רוקד לכל הבנות

הזכרים מתקשטים ומפזזים, הנקבות בוחרות את היפים ביותר. אבל מדוע? מחקרים חדשים יורדים לעומק התא ולראשית החיים בחיפוש אחר הסבר
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

רוב חייו שנא צ'רלס דרווין טווסים. הבעיה לא הייתה הקולות המרגיזים שלהם – שילוב צורמני בין צחוק לצרחות. עם זה לא הייתה לו בעיה. היו אלה זנבותיהם שהדירו שינה מעיניו. ב-1860 הוא כתב לחבר כי בכל פעם שהוא מביט בנוצות המגונדרות שלהם מתעוררת בו בחילה. למה? כי הוא אינו מצליח להסביר אותן. הזנב הראוותני, שגווניו טורקיז, כחול וחום ואורכו גדול פי כמה מאורך גופו של הטווס, היה עלבון לתיאוריית הברירה הטבעית שלו, המתבססת על יעילות וניפוי של רהב מיותר.

בעלי חיים צריכים גם לקיים יחסי מין. ברוב המקרים נקבות משקיעות משאבים רבים יותר מאשר זכרים בהבאת צאצאים לעולם ובטיפול בהם, לכן סביר שהן ינקטו יוזמה בכל הקשור למציאת בני זוג לרבייה.

לא זו בלבד שמניפת נוצות כזו גובה מבעליה מחיר מטבולי כבד, אלא שהיא גלויה לכל טורף המחפש ארוחה מהירה. דרווין לא הבין איך ייתכן שיופי הרסני כזה יתפתח לצד כל הטורפים, הפתוגנים והמחלות שיצורים חיים נדרשים להתמודד עמם. למה שבעל חיים יקשה על עצמו כל כך? למה לו להגדיל כל כך את סיכוייו למות? בסופו של דבר, ב-1871, הוא מצא תשובה אפשרית. בחלק השני של ספרו "מוצא האדם" הוא מסביר שהחיים אינם מאבק הישרדותי ותו לא. בעלי חיים צריכים גם לקיים יחסי מין. ומכיוון שברוב המקרים נקבות משקיעות משאבים רבים יותר מאשר זכרים בהבאת צאצאים לעולם ובטיפול בהם, סביר יותר שהן אלה שינקטו יוזמה בכל הקשור למציאת בני זוג לרבייה. כפי שכתב דרווין: "לא מדובר במאבק קיומי, אלא במאבק בין הזכרים המנסים לקנות להם חזקה על הנקבות".

טווס עם זנב פתוח

טווס בתפארתו. תצלום: מייק בוזוול

נקבות בוחרות בני זוג במגוון צורות. בקרב מינים מסוימים הזכרים המחזרים נלחמים זה בזה, וההחלטה מתקבלת בשבילן. אך בקרב מינים רבים אחרים הזכרים זוכים בבנות זוג באמצעות התקשטות ומפגני חיזור. הנקבות בוחרות את הזכרים בעלי המראה והגינונים המרשימים ביותר, ולכן התכונות הנבררות האלה השתכללו לאורך אלפי שנים. לא רק החלשים מתקשים בטבע, אלא גם המכוערים. מתחת למים, דגים זכרים מפלרטטים באמצעות סנפירים גביים מאורכים. באוויר, פרפרים זכרים מתהדרים בגוונים ססגוניים. אפילו הדינוזאורים לא הסתפקו בלחימה: הטְריצֶרטוֹפּס, לדוגמה, הוא דינוזאור מפורסם הידוע בשלוש הקרניים שעל פניו. מחקרים מראים כי "צווארון" העצם הגדול שלו, שנחשב במשך זמן רב לכלי שנועד להגן עליו מפני טורפים, היה למעשה כלי לפיתוי.

הנקבות בוחרות את הזכרים בעלי המראה והגינונים המרשימים ביותר, ולכן התכונות הנבררות האלה השתכללו לאורך אלפי שנים. לא רק החלשים מתקשים בטבע, אלא גם המכוערים.

הזכרים הפתייניים ביותר הם צאצאיהם המודרניים עטויי הנוצות של הדינוזאורים. כפי שציין דרווין, האסתטיקה של הציפורים היא המורכבת ביותר מבין כל קבוצות בעלי החיים: "הן מקושטות בכל מיני כרבולות, בליטות, קרניים, שקים נפוחים, ציציות ונוצות ארוכות המזדקרות בחן מכל חלקי גופן". והזכרים האלה אינם מסתפקים במפגנים גופניים. ציפורי גן העדן המרהיבות – קבוצה של 42 מינים מיערות הגשם של גינאה החדשה – מבצעות גם טקסי חיזור בעלי כוריאוגרפיה מרשימה. באוסטרליה, ציפורים ממשפחת הסוכיים בונות גנים מחפצים שהן ליקטו וקטלגו לפי צבע, מרקם וצורה. ציפורי שיר, מצדן, שרות למען האהבה.

אם ברצונכם להבין מדוע זכרים מתגנדרים, מוטב שתתמקדו בציפורים. ונותרו עוד דברים רבים לחקור ולגלות כיוון שדרווין רק התחיל במלאכה. הוא מעולם לא נתן תשובה מלאה לשאלה שהוא עצמו העלה לגבי חשיבותם של מפגני כשירות מינית. כשטווסה בוחרת טווס בעל מניפת נוצות יפהפייה, במה בדיוק היא בוחרת? מה הטווס מציג בפניה?

אף אחת מהתיאוריות אינה מסבירה את הקשר בין התגנדרות זכרית להעדפה נקבית באופן גורף שמתאים לכל המינים בטבע.

תיאוריות רבות מנסות להסביר את התופעה הזאת מאז ראשית המאה ה-20: אולי הזכרים מאותתים על יכולתם למצוא מזון, או על כושר ההתנגדות שלהם לטפילים, או על איכות הגנים המצוינת שלהם. כל ההסברים האלה נשמעים הגיוניים ברמה האינטואיטיבית כיוון שהם מאפשרים לנקבות לברור בין מחזרים חסונים וחולניים. לכל ההסברים האלה יש ניסויים שמגבים אותם. כל אחד מהם מתאים במיוחד למינים או קבוצות מסוימות של בעלי חיים. אבל אף אחת מהתיאוריות האלה אינה מסבירה את הקשר בין התגנדרות זכרית להעדפה נקבית באופן גורף שמתאים לכל המינים בטבע.

ב-2010 היה ג'ף היל (Hill), ביולוג אבולוציוני מאוניברסיטת אובּרן באלבמה, אחד מאותם חוקרים שניסו ללא הצלחה למצוא את פתרון אוניברסלי לתעלומת הראוותנות הזכרית. במהלך 20 שנה הוא חקר את תהליך בחירת בני הזוג בציפור ממשפחת הפרושיים המכונה באנגלית house finch, וכעת חש שהגיע למבוי סתום. אבל אז הוא התחיל לקרוא ספר מדע פופולרי בשם Power, Sex, Suicide: Mitochondria and the Meaning of Life (ראה אור ב-2005) מאת ניק ליין, ביוכימאי מיוניברסיטי קולג' בלונדון.

הספר פקח את עיניו באשר לאחת מאבני היסוד של החיים המורכבים: המיטוכונדריה, אותן תחנות כוח מיקרוסקופיות המצויות בכל תא. הוא למד עליהם באוניברסיטה, אבל הוא זכר שאמרו לו כי מבחינה אבולוציונית המיטוכונדריה הם אֵברונים ניטרליים, לא חשובים ולא מעניינים. התפיסה המקובלת אמרה שאין טעם לבחון את השפעתם על תהליך הברירה הזוויגית.

כעת פנה מוחו של היל לכיוון ההפוך: ייתכן שהמיטוכונדריה רלוונטיים ואף מהותיים לתהליך ההתקשטות הזכרי, וייתכן כי הפקת אנרגיה היא ההסבר המאחד האבוד לשאלת הבחירה הנקבית. הוא הבין שאולי, סוף כל סוף, הוא מצא קשר הגיוני בין הפרושיים שלו לטווסים של דרווין.

טריצרטופס

דגם של טריצרטופס בגן החיות בברטיסלבה. תצלום: מירוסלב פטרשקו.

מאז שריכרד אלטמן, חוקר אנטומיה גרמני, הציץ במיקרוסקופ שלו וזיהה לראשונה את המיטוכונדריה ב-1886, נותרו האברונים האלה בגדר תעלומה. כפי שכתב ליין, אמירה מקובלת בכנסים של ביוכימאים היא: "אל תדאג, אף אחד לא מבין את המיטוכונדריה". אבל הם בכל מקום. הם נמצאים בתאים של כל פטריה, צמח ובעל חיים – גרגירים זעירים שמספרם מגיע לעתים גם למאות אלפים. המיטוכונדריה ששוכנים ב-30 טריליון תאי גופינו אחראים ל-10 אחוז ממשקל הגוף שלנו, פחות או יותר.

אלטמן השכיל לשער כי המיטוכונדריה הם אורגניזמים זעירים החיים בהרמוניה בתאיהם של יצורים אחרים וממלאים עבורם מספר פונקציות תאיות חיוניות. הוא האמין שהם החלקיקים היסודיים של החיים המורכבים. אך תפיסותיו ספגו ביקורת רבה ולא זכו ליחס רציני. מדענים אחדים אף טענו שאלטמן מדמיין כל מיני דברים ופטרו בביטול את עצם קיומם של התאים התת-תאיים שלו. אבל ב-50 השנים האחרונות, בזכות טכנולוגיות חדשות בתחומי הביוכימיה וריצוף הדנ"א, התברר שהתיאור של אלטמן היה מדויק למדי.

לפי התיאוריה המקובלת כעת, לפני שני מיליארד שנים המיטוכונדריה היו חיידקים חופשיים ששייטו להם במימיו הקדמוניים של עולם הנתון בקיפאון אבולוציוני. מכיוון שכל צורות החיים היו חד-תאיות, ומכיוון שתהליך השינוי האבולוציוני התקדם באטיות, תקופה זו בתולדות כדור הארץ מכונה בשם "מיליארד השנים המשעממות" (Boring Billion). אבל בעיצומה של התקופה המונוטונית הזאת קרה משהו. לפני 1.5 עד 2 מיליון שנים נבלע חיידק אחד בארכאון (סוג אחר של אורגניזם חד-תאי) ושרד. שני התאים התאחדו ויצרו את התא האיקריוטי – היסוד לכל צורות החיים המורכבות כיום. שני הענפים המרכזיים באילן היוחסין של החיים התאחדו והצמיחו ענף שלישי.

אלמלא האירוע הבודד הזה, החיים עדיין היו כלואים בצוואר בקבוק חיידקי. הם עדיין היו מוגבלים לקיום מיקרובי יחידי, או לכל היותר לקולקטיבים פשוטים כמו ביופילמים. "חיידקים משתפים פעולה ומתחרים זה בזה כבר קרוב לארבע מיליארד שנים, אבל את התא האיקריוטי הם המציאו פעם אחת בלבד", כתב ליין ב-2005. "התפתחות המיטוכונדריה היא הרגע המהותי ביותר בתולדות החיים". זמן קצר לאחר המיזוג הזה, התא המארח פיתח גרעין – מרכז הבקרה של התא, שבו מאוחסן עיקר הדנ"א. המיטוכונדריה, מצדם, התמחו במשימה אחת בלבד: הפקת אנרגיה עבור התא המארח באמצעות נשימה תאית (שריפת מזון בתא באמצעות חמצן). הם מנועי הבעירה של החיים.

בכל מיטוכונדריון פועלים ללא הרף פסי ייצור של חלבונים. לאורך הממברנה הפנימית שלהם, אלקטרונים המחולצים מתוך מולקולות מזון עוברים דרך ארבעה מבני חלבון עצומים (הממוספרים III, II, I ו-IV), כמו זרם החולף בחוט חשמל. לאחר שהזרם התת-אטומי הזה עובר את "קרשי הקפיצה" החלבוניים האלה, הוא הופך לנשא אנרגיה תאי בשם ATP. מטבע האנרגיה האוניברסלי הזה מסוגל לצאת מהמיטוכונדריה ולסייע לתא למלא את דרישותיו היומיומיות. אלמלא ה-ATP לא תהיה לתא אספקת אנרגיה.

"בלי ה-ATP לא נוכל לעשות שום דבר", אמר לי ליין. "אם את רוצה לייצר תאים, אם את רוצה לייצר עוד חלבונים, אם את רוצה לשכפל דנ"א, אם את רוצה לעשות כל דבר שהוא, את צריכה אספקה יפה של ATP". וברמת האורגניזם כולו, "כל דבר שהוא" כולל כמה מהתכונות היקרות והלא-תועלתניות ביותר: ההתקשטות הזכרית, ומפגני הכשירות הגופניים והקוגניטיביים הנלווים לה.

אין ספק שיש קשר בין ATP להתקשטות זכרית. במובן מסוים זוהי מסקנה מתבקשת, הרי ה-ATP קשור לכל היבט אפשרי של צריכת אנרגיה באורגניזם. אבל היל התחיל לחשוד שיש קשר עמוק יותר בין מפגני ראווה מיניים לבין המיטוכונדריה. הספרות הביו-רפואית מלמדת כי כאשר יש שיבושים במיטוכונדריה, התאים הפעילים ביותר הם אלה שמתחילים למות ראשונים. תקלות במיטוכונדריה אחראיות, למשל, להתנוונות תאי השריר בפרקינסון ולכשלים העצביים באלצהיימר.

היל שיער כי סקסיות נובעת, בסופו של דבר, מהתכונות האנרגטיות של בן הזוג הפוטנציאלי. כלומר כשנקבה בוחרת בן זוג, היא בוחרת למעשה בחוסנו המיטוכונדרי.

התיאוריה החדשה של מפגני החיזור הזכריים מתבססת על האבולוציה של המיטוכונדריה. לאחר שהם מצאו את עצמם כלואים בתאים, הם התחילו להיפטר ממרבית הגנים שלהם. ללא המטען הגנטי העודף, הם יכלו להשתכפל מהר יותר ולהתמחות בייצור ATP. במיטוכונדריה של בעלי החיים המודרניים נותרו 13 גנים בלבד. השאר – כ-1,500 גנים – עברו אל הגרעין של התא המארח. הם עדיין מקודדים לאותם חלבונים החיוניים להפקת אנרגיה, רק שעכשיו הם ממלאים את תפקידם במקום אחר. החלבונים האלה נשלחים אחר כך למיטוכונדריה להשלמת המלאכה. כ-400 חלבונים משתתפים במערכת יצירת ה-ATP, ורובם מגיעים מהגרעין.

התהליך האנרגטי שמניע את כל צורות החיים מתבסס על שיתוף פעולה הדוק בין שני גנומים, זה של התא וזה של המיטוכונדריון. התלות ההדדית הזאת מעלה מספר שאלות בכל הקשור לסקס. המיטוכונדריה עוברים לצאצא בתוך הביצית, כלומר עוברים בתורשה מהאם אל בתה ובנה. האב אינו מעורב. אבל הגנים שבגרעין של הצאצא מגיעים בצורה שווה משני ההורים, חצי-חצי, לכן הגנים של האב עדיין משפיעים רבות על ייצור ה-ATP. "כדאי מאוד שתהיה התאמה בינם לבין הגנים שבמיטוכונדריה", אומר ליין. "הם צריכים לעבוד יחד".

מחקרים העוסקים בשטרגליים ימיים בשלוליות מים ליד חופי האי סנטה קרוז בקליפורניה, מראים מה קורה אם שתי מערכות הגנים האלה אינן מסתדרות. רונלד ברטון (Burton) ממכון סְקְרִיפְּס לאוקיינוגרפיה מכליא נקבות מאוכלוסייה אחת עם זכרים מאוכלוסייה אחרת וכך מאלץ את הצאצאים לרשת גנים של מיטוכונדריה וגרעינים שלא נפגשו זה אלפי שנים. אף על פי שמדובר באותו מין (Tigriopus Californicus), הגנים הספיקו לצבור כמה מוטציות דנ"א שונות בתקופה שבה האוכלוסיות היו נפרדות זו מזו. מה התוצאה של חוסר ההתאמה הקל הזה? ירידה אדירה בזמינות האנרגיה.

ברטון גילה שייצור ה-ATP צונח ב-40 אחוז בשטרגליים המוכלאים, וכפועל יוצא צונחים גם שיעור הצמיחה, הפוריות וסיכויי ההישרדות שלהם. נראה שהבדלים קטנים בגנים של המיטוכונדריה והגרעינים טומנים בחובם השלכות אדירות על אספקת האנרגיה של בעל החיים. ומכיוון שיש פחות אנרגיה באופן כללי, הדרישות היסודיות של החיים – צמיחה, רבייה, הישרדות – נפגעות. על הנקבות לבחור את בני זוגן בקפידה למען שלום הצאצא. הן צריכות למצוא התאמה טובה למיטוכונדריה שלהן.

ב-2013 הבין היל שהצורך הזה בהרמוניה בגנים של ה-ATP עשוי להיות המנגנון שבגללו זכרים מתגנדרים ומשוויצים. הוא קרא לזה השערת הקו-אדפטציה המיטו-גרעינית. בבסיסה הנחה פשוטה: ככל שפסי הייצור המיטוכונדריים של הזכר הם יעילים יותר, כך הוא מסוגל להרשות לעצמו להיות מגונדר (ומושך) יותר. אם הגנים המיטוכונדריים והגרעיניים שלו פועלים בתיאום, לא רק שהוא מסוגל לעמוד באתגרי ההישרדות, אלא שנותרת לו אנרגיה עודפת להשקיע בהתקשטות ומפגני חיזור. יש פה עניין של כלכלת אנרגיה: ככל שאספקת האנרגיה שלכם גדולה יותר, אתם מסוגלים להקצות אנרגיה רבה יותר לליקוט מזון, מאבק בטפילים ואפילו חיזור אחר בת-זוג.

היל טוען כי הצורך בתפקוד מולקולרי יעיל הוא ש"קושר יחד" את התיאוריות השונות שעלו עד היום. זכרים הסובלים מחוסר התאמה גנטי אינם מסוגלים להתקשט כמו זכרים אחרים, כפי שהם אינם מסוגלים ללקט מזון, לשיר או לרקוד במשך זמן רב כמוהם. יתרה מזו, גם אם זכר נהנה מיעילות אנרגטית גבוהה, מחלות וזיהומים טפיליים עדיין עלולים לפגוע במראה שלו. מנקודת מבטה של הנקבה, כלל לא חשוב מדוע הזכר אינו מושך. הדבר היחיד שחשוב הוא האיכות הפנימית של בן הזוג הפוטנציאלי. "אם הן נמנעות מבני זוג נטולי קישוטים, הן מבטחות את עצמן מפני כל הבעיות האפשריות. הן מבטחות את עצמן מפני גנים רעים מחד גיסא ומפני חוסר יכולת להתמודד עם בעיות סביבתיות מאידך", אומר היל. "בבחירה נכונה אחת הן חוסכות לעצמן את כל הבעיות האלה".

השערת הקו-אדפטציה המיטו-גרעינית מציבה את סוגיית האנרגיה בלב תהליך הברירה הזוויגית: הזכרים משקיעים אנרגיה רבה בחיזור כדי להוכיח שמאגרי האנרגיה שלהם גדולים יותר. זהו מבחן אמת, אי אפשר לזייף יעילות אנרגטית – או שיש לך, או שאין לך. כשנקבה מזדווגת עם הזכר המרשים ביותר, הצאצא שלהם יירש 50 אחוז מהגנים הגרעיניים של האב, קרי גנים בעלי ניסיון מוכח.

עם זאת, גם לטקטיקת ההתקשטות יש מגבלות. במהלך תקופת ייצור הזרע והביציות, הגנים הגרעיניים מתערבבים כמו חפיסת קלפים ומסדרים מחדש את הדנ"א הזכרי והנשי גם יחד. אותו דבר נכון גם למיטוכונדריה: ל-13 הגנים המיטוכונדריים יש סיכוי גדול פי חמישה מהגנים הגרעיניים לעבור מוטציה. מכיוון ששני הצדדים משתנים בכל דור, שילובים חדשים נוצרים שוב ושוב. חלקם עובדים. אחרים לא. בכל זיווג חדש הנקבות מנסות לעשות סדר בבלגן הזה.

"הן אינן בוררות גנים טובים", מבהיר היל. "הן נמנעות מגנים רעים. הן פוסלות זכרים בעלי תפקוד נשימתי דל".

נכון לעכשיו, התיאוריה של היל נותרת בגדר תיאוריה: היא עדיין לא נבחנה בשטח. "אפשר לטעון כי אין ראיות רבות שמאששות את התיאוריה, אך גם אין ראיות רבות שמפריכות אותה", אומר אנדרו פומיאנקובסקי מיוניברסיטי קולג' לונדון, שחוקר ברירה זוויגית בחרקים. למרות התמיכה הפושרת הזו, פומיאנקובסקי חושב שעבודתו של היל היא צעד מעניין: "המחקר שלו חשוב בראש ובראשונה כיוון שהוא העלה את המיטוכונדריה כהסבר אפשרי".

ובינתיים מצטברות עוד ועוד ראיות התומכות בהשערת הקו-אדפטציה המיטו-גרעינית. את הראיות המסקרנות יותר מכול מספקים לנו האקסהיביציוניסטים הגדולים ביותר של עולם החי: הציפורים.

בהשוואה לבעלי חיים אחרים, לזכרי הציפורים יש השפעה רבה על הגנום הגרעיני של צאצאיהם. הסיבה לכך נעוצה בהבדלים בין הזכרים לנקבות. בניגוד ליונקים (כולל בני אדם), שאצלם הנקבה היא בעלת שני כרומוזומים זהים (XX), בציפורים הזכר הוא המין ההומוזיגוטי. לזכרים יש שני כרומוזומי Z, בעוד שלנקבות יש Z ו-W. כל צאצאית יכולה לרשת מאביה רק את כרומוזום ה-Z – אין לו שום דבר נוסף להציע לה. יתר על כן, בניגוד לכרומוזום ה-Y האנושי, כרומוזום ה-Z הוא כרומוזום המין הגדול יותר אצל ציפורים. הוא מכיל גנים רבים יותר מאשר כרומוזום ה-W. על כן ההרכב הגנטי של הצאצאיות תלוי משמעותית באביהן.

כאן הסיפור נהיה מעניין באמת. לפחות שלושה גנים בכרומוזום ה-Z של הציפורים מקודדים לחלבונים בעלי השפעה רבה על ייצור ה-ATP במיטוכונדריה שלהם. "הם מעורבים באופן מהותי בנשימה התאית", אומר ליין, ולכן כרומוזום Z בריא חשוב עד מאוד לבריאות הצאצא. על כן הגיוני שהנקבות יהיו בררניות במיוחד, ואכן, הן מחפשות את הזכרים הראוותניים ביותר. לכך יש השלכות אבולוציוניות אדירות. "בדיוק כפי שהאדם מוריש יופי", כתב דרווין ב-1871, "נדמה כי נקבת הציפור בטבע הצליחה, על-ידי ברירה מתמשכת של הזכרים המושכים ביותר, להעצים את יופייה או תכונות מושכות אחרות".

מחפשים הוכחות מהשטח? במחקר שערכו ב-2003 הדסון קֶרְן ריב (Reeve) מאוניברסיטת קורנל ודייוויד פניג (Pfennig) מאוניברסיטת צפון קרוליינה בצ'אפל היל, התגלה כי הסבירות שמין בעל מערכת כרומוזומי מין של ZW (פרפרים, ציפורים) יהיה מקושט, גדולה הרבה יותר מהסבירות שמינים בעלי מערכות כרומוזומי מין אחרות יהיו מקושטים. היל מודה בפה מלא כי המתאם בין מערכת ZW להתקשטות אינו מוכיח שיש קשר בין התופעות, "אבל הוא מתיישב ללא ספק עם ההשערה שהעליתי".

יתר על כן, היל מאמין שאת הראיות המוצקות ביותר לתיאוריה שלו מספק המין האהוב עליו –ה-house finch.

House Finch זכר

זכר של House Finch, תצלום: ג'ן גולניץ.

לזכרים של ציפורי השיר הקטנות האלה יש כתמים עזי-צבע על ראשם וחזם. מקור הצבע הוא בפיגמנטים קרוטנואידים שהם רכשו מהזרעים, גרגירי היער והפרחים שהם אוכלים. הקרוטנואידים הצהובים משנים את מבנם וצורתם בתוך נוצות הציפור, ועמם משתנים גם אורכי הגל של האור שהם סופגים ומחזירים. צהוב הופך לאדום. במחקר פורץ דרך גילה היל שנקבות ה-house finch מעדיפות את הגוונים העזים ביותר: ככל שהזכר אדום יותר, גוברים סיכוייו למצוא בת-זוג לקן.

הגוונים האדומים מושפעים באופן משמעותי מהיעילות האנרגטית של הזכר. ראשית, אנרגיה מסייעת לצריכת תפריט טוב ועשיר בפיגמנטים. יתרה מזו, בתהליך המרת הקרוטנואידים הצהובים לפיגמנטים אדומים משתתפים חלק מאותם "קרשי קפיצה" מולקולריים שמשתתפים בתהליך ייצור ה-ATP. אף על פי שלתהליכים הביוכימיים האלה יש תפקידים שונים לחלוטין, הם חופפים בצורתם ברמה הביוכימית. "זה מסתדר נהדר", אומר היל. "הגוון האדום הופך לאינדיקטור המרכזי לתפקוד מיטוכונדרי יעיל. אם יש לזכר בעיה, הצבעים חושפים אותה".

היל טוען כי החזה האדום של הזכר החסון הוא בסך הכול דוגמה עדינה אחת לקשר בין תפקוד המיטוכונדריה להתקשטות הזכרית. הזנב המפואר של הטווס והגַנים הססגוניים של הסוכיים משמשים כשלטי חוצות המפרסמים את יעילותם האנרגטית של בעליהם. אלה תזכורות יפהפיות לרגע המופלא ההוא שהתרחש לפני שני מיליארד שנים, כששני תאים הפכו לאחד.

אלכס ריילי הוא כתב מדע שפרסם במגוון עיתונים וכתבי עת, בהם BBC ו-New Scientist.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תצלום ראשי: גברים צעירים בני שבט Wodaabe מניז'ר במופע חיזור. תצלום: אלפרד ולדינגר

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אלכס ריילי, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על רוקד לכל הבנות

02
זאב

לא להאמין - מאמר שלם על עקרון ההכבדה, בלי איזכור של התיאוריה, ובלי איזכור של פרופ' אמוץ זהבי, שפרסם את זה לראשונה במאמר בשנת 1975....

אני מבין שזה מאמר מתורגם, אבל אפשר להוסיף בוקסה או הערה.
אז הנה - קישור לערך הוויקיפדיה:
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%94%D7%9B%D7%91%D7%93%D7%94

    03
    יורם

    תודה רבה לכל המגיבים המזכירים את תאוריית ההכבדה. אכן, המאמר מתורגם. ואני מודה: אני לא מכיר את התאוריה. אם מישהו מכם רוצה לכתוב עליה, אתם מוזמנים לפנות אלי במייל - ראשית כדי להאיר את עיניי ושנית, אולי נעשה משהו טוב לטובת כלל הקוראים?

    שוב: תודה לכולם.

05
שם מלא

מעניין.
שאלה שהטרידה אותי במהלך קריאת המאמר: אם ATP הוא מרכיב הכרחי בכל כך הרבה תהליכים שונים, למה דווקא התקשטות הופכת לדרך להשוויץ בו? הרי יש הרבה דרכים להראות שפע של אנרגיה: באותה מידה הזכרים האלה היו יכולים להיות שריריים במיוחד, או מהירים במיוחד בריצה / תעופה / ריקוד, או לשיר בקול רם מאד.
בנוסף, אפשר להדגים שפע אנרגיה דווקא על ידי קשיים. אם פרט כלשהו שורד בהצלחה *למרות* מומים וחוסרים, זה מעיד על רמה מספיקה של אנרגיה שמפצה על הקשיים. למה הזכרים לא מתחרים ביניהם על מי יותר 'מסכן מוצלח'?

    06
    דלית לוי

    אני חושבת שמה שמתוחכם בהתקשטות דוקא הוא הנראות שלה ללא כל מאמץ (ריצה וכד') או המתנה עד שיהיה קושי לשרוד אותו.
    יופי נראה מיד.

07
עופר

מאמר מעניין ביותר. אפשר לציין כי אבולוציה מתרחשת גם בהיבט של תקשורת. סימני מין ניתנים להבנה גם כסוג של אמצעי תקשורת וכך סימנים מבדילים מקבלים חיזוק והדגשה. תהליכי אבולוציה הם מאוד מורכבים וניתנים לתיאור בהרבה מישורים שונים.

08
רועי אנג'ל

מודה שלא קראתי את המאמרים המקוריים של היל, אבל מקריאת המאמר הזה ניכר שיש בעיה מהותית בתיאוריה. דנ"א מיטוכונדריאלי, בניגוד לשאר הדנ"א, עובר בתורשה זוויגית רק מהאם לצאצא, אבל לא מהאב. כך שגם אם סימני מין מרשימים אצל זכרים הם אכן עדות ליעילות גבוהה של המיטוכונדריה, הגנים האחראיים לכך לא יועברו לצאצאים, כך שאין לכך משמעות אבולוציונית.

09
קובי

בעיה מהותית נוספת מקריאת המאמר היא הטענה שמה שחשוב בבחירת בני זוג היא ההרמוניה בין הגנים המיטכונדריאליים לבין אלה בגרעין. כך שגם אם הזכר מדגים את כישוריו האנרגטיים אין הדבר מעיד על התאמתו לנקבה הספציפית כמו במקרה ההכלאות של השטרגליים.
תאורית ההכבדה לעומת זאת מסבירה באופן כללי יותר גם ייתרונות אנרגטיים וגם השרדותיים כמו המלטות מטורפים.