס״. בשני המקרים, זהירות – ספוילר, הנס היהודי לא מסייע, והחיות מתות: העגל נשחט, ואילו הציפור עפה לתוך התנור ונשרפה חיה – בדומה למה שקורה לציפורים אחרות, הנצלות כדי להאכל. הילדים מנסים להעזר בכוחות אפלים למחצה של היהדות, אלא שאלה הם כוחות אפלים כושלים, בניגוד לכוחות האפלים של נפש-חיה אצל שלום עליכם, כוחות עולם הטבע, שדווקא כן עובדים. עגנון ופיירברג מסמנים שליהדות בעצם אין מה להציע כאן, בעולם הטבע, בספיריטואליזם המסתורי של החיות.

לא כל כך הרבה שנים אחרי הסופרים הללו, בוחר פרימו לוי בביטוי ״לאכול את בשר הדב״ (באיטלקית: la carne dell’orso) כדי לסמל את ההתקרבות של האדם למהותו האמיתית, היפטרות מכבלי המודרנה, חזרה לאנושיות שורשית ו״בריאה מחדש״. לוי, שלא השתמש בביטוי בהקשר ישיר לדיון בצמחונות, מזכיר אותו לפחות פעמיים – בסיפור הנקרא כך, ״בשר הדב״, ובסיפור ״ברזל״ ב״טבלה המחזורית״, בשני המקרים במהלך סיפור העוסק בטיפוס הרים – אולי מטאפורה להגעה למדרגה רוחנית גבוהה יותר, להתקרבות אל ה״שמיים״. לוי, מטפס הרים מושבע, מציין כי הוא וחבריו לטיפוס בוחרים בכוונה תחילה להשתמש במעט מאוד ציוד טיפוס מתקדם, כלומר - נמנעים מהפרוטזה האנושית המתוחכמת המעניקה לאדם יתרון שהטבע לא העניק לו ונמנעים מאותה התרחקות מ״איך שהדברים אמורים להיות באמת״. החזרה הזו לבסיסי, לקיום הטבעי, היא ״בשר הדב״ ש״עתה, לאחר שנים רבות, אני מצטער שכה מעט אכלתי ממנו, משום שמכל הטוב שנתנו לי החיים, שוב לא ידעתי טעם שידמה ולוא מעט לטעמו של אותו בשר, טעם של היות חזק וחופשי… אדון לגורלך״.

זהו סוג של ״היות״ ראשוני, פשיסטי במובן שהוא מתייחס אל הווייה בסיכון כהוויה בשיאה. ההתפשטות של לוי מעכבות מודרניות והפיכה מחודשת לפוטנציאל אינסופי, מזכירה במשהו את התיאור של דן מירון את הבריאה מחדש שחוו הלוחמים בשוחות מלחמת העולם הראשונה כשהוא כותב ״אין המלחמה חלק אורגני מהוויית החיים האנושיים, אלא היא מציאות sui generis, מציאות טוטאלית, המבטלת את הרגשת הזמן והמקום שהביא עמו החייל ממציאות של ימי שלום, מנתקת אותו מכל קשריו הקודמים, בולעת אותו, משנה את זהותו, משתלטת על תודעתו ואולי משנה את מינו האנושי… מעלה בו תווים של מין אנושי חדש ונפרד, שניתן לכנותו homo bellator, האדם הלוחם״.

בדיון על היכולת האנושית ״להתקדם שלב״ – לוי הנוגס ב״בשר הדב״ הוא לוי המשתחרר מכבליו האנושיים המעכבים אותו, בעודו חותר אל פסגת ההר. הוא זונח את הפרוטזות האנושיות, שמאפשרות לו לנצח בקלות את מכשולי הטבע ואת בעלי חיים העדיפים עליו ביכולות ההישרדות שלהם ובכוחותיהם, ומתמודד איתם כפי ש״הטבע התכוון״. הכנעת הטבע במצב הראשוני הזה היא המאפשרת לו להפוך לאדם חדש – היא ״בשר הדב״ שלו. באותו אופן מופשטים החיילים בשוחות מכבלים אנושיים, ונשלחים אל מצב בסיסי, ערום, חייתי. מציאות אחרת, שבה החוקים הישנים אינם קיימיים ולמעשה העבר בה אינו קיים. אין ללוחם שם ברירה אלא לברוא את עצמו מחדש. ההיסטוריון בעז נוימן, בפרשנות פרובוקטיבית של היידגר, הגדיר את האפשרות הזו כ״הקטסטרופה משחררת״. ללוי אין צורך להרוג דב ממשי בידיים חשופות  ולטרוף את בשרו, כפי שלחיילי מלחמת העולם הראשונה לא היה ההכרח האצטקי לזלול את בשר אויביהם המנוצחים: הסיטואציה הערומה, הטבעית באכזריותה, שאליה נקלעו – היא הבוראת אותם מחדש. בשר הדב הוא הפיגורה של אכילת בשר, תוך ההימנעות ההצהרתית מאכילתו.

זוהי במידה רבה ההצעה של גנסין ופיירברג, עגנון ושלום עליכם: ההשלכות הפוסט-הומניות של אכילת בשר או של ההימנעות ממנו חורגות מפרוטזה אנושית כזו או אחרת, מתקדמת או פרימטיבית, שמאפשרת ״לנצח את הטבע״. לא רק שהאדם יכול לבחור בין ניצול הטכנולוגיה לשעבוד העולם לתועלתו, אלא שהבחירה הזו היא הימור: איזה מסלול הוא הדרך הישירה לבריאה מחדש של האדם – דרך הקרבת חיות לאלוהים, או דרך חזרה לעולם החיות. דרך הכנעה של בעלי החיים או הצטרפות אליהם. זו בחירה נטולת פשרה: אם האדם ממליך את עצמו למלך העולם, שם את עצמו במרכז כנזר הבריאה האלוהית, הרי שצריכת בשר היא חלק מהמערך שיגרום לו להתעלות רוחנית מעל הקיום הגשמי, להתקרבות לאלוהים. ואם הוא מחפש אלטרנטיבה, הרי שהיא מחייבת נסיגה מחודשת לעולם הטבע, היטמעות בין שאר החיות, תוך הימור על כך שגם בחירה זו תרומם אותו מעל הקיום האנושי הנוכחי, ותעניק לו, גם היא, כוחות על-טבעיים. הצומת הוא המקום הקריטי: שני המסלולים לא יכולים להתאחד.

 

יובל אביבי עוסק בכתיבה. פרסם ביקורות ספרות בהארץ, העיר, טיימאאוט, גלובס, מקור ראשון ועוד. לומד ספרות באוניברסיטת תל אביב. כותב את הבלוג ״כנות ולאות״.

 

תמונה ראשית: "שדות ירקות", אוגוסט מאק (Macke), משנת 1911.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי יובל אביבי.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על לצאת בצמחונות

01
דביר מ.

אני לא מסכים עם הניתוח של כותב המאמר לסיבה מדוע האב התנגד נחרצות לצמחונות הבת גיטל. אני חושב שהסיבה היא פשוט משום שהצמחונות היא סטייה מן הנורמה המקובלת בחברה בה הם חיים, והאב רואה זאת כסיכון וכאות לכך שהבת אינה בתיאום עם החברה ועלולה להתרחק אף יותר, לחילונות למשל. לכן הוא מנסה לשדל אותה לחזור בה ולעשות כפי שכולם מסביבם עושים - אוכלים בשר, כפי שהיה מקובל כמסורת אבותיהם מדורי דורות, מסורת שהאב מפחד שגיטל תנטוש. אין זה נכון לקבוע שיש התנגשות הכרחית בין הצמחונות לדת.