בעקבות האורגזמה האבודה

במגירת השידה שליד מיטתה ג'ולי שומרת ארכיון של תאווה. כאן נמצאות תמונות העירום שהיא שתלה בין מסמכי העסקים של בעלה, פתקים בעלי אופי מיני שהודבקו למראות, ספרים של אנאיס נין, שוט להצלפות אינטימיות. בערבים נהגה ג'ולי לבחון את תנועותיו של בעלה בצדו השני של החדר, מצפה בכיליון עיניים שארוחת הערב תיגמר, שהילדים יילכו לישון וכל שאר המכשולים העומדים בינה לבין ההנאה יסולקו. כששאלו אותם אם הם נשואים טריים, ג'ולי אהבה להשיב שהם נשואים כבר שנים. היא האמינה שהיא ובעלה מחוסנים מפני האדישות הלֵאָה שאחזה בחדרי השינה של חבריהם. "תמיד שומעים שהמשיכה פוחתת עם הזמן – שימי התשוקה חולפים. אבל אני תמיד חשבתי שאלה צרות של אחרים", היא אומרת.

ג'ולי עדיין אוהבת את בעלה. יתרה מכך, החיים שלה בנויים סביב הזוגיות והשותפות שלהם. היא לא רוצה להתגרש, אבל בלי התשוקה היא מרגישה כמו "מתחזה עלובה".

לכן כשגם התשוקה שלה החלה לדעוך התקשתה ג'ולי להבין מה קורה. היא האשימה את הלחץ בעבודה, את הילד השני, את לו"ז הנסיעות העמוס שלה, את חילופי העונות, עד שנגמרו לה התירוצים והיא גילתה שהיא עדיין מעדיפה לצאת לריצה בימי ראשון בבוקר מאשר להתמהמה במיטה.

כיום ג'ולי אומרת שהבעות החיבה של בעלה פשוט "חונקות אותה": "אני אמורה לחזור הביתה אחרי שעבדתי כל היום, לשחק עם הילדים, להכין ארוחת ערב, לנהל שיחה משעשעת ואז להיכנס למיטה ובמקום ללכת לישון, לעשות סקס באיזו תנוחה פרועה. זה נשמע לך הגיוני? לי זה נשמע כמו סיוט".

ג'ולי עדיין אוהבת את בעלה. יתרה מכך, החיים שלה – החל בכלב, עבור בילדים, וכלה במשכנתא – בנויים סביב הזוגיות והשותפות שלהם. היא לא רוצה להתגרש, אבל בלי התשוקה היא מרגישה כמו "מתחזה עלובה".

"אף פעם לא העליתי בדעתי שאסתובב במדור העזרה העצמית בחנות הספרים", היא אומרת, אבל עכשיו השידה שליד המיטה שלה עמוסה בכותרים כגון Sex Again מאת ג'יל בלייקוויי (2012): "למרות מה שאתם רואים בסרטים ובטלוויזיה, אמריקנים מקיימים פחות יחסי מין מכל אומה אחרת"; Rekindling Desire מאת בארי ואמילי מקארתי (2014): "האם בנישואים שלכם הסקס הוא יותר עבודה מאשר הנאה? האם אתם קובעים אותו מראש כמו תור אצל רופא שיניים?; Wanting Sex Again מאת לורי ווטסון (2012"): "אם אתם מרגישים שהסקס פשוט לא שווה את המאמץ, דעו שאתם לא היחידים"; ו-No More Headaches מאת ג'ולי סלאטרי (2009).

"זה פשוט כל כך מדכא", היא אומרת. "יש ציפייה שתהיי מפתה וחושנית כל הזמן – אפילו כאישה בת 40 – ופתאום המציאות היא שאת משועממת ועייפה ולא רוצה לעשות סקס".

אישה עסוקה

"אישה עסוקה", תצלום: Kat Northern Lights Man

סקרים רבים מאשרים את רשמיה של ג'ולי ומודיעים לנו שנשים רבות מפתחות אדישות כלפי סקס במקום לפתח רעב שהן חייבות להשביע. הדעיכה ביצר המיני, המכונה בעולם הרפואי "הפרעה בתשוקה המינית" (או "תשוקה מינית היפו-אקטיבית"), היא התלונה המינית הנפוצה ביותר אצל נשים בכל הגילאים. ולפי חלק מהסטטיסטיקות – 16% מהנשים הבריטיות חוות היעדר תשוקה מינית; 43% מהנשים האמריקניות סובלות מהפרעות בתפקוד המיני: 10% עד 50% מהנשים בעולם מדווחות כי רמת התשוקה שלהן נמוכה מדי – אנו בעיצומו של משבר ליבידו חמור.

מתנהל כיום דיון קולני לגבי הגורמים למשבר – האם הוא נובע מציפיות גבוהות, אולי גבוהות מדי? הסְפֶרה הציבורית מעולם לא הייתה רוויה כל כך בפוטנציאל המיני הנשי. שלטי חוצות, מגזינים ותוכניות טלוויזיה מכריזים כולם שנשים בריאות מגיעות לאורגזמה בקלות, מפגינות יצירתיות רומנטית וחושקות תמיד בסקס. הלך הרוח הזה, שעשוי להיראות כסימן לשחרור מיני, כשינוי מבורך שסילק מהעולם את עקרות הבית הכנועות של העבר, עלול להיות מקור ללחץ וחוסר ביטחון. "נשים מכריזות כיום שהן רוצות להשיב את התשוקה, שהיא תהיה אף עזה יותר מבעבר", אומרת סינתיה גרהאם, פסיכולוגית מאוניברסיטת סאות'המפטון ועורכת כתב העת The Journal of Sex Research. "אך לעתים קרובות מעודדים אותן לשאוף למטרות בלתי מציאותיות ולחשוב שהתשוקה שלהן אמורה להישאר ברמה אחידה בכל גיל ובכל מצב".

אחרים טוענים שאנו בעיצומה של מגפה הולכת וגוברת. בעבר היה מקובל לחשוב שרמת תשוקה נמוכה היא תכונה נשית טבעית, אך עוד ועוד אנשים רואים בה כעת בעיה המאיימת על איכות חייהן של נשים וראויה לתשומת לב רפואית. יתר על כן, חוקרים מאוניברסיטת פּאביה באיטליה מצאו ב-2010 כי "שיעור גבוה יותר של נשים בעלות תשוקה מינית נמוכה חשות מתוסכלות, מודאגות, אומללות, מאוכזבות, נואשות, מוטרדות, מבוישות ומרירות, זאת בהשוואה לנשים בעלות רמה נורמלית של תשוקה מינית".

לא זו בלבד, אלא שלפי אניטה קלייטון (Clayton), פסיכיאטרית מאוניברסיטת וירג'יניה, רוב הנשים אינן מתעמקות בסיבות לדעיכת התשוקה ומרשות לעצמן לשקוע בשגרה נטולת סקס. בספרה "נשים מין ואינטימיות" (2007) היא כותבת:

"[את] תִשְׁחקי את יכולתך לחוש אינטימיוּת, ועם הזמן תתחילי להרגיש ניכור הן כלפי העצמי החושני שלך והן כלפי בן זוגך. השחיקה היא הדרגתית וייתכן שלא תשימי לב אליה עד שהנזק יהיה בלתי הפיך. אז תמצאי את עצמך לבדך בתהום בלי מגע יד אוהבת, ותשאלי את עצמך איך הגעת לשם".

זה בדיוק הגורל שג'ולי פחדה ממנו, ולכן היא פנתה לקבלת עזרה רפואית. אך התהליך הזה התגלה כמסע ארוך ומייאש, עמוס בעצות סותרות ("מרבית הנשים מרגישות כמוך, אבל חוסר העניין שלך במין אינו נורמלי"), טיפולים בלתי יעילים (משחת טסטוסטרון, נוגדי דיכאון, טיפול זוגי) ותקוות מנופצות ("בכל פעם שניסיתי טיפול חדש, אמרתי לעצמי שהמצב ישתפר").

ג'ולי אינה לבדה בצרה. למעשה, היא משתייכת לאוכלוסיית יעד בת מיליוני אנשים שחברות התרופות רוצות לפתות באמצעות פתרונות אפשריים לבעיית התשוקה. אבל במה בדיוק הן מנסות לטפל? מחלה פיזית? בעיה זוגית? שקיעה בלתי נמנעת? האם רמת תשוקה נמוכה היא תוצאה של גיל, של לחץ מקצועי, חריגה מובהקת מספקטרום הבריאות המינית או הלוך נפש הנובע ממאפייני התרבות המערבית?

עבור חברות התרופות, השאלות האלה אינן אלא קושיה פילוסופית ותו לא. אם הן רק יוכיחו שרמת תשוקה נמוכה ודעיכה של הליבידו – כלי המדידה המפורסם של התשוקה – הן בעיות רפואיות הניתנות לאבחון, הן יוכלו להשיג אישור לתרופות החדשות שלהן.

מסתבר שזו משימה נכבדת המעוררת בלבול רב. "חלק מהסטטיסטיקות הידועות מבוססות על מחקרים קלוקלים", אומרת קתרין אנג'ל (Angel), לשעבר עמיתה ב-Wellcome Trust בלונדון, שחוקרת את ההיסטוריה והפילוסופיה של המדע. לכן אפשר לפרש את "התנודות ברמות התשוקה המינית כאינדיקציה לבעיה רפואית, במקום [לפרש אותן] כתנודות טבעיות המתרחשות לאורך זמן".

העניין הזה לא מנע מחברות התרופות הגדולות לגשת למשימה. התעשייה בילתה שנים בחיפוש נחוש אחר המקור לבעיית הליבידו ופתרונה הכימי – מין מקבילה נשית ללהיט ויאגרה. אך אף על פי שמדענים רבים מתמיד מנסים להבין את טבעהּ של התשוקה ולהכניס אותה לבקבוק או להעצים אותו, הוא רק הולך ונעשה חמקמק יותר ויותר.

עצם המחשבה שנשים עלולות לסבול מרמת תשוקה נמוכה, ושאפשר לטפל בבעיה הזו באופן תרופתי, משקפת תמורה חברתית אדירה. לפני 150 שנה היה קשה להעלות על הדעת שרופאים יהיו מודאגים ממצב של תשוקה מעטה מדי. בעידן הוויקטוריאני מיניותן של הנשים נגזלה מהן. הן הוצגו כמשקל נגד מוסרי לגברים ונחשבו פסיביות מבחינה מינית – יצורים שהתאווה אינה טורדת את מנוחתם.

אך דווקא הנחה ויקטוריאנית אחרת - שהאהבה חייבת לעמוד במרכז הנישואים – מעצימה כיום את החרדה מפני אובדן התשוקה. הוויקטוריאנים סטו ממסורת ארוכת שנים של נישואים למטרות כלכליות וחברתיות, ושמו את הדגש על החיבה הרומנטית בין בעל לאישה. במאה ה-20, התפיסה הזאת החלה להכיל בתוכה גם את סוגיית האינטימיות המינית, והנאה הדדית נתפסה כבסיס לנישואים חזקים – ולטובת הכלל.

עליית קרנה של ההדדיות המינית תרמה לדמוקרטיזציה של הזוגיות, ובני זוג ציפו לקבל זה מזה סיפוק מיני, רוחני, רגשי וחברתי. אך היתרונות האלה הביאו עמם גורמי לחץ חדשים, אומרת סטפני קונץ (Coontz), היסטוריונית של המשפחה מאוורגרין סטייט קולג' בוושינגטון. "העמסנו ציפיות חדשות על מוסד הנישואים. רבות מהן היו טובות", היא אומרת, "אך התלוו אליהן לחצים חדשים, כולל לחצים מיניים, וכן ציפיות מופחתות לחיים חברתיים מחוץ לנישואים".

במחצית הראשונה של המאה ה-20, בשעה שפרשנים חברתיים חילקו עצות על חשיבות הסיפוק המיני בחיי הנישואים, נשים רבות דיווחו כי הן אינן נהנות מסקס באותה מידה או באותה תכיפות כבני זוגן. כל תפנית תרבותית מביאה עמה הפרעות, מחלות והגדרות חדשות ל"נורמליות", ועל כן באקלים זה של ראשית המהפכה המינית החלה הסקסולוגיה להבשיל כתחום מדעי.

הבריטי הנרי הבלוק אליס, מחלוצי התחום, פעל בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הוא טען כי סקס הוא מעשה טבעי עבור שני המינים, מעשה הנובע מדחפים ביולוגיים. אליס לא האמין שאדישות מינית היא מצב טבעי לנשים; הוא חשב ש"פריג'ידיות", או "אלחוש מיני", היא תגובה לעיוותים חברתיים שאפשר ומן הראוי להתגבר עליהם. בקיצור, רמת התשוקה הנמוכה של נשים אינה עניין של הנדסה ביולוגית, אלא תולדה של התניה דכאנית.

תשוקה

"תשוקה", תצלום: אנדרו קמפבל

עם זאת, תיאוריית הפריג'ידיות הנשית התפשטה בעשורים הבאים כאש בשדה קוצים. החששות לגבי היעדר התשוקה הנשית התפשטו כל כך, שב-1950 טען מאמר ב-The Journal of the American Medical Association: "פריג'ידיות היא אחת הבעיות השכיחות ביותר בגינקולוגיה. גינקולוגים ופסיכולוגים בייחוד מודעים לכך שכ-75% מכלל הנשים מפיקות הנאה מועטה מיחסי מין, או לא מפיקות ממנו הנאה כלל".

למרות הממדים העצומים שאליהם הגיעה הבעיה באמצע המאה, החוקרים לא איבדו תקווה. בעקבות מחקריהם של ויליאם מאסטרס ווירג'יניה ג'ונסון בשנות ה-60 וה-70, הפרעות בתפקוד המיני – המונח הזה החליף את הפריג'ידיות (כפי שהמונח "אין אונות", או erectile dysfunction, יחליף אחר כך את "אימפוטנציה") – נתפסו כסוגיה טכנית שאפשר לפתור באמצעות חינוך תקין בפיזיולוגיה ובטכניקה. תרומתם הגדולה ביותר הייתה "מחזור התגובה המינית האנושית" – מודל ליניארי של תגובות מיניות הנע מריגוש עד רגיעה ומבוסס על תצפיות המעבדה שהם ערכו במאות זוגות. הם האמינו כי המחזור הזה תקף ברובו לגברים ונשים גם יחד.

בעוד שמאסטרס וג'ונסון עסקו בבעיות האורגזמה והכאב, הם לא התייחסו להפרעות בתשוקה. נושא זה החל למשוך תשומת לב בשנות ה-70, עם מחקרה של הסקסולוגית הלן זינגר קפלן מניו יורק, שטענה כי מאסטרס וג'ונסון התמקדו בסוגיית התפקוד המיני על חשבון הגורמים הפסיכולוגיים, הרגשיים והקוגניטיביים שמשפיעים על התנהגות. קפלן אמרה שתשוקה מינית היא צורך מרכזי לא פחות מאשר רעב או צמא; רמת תשוקה נמוכה מינית בנשים אינה נורמלית, אלא ביטוי טבעי ש"השתבש". קפלן, שפתחה את מרפאת טיפולי המין הראשונה בארצות הברית, כתבה בהרחבה על הטיפול בהפרעות בתפקוד מיני והכניסה מחלה חדשה למדריך ה-DSM ב-1980: הפרעה בתשוקה המינית (בתחילה היא נקראה inhibited sexual desire, ולאחר מכן שונה השם ל-Hypoactive sexual desire disorder).

הגישה החדשה לסוגיית התשוקה התפתחה לאורך כמה עשרות שנים שבמהלכן פרח הפמיניזם והופיעה הגלולה – תקופה שהביאה עמה תערובת מבלבלת של שחרור מיני ואכזבה מינית. אף על פי שנשים השתחררו במידה רבה מטרדות הרבייה, הן המשיכו לדווח על אי-שביעות רצון מסקס. היו ששיערו כי התשוקה הנשית לבשה צורה שונה מהתשוקה הגברית, ושמודל התאווה והעוררות הליניארי של מאסטרס וג'ונסון מוטה לחוויה הגברית.

ב-2002 הציגה רוזמרי באסון (Basson), פסיכיאטרית מאוניברסיטת בריטיש קולומביה, תיאוריה חלופית. היא התרחקה מההנחה שתשוקה היא התרחשות ספונטנית הקודמת לפעילות מינית, וטענה שתמריצים אחרים, כגון כמיהה לאינטימיות ולחיבור אנושי, מעודדים נשים לקיים יחסי מין. אבל גם התיאוריה הזאת העלתה שורה של שאלות לגבי ההבדלים הביולוגיים בין נשים לגברים ולגבי התשוקה הנשית לקרבה רגשית – האם היא דחף אורגני, חברתי, או שמא מעין שאננות?

למרות כל התיאוריות המרתקות לגבי התשוקה הנשית, דבר לא חולל התלהבות רבה יותר מאשר התקווה לגלולה קטנה שתפתור את הבעיה. הופעת הוויאגרה בשוק הצרכני ב-1998 הביאה עמה פרשנות חדשה ורדיקלית לחיי המין הזוגיים. הסקס הפך באחת מחוויה מסתורית ואף נשגבת לפעולה שמרכיביה המכניים חשופים לעיני כול. אם התשוקה הגברית – כפי שרמזה הוויאגרה – אינה אלא פעולה הידראולית שבה גוברת זרימת הדם לאיברי המין, לבטח יש מנגנון מקביל לנשים, לא?

ימים ספורים לאחר הפצת הוויאגרה פרסם ניו יורק טיימס מגזין כתבה השואלת אם הכדורים האלה יוכלו לסייע גם לנשים. בכתבה התראיין גם ארווין גולדסטין, שהיה אז אורולוג בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת בוסטון ושימש כחוקר ראשי במחקר שהביא לעולם את הוויאגרה (במימון חברת פייזר). בזמנו הוא חקר גם את השפעת התרופה על נשים כי קיווה ששיפור זרימת הדם אצל נשים ישפר את ייצור חומר הסיכה הטבעי וכך יעורר את הליבידו. גולדסטין טען שיש דמיון פיזיולוגי בין גברים לנשים, ושרקמות הפין והדגדגן זהות בפועל. הוא אמר לטיימס שהפרעות תפקוד מיני אצל נשים, כמו אצל גברים, הן עניין של בעיה בזרימת הדם, ושמדובר "למעשה במחלה של כלי הדם".

על אף העניין התקשורתי, אף אחד מהמחקרים שבחנו את הנושא לא הצליח להוכיח שלוויאגרה יש השפעה של ממש על חוויות התשוקה וההנאה של האישה, וב-2004 החליטה פייזר להפסיק לערוך ניסויים קליניים. אך בשלב זה כבר החלה הגדרת התשוקה לעבור מתיחת פנים נוספת. במקום להיות נגזרת של זרימת הדם לאיברי המין, הפכה התשוקה לבעיה של חוסר איזון הורמונלי, ובייחוד "מחסור באנדרוגן", או בטסטוסטרון. השוק הרפואי הגברי היה מלא זה שנים במוצרים להעלאת רמת הטסטוסטרון – ג'לים, משחות, מדבקות ואפילו זריקות – מתוך הנחה שרמה נמוכה של הורמון המין הזה מובילה לירידה בדחף המיני המלווה בזקפות חלשות, ספירת זרע נמוכה, דיכאון ולאות פיזית. כמות הטסטוסטרון של נשים יורדות עם הגיל, כפי שקורה אצל גברים, ומדענים משערים שהצניחה הזו עלולה להוביל לדעיכה בתשוקה. לכן רופאים רושמים דרך קבע טיפולי טסטוסטרון לנשים הסובלות מהפרעות בתפקוד המיני, וחברות התרופות מתנסות ללא הרף בטיפולים להעלאת רמות האנדרוגן בנשים.

גם הפעם עמד גולדסטין בחזית המאמץ ועזר לנו להבין טוב יותר את השפעת ההורמונים על תפקודן המיני של נשים. בכנס שנערך ב-2000 הוא אמר: "במשך מאות שנים היו לנשים רמות טסטוסטרון נמוכות, ורק עכשיו אנחנו מבינים את זה. אז הצד הפסיכולוגי חשוב והכול, אבל אנחנו חייבים להחזיר נשים לרמות נורמליות!"

עד כמה טסטוסטרון משפיע על הליבידו הנשי? השאלה הזאת עדיין לא נפתרה. אף על פי שנהוג להעריך את יעילותם של טיפולי טסטוסטרון בגברים לפי מדדים פיזיולוגיים, המחקר העוסק בנשים מסתמך ברובו על דיווחים עצמיים לגבי מצב רוח ועניין מיני, וכך משמר את השבר התפיסתי שמייחס מיניות לגופם של גברים מחד גיסא אך למוחן של נשים מאידך.

יותר מעשור חלף מאז, וגולדסטין אומר שהוא ממשיך להיות "מתוסכל מהיעדר אפשרויות הטיפול הזמינות לנשים". בעוד שלרשות הגברים עומדות כמה וכמה "תרופות מרשימות" – ולכן הם נהנים מרמות אונות גבוהות מבעבר בתקופת גיל העמידה ואף בהמשך החיים – הנשים נאלצות להסתפק לעתים קרובות בעצות לגבי אכילת שוקולד, שתיית יין והפחתת רמות הלחץ. "אנחנו לא יכולים לטפל בצד אחד של הזוגיות ולא באחר", הוא אומר.

ייתכן ששאיפה זו לאיזון היא האחת הסיבות לכך שהטיפולים הקיימים נכשלים. נכון לעכשיו, התרופות המיועדות לגברים לא מתמקדות בתשוקה. תרופות לאין-אונות וטיפולי טסטוסטרון פועלים ברמה המכנית, מתוך הנחה שאם הבשר כשיר, המוח מוכן ומזומן. אך הניסיונות לטפל בפיזיולוגיה הנשית מפספסות את המטרה שוב ושוב.

סינדי וייטהד, מנכ"לית Sprout, סטארט-אפ מתחום התרופות, מעוניינת להתמקד בנשים. על כן היא מעורבת בתפנית נוספת בהגדרת התשוקה המינית הנשית. באוגוסט 2015 אישר מנהל המזון והתרופות האמריקני את התרופה שלה, פליבַּנסֶרין (flibanserin), שתשווק בשם המסחרי Addyi. אף על פי שהתקשורת מיהרה להכתירה כ"ויאגרה נשית", פליבנסרין אינה משפיעה על זרימת הדם אלא פועלת על מוליכים עצביים במוח. זוהי אחת מכמה משתתפות חדשות במרוץ לפיתוח תרופה המשפיעה על התשוקה הנשית באמצעים נוירולוגיים.

ויאגרה נשית, פליבנסרין

מתוך פרסומת ל-Flibanserin, "ויאגרה נשית". תצלום: דיי דונלדסון

התרופות האלה, שמנסות לייצר איזון נוירולוגי, מבשרות שינוי גישה שבמסגרתו נפסיק לראות בתשוקה עניין של אותות פיזיולוגיים ונפתח במסע מעורפל יותר אל מעמקי התודעה. סטיבן סטאל (Stahl), פסיכיאטר מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, שחקר את פליבנסרין, אומר שהאיזון של המוליכים העצביים דופמין, נוראפינפרין וסרוטונין משפיע רבות על ויסות התשוקה המינית הנשית. הוא אומר: "יש תיאוריה לגבי הפרעה בתשוקה המינית שלפיה הבעיה היא שמעגלים אחדים "מעוכבים" ולכן נשים אינן יכולות לסלק ממוחן מחשבות ותמונות מסיחות דעת. המוח מבכר תכנון על-פני הנאה, אלא שהוא עלול להיתקע ואז הוא לא מאפשר להנאה לזרום". במילים אחרות, יכול להיות שהבעיה אינה הפעלת התשוקה, אלא כיבוי הרעשים היומיומיים.

לפי הערכה מדעית זו, העדכנית ביותר, התשוקה תלויה בחסדי דרישות היומיום: היא נוכחת תמיד, אך מושתקת בתקיפות על-ידי לחצי החיים המודרניים. ייתכן שהחוקרת והפרמקולוגית אדריאן פוּ-ברמן מאוניברסיטת ג'ורג'טאון צודקת: "אנחנו לוקחים מצב שדורש טיפול לא-רפואי ומציגים אותו כעניין רפואי למהדרין", היא אומרת. במקום לשנות את נסיבות חיינו, "למשל לבקש סיוע בעבודה ובטיפול בילדים ולהפחית את הלחץ", פיתחנו תרופה.

גם הפסיכולוגית ליאונור טיפר, מומחית למיניות מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו יורק, מלינה על "טרנד חרחור המחלות" בתחום הבריאות המינית הנשית. הקמפיין שלה, New View, יוצא נגד הטענות שרמה נמוכה של תשוקה מינית היא פתולוגיה, וחושף "הטיה מחקרית ושיטות שיווקיות שמשרתות את התאגידים ולא את הנאתם וסיפוקם של אנשים". לפי המניפסט של הקמפיין: "המימון שהתעשייה מזרימה למחקר המיני והדיווחים הבלתי פוסקים בתקשורת על טיפולים "פורצי דרך" הציבו את הבעיות הפיזיולוגיות באור הזרקורים והוציאו אותם מהקשר. ישנו יחס מבטל לגורמים שאחראים לעתים קרובות הרבה יותר לתלונותיהן המיניות של נשים – עימותים במערכת היחסים ומחלוקות תרבותיות, למשל, או בורות ופחד בנוגע לנושאים מיניים".

לתשוקה פנים רבות – דחף ביולוגי, תפיסות קוגניטיביות, הזמן והמקום הנכונים, ועצם הרצון באינטימיות – ועל כן קשה ביותר להתאים אותה לפרמטרים הכמותיים של עולם הבריאות או לטיפול אחד בלבד. נשים אחדות עשויות להגיב לטיפול מולקולרי. אך לתשוקה, בדומה לאהבה, יש היבט מסתורי – היא מכה בנו ונוסקת באחת, ואולי נובעת דווקא מן התהומות העיקשות שפעורות ביננו.

בקריקטורה ידועה לשמצה שפורסמה ב"ניו יורקר" ב-2001, אישה יושבת עם חברתה על משקאות ומתוודה: "במשך שנתיים עשיתי טיפול בהחלפת הורמונים, עד שהבנתי שבעצם הייתי צריכה טיפול החלפת סטיב". הרפואה נמנעת מלעסוק בשאלת השפעתה של המונוגמיה על התפקוד המיני והתשוקה המינית, והיא מכירה בבעיית "סטיב" באופן מרומז אך לא דנה בה די הצורך. אם נחזור לערימת ספרי העזרה העצמית ההולכת וגדלה של ג'ולי, נראה שכל הספרים מבטיחים "להשיב", "להחיות", "לשקם", בלי להסביר באופן מעמיק למה הלהבה כבתה מלכתחילה. כפי שג'ולי עצמה אומרת, תקופת ירח הדבש דועכת לאטה, אבל הבעיות שמובילות לכך הן מורכבות. איננו מקדישים תשומת לב מספקת לאופן שבו גוף ונפש מגיבים למבנים חברתיים כגון תקשורת פופולרית, דת ונישואים.

הפסיכולוג האמריקני כריסטופר ריאן טוען שמוסד הנישואים המודרני – קרי זוג מונוגמי שחי יחד מתוך אהבה רומנטית – הוא אנטי-תזה לריגוש ארוך טווח. ריאן ידוע בעיקר בזכות הספר Sex at Dawn (ראה אור ב-2010) שכתב יחד עם אשתו קסילדה ז'יטה, שבו הוא טוען כי יש סתירה עמוקה בין מונוגמיה מינית לטבע האדם. ריאן משתייך לקבוצה הולכת וגדלה של חוקרים הטוענים כי הקרע בין הפוטנציאל המיני הנשי הבלתי מוגבל, כביכול, לבין המציאות העגומה הוא תולדה של האינטימיות הזוגית עצמה: לא זו בלבד שחדר המיטות של הזוג הנשוי הוא המקום שבו התשוקה שוקעת, אלא שהוא הסיבה המהותית לשקיעה. היסודות שמחזקים את האהבה – הדדיות, קרבה, ביטחון רגשי – עלולים להיות אלה שחונקים את התאווה. בעוד שהאהבה חותרת לאינטימיות, התשוקה פורחת כשיש מרחק.

ריאן חושב שרמת תשוקה נמוכה אינה מחלה, אלא תסמין ל"בעיה רחבת היקף" הנובעת מהשילוב המעיק בין עבודה, לחץ, בידוד וציפיות להורות, משפחה ומונוגמיה. אנו נתקלים כיום דרך קבע בדיווחים עגומים על כך שאנשים עובדים קשה יותר במשך שעות רבות יותר אך חשים שביעות רצון נמוכה יותר, על כך שרמות הלחץ עלו, על כך שמשפחות גרעיניות מתנתקות מהרשת המשפחתית הרחבה, ועל העלייה המתמשכת במספר האבחנות של הפרעות נפשיות. לפי ריאן, לפתח תרופות שיגבירו את הליבידו זה כמו "לתת אנטיביוטיקה לחזירים מפני שהם עומדים בתוך חרא".

בה בעת, טוענת ההיסטוריונית קונץ, אנשים מקדישים נתח ניכר יותר מהזהות האישית שלהם לקשר הזוגי. הם תובעים יותר מבני זוגם ומצמצמים את ציפיותיהם מהעולם. מכיוון שכל כך הרבה תלוי במערכת היחסים, החל מזהות אישית וכלה בביטחון כלכלי, קל לנו יותר למצוא בעיות פיזיות ומנטליות בעצמנו מאשר לייחס את הקהות המנומנמת שאנו מרגישים לטבעו של ה"ביחד".

בכל זאת, ישנו רעב קולקטיבי לתשוקה רבה יותר, טובה יותר, שונה. הרעב הזה מבטא בעת ובעונה אחת את הכמיהה שלנו לאופוריה ואת הפגיעות העמוקה שלנו, ועל כן הופך אותנו למטרות נוחות: אנו חשים שבורים ורוצים נואשות למצוא תרופה מתקנת.

 

קתרין רולנד היא עיתונאית המתגוררת בניו יורק. כתבותיה הופיעו בנייצ'ר, פייננשל טיימס ועוד.

תורגם במיוחד לאלכסון מ-AEON על ידי תומר בן אהרון

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קתרין רולנד, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

14 תגובות על בעקבות האורגזמה האבודה

01
טלי

מאמר מצוין - סקירה נרחבת והוגנת של הגישות השונות לתשוקה הנשית ולהיעדרה, לאורך השנים ועד ימינו.

הספר Sex at dawn הוא פוקח עיניים ומספק, לטעמי, את ההסבר הטוב ביותר לנושא - מומלץ ביותר.

05
אורבך יעקב

הנסיון להגדיר ירידה בתשוקה המינית כבעיה אחת אצל כל הנשים, כמוהו כהגדרת מחלת הסרטן או הדלקת כמחלה אחת.
כשם שיש סרטן של דרכי הנשימה או העכול, ויש סרטן של מערכת הדם או העצבים, כך יש להתיחס לירידה בתשוקה המינית אצל הנשים.
את הסבות לירידה בתשוקה המינית מתארת יפה המחברת במאמר. אבל לנסות ולהגדיר לכך סיבה אחת עושה עוול עם הנושא המכובד.
ראשית ברצוני להבהיר ולומר שויאגרה ודומיה אינה מגבירה את התשוקה המינית אצל גברים. הויגרה משפרת את היכולת להגיע לזיקפה, וזו גם גדולתה. ללא גירוי מינית הויאגרה לא תעבוד. ניתן לומר שזו היתה גם הסיבה לכשלונה של הויאגרה להשפיע על החשק המיני אצל נשים.
את הסיבות לירידה בחשק במיני ניתן לחלק לסיבות אורגניות (גופניות) ואלה יכולות להיות בעיות של הזדקנות אברי המין כתוצאה מחוסר בהורמונים (אטרופיה של הפות והנרתיק הגורמים ליובש נרתיקי), או לחלופין מצב גופני הגורם לחוסר או ירידה בחשק המיני.
למשל מחלות אחרות הגורמות לכאבים במקום אחר מונעות את ההנאה ממגע מיני, או לחלופין מגבלה גופנית המפריעה בעצם המגע המיני, כמו כאבי גב ומגבלה בהזזת הגפיים.
אל לנו לשכוח ששורה שלמה של תרופות נפוצות גורמות לירידה בחשק המיני שהנפוצות שבהן הן תרופות נוגדות דכאון, תרופות להורדת לחץ דם, ואפילו במקרים מסוימים גלולות למניעת הריון.
לכל אלה נחוצה התיחסות פרטנית של בעל מקצוע המסוגל לרדת לפרטי פרטים בהשגת במידע הדרוש.
סיבות אחרות הינן סיבות נפשיות. למשל אכזבה מבן הזוג, תסכול במקום העבודה, עומס רב מדי בעבודות הבית וחוסר פרגון של בן הזוג.
כל אלה מחייבים קבלת אנמנזה מאד מפורטת, וכניסה לטיפול שהוא לא בהכרח תרופתי, ואז ממושך יותר. ולחלופין שיתוף פעולה מקצועי בין רופאים מתחומים שונים, המתקשרים היטב אחד עם השני.

06
דפנה

מאמר מענין. "להיות או לא להיות" - הקונפיקט הנצחי והבלתי ניתן לפתרון שעומד בבסיסו של כל קשר זוגי: מצד אחד אנחנו לא רוצים להיות לבד, פוחדים מהבדידות. מצד שני - כאשר אנחנו ביחד, בקשר חברי אינטימי, התשוקה נעלמת. זהו קונפליקט קלאסי וכמובן ללא פתרון... אבל מהו בעצם קונפליקט? מצד אחד לחיות בקונפליקט זה מצב מטריד וקשה, ומצד שני - הקונפליקטים הם עוד חלק מכלל המרכיבים החשובים שמעניקים לחיינו משמעות.... חיינו מתנהלים בין הקטבים של הקונפליקט, וגם חיי המין שלנו מתנהלים בין הקטבים של הקונפליקט, פעם למעלה, פעם למטה, וחוזר חלילה..... בהצלחה לכולם בנושא חשוב זה (-:

07
Mosheshy

דפנה :) יקרה.
מה שכתבת מתחבר גם לתגובה של אורבך יעקוב.לא יודע לגבייך,אבל לגביי, התשוקה אינה נעלמת גם כאשר ישנו קשר חברי -אינטימי. דפנה , :) בת זוגי האחרונה, טענה שהיו צריכים להרוג אותי בגיל 16. :) גם היא השתמשה בטיעון של הקונפליקט כדי להסביר את ירידת החשק בתשוקה .דפנה, מצאתי שאורבך יעקוב צודק.שככל שבנות זוגי בוגרות ומתבגרות ,התשוקה אצלן יורדת .כמו שכתב והסביר אורבך יעקוב.
אולי לך קונפליקטים מעניקים משמעות.אבל לי דווקא בת הזוג הנוכחית ,שגילה חצי מגילי ,היא המעניקה לי משמעות ותשוקה ,העולה מעלה מעלה ככל שהקשר מתהדק.
אולי בעתיד תצליח הטכנולוגיה המתקדמת לשפר את התשוקה היורדת בגלל העלייה בגיל . עד אז , אני מוצא שצדקו אלה אשר חיפשו למלך דוד המזדקן, צעירה שתחדש את התשוקה שנעלמה.

יש כמובן,יוצאות מהכלל.

http://www.ha-makom.co.il/post/shlomit-havron-old-sexuality

09
נעמה ריבה

משה יקר :)
דבר ראשון, שכחת להוסיף במשפט הבא את המילה "אלי" - "ככל שבנות זוגי בוגרות ומתבגרות ,התשוקה - אלי - אצלן יורדת"
דבר שני, הסיכון הגדול שבקשר עם אשה צעירה - אני משערת שאתה בשנות השישים פלוס מינוס שלך, והיא בשנות השלושים פלוס שלה - נובע מכך שבקרוב היא תרצה ילד, ואולי אפילו שניים. אין מראה מלבב מאב בן שבעים פלוס מינוס המביא את ילדו לגן ומחבק אותו בידיים רועדות מפרקינסון :)
בכל מקרה אתה צודק בדבר אחד: הבגרות הרגשית והיכולת של גבר בגיל העמידה - שחושב שהוא דוד המלך :) - משתווה - פלוס מינוס ויותר לצד המינוס - לבגרות הרגשית של אשה בגיל שלושים ומשהו.

13
Liat Mor

נעמה ריבה האמיתית.לרגע לא האמנתי שאת כתבת את התגובה למשה.מכירה וקוראת את מה שאת כותבת בעיתון "הארץ" ובשאר מקומות.זו שהשתמשה בשמך כתבה בחוסר פרגון ,ואף הייתי אומרת ... באלימות .