מי מדבר יותר בסרטים, גברים או נשים? המדע הכריע

נהיה לי

הצעירה התראיינה באחד העיתונים וסקרה את התחנות בחייה עד כה. בהתייחסות לאחת התמורות ששינוי את מסלולה על פני ציר הזמן, היא אמרה: ״בינתיים, נהיה לי חבר״.

אנחנו מבינים מה היא אמרה, כיוון שאנו בדיוק כמוה, דוברי עברית עכשווית. ובכן, מה היא אמרה בדיוק? ראשית, שקודם לאירוע לא היה לה חבר. ושנית, שלאחר מכן היא הייתה צעירה שיש לה חבר. כיצד קרה הדבר? את זאת היא אינה אומרת. מי אחראי להופעת החבר בחייה, מנין הוא בא, איך השתנה הסטטוס שלה, ואיך השתנה שלו – כל אלו נותרים ללא אומר. אין בכך כל בעיה, כמובן, מה גם שהעניין שלנו כאן הוא בתחביר, יותר מאשר בביוגרפיה של המרואיינת או בפרטים מהסוג המציצני. במובן של מבחן המציאות, אם נניח שהבחור והבחורה נפגשו, ונרקמו ביניהם יחסים והבשילו לכדי אפשרות שלה לומר שיש לה חבר – נהיה בהחלט נאמנים למציאות.

ובכל זאת, התחביר, התחביר: יש גישה שאומרת, לא בלי מידה רבה של צדק, ש״התחביר הוא הכול״, כלומר שכל דקויות הלשון מתבררות לנו מן העיון התחבירי המדויק. והמקרה שלפנינו – ״בינתיים, נהיה לי חבר״ – הוא הזדמנות מצוינת להדגים את ערכה הרבה ועוצמתה הברורה של הגישה התחבירית לניתוח הבלשני.

ראשית, כפי שראינו, מדובר בדיווח על אירוע בחיי הדוברת. קודם לא היה, ואז היה – חבר. מעבר לכך, המבנה שהיא בחרה בו, כפי שהוא מתגלה לנו במשפט הקצר המצוטט מפיה כאן, אכן מאפשר לה לא לפרט, לשוות לאירוע אופי של דבר שאירע מאליו, התהווה כמו מעצמו, בא לעולם ללא הסבר. המבנה המסוים הזה מחלץ אותה, אם זהו רצונה, מהצורך לפרט או להתמקד בשלבי ההתהוות של מערכת היחסים או מהפניית הזרקור אל החבר עצמו. הקו הסיפורי נשמר היטב, הוא בשליטתה וממוקד בה. הדבר מתאפשר בזכות שני דברים: הצורה הסבילה ״נהיה״ (ליתר דיוק היא מכונה בבלשנות ״אינקוהטיב״, כלומר דבר שקורה מאליו), וה״לי״, שבמבנים רבים בעברית העכשווית מצביע על התחום האישי-אינטימי וממקד בו את הרלוונטיות של ההתרחשות.

לכן, מן הבחינה התחבירית, אפשר להעמיד לצד המשפט ״נהיה לי חבר״ משפטים כמו ״הופיע לי סימן כחול״ או ״צץ לי רעיון״. בכולם הפעולה מתרחשת כמו מאליה, הדגש הוא על התוצאה והרלוונטיות היא לדובר, מתוך זיקה אינטימית לתחום המיידי שלו. ההתרחשות המוצגת כאילו היא קרתה מאליה מאפשרת לא לציין את מועד ההתרחשות ולא להתעכב עליה אלא להתמקד בתוצאה, במצב שנוצר בעקבות ההתרחשות. מדובר בכלי הבעתי שמתאפשר תודות למבנה התחבירי של המשפטים הללו.

יש לשים לב שבכול הדוגמאות, הדבר המתהווה, המופיע, הצץ, הוא אכן שם עצם. כך נחשפים הגורמים המעורבים בדרמה הקטנה (לפחות מבחינת גודלם הצנוע של המשפטים הללו) – יש מישהו שקורה לו משהו, יש משהו שקורה ויש אופן התרחשות, וכולם מוגדרים היטב ומועמדים על הבמה במערך מסוים מאוד, שהתחביר המדויק מאפשר לנו לחשוף ולהבין.

העובדה שמדובר בשם עצם – בדוגמאות שלנו ״חבר״, ״סימן כחול״, ״רעיון״ – מאפשרת לנו להציב על השולחן דגם משפט אחר, דומה לכאורה אך למעשה שונה מאוד. כוונתי לדגם המיוצג על ידי משפטים כמו ״נהיה לי חם״, ״נהיה לו עצוב״, ״נעשה לי משעמם״ וכדומה. בכולם מה שנהיה או נעשה הוא תואר ולא שם עצם. הדוברת מדווחת שכעת, אולי אכן פתאום, חם לה, או עצוב לה או משעמם לה. כלומר לא מעורב פה גורם אחר, דמות אחרת בדרמה. המשפטים הללו הם דיווחים על שינוי בתחושה, שינוי שהתחולל אצל מי שאמר אותם.

כך נחשפים שני דגמי משפט שונים בעברית העכשווית המדוברת בפינו. הם דומים אך שונים בהחלט, והדבר עולה מעיון תחבירי מדויק המביא בחשבון את כל חלקיהם. גם מן הבחינה הסיפורית-דרמטית הם שונים מאוד, שכן אחד מערב גורם אחר, שהוא דמות המשנה בדרמה, ואילו השני מערב רק את הדובר.