ביד המקרה

לקראת סוף כיתה ז' נסעתי עם התזמורת של חטיבת הביניים לפארק השעשועים סידֶר פּוֹינְט, היעד המועדף על כל התזמורות בכל חטיבות הביניים במערב התיכון (אני מתארת לעצמי שהוא עדיין היעד המועדף עליהן). הייתה שם רכבת הרים שנמצאה בתוך בניין ונקראה Disaster Transport. התור למתקן התפתל במעלה גרם מדרגות חשוך. חבריי ואני טיפסנו לאטנו, ולפתע, מעבר לאחת הפינות, נתקלנו בערימת כסף עצומה.

הרמנו אותה וספרנו. זה לא היה סכום עגול. אינני זוכרת בדיוק כמה היה שם, אבל לצורך הסיפור, נאמר שמצאנו 134 דולר בדיוק. זה היה סדר הגודל.

צירוף מקרים אינו סתם מאורע המתרחש כנגד הסיכויים. לקטגוריה שאנו מכנים "צירופי מקרים" נכנס מגוון אדיר של חוויות

עוד לא הספקנו לעבור מהתלהבות לאשמה ולנסות להבין לאן עלינו להחזיר את הכסף, כשקבוצת נערים מבוגרים מאיתנו שעמדה לפנינו בתור, חטפה מאיתנו את המזומנים. הנערים טענו שהכסף שלהם. אבל הוא לא היה שלהם – הם ספרו אותו מולנו והחליפו קריאות התפעלות. היינו חבורה של תלמידי חטיבת ביניים מסכנים ומגושמים (באותה שנה נתתי לפוני שלי להתארך. אלה היו ימים קשים). הם היו בטוחים שלא ננסה לעצור אותם, והם צדקו. וזה היה סוף הסיפור.

עד החלק השני:

מעט יותר משנה לאחר מכן השתתפתי במחנה קיץ באוניברסיטת מישיגן סטייט, מין תוכנית לחנונים שבה עושים קורסים כמו גנטיקה בשביל הכיף. ערב אחד, בעודנו יושבים במועדון, מפטפטים ועושים שיעורי בית, שמעתי לפתע נער אחד אומר לחבריו שבשנה שעברה בסידר פוינט הוא איבד מלא כסף.
בחוסר טקט מוחלט התפרצתי לשיחה וחקרתי אותו על המקרה.

האם הוא היה שם במאי, בתאריך שבו אני הייתי שם? כן.
האם הוא איבד את הכסף בתור לרכבת ההרים? כן, האמת שכן.
כמה כסף הוא איבד? 134 דולר בדיוק.
***

בפארק השעשועים סידר פוינט. תצלום: ג'רמי תומפסון

בכל פעם שמתרחש צירוף מקרים, הנטייה המידית שלנו היא לחשוב "מה הסיכוי שזה יקרה?". אבל צירוף מקרים אינו סתם מאורע המתרחש כנגד הסיכויים. לקטגוריה שאנו מכנים "צירופי מקרים" נכנס מגוון אדיר של חוויות, אך איננו מקבצים אותן יחד רק מפאת נדירותן. לכל החוויות האלה מתלווה התחושה שמרקם החיים נקרע. השאלה היא מה מקור התחושה הזו, ומדוע אנו שמים לב לקרעים אחדים, אך לא לאחרים.

יש שיטענו כי אנשים פשוט אינם מבינים הסתברות מהי. במאמר משנת 1989 בשם Methods for Studying Coincidences, כתבו המתמטיקאים פרסי דיאקוניס ופרדריק מוסטלר כי הם שקלו להגדיר צירוף מקרים כ"אירוע נדיר", אך החליטו כי ההגדרה הזאת "רחבה מכדי לאפשר מחקר דקדקני". לכן הם בחרו לכתוב ש"צירוף מקרים הוא רצף מפתיע של אירועים, שנדמה כי הקשר ביניהם הוא בעל משמעות, אף על פי שאין ביניהם תלות סיבתית נראית לעין".

מנקודת מבט סטטיסטית, האירועים האלה אקראיים ואין ביניהם קשר בעל משמעות. הם גם אינם אמורים להפתיע אותנו כל כך כי הם מתרחשים כל הזמן. "אירועים בלתי סבירים הם נפוצים מאוד", כותב הסטטיסטיקאי דייוויד האנד בספרו The Improbability Principle. אבל בני אדם אינם מצטיינים בתפיסה אובייקטיבית של הסתברות.

ראשית, אנשים משתמשים בתווית "צירוף מקרים" בחופשיות. אם תפגשו אדם שנולד באותו תאריך כמוכם, זה יראה כמו צירוף מקרים נחמד, אבל אתם עשויים לקבל אותה תחושה גם אם תפגשו אדם שנולד באותו תאריך כמו אמכם, או כמו חבר קרוב. או אם הוא נולד יום אחד לפניכם או אחריכם. כלומר יש שורה של תאריכי יום הולדת שמעוררים בנו תחושת צירוף מקרים.

אנשים מדרגים את צירופי המקרים שהם חווים כמפתיעים יותר מאשר צירופי המקרים שאחרים חווים. כלומר צירופי מקרים הם כמו חלומות – שלי מעניין יותר משלך

ויש הרבה אנשים על פני כדור הארץ – יותר משבעה מיליארד. לפי חוק המספרים הגדולים באמת, "עם מדגם גדול מספיק, סביר שיקרו כל מיני דברים מדהימים", כותבים דיאקוניס ומוסטלר. אם מספיק אנשים קונים כרטיסים, סביר שמישהו יזכה בלוטו. לזוכה זה יראה כמו אירוע מפתיע ומופלא, אבל עצם העובדה שמישהו זכה לא תפתיע את כל השאר.

גם במסגרת החיים שלכם, המהווים מדגם מצומצם יחסית, יש כל מיני הזדמנויות לצירופי מקרים. כשאתם חושבים על כל האנשים שאתם מכירים וכל המקומות שאתם הולכים אליהם וכל המקומות שהם הולכים אליהם, רוב הסיכויים שתיתקלו במישהו שאתם מכירים, איפשהו, באיזשהו שלב. אבל זה עדיין יראה לכם כמו צירוף מקרים. כשמשהו מפתיע מתרחש, איננו חושבים על כל הפעמים שבהם המאורע הזה היה עשוי להתרחש, אך לא התרחש. וכשאנו מחשיבים מקרים של "כמעט וקרה" כצירופי מקרים (אתם וידידה הייתם באותו מקום, באותו יום, רק לא באותה שעה), מספר צירופי המקרים האפשריים מאמיר לפתע.

כדי להדגים עד כמה אירועים בלתי-סבירים-לכאורה הם נפוצים, מתמטיקאים משתמשים ב"פרדוקס יום ההולדת". השאלה היא כמה אנשים צריכים להיות בחדר לפני שיהיה סיכוי של 50 אחוז שלשניים מהם יש יומולדת באותו תאריך. התשובה היא 23.

"שמעי, כל החבר'ה האלה וימי ההולדת שלהם ממש מרגיזים אותי", אומר ברנרד בייטמן (Beitman), פסיכיאטר, מרצה אורח באוניברסיטת וירג'יניה, ומחבר הספר Connecting with Coincidence. הוא טוען כי האדם הממוצע לא ינסח את השאלה בצורה הזאת. כשמישהו שואל את עצמו "מה הסיכוי" שמשהו יקרה, הוא אינו שואל "מה הסיכוי שצירוף מקרים מסוג זה יקרה למישהו שנמצא כרגע בחדר?", אלא משהו כמו "מה הסיכוי שהדבר הספציפי הזה יקרה לי, כאן ועכשיו?". וכשפונים לתופעות מורכבות יותר מאשר תאריכים של ימי הולדת, כמעט בלתי אפשרי לחשב את הסיכוי.

נכון שהיחס שלנו לצירופי מקרים הוא אגוצנטרי. הפסיכולוגית רוּמה פַלק חקרה ומצאה שאנשים מדרגים את צירופי המקרים שהם חווים כמפתיעים יותר מאשר צירופי המקרים שאחרים חווים. כלומר צירופי מקרים הם כמו חלומות – שלי מעניין יותר משלך.

"מאורע כלשהו הופך לצירוף מקרים רק בעיני המתבונן", אומר דייוויד סְפּיגלהֶלטר (Spiegelhalter) מאוניברסיטת קיימברידג', החוקר תפיסות של סיכון בציבור. אם אירוע נדיר מתרחש ביער ואף אחד אינו נמצא שם ולאף אחד לא אכפת, הרי זה לא באמת צירוף מקרים.
***

אקראיות. תצלום: דמיאן גודול

בטלפון סיפרתי לספיגלהלטר את הסיפור שלי מסידר פוינט – לא עמדתי בפיתוי. תבינו, הוא אספן של צירופי מקרים. יש אפילו רומן מתח בשם The Coincidence Authority ובו דמות של מרצה המבוססת עליו. יש לו אתר שאליו יכולים אנשים לשלוח את צירופי המקרים שלהם, והוא אומר שמאז 2011 הוא קיבל 4,000 או 5,000 סיפורים. למרבה הצער, הוא ועמיתיו לא ניצלו את תיבת האוצר הזאת, בעיקר מפני שקשה לארגן בצורה מובְנה אוסף של סיפורים הכתובים בסגנון חופשי. הם מחפשים מישהו שיכרה נתונים מהמאגר הזה, אך עד כה הם הצליחו לבדוק רק כמה סיפורים נופלים לכל אחת מהקטגוריות שאפשר לבחור בעת ההגשה.

הוא אומר שהוא מקטלג את שלי כ"מציאת קשר לאדם שנתקלת בו". "אבל זה סוג שונה מאוד של קשר", הוא אומר, "לא כמו לגור באותו בית, או משהו כזה. וזה קשר חזק מאוד, הרי לא סתם הייתם באותו פארק שעשועים. אני מת על זה. ואת זוכרת את זה למרות שזה קרה כבר מזמן".

והדבר המדהים ביותר אינו שמצאתי כסף ששייך למישהו ואז הייתי יחד איתו באותו חדר שנה לאחר מכן, אלא עצם העובדה שגיליתי שאנחנו נמצאים באותו חדר. מה אם הוא לא היה מדבר על זה באותו יום? "ואולי לא היית שומעת אותו אם היית עומדת קצת רחוק יותר", אומר ספיגלהלטר. "וגם אז, צירוף המקרים עדיין היה מתרחש. היית עומדת שם במרחק כמה מטרים מאדם שאיבד את כספו. במובן מסוים, פיזי, צירוף המקרים עדיין היה מתרחש. אבל צירוף המקרים האמיתי קרה רק מפני שהקשבת לו והבנת על מה הוא מדבר. זאת הסיבה שהדבר המדהים באמת אינו עצם ההתרחשות, אלא העובדה שאנו שמים לב לכך שצירופי המקרים האלה מתרחשים".

"זאת התיאוריה הגדולה שלי לגבי צירופי מקרים", הוא ממשיך, "זאת הסיבה שהם קורים לסוגים מסוימים של טיפוסים".

בייטמן מצא קשר בין צירופי מקרים לתכונות אישיות מסוימות. אנשים שמגדירים את עצמם כדתיים או רוחניים, אנשים בעלי נטייה להתייחס אל עצמם (כלומר מי שקושר מידע מהעולם החיצוני אל עצמו), ואנשים בעלי נטייה לחיפוש משמעות – כל הטיפוסים האלה מועדים לחוות צירופי מקרים. נוסף לכך, כאשר אנו עצובים, כועסים או חרדים מאוד, גובר הסיכוי שנחווה צירופי מקרים.

"צירופי מקרים אף פעם אינם קורים לי, כי אני אף פעם לא שם לב לשום דבר", אומר ספיגלהלטר. "אני אף פעם לא מדבר עם אנשים ברכבת. אם אני נתקל באדם זר, אינני מנסה למצוא ביננו קשר. ככה זה אנגלים".

בייטמן, מצדו, אומר שהחיים שלו עמוסים בצירופי מקרים. הוא מספר לי שבגיל שמונה או תשע איבד את הכלב שלו. הוא הלך לתחנת המשטרה ושאל אם הם ראו אותו, אך לשווא. ואז, "בכיתי הרבה וטעיתי בדרך הביתה, ופתאום מצאתי את הכלב... התחלתי [לחקור צירופי מקרים] כי אמרתי לעצמי: היי, ברני, מה קורה פה?".

בייטמן טוען כי כאשר חוקרים צירופי מקרים, לא די להתמקד בהסתברות. אמנם סטטיסטיקאים יכולים לתאר מה קורה, אך הם מסוגלים להסביר זאת רק במונחים של סיכויים. "אני יודע שמשהו נוסף קורה כאן, משהו שאיננו שמים לב אליו", הוא אומר. "אקראיות אינה הסבר מספק בעיניי".

אקראיות לא הייתה הסבר מספק גם בעיני הפסיכיאטר השוויצרי קרל גוסטב יונג. לכן הוא המציא הסבר חלופי. הוא אמר כי צירופי מקרים הם אירועים הרי משמעות שאי אפשר להסביר באמצעות סיבה ותוצאה. אך הוא חשב שפועל כאן כוח נוסף, שאינו סיבתיות, אשר מסביר את צירופי המקרים. לכוח הזה הוא קרא "סינכרוניוּת", ובספרו משנת 1952 הוא מגדיר אותו כ"עיקרון מקשר א-סיבתי".

צירופי מקרים הרי משמעות נולדים מכוח הסינכרוניות. אפשר לקשר אותם לרעיון נוסף של יונג – "אוּנוּס מוּנדוּס" (unus mundus), או "עולם אחד". תיאוריית "אונוס מונדוס" אומרת שלמציאות יש סדר יסודי, מבנה יסודי, רשת שמקשרת כל דבר וכל אחד.

יונג חשב שהסינכרוניות מסבירה מגוון תופעות, לא רק צירופי מקרים אלא גם תפיסה על-חושית, טלפתיה ורוחות רפאים. ועד היום מחקרים מראים כי הסיכוי שאנשים אשר חווים צירופי מקרים רבים יאמינו בתופעות על-טבעיות, גדול מהסיכוי שאנשים אחרים יאמינו בהן.

זאת הבעיה עם הניסיון למצוא הסבר עמוק יותר מאשר אקראיות לצירופי מקרים – הוא עלול לסטות במהירות אל העל-טבעי.
***
בייטמן, כמו ספיגלהלטר, מתעניין בקטלוג ותיוג סוגים שונים של צירופי מקרים. מטרתו היא ליצור מערכת קטגוריות, "כמו בוטנאי בתחילת דרכו של התחום", הוא אומר. אבל הקטגוריות שלו יהיו כוללניות יחסית. הן יכילו לא רק דברים שקורים בעולם, אלא גם מחשבות ותחושות. בשיחתנו הוא הציג בפניי שלוש קטגוריות רחבות של צירופי מקרים – אינטראקציות בין סביבה לסביבה, בין נפש לסביבה ובין נפש לנפש.

אינטראקציות בין סביבה לסביבה הן פשוטות. אלה צירופי מקרים שניתן להבחין בהם אובייקטיבית. דבר מה, או שורה של דברים, מתרחשים בעולם הפיזי. אתם בבר במרוקו, וחבר ותיק מפריז שלא ראיתם שנים מופיע שם לפתע. אני מצאתי כסף, ושנה לאחר מכן נתקלתי באדם שאיבד אותו.

אחות בשם ויולט ג'סופ עבדה כדיילת בחברת הספנות "וייט סטאר ליין" ושרדה שלוש התנגשויות קשות. היא הייתה על סיפון האולימפיק כשזו התנגשה ב-HMS Hawke ב-1911. ב-1912 היא הייתה בהתנגשות הידועה ביותר: הטיטאניק. וארבע שנים לאחר מכן הייתה ג'סופ על סיפון הבריטאניק כשזו שקעה גם כן, אף על פי שנעשו בה לכאורה שדרוגים בעקבות האסון שקרה לאחותה. והיא שרדה. אפשר לומר שזו אינטראקציה של סביבה-סביבה-סביבה.

הספינה HMS Hawke. תצלום: ויקיפדיה

צירופי מקרים של נפש לסביבה קשורים לתחושות מוקדמות. לדוגמה, אתם חושבים על חבר ולפתע הוא מתקשר. אך אלא אם כתבתם באותו רגע "אני חושב על האדם הזה והזה" ומציינים את השעה המדויקת רגע לפני שהוא מתקשר, צירוף המקרים נותר בגדר חוויה אישית מגניבה ותו לא. אי אפשר למדוד אותו. "אסרנו על תחושות מוקדמות באתר שלנו", אומר ספיגלהלטר. "הרי, איפה ההוכחה? כל אחד יכול לומר כל דבר".

סוג נוסף של אינטראקציה בין נפש לסביבה מתרחש כאשר אתם לומדים מילה חדשה ופתאום נתקלים בה כל הזמן. או כשנתקע לכם שיר בראש ואז אתם שומעים אותו בכל מקום, או כשאתם שואלים את עצמכם שאלה כלשהי ואז נתקלים בכתבה המסבירה אותה. כאילו שהדברים המעסיקים אותנו זולגים אל העולם שסביבנו. אבל על אף שאלה מאורעות קסומים, יש לזכור שהמוטיבים של חיינו אינם נוצרים על-ידי העולם הסובב אותנו, אלא על-ידינו, על-ידי תשומת הלב שלנו.

ארנולד זוויקי, מרצה לבלשנות מסטנפורד, מכנה את האפקט הזה בשם "אשליית השכיחות". אין לבלבל בינו לבין תחושה מוקדמת. העניין הוא שברגע ששמתם לב למשהו, המוח שלכם מוכוון לשים לב אליו שוב בפעם הבאה שתתקלו בו. מילה או קונספט שהכרתם לראשונה לפני רגע מקבלים נפח גדול יותר – אולי נתקלתם בהם מאות פעמים בעבר, אבל לא שמתם לב. כעת, כשאתם ממוקדים בהם, סביר יותר שתשימו לב אליהם בפעם הבאה שהם יחלפו על פניכם.

הקטגוריה האחרונה, אינטראקציות נפש לנפש, עוסקת באירועים מיסטיים לחלוטין. דוגמה אחת לכך היא simulpathity, מונח שבייטמן טבע כדי לתאר מצב שבו אתם מרגישים את כאבו או תחושותיו של אדם אחר הנמצא במרחק רב. יש לו עניין אישי בסוג זה של צירופי מקרים.

"בסן פרנסיסקו, ב-26 בפברואר, 1973, עמדתי ליד הכיור והתחלתי להיחנק בפתאומיות", הוא אמר והבהיר, "באותו רגע לא היה בגרון שלי שום דבר, למיטב ידיעתי".

"השעה הייתה בערך 11 בסן פרנסיסקו. למחרת התקשר אלי אחי ואמר שאבי נפטר בשתיים בלילה בווילמינגטון, דלאוור, כלומר ב-11 לפי שעון סן פרנסיסקו. הוא מת לאחר שנחנק מדם בגרון שלו. זאת הייתה חוויה דרמטית עבורי, ולכן התחלתי לבדוק אם גם אחרים עברו דברים כאלה. גיליתי שלהרבה אנשים היו חוויות דומות".
***

כאן אנחנו מתחילים לחרוג מגבולות המדע ולפלוש אל ממלכת האמונה. צירופי מקרים מסוגלים לחבר בין העולמות האלה. לאנשים יש חוויות מפתיעות ועמוקות, ולעתים הם יוצקים בהן משמעות.

ייתכן שבראייה אמפירית מוטב שנותיר את צירופי המקרים כהתרחשות מוזרה ותו לא, אך לא יהיה הוגן לומר שאנשים אשר יוצקים משמעות בצירופי מקרים הם אירציונליים. התהליך שבאמצעותו אנו שמים לב לצירופי מקרים הוא "חלק מארכיטקטורה קוגניטיבית כללית שנועדה לעזור לנו להבין את העולם", אומר מגדה אוסמן (Osman), מרצה לפסיכולוגיה ניסויית באוניברסיטת קווין מארי בלונדון. זה אותו תהליך רציונלי שבו אנו משתמשים כדי להבין מהן סיבה ותוצאה. זוהי אחת הדרכים להסביר באופן מדעי כיצד צירופי מקרים מתרחשים – הם תוצרי לוואי של מערכת יצירת המשמעות של המוח.

אנשים אוהבים דפוסים. אנחנו מחפשים אותם בכל מקום, וכשאנו מזהים ומנתחים אותם קל לנו יותר להבין את העולם, ובמידה מועטה אף לשלוט בו. אם בכל פעם שאתם מרימים מתג נדלקת מנורה בצדו השני של החדר, אתם לומדים שהמתג שולט במנורה.

אוסמן אומרת כי כאשר אנו מזהים דפוס בצירוף מקרים, "אין שום סיכוי שנאמר, 'כן, זה בטוח היה אירוע מקרי', או 'פעל כאן מנגנון סיבתי מובהק', כי כדי שנהיה מסוגלים לומר את הדברים האלה עלינו להכיר את העולם באופן מושלם.

מה שאנחנו כן עושים במקרים כאלה הוא לשאול אם סביר יותר שהאירוע הוא תוצאה של יד הגורל, או דווקא של משהו אחר. אם יד הגורל מנצחת, אנחנו עוברים הלאה. אחרת יש לנו השערה חדשה לגבי אופן פעולתו של העולם.

קחו לדוגמה מקרה של שני תאומים שאומצו על-ידי משפחות שונות בגיל ארבעה שבועות בלבד. כשהם התאחדו בהמשך התגלו בחייהם, איך לומר, קווי דמיון מסוימים. שניהם קיבלו את השם ג'יימס, שניהם היו נשואים לנשים בשם בטי והתגרשו מנשים בשם לינדה. בנו הבכור של האחד היה ג'יימס אלן (Alan) ושל האחר היה ג'יימס אלן (Allan). לשניהם היו אחים מאמצים בשם לארי וכלבים בשם טוֹי. שניהם סבלו מכאבי ראש הנובעים ממתח, ושניהם היו בחופשות בפלורידה, מרחק כמה עשרות מטרים זה מזה.

האחים מירנס, תאומים זהים. תצלום: בריאן טומלינסון. www.binaryme.co.uk

אפשר לשער כי כוחה של הגנטיקה גדול כל כך, עד שאפילו כשמפרידים בין תאומים זהים, חייהם מתגלגלים באותה צורה. ובכן, התאומים הנ"ל היו חלק ממחקר של אוניברסיטת מינסוטה שעסק בתאומים שגודלו בנפרד ובחן בדיוק את ההשערה הזאת - אם כי החוקרים לא טענו כי יש גֶן מסוים שיגרום למישהו להימשך לנשים בשם בטי, או לאמץ כלב בשם טוי.

יש תועלת בהסקת מסקנות על-פי דפוסים גם כשהדפוס אינו עקבי לחלוטין. ראו לדוגמה את נושא רכישת השפה. לא יהיה בסביבה כלב, ואפילו לא תמונה של כלב, בכל פעם שילד ישמע את המילה "כלב". אבל אם אביו מצביע על הכלב המשפחתי מספיק פעמים כשהוא אומר את המילה, הילד ילמד בסופו של דבר מה משמעותה.

"לילדים קטנים יש סיבה לחבב תיאוריות קונספירציה, הרי העולם שלהם מנוהל על-ידי ארגון עלום וכל-יכול המתאפיין בתקשורת סודית וכוחות מסתוריים – עולם של מבוגרים הפועלים לפי מערכת חוקים שילדים לומדים אט אט עם הגיל", כותבים חוקרי הקוגניציה תומס גריפיתס וג'ושוע טננבאום במחקר מ-2006 העוסק בצירופי מקרים.

את היכולת להסיק מסקנות על-פי דפוסים אנחנו משמרים גם לאחר שהתבגרנו והבנו את מרבית הדפוסים הפשוטים של העולם. היא עדיין יכולה להיות יעילה מאוד, בייחוד עבור מדענים שעובדים על שאלות בלתי פתורות, אך רוב המבוגרים שייתקלו סתם כך בקישור מקרי ובלתי מוכר, לא ימהרו להסיק מסקנות. הם יאמרו שזה "סתם צירוף מקרים".

לעומת זאת, כשאדם המאמין בתפיסה על-חושית חושב על ידידה רגע לפני שהיא מתקשרת אליו, זה לאו דווקא יראה לו כצירוף מקרים. הוא עשוי לחשוב שמדובר בהוכחה לאמונות הקיימות שלו. אותו דבר נכון גם לאדם שמאמין כי אלוהים מתערב בחייהם של בני אדם – מפגש מקרי עם מאהב מהעבר עשוי להיראות להם כסימן מאלוהים, לא כצירוף מקרים.

"זאת בעצם שאלה לגבי מערכת האמונות שלך, איך את חושבת שהמציאות עובדת", אומר בייטמן. "האם את אדם שמאמין ביקום אקראי, או שמא את מאמינה שמתחולל כאן משהו שצריך לשים לב אליו? אם נְדַמֶה לעצמנו רצף של הסברים, הרי שבקצה השמאלי נמצאת האקראיות, ובקצה הימני נמצא אלוהים. באמצע נמצא ברני בייטמן הקטן שעשה משהו, אבל הוא לא יודע בדיוק איך".

את האזור האמצעי הזה מכנה גריפיתס בשם "צירופי מקרים חשודים".

"מבחינתי זה מאפיין מהותי של צירופי מקרים – הם צריכים להיות בתחום הזה שבין הידיעה הוודאית שדבר מה הוא כוזב לבין הידיעה הוודאית שהוא נכון", הוא אומר. אם אדם חווה מספיק צירופי מקרים חשודים מסוג מסוים, האי-ודאות שלו עשויה להפוך לאמונה. אנשים יכולים להגיע כך לתגליות מדעיות – "הממ, נראה לי שכל חולי הכולרה האלה שואבים מים מאותה באר – או דווקא לפתח אמונות תפלות – "בכל פעם שאני גורב גרביים בצבעים שונים, הולך לי טוב במבחן".

אבל אנחנו עשויים להישאר באזור הביניים הזה במשך זמן רב – כלומר לחשוד בלי להיות בטוחים. התופעה הזאת ניכרת יותר מכול בצירופי מקרים שנראים לנו כראיה למין עיקרון סמוי המארגן את המציאות, בין שמדובר בסינכרוניות ובין שמדובר במין רשת-נוסח-דייוויד-מיטשל המקשרת בין כל הדברים בעולם ומגדירה את הדפוסים של חיינו. נדמה כי קשרים הרי משמעות מתרחשים "מסיבה מסוימת", גם אם הסיבה הזאת חמקמקה. או כפי שאומר בייטמן, "צירופי מקרים רומזים לנו שמשהו מסתורי קורה לנו מתחת לאף".

אני מניחה שאף אחד לא מסוגל להוכיח שמשהו מסתורי כזה לא קיים, אבל בהחלט אי אפשר להוכיח שהוא כן קיים. וכך נותרנו בלי שום מסקנה משמעותית. המקום שבו אתם עומדים על רצף ההסברים מעיד עליכם יותר מאשר על המציאות.
***

בספרו, The Improbability Principle, דייוויד האנד מצטט דו"ח של האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית משנת 1988. הדו"ח קובע כי "ממחקרים שנערכו ב-130 השנים האחרונות לא עולה שום צידוק מדעי לקיומן של תופעות פאראפסיכולוגיות".
"130 שנים!" כותב האנד. העובדה שאנשים ממשיכים לנסות למצוא הוכחות לקיומן של תופעות על-טבעיות היא "עדות מכרעת לכך שכוחה של התקווה רב מכוחו של הניסיון".

אך אני איני מסכימה. ייתכן שהרצון לחקור את העל-טבעי נובע בחלקו מן התקווה שנצליח למצוא משהו במקום שבו אף אחד לא מצא דבר עד כה. אבל נראה לי שאצל אנשים רבים חוויות הן אבני היסוד של האמונה בעל-טבעי, או בכוח יסודי שמארגן את המציאות. גם אם האנשים האלה אינם מבצעים מחקר מדעי רשמי, הרי שהם מחפשים הסברים לחוויות שלהם. ותבנית מסתורית כלשהי היא הסבר מפתה הרבה יותר מאשר יד המקרה.

המקום שבו אנו עומדים על רצף המקרה-מבנה תלוי גם באופן שבו אנו מגדירים "מקרה" מלכתחילה. מחקרים מראים כי אנשים אינם טובים בייצור רצף אקראי של מספרים, אך אנשים שמאמינים בתפיסה על-חושית הם הגרועים מכול. יש להם נטייה לחשוב שחזרות ברצף אינן אקראיות – שהסיכוי להשיג רצף של "עץ, עץ, עץ, עץ, פלי" בהטלות מטבע אקראיות קטן יותר מהסיכוי להשיג רצף של "עץ, פלי, עץ, פלי, עץ", אף שמבחינה הסתברותית הסיכוי שווה.

אז הפסיכולוגיה מסבירה לנו כיצד ומדוע אנו מבחינים בצירופי מקרים, ומדוע אנו רוצים ליצוק בהם משמעות. וההסתברות מסבירה מדוע נדמה לנו שהם מתרחשים בתכיפות גבוהה כל כך. אך כדי להסביר מדוע צירוף מקרים מסוים התרחש, עלינו להתיר סבך צפוף של החלטות, נסיבות ואירועים, וגם אם נצליח להתיר אותו, לא נלמד ממנו דבר על צירופי מקרים אחרים.

המסקנה הזאת תסכלה את יונג. "נדמה שכדי לתפוס את האירועים הייחודיים או הנדירים האלה, עלינו להסתמך על תיאורים חד-פעמיים 'ייחודיים' לא פחות", הוא כותב, מיואש מהיעדרה של תיאוריה מדעית מאוחדת שתסביר את כל ההתרחשויות המוזרות האלה. "מצב זה מייצר אוסף כאוטי של מקרים משונים, המזכיר ארונות תצוגה ישנים של חוקרי טבע, שבהם אנו מוצאים זה בצד זה מאובנים ומפלצות אנטומיות בבקבוקים, קרנות של חדי-קרן, שורש דוּדא שנראה כמו אדם ובתולת ים מיובשת".

כוונתו של יונג היא לתאר בפנינו מצב בלתי רצוי (לבטח יש לעשות סדר בארון התצוגה!), אבל אני דווקא נהנית לחשוב על ארון מלא בצירופי מקרים שונים ומשונים שלא ידענו איפה עוד לאחסן. אולי היינו מעדיפים מעט יותר סדר, אבל נראה שאנחנו תקועים עם "אוסף כאוטי של מקרים משונים".

ג'ולי בק מסקרת את נושא הבריאות בכתב העת אטלנטיק.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2016 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון