ביולוגיה סרט מלחמה

כל חיי אני מצוי בעימות. נקלעתי למלחמה שלא באשמתי, ועליי להיות מוכן לקרב בכל עת. ככה לפחות אני מרגיש בכל פעם שאני שומע על מערכת החיסון שלי: נדמה שהימים עוברים בשלווה, אך מתחת לפני השטח, גופי שורץ איומים ואמצעי הגנה.

המיליטריזציה של הביולוגיה טורדת את מנוחתי. כשהילדים שלי היו קטנים, דאגתי למערכת החיסון שלהם: האם הם קיבלו את כל החיסונים שהם צריכים? האם האדישות שהם יפתחו בגיל ההתבגרות לשינה או לאכילה נכונה תפגע בעמידות שלהם ל... לא יודע... לחיים? כשהוריי הקשישים החלו לבלות בבתי חולים, פחדתי ש"חיידק העל" MRSA יתקוף אותם. בסופו של דבר הם מתו בשיבה טובה. אבל תעודות הפטירה מציינות כי הם נפטרו מ"דלקת ריאות ברוניכאלית" – סיבת מוות המקושרת לעתים קרובות למערכת חיסון לקויה.

נדמה שהימים עוברים בשלווה, אך מתחת לפני השטח, גופי שורץ איומים ואמצעי הגנה.

למרבה שמחתי, ואולי בעצם למרבה שחצנותי, אני נוהג לייחס את אי-יכולתי לחלות בשפעת למערכת חיסונית טובה מהממוצע. אך אלה מותרות של חיים בריאים. לו הייתי נדרש להיאבק במחלה קשה באמת – לא וירוס, אלא סרטן או מחלת לב, ואפילו תסמונת המעי הרגיז או דלקת מפרקים – תקוותיי וחרדותיי באשר להגנות החיסוניות שלי היו מתעצמות שבעתיים.

בקטריית אנתרקס (בירוק) נבלעת על ידי תא במערכת החיסון. תצלום: Zeiss Microscopy

יש לי פחד נוסף: האם המטאפורה הצבאית באמת עוזרת לנו להבין את גופנו ואופן פעולתו? קשה להימלט מדימויי המלחמה. האינטרנט מזכיר לנו אותם שוב ושוב. סרטון יוטיוב חינוכי שפורסם לפני כשנתיים על-ידי חברת התרופות הנורבגית Immitec מציג שורת תמונות בקיטועי זמן של תא חי מוגדל מבעד לעדשת מיקרוסקופ. התא מתגנב אל כמה כתמים שחורים קטנים ובולע אותם. התא הלבן הבריוני בסך הכול ממלא את חובתו. כפי שנאמר בסרטון, תפקידו הוא "לצוד ולחסל חיידקים".

האם המטאפורה הצבאית באמת עוזרת לנו להבין את גופנו ואופן פעולתו? קשה להימלט מדימויי המלחמה.

במבט שטחי נדמה שדימוי הציידים-מחסלים המסתובבים בדם וברקמות שלנו מסייע לנו להבין את עולמנו הפנימי המורכב. אני יודע שיש בו מיליארדי תאים, גדולים הרבה יותר ממולקולות אך עדיין נסתרים מעין בלתי מזוינת. אינני מבין איך הם פועלים. אבל אם הרפואה אינה אלא מלחמה במחלות, אני יכול לתפוס את תאי מערכת החיסון כקו ההגנה הראשון של הגוף.

כך אנו מסבירים זאת לילדים. ספר פופולרי לילדים משנות ה-90 מתיימר להציג בפניהם את "סיפורם האמיתי של החיילים האמיצים שבגופכם, חבורה אמיצה של תאים שדואגת לבריאותכם ונאבקת בלי הפסקה בכל מיני חיידקים פולשים. כל דקה, כל שעה, כל יום מחייכם, הם נלחמים". הספר נקרא "מלחמת תאים" (Cell Wars).

המיליטריזם הבלתי נלאה הזה הוא מעיק, אבל קשה למצוא חלופה טובה יותר. בכל פעם שאני מהרהר בבריאות שלי, הדימויים האלה חוזרים ותוקפים אותי. אני יודע שריבוי נוגדנים הוא דבר טוב, בין שהם דבוקים לתאים מיוחדים או משוטטים בדם. אלה "הטובים" שמגנים עליי מכל מיני דברים רעים שעלולים לקרות לגוף. אבל מערכת הדימויים הזאת נשמעת בכל זאת כמו בדיה שמגבילה את הבנתנו. החיים הפנימיים של מערכת החיסון – מה שולט בה, כיצד היא מגיבה – נסתרים מאיתנו. יש כאן מנגנון כלשהו שמגיב במרץ לאותות פנימיים וחיצוניים, אך נדיר שאנו מסוגלים להבחין בהשלכות פעולותיו. דלקת מקומית בעור, או סחרחורת קלה לאחר שחיבקנו את החתול של השכן – אלה תופעות קלות שאנו מבחינים בהן מיד. אך את הפעילות המהותית של מערכת החיסון, בדומה לפעילותו של התת-מודע, איננו מסוגלים לראות ולבחון.

לכן אני מחפש דימוי מועיל יותר למתרחש במערכת החיסון, מועיל יותר מקרב אינסופי. בה בעת, אני רוצה לדעת איך השתרשה – במדע ובציבור גם יחד – התפיסה שחסינות הגוף היא עניין של איומים, פלישות, פיקוח והתגוננות. יש באמתחתנו דימויים אחרים למערכת החיסון, אז מדוע הם לא הצליחו להביא לידי גמר את מלחמתנו המטאפורית במחלות?

מקורותיה של מטאפורת ההתגוננות החיסונית – ושל תפיסת ה"ביומיליטריזם" בכללותה – ברורים למדי. הסיפור מתחיל עם המדען האנגלי אדוארד ג'נר (Edward Jenner), שגילה ב-1796 את החיסון לאבעבועות שחורות בפרט (למעשה הוא שיפר את הפרקטיקה החיסונית הקודמת לאבעבועות שחורות, המכונה variolation). כמאה שנים לאחר מכן, לואי פסטר הזריק כולרה מוחלשת לתרנגולות, ולמרבה התדהמה הן שרדו לאחר מכן מנה קטלנית של החיידק התקין. בעקבות כך החל להתפשט השימוש ב"חסינות" – מושג שהרפואה שאלה מהתחום המשפטי עוד במאה ה-14 – לתיאור עמידות למחלות.

פסטר, אחד האדריכלים הראשיים של תורת החיידקים, היה אינטלקטואל צרפתי שחש מושפל לאחר ההפסד במלחמת צרפת-פרוסיה. אולי זו הסיבה שהוא נמשך למטאפורות צבאיות, שהציגו את החיידקים כאויבים. ואולי לא, הרי התרבות המערבית רוויה בנרטיבים עקובים מדם, עוד מהאיליאדה, והיא אינה זקוקה למלחמות חדשות כדי להנחיל בנו מחשבות צבאיות.

מלחמת צרפת-פרוסיה, אוגוסט 1870, איור של א. לנסון. תמונה: MissMedia

בכל אופן, גישת מלחמות התאים התגבשה רק שנים אחדות לאחר מכן. על אף הקיבעון הצבאי שלו, פסטר תפס את החסינות כתופעה פסיבית. הוא לא חשב שחשיפה חוזרת ונשנית לחיידקים תוביל לזיהומים מתמשכים כי חומרי מזון החיוניים לחיידקים יידלדלו וילכו. דימוי ההגנה הפעילה על האורגניזם היה עתיד להיוולד בהזדמנות אחרת.

בשנות ה-80 של המאה ה-19 הראה הזואולוג הרוסי איליה מצ'ניקוב כי מערכת החיסון נוקטת גם פעולות יזומות שיש לבחון. בנאומו עם קבלת פרס נובל ב-1908 הוא סיפר כיצד שם לב, בשעה שחקר את התפתחות התא, שתאים משונים דמויי אמבה נעים בפגיות השקופות של כוכבי ים. מה בדיוק הם עושים, הוא שאל את עצמו. הוא לקח מחטים מעץ הדר, דקר כמה מהפגיות, והותיר את היצורים פצועים במהלך הלילה. בבוקר הוא ראה שהתאים הניידים התכנסו סביב נקודת הפלישה, כמו סקרנים המתגודדים סביב תאונת דרכים.

כוכבי ים ומחטי עצים בדרך כלל אינם נפגשים. אבל אולי התאים התקבצו סביב נקודת הפלישה כדי להגיב לפגיעה מסוג אחר. מצ'ניקוב הוכיח כי התאים – שזכו לשם פגוציטים – בלעו תאים חיידקיים קטנים יותר שנכנסו לדם. הדימוי של תא-אוכל-תא הוא דימוי מרתק ומשכנע גם בימינו, כפי שסרטון היוטיוב מלמד.

זה הדימוי שהשתרש.

מצ'ניקוב היה אמבריולוג בראש ובראשונה, והוא הציב את התאים הניידים שלו במרכז תיאוריה מורכבת המדברת על שושלות תאים מתחרות המתאגדות לכדי אורגניזם יחיד. לטענתו, הפגוציטים הם שמניעים את התהליך כיוון שהם בולעים שושלות תאים בלתי רצויות וכך מסייעות לאחרות לשגשג. התיאוריה הזאת הייתה רחבה הרבה יותר מאשר ההגנה החיסונית לבדה, אך כפי שמציין היסטוריון המדע האמריקני אלפרד טאובר, מדענים אחרים התעלמו ממנה, או כלל לא הבינו אותה. חיידקים לוחמים היו הטרנד החם, וכלל לא היה משנה אם הם תאים או, כפי שרוב החוקרים האמינו, מולקולות מיוחדות בזרם הדם. כפי שכתב טאובר ב-The Immune Self (ראה אור ב-1997): "רוב החוקרים הביטו בתפיסת החסינות של מצ'ניקוב... וראו אותה אך ורק [כתיאוריה המתארת] מגננה מפני פתוגנים".

טרנד ההתגוננות הוליד פעילות מחקרית ענפה. במחצית הראשונה של המאה ה-20 מיפו החוקרים את התגובות החיסוניות והשתמשו בהן ליצירת חיסונים המוניים חדשים. רוב המחקר המדעי עדיין התמקד בשלב זה בבחינת תאים מבעד לעדשת המיקרוסקופ: החוקרים בדקו מה נדבק למה, או מה אכל מה, מה התרבה ומה מת. התצפיות האלה הולידו מולקולות פונקציונליות תיאורטיות רבות. רבות מהן זכו לשמות דסקריפטיביים – אנטיטוֹקְסינים, פְּרֶסיפּיטינים, בָּקְטֶריוֹליסינים, אָגְלוּטינינים, אוֹפְּסוֹנינים, ריאגינים, קוֹנגְלוּטינינים – שנגזרו מההשפעות שיוחסו להן. הייתה זו טעימה ראשונה מהתחושה שהאימונולוגיה העכשווית מחדירה בנו. כפי שאמר לי פעם ג'ון מיינרד סמית הדגול, חוקר האבולוציה הבריטי המנוח: "הבעיה בביולוגיה היא שפשוט יש יותר מדי עובדות".

מבצע חיסון נגד פוליו. תצלום: USAID

למרבה ההקלה, בשנות ה-30 התכנסו הישויות הרבות האלה תחת קורת גג אחת. הוסכם כי כולן סוגים של אותו דבר, שאותו כינה הרופא הגרמני פאול ארליך, עשרות שנים קודם לכן, "נוגדנים". בעשורים הבאים שלטו שתי בעיות מחקריות. אם נוגדנים הם הגורמים שמגיבים לפלישה, לא ברור כיצד הם מזהים את הפולשים בצורה מדויקת כל כך, או כיצד הם מצליחים להגיב לאתגרים רבים ושונים כל כך. אך אף אחת מהשאלות האלה לא פגעה במעמדה של התפיסה השלטת: התגוננות היא המפתח להבנת החסינות.

רוב ההסברים שהוצגו לתופעה הזו, שכונתה לעתים "מחולל הגיוון" (generator of diversity), היו תיאוריות בקווים כלליים – הן ניסו להסביר כיצד אנטיגן פולש מביא ליצירת הנוגדן שמשלים אותו. אמנם חוקרים התקשו לבחון את התיאוריות האלה, אך פרטים נוספים התגלו על-ידי בחינת האופן שבו הנוגדנים מגרים תאים חיסוניים אחרים. הבנות חדשות התגבשו בזכות ניסויים בהשתלת רקמות, שנעשו, בין היתר, בהשראת הטיפול בנפגעי כוויות במלחמת העולם השנייה. כך נוספה למטאפורת ההתגוננות תפיסה מטאפורית חדשה של "סבילוּת" לאנטיגנים שאינם מעוררים תגובה חיסונית.

מחקרי ההשתלה והסבילות אף הולידו מטאפורה נוספת שהשתרשה לאחר 1945: ייחודיות (specificity) הנוגדנים, דימוי שמקורו בווירולוג האוסטרלי פרנק מקפרליין בֶּרְנֶט ובאימונולוג הדני נילס קאי יֶרְנֶה (Jerne). ברנט וירנה טענו שהמפתח לפתרון חידת הסבילות – מדוע גופנו הורס רקמה תקינה לחלוטין שמתקבלת מתורם אך לא פוגע באיברים שלנו – היא מנגנון זיהוי של עצמי/לא-עצמי. טענה זו הלכה יד ביד עם חלופה חדשה לתיאוריות מבנה הנוגדנים: תיאוריה של ייצור וברירה בתהליך אקראי שהביאה את החשיבה הדרוויניסטית לתחום ההתפתחות החיסונית.

אסביר. תחילה אנו מייצרים תאים חיסוניים שמזהים אנטיגנים. לא רק אנטיגנים מבשרי רעות, אלא יקום שלם הכולל טריליוני צורות מולקולריות. לאחר מכן אנו מחסלים את התאים החיסוניים שמגיבים לאנטיגנים של גופנו לפני שהם מגיעים לזרם הדם. בין התאים הנותרים ישנם כאלה שתפקידם הוא לייצר כמות אדירה של נוגדנים מסוג מסוים כשהם נתקלים באנטיגן ה"לא-עצמי" המתאים. עד שנות ה-70 עוד נערכו ניסויים לאישוש את התיאוריה הזאת, ורק אז היא זכתה למעמד רשמי ולפרסי נובל.

בשלב זה כבר ידענו מה מקור השונוּת והמגוון בקרב הנוגדנים. גנים מיוחדים מערבבים קטעים מהדנ"א שלהם וכך יוצרים סוגים שונים של חלבוני נוגדנים. יש לציין שהערבוב הזה אינו מתרחש בתאי רבייה, אלא בתאי מח עצם. זה הגיוני, כיוון שחיידקים ונגיפים מתפתחים במהירות רבה. אם תגובתנו למוטציות שלהם תהיה תלויה בשינויים בתאי שורת הנבט אצל בני אדם (תאים המסוגלים להעביר דנ"א מדור לדור), שזמן הייצור שלהם הוא כמה עשרות שנים, הרי שלא נצליח לעמוד בקצב.

התשתית התיאורטית החדשה, על תובנותיה המולקולריות והגנטיות, השתלבה היטב עם התיאוריה של ברנט/ירנה, לפיה חסינות הגוף תלויה בהבחנה בין עצמי ללא-עצמי. האורגניזם מתעד את האנטיגנים שהוא נתקל בהם, בין שהם יוצרו בתוך הגוף או מחוץ לו. התיעוד מבדיל בין האנטיגנים העצמיים, שלא דורשים תגובה חיסונית, לאנטיגנים הזרים. לאחר מפגש בודד עם אנטיגן זר, הגוף זוכר אותו ויודע לשלח מתקפה כירורגית במידה שהוא חוזר.

הנה הולכת ומתבררת אחת הסיבות לכך שקשה לנו להתנער מהמטאפורות הצבאיות והקרביות. קל להרחיב אותן, והן מסוגלות לתאר תהליכים מורכבים. "עצמי מול לא-עצמי" הוא דימוי שמזכיר לנו משטר שבולם ישויות "זרות" בגבולותיו, קרי בגבולות הגוף. החיידקים הם האויב: מערך ההגנה מתמקד בזיהויים. לשם כך נדרשות לנו יכולות של פיקוח ותגובה, קרי מודיעין צבאי. כדי לשמור על בריאות נדרשת ערנות מתמדת מצדם של הסוכנים המפטרלים בגבולות העצמי. ומה לגבי מחלות אוטואימוניות? אש כוחותינו, כמובן.

הדימוי המודרני הבא – קרי "מערכת" החיסון – נולד לאחר שהתגלו מורכבויות ואינטראקציות תאיות נוספות במנגנון התומך בחיסוניות. כפי שאמר ברנט, מערכת החיסון היא "המצאה ביולוגית להפליא". בנוסף לנוגדנים גמישים במיוחד, היא כוללת גם מגוון של מולקולות נוגדן המקושרות לסוגים שונים של תאים. וביולוגים הצליחו לפענח גם את תפקידיהן של מולקולות רבות אחרות שנעות ללא הרף בין התאים, או לוחצות על כל מיני מתגים בתוכם.

רשימת הרכיבים הייתה ארוכה ומורכבת הרבה יותר מרשימות המלאי החיסוניות הקודמות. היו שם סוגים חדשים של תאים, עם המוני תתי-סוגים. על פני השטח של התאים האלה היו מגוון מולקולות, ולא רק נוגדנים. והתגלו מולקולות חדשות גם בזרם הדם, רבות מהן מולקולות קטנות שתפקידן להפעיל, להפסיק, לווסת ולהתאים את פעולתם של התאים. כל זה הסתכם במטאפורת מערכת החיסון. היא מעט מעורפלת, ומנסה להמחיש כי כל רכיבי המערכת קשורים זה לזה.

בין הרכיבים המקושרים הללו ישנם כל מיני אתרים הפזורים ברחבי הגוף. תאים חיסוניים נוצרים במח העצם, אך הם חולפים גם דרך בלוטת התימוס והטחול, איברים שתפקידיהם התבררו רק לאחר שהאימונולוג הבריטי ג'יימס לירמונת גאוונס (Gowans) ביצע בסוף שנות ה-50 כמה תצפיות חשובות הקשורות לסירקולציה של הלימפוציטים. אבל המערכת אינה ממוקמת במקום מסוים בגוף. היא חייבת להיות בכל מקום כדי לבצע את מלאכתה. לו הייתה מערכת החיסון איבר יחיד, סביר להניח שהיא הייתה איבר גדול למדי. אבל היא לא. היא מבוזרת, גמישה, רבת-פנים. תאים חיסוניים נעים בכל הגוף. יש לנו מולקולות חיסוניות בדם, ביזע ובדמעות.

כשביולוגים מדברים על "מערכת" הם מנסים להבהיר שכל הרכיבים המפוזרים האלה הם חלק מאותו דבר, ושהגוף צריך לתאם את השליטה בתגובות החיסוניות שלו. זה תפקידן של המולקולות המאותתות. אימונולוגים קיוו שניסוייהם יחשפו ישות אחת ויחידה הניתנת להגדרה. אבל בפועל אף אחד לא חקר את מערכת החיסון כישות בודדת. אלפי מדענים עבדו על מאות חוליות שונות – הם השתמשו בעכברים, או בכל מיני שילובים של תאים, מולקולות ומכשירים במעבדה – ואז התווכחו על מקומם בתמונה הכוללת. ברנט הגה מטאפורה נוספת בהשראה מדעית: אפילו הניסויים המוצלחים, הוא טען, אינם אלא חתכים דו-ממדיים של יקום חיסוני רב-ממדי.

מטאפורת המערכת החיסונית לא שינתה את תפיסותיו של הציבור הרחב. היא השתלבה בלי בעיה במטאפורות הבעייתיות הקיימות, ובראשן ההתגוננות, ולכן לא מעט מוצרים בחנויות הבריאות התיימרו לעזור לנו לשמר את המגננות שלנו.

למגינת לבם של האנטי-מיליטריסטים, בעקבות התפשטות האיידס בשנות ה-80 חלה תפנית אפלה בשיח הציבורי לגבי מערכת החיסון. מחלת האיידס הוצגה כמחלה של מערכת החיסון, ולפתע כולם החלו לדאוג לחוסנם החיסוני. מונחים אימונולוגים שונים נפוצו בציבור. פתאום כל אחד ידע מהם "תאי T קטלניים". כעת מטאפורות המלחמה, הפיקוח, הצפנים, הקרב והפלישה לבשו צורות מכוערות חדשות. אנשים בריאים וחכמים אימנו את מערכת החיסון שלהם להתנהג כנדרש, ומקורות ההידבקות ב-HIV – הזרקת סמים, פרקטיקות מיניות "בלתי טבעיות", מהגרים – הוצגו כולם כהסגת הגבולות שמערכת החיסון הייתה אמורה להגן עליהם. במלים אחרות, הכשל החיסוני שהיה עלול להיגרם כתוצאה מההידבקות בנגיף, היה דבר שהאדם גורם לעצמו. האימונולוגיה של העצמי והלא-עצמי גויסה לקמפיין האשמת הקורבן הנצחי.

מלחמה בשפעת, מקסיקו. תצלום: Eneas de Troya

אמילי מרטין, אנתרופולוגית אמריקנית, הייתה ממתנגדי הגישה הזאת. בספרה Flexible Bodies (ראה אור ב-1994), היא תהתה אם יש חלופות למטאפורת הגוף המצוי במלחמה, אך גילתה שהיא עדיין שולטת בדיונים המקצועיים והציבוריים גם יחד. גם מי שניסה במודע להתרחק מהביומיליטריזם גילה שקשה למצוא חלופות הולמות. מדען אחד אמר לה שגם הוא תופס את מערכת החיסון במושגים האלה, ובכל זאת חושב שזו "מלחמה צודקת".

ובכל זאת, פה ושם צצו מטאפורות חדשות. חוקרים הביאו לשיח האימונולוגי רעיונות מתחומי הקוגניציה והמידע. נילס ירנה כתב פעם שלמערכת החיסון לבטח יש מילון שבו היא נעזרת כדי להחליט אם ביטוי כימי כזה או אחר הוא זר או לא. סופרי מדע פופולרי התנסו במטאפורות אחרות, בעיקר מוזיקליות – התזמורת החיסונית, הסימפוניה החיסונית. אלה מטאפורות ססגוניות, אך קשה להשתמש בהן כבסיס לתוכנית מחקר.

והיו גם הצעות שנשמעו רציניות יותר. אחת מהן, שאותה הציג ירנה בשנות ה-70, הייתה גרסה של התפיסה המערכתית הקיימת: הוא אמר שיש לראות את המערך כולו – התאים החיסוניים, אתרי הקשירה של הנוגדנים והאנטיגנים, והמודולטורים הכימיים הרבים – כרשת המווסתת את עצמה. ירנה חשב שלרשת החיסונית יש כמה תכונות המעידות על דמיון למערכת העצבים. במובן מסוים, לרשת החיסונית יש הכרה משל עצמה. היא מסוגלת לייצג עבור עצמה דברים פנימיים וחיצוניים. היא מסוגלת ללמוד. היא מסוגלת לזכור. וכידוע, היא מסוגלת להגיב. נדמה שהיא אינה מערכת התגוננות ותו לא, אלא רשת הפרושה בכל הגוף, שאת מאפייניה יש לחקור באמצעות מודלים ממוחשבים מורכבים, ולא רק באמצעות ניסויים בתאים בצלחות פטרי או באורגניזמים שלמים.

זמן מה הייתה תפיסת הרשת באופנה, במקביל לעלייה בפופולריות של המערכות המורכבות בקרב מדענים בשנות ה-80 וה-90. אך בסופו של דבר היא לא השפיעה רבות על האימונולוגיה. חוקרים אחדים מצאו ראיות לכל מיני אינטראקציות וקשרים שירנה חזה, אך לא מספיק כדי לשכנע את עמיתיו ש"רשתיוּת" היא התכונה החשובה ביותר של מערכת החיסון.

לעומת זאת, גישת הרשת קסמה מאוד למדעני מחשב ולמתכנתים, וישנה כעת קהילה מחקרית פורחת שבונה "מערכות חיסוניות מלאכותיות" שקיימות רק בשבבי סיליקון. לפרויקט הזה יש גם שימושים בעולם האמיתי, למשל בניתוח נתונים וזיהוי דפוסים. אך גם לכאן הסתננה האובססיה להתגוננות. מתכנתים ששואבים השראה ממערכת החיסון עובדים לא מעט בתחום אבטחת המחשבים, שם הם נאלצים להתמודד עם וירוס מסוג אחר – מטאפורי אך בעל השלכות מוחשיות מרגיזות להפליא.

כוכב ים. תצלום: ליב אלינגסן

בינתיים צץ לו רעיון קיצוני נוסף שמשך תשומת לב רבה בשנות ה-90, וסתר את הגישה המקובלת, זו שאמרה כי משימתה העיקרית של מערכת החיסון היא זיהוי העצמי. פולי מצינגר (Matzinger), חוקרת מהמכונים הלאומיים לבריאות של ארצות הברית, טענה שיותר הגיוני לראות במערכת החיסון אוסף של יכולות המאפשרות לגוף להגיב לפציעות מכל הסוגים. תיאוריית ה"סכנה" הזו זכתה בחסידים מעטים בלבד. המבקרים פטרו אותה בביטול: הם טענו שזוהי גישה טאוטולוגית שמגדירה כל דבר שמעורר תגובה חיסונית כאות סכנה.

בעיניי, כמי שעדיין מקווה כי מערכת החיסון תצליח להתחמק מגיוס, אין הבדל גדול בין תיאוריית הסכנה לגישת ההתגוננות. גם כאן התורה הצבאית עלולה להשתלט בקלות על התודעה: אותות סכנה מזעיקים את החיילים לעמדות השמירה.

עם זאת, בגישתה של מצינגר ישנו היבט מבטיח המתיישב עם טענות חדשות, לפיהן אולי יתאפשר לנו לזנוח את הביומיליטריזם לטובת גישה תקשורתית, שיתופית יותר. כפי שמצינגר כתבה במאמר שהתפרסם בכתב העת Science ב-2002, החסינות "מנוהלת על-ידי שיחה פנימית בין הרקמות לתאים של מערכת החיסון".

בעשור האחרון אנו מבינים את הנאמר בשיחה הזאת טוב מתמיד. מעל לכול, התברר לנו כי במקרים רבים וחשובים אנחנו בכלל לא מדברים עם התאים שלנו, אלא עם התאים החיידקיים שחיים עלינו ובתוכנו, ובייחוד עם טריליוני החיידקים שבמעיים.

זוהי אחת משורה של תגליות חדשות על אודות המיקרוביום – אוסף המיקרואורגניזמים שאנו נושאים עמנו. אנו יודעים על קיומם מאז המאה ה-19. אבל את המגוון האדיר שלהם ואת השפעתם על שאר הגוף לא הכרנו עד הופעתן של טכנולוגיות ריצוף הדנ"א. מסתבר שהחיידקים – חלקם, בכל אופן – אינם מרושעים. הם חברינו הקרובים. הם עוזרים לנו לעכל מזון, מייצרים ויטמינים, וכל הזמן משפיעים עלינו ומושפעים מאיתנו. הקשר ההדדי הזה מזמין אותנו לבחון את מערכת החיסון בצורה שונה בתכלית.

ראשיתו של שינוי הגישה הזה בכמה עובדות מהותיות. לבני אדם יש מיקרוביום גדול ומורכב. רובו נמצא במערכת האקולוגית החיידקית העשירה והמגוונת להפליא שבמעיים. פני השטח הפנימיים של המעיים תופסים פחות או יותר שטח של מגרש טניס, והם גדושים בתאים חיסוניים. התאים האלה דוגמים ללא הפסק את תוכן המעיים ומתעדים את החיידקים המתגוררים בהם.

אלה החדשות מתוך הגוף, ואת רובן דיווחו פרויקט המיקרוביום האנושי של המכונים הלאומיים לבריאות של ארצות הברית ופרויקט אירופאי דומה. הן מטשטשות את ההבחנה הידועה בין "עצמי" ל"לא-עצמי". כעת נדמה שאנו קואליציית תאים המשתנה ללא הרף. כל אחד מאיתנו מכיל אוכלוסייה מרקדת ומרצדת של אורגניזמים אחרים. איננו במלחמה איתם: נוכחותם המתמדת חיונית לבריאותנו.

זה נכון ליצורים רבים נוספים. אך לא לכולם. כל האורגניזמים המורכבים היו מוקפים במיקרואורגניזמים במהלך האבולוציה שלהם, ולכולם יש מיקרוביום כזה או אחר. אך קהילות מורכבות של חיידקים, כמו אלה שבגופנו, מצויות רק בבעלי חוליות.

ולכל היצורים בעלי עמוד שדרה, החל מדגים, יש דבר נוסף במשותף. מערכת החיסון הסתגלנית שלהם כוללת את כל התאים והנוגדנים שהזכרתי. שאר היצורים מסתדרים עם מערכת חיסון מולדת פשוטה יותר, אשר מגיבה לחיידקים באופן כללי ומזהה מולקולות הנמצאות על פני השטח של כל התאים החיידקיים. אבל היא אינה מבחינה ביניהם היטב.

מערכת מהסוג הזה מתאימה למטאפורת ההתגוננות. אבל קשה להסביר מדוע כל הרכיבים האחרים התפתחו בשלב מאוחר יותר. אלא אם, כפי שטענה מרגרט מקפוֹל-ניי בכתב העת Nature ב-2007: "אצל בעלי החוליות, האבולוציה של מערכת החיסון... הושפעה רבות מהצורך במיקרוביוטה גדולה". מבחינתה, המטרה היסודית של מערכת חיסון בעלת כושר הסתגלות היא לעזור לנו להבין את מי לא לתקוף.

לא זו בלבד שמערכת החיסון שלנו עוזבת את החיידקים המועילים לנפשם, אלא שהיא מעודדת את החיידקים המתאימים להתיישב בתוך גופנו. לדוגמה, החלבון אימונוגלובולין A מאתר מולקולות שנמצאות על חיידק מעיים מסוים כמו מערכת הגנה. האם הוא מורה על השמדתן? לא. החלבון נקשר לחיידק ולמעשה עוזר לו להיצמד לדופן הפנימית של המעיים, שם הוא מתפתח והופך לביופילם.

ממצאים כגון זה הולידו מגוון מטאפורות אימונולוגיות חדשות. לפי התיאור של מקפול-ניי, מערכת החיסון מזכירה שומר סף במועדון, "שמרים את חבל הקטיפה עבור חיידקים מועילים ועומד בדרכם של אחיהם הבעייתיים".

יש גם מטאפורות קיצוניות יותר. ז'ראר אֶבֶּרְל ממכון פסטר בפריז אומר כי ההבחנה בין חיידקים מועילים למזיקים תלויה בהקשר. עלינו לזנוח את החשיבה הדואלית. שום חיידק אינו רע לחלוטין: "מיקרואורגניזמים נעים בין גוונים של טוב ורע". מערכת החיסון דואגת לאיזון בין הפונדקאי למיקרוביום שלו. ישנה פעילות הדדית בלתי פוסקת, כמו בשיחה רגילה. היא מסייעת לחיידקים אחדים לשגשג, ומגבילה אחרים. החיידקים, מצדם, עוזרים לווסת את ההתפתחות הנורמלית של הפונדקאי. לדוגמה, סַרקיס מַזמְניאן מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה בפסדינה הראה כי עכברים לא יפתחו מערכת חיסון נורמלית אלא אם בינקותם יהיו במעיים שלהם החיידקים המתאימים.

סביר להניח שהממצאים החדשים שתיארתי כאן לא יחסלו לחלוטין את דימוי מערכת ההגנה. ישנם תאים חיסוניים שמתנהגים בדיוק כמו חיילים נושאי נשק המחכים להוראות פעולה. אך כפי שקורה עם כלי נשק בעולם האמיתי – כך אני מקווה, בכל אופן – פריסתם נקבעת על-ידי מערכת שליטה מורכבת של איזונים ובלמים. כעת מקובל יותר מאי פעם לתאר את מערכת החיסון בדימויים של שיחה, משא ומתן, שיתוף פעולה ואף דיפלומטיה.

במילים אחרות, הכוחות החיסוניים המזויינים עודם עמנו. אך בעולם האמיתי של הגוף הם כפופים לגורמים אחרים, מורכבים יותר, המנהלים את חילופי הדברים בין המינים הרבים המשתייכים לקהילת התאים הנרחבת שלנו. עם זה אני חי בשלום.

ג'ון טרני הוא כתב מדע בריטי. ספרו האחרון הוא I, Superorganism (ראה אור ב-2015).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: "דג באלומיניום" (צבע שמן ואלומיניום), יצירה של Frédéric Glorieux