מבין שלל הלקחים שמלמדת אותנו ההיסטוריה האנושית, מעטים בלבד אפשר לראות כאילו הם חוקים קשיחים. הנה אחד מהם: לבבות שלווים הם תוצאה של תפוקה עשירה.
אנו חיים בעידן של תפוקה דלה. הכלכלה העולמית קפאה על שמריה, ושלוש הכלכלות החזקות בעולם – ארצות הברית, בריטניה ויפן – הן נושאות דגל הקיפאון. היבולים אינם דלים בגלל שריפות או שטפונות. הם דלים כי מנהיגי האנושות פשוט לא זרעו די זרעים בעונה הנכונה.
בשלב זה הסיבות כבר אינן חשובות במיוחד. הדבר החשוב הוא שעידן של תוצרים דלים עתיד להפוך לעידן של אכזריות גסה.
אם רק נתחיל לחפש, נזהה את ניצניה האפלים של האכזריות בכל מקום. על גבי הצגים אנו מתעמרים באנשים שלעולם לא נפגוש, והם מתעמרים בנו. במקומות העבודה רודים בנו באופן שיטתי זה זמן רב, וכעת אנו זוכים ליחס דומה גם בשעות הפנאי. התרבות הופכת קולנית ואפלה יותר ויותר. נורמות של התנהגות שוקעות ונעלמות. דמגוגים מלהגים ומתרברבים וצוברים עוד ועוד כוח ברחבי העולם. החבָרוֹת האנושיות תוקפות את עצמן, ובקרוב לבטח יתחילו לתקוף זו את זו.
אך איני מעוניין לכתוב כאן קינה. הבה נבחן מספר השלכות נוספות.
האכזריות הגסה שאנו מחצינים אינה אלא האכזריות שגועשת בתוכנו. אמנם אנו מפנים אותה כלפי אחרים, אך בראש ובראשונה אנו בזים לעצמנו, זועמים על עצמנו. כך היה תמיד. המתעלל הוא האומלל. הקורבן של היום הוא מי שיתקוף באלימות מחר.
וגם ההפך נכון. כשאנו שוללים צלם אנוש מאחרים, אנו עצמנו מאבדים צלם אנוש. כשאנו מתאכזרים לאחרים, אנו מתאכזרים לעצמנו. טיהור החברות שלנו מזרים לא יניב לנו שקט, כפי שזיכוך נפשותינו לא יניב לנו אושר. ולא מכיוון שנרגיש אשמים – אולי בסוף האשמה תיעלם. אלא מכיוון שכדי לבצע את המעשים האכזריים שאמורים כביכול להשביע את תאבוננו לנקמה, צדק וזעם, עלינו לפתח אדישות. אם ברצוננו להתאכזר, עלינו לרדד את עצמנו ולהפוך למכשירים, לכלי נשק, להפוך לאכזריות עצמה. ואם נהפוך לאכזריות, לא יישאר לנו כל סיכוי לחיות חיים מלאים ומספקים.
בסופו של דבר האכזריות רק תגזול מאיתנו את מה שאנחנו רוצים באמת: לא תפוקה, אלא תכלית. חיי משמעות, אושר ותכלית, חיים ברוכי חסד והגשמה עצמית.
בקרוב יצעדו הטורפים בקרבנו. ואולי חדי העין יראו אותם מתקרבים מבעוד מועד.
אם כך על כל אחת ואחד מאיתנו לזכור: האכזריות הגסה נראית כמתנה, כשחרור, כישועה, אך מחירה כבד. את המחיר הזה איננו משלמים רק באשמה ובבושה, בחרטה ובייסורי מצפון. המחיר הוא האנשים שהיינו עשויים להיות לוּ היינו בוחרים ברחמים, במחילה, באהבה ובחסד.
השאלה שניצבת בפנינו כיום היא אותה שאלה שניצבה בפנינו מאז ומתמיד. אֵילו אנשים אנו רוצים להיות? האכזרי הוא הטוטאלי. אך האנושי הוא ההפך: לא הטוטאלי, לא האבסולוטי, אלא האינדיבידואלי.
עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון
תגובות פייסבוק
איך רושמים לכתוב?
מתח ברור מתקיים בעברית של זמננו בין "לכתוב" ו"לרשום". ראשית, ברור כי המתח הוא ענייני, כלומר מתקיים במישור הלשוני, שכן שני הפעלים משמשים, ויש ביניהם שיתוף תחומים, מעין "תחרות" שניכרת לעינו של המתבונן מהצד. מתי משתמשים באחד ומתי באחר? כלומר, מתי דוברי השפה העברית העכשווית מעדיפים את הפועל "לכתוב" ומתי את "לרשום"?
והמתח אינו לשוני בלבד, אינו רק עניין של בירור חלוקה של תחומים בין שני פריטים בשפה. מדובר גם במתח אסתטי, אפילו תרבותי. האם "לרשום" כובש את כל התחום שהיה שמור פעם ל"לכתוב"? האם "לכתוב" בדרך החוצה? האם הוא ישרוד על שטח קטן, מצומצם להקשרים מוגבלים מאוד ותו-לא? ובתוך כל התהיות והדרמה – רבים מתעוררים להגיב, לא פעם בכעס, בתלונה, על דוברים שמשתמשים ב"לרשום" בהקשרים שבעבר, אולי מזה דורות, היו שמורים ללא ספק ל"לכתוב".
השטח, אפשר לומר, בוער, בהחלט בוער. בכתבה טלוויזיונית שגם הועלתה ל"יוטיוב", הכדורסלן דני אבדיה, צבר הדובר עברית רגילה מאוד, לא עשירה, מייצגת בעליל את בני גילו, אומר לכתב השואל אותו על יחסיו עם אביו, איש תובעני, לא קל, בהחלט לא רגיל: "כן, אני גם רשמתי... אני גם רוצה לרשום על זה עכשיו שיר ראפ כזה בעברית", ומיד משפיל את עיניו אל השולחן בבית הקפה ומתחיל לדקלם. מיד לאחר מכן הקריין מסביר לנו: "האבא הלא רגיל שהוא כתב עליו בשיר הוא כמובן זופי, שהיה כוכב כדורסל בפני עצמו..."
לא קשה למצוא שלל דוגמאות לשימוש ב"לרשום" במקום שרבים מאיתנו רגילים, ואף מתעקשים, לעשות שימוש ב"לכתוב". "איך רושמים...?" שואל מישהו, ומבקש למעשה לדעת כתיב של מילה. "למה רשמת לי שתגיע מחר ובסוף לא הופעת?", מלינה מישהי אחרת, ומתכוונת לכך שבן שיחה כתב לה הודעה בטלפון הנייד.
אכן, רבים מאיתנו רגילים לחלוקה די ברורה בין "לרשום" ו"לכתוב". על פי החלוקה הזו, "לרשום", פרט לציון פעולה בתחום הציור, כלומר ציור בפחם או בעיפרון, מציין ציור של אותיות, עריכה של רשימת פריטים, תיעוד שתוכנו נקודתי וקצרצר, העברת מידע מוגבל למדיום כתוב וכדומה. "לכתוב", לעומת זאת, פרט לציון המיומנות עצמה, כלומר ידיעת כתוב, מתייחס ליצירה של תוכן כתוב מהסוג הרחב, הארוך והמורכב יותר, להקמה של מארג טקסטואלי של משמעות, הרבה מעבר לביצוע טכני של אותיות או לתיעוד של פריטים. "רשמת את המספר של המכונית שדפקה את המכונית של השכן?", אומר דובר עברית ומתכוון לתיעוד מספר לוחית הרישוי של העבריין, כך שיוכל לשמש לצורך תלונה או תביעה. אך כשמדובר באוטוביוגרפיה, מקובל להשתמש ב"לכתוב".
וזה בדיוק הגבול שנפרץ בדור האחרון. פתאום דוברים רבים מדברים על "מה שרשום בספר", ועל מה שהסופר "רשם". כך נוצר הרושם הגובר ש"לרשום" דוחק את "לכתוב" כפי ש"לסיים" דחק את "לגמור" והותיר לו כמעט רק את ההקשר הנוגע לאורגזמה. האם אנו בפני מצב דומה? את העתיד אין לחזות, גם לא בתחום השינויים בלשון. בינתיים, החשד אינו נראה מופרך, גם לאור הדוגמה שהבאתי כאן מהכתבה על דני אבדיה: כשהבחור מדבר, הוא משתמש ב"לרשום" במובן של "לכתוב", אך פס הקול של הכתבה שומר על "לכתוב" לציון פעולת החיבור של שיר הראפ. כלומר, בינתיים, העברית היותר רשמית, השולחת מבט של נאמנות לנורמטיביות הישנה (ונורמטיביות היא תמיד קצת יותר ישנה מהמציאות) – משמרת את "לכתוב", במה שמסתבר כהגנה על תחומו של הפועל הוותיק, גם אם ההגנה הזו אינה מודעת.
יתכן ש"לרשום" ישתלט על המרחב עד כדי כך שהוא אפילו ידחק את "לרשום" הנוגע לציור, כך שפעולת הרישום בפחם וכו' תיקרא "לצייר", גם אם הדבר יעורר מורת רוח ומרמור. כי כאן אנו מגיעים להיבט נוסף, חשוב, בכל העניין: שאלת הטעם. כשאנו מתעדים תופעות בלשון, האובייקטיביות, האמפיריות, הן חובה, שהרי התופעות מתקיימות בין אם נרצה ובין אם לאו. אך כדוברי השפה שמורה לנו הזכות לא לאהוב תופעה, וגם להצטער על אובדן הבחנות ודקויות. אם "לרשום" משתלט על המרחב הסמנטי של "לכתוב" ואולי אפילו על חלק מהמרחב של "לצייר", העברית החיה נעשית מעט דלה יותר, גסה יותר, לפחות במובן הנוגע לעידון הגוונים שבה. לא כל התהליכים נעים באותו הכיוון, ולצד אובדן דקויות יש תהליכים של היווצרות דקויות חדשות או של ביצור דקויות קיימות. הכול ממתין לתיאור שיטתי, כמו בטבע הביולוגי, שגם בו יש ריחות לא נעימים, צלילים צורמים ומיני הכחדות מצערות.
כשהמוסר עולה על הפסים
APS Observerמה ההבדל בבחירות המוסריות שלנו כשהן נעשות בתאוריה, לעומת מצבי אמת בחיים...
X 3 דקות
הלב נפתח באוזן נכונה
מ.מ. אואןלהקשיב היטב אינו רק חסד שלנו כלפי אחרים, אלא גם מתנה לעצמנו...
X 20 דקות