"עשיתי לה אַנְפְרֶנְד", אומרת אישה צעירה למדי עם רסטות מנוקדות בסגול. קולה עטוף בנימת המסתורין של גילוי אמת גדולה בחיים.
"וואו", אומר חברה המזוקן. "חתיכת קטע".
האישה מהנהנת: "כן, זה כל כך עצוב, קטע-קטע".
הבחור עם הזקן נושף. האוויר והמתח משתחררים בזרם איטי.
"וואו", הוא אומר שוב. "זה כל כך, סופי, כזה, את יודעת?"
"כן", מסכימה היא. "זה סוף. כמעט כמו מוות".
השיחה הזאת מתקיימת במהלך ארוחת צהריים במסעדה בעיר. השולחנות מוצבים קרוב זה לזה, ועל אף שאני לא ממש חלק מהשיחה עצמה, אני בהחלט בטווח שמיעה וקליטה של כל פרט. אני שומעת את המלים וגם את האנחות שלהם.
אני מרגישה את משקל האובדן.
אני נזכרת בוודי אלן בסרט "אישה אחרת", כשג'ין רולנדס שומעת במקרה את הפגישות של מיא פארו עם הפסיכולוג שלה, כך שסודותיה של פארו מגיעים אל רולנדס דרך פתחי האוורור המשותפים למשרדיהן.
אני מתחברת לעניין.
גם אני עשיתי "אנפרנד" למישהו לא מזמן. למעשה, מישהי שפעם חשבתי אותה לאחת החברות הקרובות ביותר שלי. התרחקנו. דעתי בעניין? היא הורידה אותי לחברה מדרגה שנייה או שלישית. אני לא אמא. אני חיה עם כלב ואני לא במערכת יחסים. אני מניחה שהיא מרגישה שאין בינינו שום דבר משותף. אולי היא מרחמת עלי בגלל הבחירות שעשיתי, אני לא יודעת. היא בן-אדם טוב. אבל היא הייתה חסרת זהירות בכל הקשור לחברות שלנו.
עשיתי את ה"אנפרנד" בלי רעש וצלצולים. בלי לטחון לה, בלי אימייל ארוך ומפורט ובו סקירה שלאחר המוות של מי עשתה מה למי ומה הרגשתי עם כל דבר. לא, זה היה מעשה שבוצע ללא להט, אבל לא בלי עצב. לחצתי על כפתור ה-"unfriend" בפייסבוק ונתתי להן – לחברה ולחברות בינינו – ללכת. זה הכול.
האם החברה שלי תגלה אי-פעם שאנחנו כבר לא מחוברות? אני לא יודעת. וזהו תנאי בהחלטה לעשות למישהו "אנפרנד": מדובר בפעולה חד-צדדית. אם אתם מקווים להתגרות ולפגוע, "אנפרנד" רק יגרום לכם להרגיש עוד יותר מעוצבנים ממה שהייתם.
פעולת ה"אנפרנד" היא המקבילה הדיגיטלית לסירוב להזמנה לבוא לשערי העתיד של החברות: "מצטערת, לא מסתדר לי".
יש לי שלושה דברים לומר על הסיבות שבגללן אנחנו עושים "אנפרנד".
1. אנחנו עושים "אנפרנד" כי אנחנו מסוגלים להודות בפני עצמנו שאנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו צריכים, ושלעולם לא נקבל את זה. לעשות "אנפרנד" לא קשור לכעס. זה קשור לנוסטלגיה. אנחנו זוכרים מה היינו פעם. או מה שהאמנו שאפשרי. אנחנו מדברים על החברות שלנו בזמן עבר. אין תכניות לעתיד.
2. אנחנו עושים "אנפרנד" כי שחררנו. אנחנו לא צריכים לנהל עוד שיחה שגורמת לאחד מאיתנו להיראות נזקק ולאחר להיראות אנוכי.
3. אנחנו עושים "אנפרנד" כי מערכת היחסים הייתה חשובה. אנחנו לא מבזבזים זמן על "אנפרנד" לבן-זוג לשעבר של חבר לעבודה לשעבר. פעולת ה"אנפרנד" אומרת שהיינו מעורבים רגשית בסיפור.
אנחנו חיים בעידן שיש בו כמות חסרת תקדים של הזדמנויות לאינטראקציה ולקשר. רשתות חברתיות קושרות אותנו לחברים ולחברים של חברים ולאנשים ששותפים לתשוקה שלנו לגנאלוגיה יהודית או לאהבתנו לכלבים מגזע בולדוג צרפתי. וזה נפלא. אבל למעשה, כל ההזדמנויות לא גורמות לקשר אמיתי להיות קל יותר להשגה, או לניתוק.
האשליה והשקר פה הן שבעולם לחוץ בזמן, עסוק, רועש, הומה וצפוף, אפשר לעצב מחדש יחסים משמעותיים כך שהם ידרשו מאיתנו פחות אנרגיה ופחות מחויבות.
זה בלתי אפשרי.
אז כשאנחנו עושים "אנפרנד", אנחנו דוחים את הגרסה המוקטנת והמדוללת הזאת של מערכת היחסים. אנחנו בעצם אומרים: "לא, אני מצטערת, כמה לייקים בפייסבוק הם לא קשר אמיתי. אני בוחרת לא להיות עדכון בפיד שלך, תודה רבה." או: "אני בוחרת לא להיות רק עדכון בפיד שלך. זה לא מספיק לי".
הפעולה הקיצונית, לעשות "אנפרנד" למישהו שהיה פעם חלק חשוב ומהותי בחיי גרמה לי להתחייב, פעם נוספת, לקריאה של א.מ. פורסטר:
"רק תתחברו!... רק תחברו את הפרוזה ואת התשוקה, ושתיהן יעלו לגבהים, והאהבה האנושית תיראה במלוא מעלתה. אל תחיו עוד בפרגמנטים. רק תתחברו, והבהמה והנזיר, לאחר שנגזל מהם הבידוד שהוא החיים לשניהם, ימותו".
ותשחררו.
איימי סלווין (Amy Selwyn) היא סופרת המגדירה את עצמה כמי שחיה בצומת בין אמת ואהבה
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי מריו א'
תגובות פייסבוק
תגובה אחת על צא לי מהפִיד
מתחיל להיות לא נחמד לי, בפייסבוק. פתאום מגיעות מודעות מסחריות לדף שיצרתי, פתאום דוחקים בי עוד ועוד שאמחזר דברים שכתבתי לפני שנתיים-שלוש, פתאום מופיעה מודעה של איזה בית החלמה, או משהו דומה, שממליץ עליה משורר, איש יקר, שנפטר לפני חודשים אחדים.
"התחלתי" לי עם פייסבוק בעיקר כדי להגיע לקוראים של יצירות ספרותיות שלי. בדרך הכרתי משורר מצוין, לדעתי, ומתרגם מצוין, שלא ידעתי עליו לפני כן, נכון - מהפריפריה - אבל עכשיו כבר לא, ונעשינו ידידים כאלה של ספרות ושירה. הכרתי מחדש סופר, שהיה פעם עיתונאי בעיתון שגם אני כתבתי בו, אי אז לפני איזה מאתיים שנה בערך, ואני שמחה לפגוש בו בפייסבוק וללייק את רוב אמירותיו השנונות. פגשתי עיתונאית שפעם עבדתי יחד אתה, מוזיקאי נהדר שהכרתי באופן רדיופוני כשהוא עבד בקול המוזיקה, עוד שתי חברות שאחת הכרתי מזמן ואחת לא פגשתי עד כה, אמנית נפלאה שלעולם לא הייתי מתוודעת ליצירתה אלמלא פייסבוק, וצלם אמן מעולה שרכשתי שתיים מתמונותיו ואני נהנית לראות את עבודותיו. גם שתי בחורות שמצלמות נופים, אחת בנגב ואחת במרכז ובצפון, גם איש שכותב שירים ואיש שכותב סיפורים ועכשיו הוא יו"ר אגודת הסופרים, ואיש אחד שאני אוהבת לקרוא את דבריו, שהיה קיבוצניק צעיר מאוד בקיבוץ שאני עזבתי קצת אחר כך.
אחלה, ויופי לי.
כל זה נשטף עכשיו בפרסומות, הודעות על כך שלא פרסמתי כך וכך ימים, ניסיונות לפיתויים, דרבונים, האצות, "כניסה לוורידים". די!
זה - אפרופו ניתוק הקשר, "אנפרנד" ברשימה לעיל.
לנתוש ולנתוץ
יותם יזרעאלימה הקשר בין תרבות הרוק'נ'רול לבין הנבואה המקראית? | בסבב ההופעות הבינלאומי הראשון...
X רבע שעה
תשובה יש, מענה אין
הדבר מוכר לנו מילדותנו המוקדמת והוא לכאורה פשוט: כשאנחנו שואלים שאלה, אנחנו מצפים לתשובה. אנו נושאים תבנית קבועה, לשונית וגם רעיונית, דקדוקית וגם מושגית: לשאלה אמורה להיות תשובה, ואם אין תשובה, משהו חסר. ילדים קטנים מרבים לשאול שאלות המופנות למבוגרים הקרובים אליהם, והמבוגרים חשים שעליהם לספק תשובה. במידה רבה, גם כאנשים בוגרים אנחנו חיים בציפייה כזאת, ומכירים בכך שבאין תשובה לשאלה מסוימת, עלינו לזהות שמדובר בעניין לברר, בנושא שיש ללמוד, בסוגיה שיש להתיר או בתמיהה שיש להתעמק בה, ושאולי לא תימצא לה תשובה.
אלא שבמציאות הלשונית הדברים נוטים להיות מורכבים יותר, ובוודאי גם דקים ומעודנים יותר. ל"תשובה" קם מתחרה בדמותו של המונח "מענה". ובתחום הלשון, כשיש שני אלמנטים שנראים כמתחרים, מחלקים ביניהם תחום, ושניהם משתתפים באותם מבנים והקשרים, יש מקום לעיון מדויק, אפילו לחקירה קטנה – שלא פעם עשויה להוביל לעניינים גדולים יותר.
גם בלי להיכנס לסבך ההשלכות והגורמים המעורבים, יש טעם להביט ב"תשובה" לעומת "מענה" בשימוש השגור בהם בעברית הישראלית שלנו. דומה שבדרך כלל, "תשובה" ממלאת את התפקיד הצר יותר, הממוקד, כמחצית השנייה, הצפויה, הנדרשת, המבוקשת, למהלך שמתחיל בשאלה. "מה השעה?" – זאת שאלה מקובלת. "חמש וחצי" – זאת תשובה אפשרית. "איפה אתה?" – "כאן"; "אכלתם ארוחת בוקר? – "עוד לא".
כל הדוגמאות הקטנות הללו מציגות תשובות. אף אחת מהן אינה מקרה אופייני של מה שמכונה כיום "מענה". ראשית, נראה ש"מענה" מופיע בהקשרים מערכתיים רחבים יותר, וההיקף שהוא נקשר אליו נוטה גם הוא להיות רחב יותר: "הממשלה נדרשת לתת מענה לדרישה לשיפור בתשתיות"; "טענות העובדים על קיפאון בשכר נותרו ללא מענה". הממשלה כנראה לא נשאלה שאלה ממוקדת שלוותה בציפייה לתשובה, והעובדים בוודאי לא רק שאלו שאלה ("למה השכר שלנו קפוא?") שתשובה שהייתה ניתנת לה הייתה מפיסה את דעתם כמו תשובה ל"מה השעה?"
"מענה" מכוון להתייחס לעניין מורכב יותר, בתחום סמכותו של הצד שאמור או נדרש לספק אותו, גם אם הוא לא נשאל שאלה. ונראה כי "מענה" מקפל צפי לעשייה, תיקון, התחשבות, תשומת לב לצרכי המבקש. משפט מקובל כמו "חמש כבאיות בכל אזור הצפון אינן מענה ראוי לעונת הקיץ" אפילו לא כולל הנחה שיש שאלה. "מענה" בהקשר הזה הוא מכלול מה שדרוש כדי לטפל במצב שיכול לקרות. הדבר דומה במידה מסוימת להבדל באנגלית בין "answer" (שקרוב ל"תשובה") לעומת "response" (שקרוב ל"מענה"). המלה האנגלית "reponse" היא בעלת שורשים לטיניים עמוקים, "להבטיח מחדש" או "להציע מחדש". כלומר, מדובר בתגובה, תגובה חוזרת: כמו כשמקהלה מגיבה לזמר, כמו בדברים שמובאים בדיון משפטי בעקבות דברי הצד השני. כלומר, גם תחום ה"תשובה" מבוטא בחלקו הגדול על ידי "response", אך אולי בהקשרים פורמליים יותר. השתרגות השורשים הלטיניים עד לאנגלית (דרך הצרפתית העתיקה ועולם הכנסייה, המוזיקה והמשפט בימי הביניים) עשויה הייתה להשפיע על מהלכי העברית לאורך מאות שנים, אך בעיון עכשווי בעברית עלינו להתמקד במה שיש לפנינו כיום.
וכך עולה שפרט להבדלים במידת הרשמיות – כש"מענה" פורמלי יותר מ"תשובה" – יש גם הבדל בהיקף וברלוונטיות, במידת הקשר לקיומה או להנחת קיומה של שאלה, וגם במידה הזיקה למערכות גדולות או לגורמי סמכות שמהם מצופה לתת "מענה" יותר מאשר "תשובה" בלבד.
העניין האחרון הזה נוגע לתופעה רחבה יותר, שאינה מיוחדת דווקא לעברית: מול סמכות, מול בירוקרטיה, מול גורם שאנו תובעים ממנו משהו אך גם חשים שהוא מושל בנו או מפעיל עלינו כוח, רבים נוטים להשתמש בלשון גבוהה יותר, גם אם הדבר נעשה באורח מעט מופרז, ואפילו מגוחך. למשל בתרבות של לקוחות וקבלת שירות ממערכות מסחריות או בירוקרטיות, מחברות הטלפון ועד למוסדות להשכלה גבוהה, לקוחות דורשים "מענה". וכך, גם כשניתנת תשובה מלאה, מסודרת ומנומקת, העובדה שהתשובה אינה מספקת או אינה מה שהם ציפו לו, הם יטענו בעקשנות ובטון של מחאה: "לא קיבלנו מענה". וכך - עם או בלי השפעה של המושג "היענות" שהוא מאותו שורש – נדחקת ה"תשובה" לקרן זווית טכנית, ואילו "מענה" צומח ומתנפח, ואולי בעוד חצי דור או דור הוא יהיה שקול ל"קבלת כל הדרישות" ו"הסכמה בלתי מסויגת".
כל מה שעושה טוב
אלן ג׳יי לוינוביץתרופות "טבעיות" לוקות בחוסר מדעיות ובסתירה עקרונית, אך הן מציעות משהו שהרפואה...
X רבע שעה