אומר לך מי אתה

לקום בבוקר, לא משנה על איזה צד, ולפני הקפה של הבוקר, ולפני שאני זוכרת איזה יום היום ומה המשימות שלפניי, אני מזכירה לעצמי מהי משמעות חיי. לקום כך בבוקר, כמאמר השיר, זה ללכת "ברחוב אחר". התשובה האחת, הברורה והשלמה למשמעות חיי, משלבת בתוכה את המענה לשאלות "מי אני" ו"במה אני מאמינה". הכיול, האיפוס והקרקוע, מתלכדים יחד לחוויית משמעות עמוקה. זוהי אמנות המשמעות ואלו פירותיה. בשלב הבא אני כבר לא צריכה להזכיר לעצמי דבר. המשמעות נטמעת בי והופכת להיות מעטה הגנה שקוף שמקיף אותי מבפנים ומבחוץ.

משמעות בחיים אינה צובעת בוורוד את סיפור החיים ואינה מחלקת לבעל הסיפור מחמאות ללא כיסוי.

משמעות בחיים אינה צובעת בוורוד את סיפור החיים ואינה מחלקת לבעל הסיפור מחמאות ללא כיסוי. היא תוצאה של התמודדות בעזרת פרשנות עם מצב בעייתי המחייב הצדקה. הנסיבות שבהן אדם חש שהוא זקוק למשמעות דומות לנסיבות שבהן אדם נזקק לסנגור. זה קורה כאשר עליו להגן על עצמו בבית משפט מול האשמה המופנית כלפיו. הסנגור מחויב לעובדות, והוא מפרשן מול עמדת הקטגור, כשהם ניצבים בפני שופט. סנגור טוב מציג את הדברים כך שעמדתו מנצחת. באופן דומה, פרשן טוב למשמעות בחיים מתעטף בגלימת ההגנה ומציג את המשמעות הטובה ביותר לסיפור החיים.

רבים מאתנו מורגלים היטב בביקורת עצמית ובביקורת על אחרים. באופן יחסי קל לנו למצוא את חסרונותינו ולהצביע על חולשותינו, וקל אף יותר לעשות זאת בנוגע לאחרים. העיסוק במשמעות בחיים מחייב להיות סנגור טוב לסיפור. משמצאנו את המשמעות, הפכנו לסנגורים טובים לעצמנו ולאחרים.

"החיפוש אחר משמעות החיים", תצלום: ניק קנריק

עיסוק במותרות
בסופו של דבר, החיפוש אחרי משמעות אינו מלמד על בעיה של ממש אצל המחפש אלא דווקא על יתרון יחסי שלו. רבים מצרכיו מסופקים, והוא חופשי מאיומים פיזיים-מידיים כמו רעב או צמא, קור וחום. עצם החיפוש מעיד על פניוּת פיזית ונפשית. סביר שאדם השואל על משמעות חייו אינו שרוי במצוקה גופנית או פסיכולוגית המונעות ממנו להתפנות לחשיבה. החיפוש אחרי משמעות בתנאים אלו הוא בבחינת מותרות, שלא כל בני האדם זוכים להם. היתרון הזה מוליד חולשה, שכן זכות היתר הזאת, המאפשרת לאדם לעסוק בשאלת משמעות חייו, מכניסה לקיומו קושי. אין מדובר באיום מוחשי, אלא באתגר אינטלקטואלי ונפשי. כי כשאנו שואלים שאלה, כששואלים אותה ברצינות, הקרקע זעה תחת הרגליים. הצבת השאלה מפגישה אותנו עם היעדר התשובה ומעמתת עם פסימיות ואפילו ייאוש. אלה עשויים לעלות ולהתעצם כתוצאה מתשובות סותרות או מהעדר תשובות. כשסיפור חיינו מונח על שולחן הניתוחים, עלינו לעטות כפפות של משי עוד בטרם נחבוש את כובע הפרשן וגלימת הסנגור. בבואנו לדרוש בשאלות קיומיות עלינו להצטייד בסבלנות ובאופטימיות, במידה גדושה מכל אחת מהן.

כשסיפור חיינו מונח על שולחן הניתוחים, עלינו לעטות כפפות של משי עוד בטרם נחבוש את כובע הפרשן וגלימת הסנגור.

אם נשאל "מהי התפיסה הרווחת במענה לשאלת משמעות בחיים?" ייתכן שנגלה שהתשובה הכורכת משמעות עם מזל שבהתגשמות חלומות ופנטזיות, היא השכיחה ביותר. תשובות פילוסופיות ופסיכולוגית למשמעות אינן מזלזלות במזל. להיפך. אך הן מסתייגות מהסתמכות עליו, מהאשליה שבפנטזיה, מתפקוד מנותק מהמציאות, מדבקות פסיבית או חסרת סבלנות בחלום.

העיסוק בשאלת המשמעות דומה לשמירה על הבריאות. הזנחת השמירה על אורח חיים בריא היא מסוכנת, וכדי לדאוג לבריאות עלינו לתת לעצמנו דין וחשבון על מצבנו. כך שגם עצם המחשבה הפעילה בסוגיה חיונית לשמירת הבריאות. ובהשאלה, העיסוק בסוגיית המשמעות חיוני למציאת תשובה אישית, פרטית וכללית, המקדמת איכות חיים עשירה במשמעות. אם השאיפה למשמעות טבועה בנו עד כדי כך שאיננו מסוגלים לוותר עליה, נראה שעלינו להשיב באומץ על שאלות שמעוררות את הקושי ומערערות על הקיים; ובחלק מהנושאים נראה שעלינו להסכים לחיות עם שאלות שנותרו ללא מענה. לעתים עלינו ללמוד לחיות עם אימת החירות והבדידות שבאבסורד, ובסתירות המתגלות בפער שבין תשובותינו לבין המציאות. נוסף על אלה, נחוץ להשתנות, להשתנות ממש: בהרגלים, בדימוי העצמי, ביחסנו לעצמנו ולסביבתנו. השינוי אמור להתרחש כאשר זהות עצמית ותפיסת עולם ברורות יחסית מתגבשות ומתעצבות, משמצאנו את משמעות חיינו.

מוות, בדידות, חירות ואבסורד
שאלת משמעות החיים בפילוסופיה מתחקה אחר משמעות העובדה שהיקום ישנו ולא איננו, בחיפוש התשובה האחת, האובייקטיבית, ההגיונית והכללית, שמסבירה את החוקיות והתכלית של כל תופעות החיים. באותה נשימה השאלה מבקשת שהתשובה הכללית תיתן מענה לפשר הקיום הפרטי של השואל. אותה שאלה, כאשר היא נשאלת מנקודת המבט של הפילוסופיה הקיומית, מקבלת את הקיום כעובדה נתונה, ובוחנת את ייעוד האדם בעולם ואת המהות שאותה הוא יוצר. מוות, בדידות, חירות ואבסורד הן תמות מרכזיות משותפות לדיון הקיומי במשמעות בחיים.

את המשמעות בחיים תוחם המוות, והחיים מובנים כמנוגדים לו. המוות הוא "כיבוי להבת התודעה". בחיפוש משמעות בחיים, המוות הוא סוף הסיפור והוא מרוקן את הקיום ממשמעות. מתוך החיים, המוות הוא העילה והדחף למציאת משמעות, או, מנגד, עדות לסתמיותו ולתפלותו של הקיום.

הצורך לחפש ולמצוא משמעות בחיים מעורר גם סבל. הקושי אינו נעוץ בקבלת הסבל כחלק בלתי נפרד מהקיום, אלא במציאת מטרה וערך כלשהם לסבל הפרטי. אדם יכול להבין בשכלו שהקיום כרוך בסבל, אבל כאשר הוא עצמו סובל, מתעוררת בו השאלה "למה דווקא אני?" כמו המוות המצפה לכל אדם ואדם, הסבל הפרטי מרוקן את הקיום ממשמעות וממירו בייאוש, באבדן אמונה ובהרס התקווה.

"אדם בתוך עצמו הוא גר", שר המשורר, ובמילים אלו מבטא את הרעיון שהניכור והבדידות, יותר מתחושות החיבור וההזדהות המשותפת, מתארים את מצבו של האדם. אפשר להכיר בצערו או לחלוק בשמחתו של אדם אחר, אפשר לחמול עליו או לעלוז עמו, אבל אי אפשר לחוות זאת במקומו. אי אפשר לקחת מהמיואש את כאבו ומהמאושר את חיוכו. חוויית הקיום היא פרטית ואינה ניתנת להעברה. במובן זה אדם לעולם אינו יכול לחלוק לגמרי את חוויית קיומו עם אדם אחר. האדם אולי לא נולד לבד, אך הוא עתיד למות לבד. הוא לא בחר להיוולד, אלא נגזר עליו לחיות, וברי לו שיום אחד יהיה עליו להיפרד מהקיום: נגזר עליו למות.

התפיסה של חלק מההוגים הקיומיים, ש"אלוהים מת" ושהמדע המודרני החליף את האמונה באלוהים, מלמדת שליקום ולקיום בו אין כל משמעות נתונה ומוגדרת מראש. החברה האנושית דומה למכונה גדולה ומורכבת, שבה האדם הבודד הוא לכל היותר בורג קטן. צורת הקיום הזו מעצימה את חוויית הניכור ואתה את הייאוש. אלה הופכים את קיומו הנפרד של האדם לחוויית כליאה בלתי נסבלת, המעוררת אימה שאינה מרפה.

על פי משנתם של הפילוסופים הקיומיים, לאדם אין תכונה יסודית, טבע קבוע מראש או תבנית נתונה, המכתיבים את התפתחותו. לעומת זאת, תפיסות מהותניות קובעות שיש לאדם תבנית סמויה, הקודמת לקיומו ומתנה אותו – ולפיהן האדם נברא בצלם אלוהים או שהוא במהותו יצור חושב או מדבר, יצור חברתי או יצור פוליטי, כלכלי או מוסרי. ההגות הקיומית, פוסלת תפיסות אלו וממירה אותן ברעיון ש"הקיום קודם למהות". כלומר, קודם לכול האדם קיים, ורק אז הוא חופשי להיות מה שהוא בוחר להיות. מהות האדם אינה מוגדרת מראש. אין תכנית אלוהית או סיבה סמויה או גורל המחייבים אותו להיות כך ולא אחרת. המהות מתעצבת רק לאחר היותו בעולם. האדם הוא מה שהוא עושה מעצמו.

בהיותו חופשי, על האדם לבחור ולהיות אחראי לבחירותיו. כל ניסיון להימלט מכך נדון לכישלון, משום שגם בריחה מבחירה היא סוג של בחירה, וגם לכך האדם אחראי. החירות והבדידות מתלכדים: בהכרח לבחור בעצמו באופן אותנטי – האדם הוא בודד; בבדידותו האדם הוא חופשי.

האבסורד מעיד על סתירה: מצד אחד האדם דבק בחיים, ומן הצד האחר יש שחושבים שהחיים חסרי משמעות. מה נכון? שני הדברים נכונים במידה שווה, ונמצאים במאזן כוחות שאינו מאפשר להכריע ביניהם לכאן או לכאן. נוסף על כך, באופן אבסורדי מתברר כי הקביעה אם החלטות בקיום הן נכונות או שגויות אינה נמדדת באופן אובייקטיבי. מה שמכריע בעניין זה (בדרך כלל) הוא השאלה איך חיים אתן. החלטה שקיבלתי, גם אם לא קידמה אותי ישירות למטרתי, ואפילו אם לא הביאה להשגת התוצאה המבוקשת, תהיה נכונה בעיניי אם השכלתי להשלים עמה ולזכור שבעת שהחלטתי פעלתי כמיטב יכולתי. לעתים קרובות החלטה שגויה תהיה זו שאינני חיה עמה בשלום.

כיצד מתמודדים עם האתגר הקיומי של מציאת משמעות בחיים? איך חיים במאבק מתמשך נוכח אתגרים ומכשולים קטנים וגדולים שאינם חדלים מלחבל בהנאה הפשוטה ובשגרת הקיום? קיומו של האדם בעולם האבסורדי שאליו הושלך הופכו לשברירי וחסר ישע, מאמציו סיזיפיים ונטולי תכלית, הוא מודע לסופיות ולמותו הבלתי נמנע. הרגש הנלווה לקיום זה מתואר בפילוסופיה הקיומית בתחושות של בחילה, חרדה וכישלון.

אין בנמצא תשובה אחת ברורה ומוסכמת לשאלת המשמעות. אין דרך חקירה או מענה פילוסופי פרדיגמטי לשאלה. אין נוסחה שאם נציב בה את משתני חיינו תספק את התשובה עבורנו, ואין אדם שיכול לקבוע עבור אדם אחר מהי משמעות חייו. מה שיש הוא ברור: מי שיצר משמעות בחייו הבטיח שלא חי לשווא.

במשמעות נמצא ההבדל התהומי בין חיים שראוי לחיותם ובין חיים חסרי פשר, בין חיים שיש בהם חקירה עצמית לבין אלו שחסרים אותה. דבר נוסף שאף הוא ברור הוא – שאי אפשר להגיע לתשובה מבלי לשאול את השאלה. חיפוש ה"לָמה" הפרטי חיוני יחד עם העמקת היכולת לדרוש שוב ושוב את ה"איך". זוהי ההזמנה הפילוסופית, מאז סוקרטס, להיות עם האצבע על הדופק של החיים, ללוות אותם במחשבה, לתת לעצמנו בכל פעם מחדש דין וחשבון באשר למוות, לבדידות, לחירות ולאבסורד.

בדרך לפסגת Mt Aspiring, ניו זילנד. תצלום: ורן

מה שחשוב
יגאל הוא אמן ופסיכולוג תיאורטי המצוי בנבכי הפילוסופיה ומוצא בה עוגנים לתפיסותיו. מדי פעם אנו נפגשים לשיחה על כוס קפה. לפגישתנו האחרונה הגעתי מצוידת במטרה נוספת. רציתי להראות לו כיצד אני מחלצת את משמעות חייו מתוך סיפור חייו. יגאל התמסר ברצון.

"מהי משמעות חייך?" שאלתי אותו, ולאחר רגע של מחשבה השיב, "שלושה דברים: משפחה, עולם הרוח וחירות דיוניסית". הוא הסביר: "ילדיי ומשפחתי חשובים בעיניי עד כדי כך שאשים בצד כל עיסוק כדי לטפל בבעיה או בצורך שלהם ממני. חשיבה, פליאה, סקרנות ולמידה, מבטאים את רצוני לעבד נתונים ולהתפתח למקום חדש בספירלת הידע. הממד האסתטי, הארוס, קשר עם בני אדם, גירוי חושי, לכל אלה אני קורא חירות דיוניסית. זהו החופש להתמסר לעונג. החירות מושגת דרך יצירת זמן פנוי".

"ספר לי משהו על חייך" ביקשתי, וכשלא ידע מהיכן להתחיל הנחיתי אותו לבחור עשור בחייו ואז לראות מה עולה בזיכרונו. הוא הופתע ממה שהופיע כשתיאר, "הייתי סטודנט צעיר בן עשרים ואחת אחרי השירות הצבאי. גרתי בחדר בדירה שחלקתי עם בחור ובחורה, סטודנטים כמוני. היה חם. הזעתי. רציתי לפשוט את החולצה מעליי. במקום לפרום את הכפתורים, קרעתי את החולצה, והכפתורים התפזרו לכל עבר". כפסיכולוג מיומן המשיך מיד לפרש את מה שתיאר, "זה הצורך שאף אחד לא יגיד לי מה לעשות. אולי תגובה אגרסיבית לדמות אם דומיננטית. אבל זה בעיקר ביטוי לחירות מוחלטת. שאף אחד לא ייתן לי ציונים, שאלמד מה שאני רוצה ואיך שאני רוצה. מרד למען החירות".

"יגאל", ביקשתי, "בוא נשאל מה חשוב בסיפור שסיפרת על הסרת החולצה מעליך בתנועה חדה של פרימת הכפתורים". יגאל השיב שמדובר באקט של מרד למען חופש, פעולת מחאה שמצהירה על חירות. "אתה מכיר מישהו שחי למען הערך הזה, החופש?" שאלתי, ושמו של יעקב לביא, המורה לפילוסופיה שאותו העריץ, עלה מיד. למורה הזה, יגאל הסביר, היו אמות מידה מוסריות גבוהות במיוחד, היה לו כבוד עצום כלפי הזולת. הוא ויתר על הכול, על נכסים ופרסום, על קריירה וזוגיות, הוא צרך מעט מאוד מזון, התנזר ממין. הוא חי את חייו באופן טוטאלי כפילוסוף. "עבורי זו לא סגפנות בודהיסטית, אולי להפך, זהו הדוניזם וחירות. שחרור מהאגו, לחיות מתוך אי תלות בחומרי, מתוך עצמאות וידיעה שיהיה לחיי סוף, שחיים פעם אחת. כזה היה גם פנחס שדה, ששאל ללא הפסקה מה המשמעות, שחשב שהחיים הם טקסט שיש לפרשו ולשאול עליו: מה הנמשל?"

יגאל מדגיש את חשיבותה של ההבחנה בין טפל לעיקר ושל בחירה מתוך חופש. הוא מדבר על חיים של התמסרות מוחלטת, דתית ממש, לחוויות חושיות ומחשבתיות, חיים שבהם יוכל לחוות עינוגי גוף ונפש, לצייר, להאזין למוזיקה, לכתוב, לשוטט. האידֵאל הוא חירות מוחלטת. אלא שיגאל לא חי כך את חייו. הוא לא חי רק לפי מה שחשוב בעיניו, הוא לא קיצוני, הוא איננו טוטאלי עד כדי כך. לוויתור יש מקום בסדר יומו. הקריירה איננה עומדת מעל הכול, גם לא האמנות שלו. "החיים הם גם הבל", הוא אומר, "יש בהם הרבה חול ולא רק קודש". בפועל הוא מיישם את החירות המוחלטת רק במחשבה ובפנטזיה. ביומיום הוא שומר על איזון שבו יש מקום לחירות ולהגות, אך גם לביצוע ומימוש, לתכנון פרויקטים ולהוצאתם אל הפועל.

הרהרתי בקול כשאמרתי ליגאל, "אתה לא מחזיק בערך אחד שקובע מה חשוב, אבל אתה כן שומר בכל רגע על הפרספקטיבה של מה חשוב". מבט עיניו החודר של יגאל פגש בעיניי. באיפוק מחושב הוא הסכים להבחנה. "זוהי משמעות חייך" אמרתי, "הפרספקטיבה על מה שחשוב". אחרי שתיקה קצרה הוספתי, "תראה איך הערך הזה מסביר אותך ואת תפיסת עולמך. רבים יגידו, כמו שאמרת אתה בתחילת שיחתנו, שהמשפחה היא הדבר החשוב ביותר. בתוך האוניברסיטה בוודאי יימצאו רבים החושבים שעולם הרוח הוא הדבר החשוב ביותר; ואין כמו תל אביב ללמד על מרכזיות ההנאה החושנית והחופש לחיות איך שרוצים. אבל אתה הרי לא תזדהה עם כל אחד שמחזיק בעמדות הללו ולא תחשוב שאתם חולקים את אותה משמעות בחיים. לעומת זאת, כשאתה פוגש באדם שיודע להגדיר במדויק מה חשוב בעיניו ברגע נתון, והוא גם יודע לומר אם הוא עסוק באותו הרגע בדבר החשוב או במשהו אחר – בטפל או בעיקר, בחול או בקודש – אדם כזה, כך תחשוב, חולק אתך את אותה המשמעות".

חיוך של הסכמה הבליח מיד על פניו. "משמעות חייך, הפרספקטיבה של מה שחשוב, היא המקום שבו נפגשים זהותך העצמית ותפיסת עולמך".

תשובה לשאלה
להיפגש עם אדם מסוים ואחרי שעה או פחות לנסח את משמעות חייו בכמה מילים, נשמע מהלך שטחי, שלא לומר שרלטני או יומרני. מניסיוני ההפך הוא הנכון. אפשר לנסח את משמעות חייו של אדם במפגש אחד. נכון שלשם כך נדרשת בקיאות בתחום ומיומנות בהצגת השאלות ובעיבוד התשובות. נכון שהאדם שמשמעות חייו נדונה עבר את גיל הארבעים ופיתח לעצמו אישיות מגובשת למדי. אמנות המשמעות מושגת ביעילות מרבית במפגש שבו למראיין שליטה בנושא ובתהליך, ולמרואיין תשובות מגובשות לשאלות "מי הוא" ו"במה הוא מאמין".

"סיפור החיים" - עלייה לרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה. תצלום: ויקטור נוניו

מה משתנה כשבידי התשובה לשאלת משמעות חיי? איזו תועלת תצמח לי ממנה? מיקוד, סדר והבחנה בין עיקר לטפל, יציבות מחשבתית ורגשית, כל אלו הם פירות המשמעות. אני יכולה להעיד שיותר מאי פעם אני אדם שלם, מסוגלת לאחוז בכאן-ועכשיו – לא מתוך סלידה אלא מתוך איזון. אני מקבלת את חיי. אני מקבלת את רגשותיי, את מחשבותיי ואת התנודות במצב רוחי. חיי מתרחשים בהווה. איני ממתינה לעתיד המיוחל שבשבילו שווה לחיות. אני חיה עכשיו וזה בסדר גמור לדידי. חיי בעלי משמעות.

כל אדם זקוק לשיעור מיוחד. אדם תלותי ונגרר, אדם שאינו אוטונומי בתפיסתו את עצמו ואת קיומו, זקוק לעיצוב זהותו כאינדבידואל. מי שמרוכז בעצמו, בצרכיו ובמטרותיו הפרטיות, זקוק לחוויית האחדוּת, להתפעמות מההשתייכות לדבר גדול ונשגב ממנו. לעתים מה שנחוץ הוא לחבר בין שני העולמות הללו ולהפגישם בקיום הפרטי.

לעתים קרובות נחוצה התערבות מן החוץ כדי לעורר את חיפוש המשמעות. אדם שמביאנו להתחבטות בשאלה נעשה דמות מחנכת עבורנו בעצם הצבתה והפיכתה לסוגיה חיה. הקיום המובן מאליו, הסגור, נפתח, וענן בצורת סימן שאלה מרחף מעליו. התשובה שתינתן בנקודת זמן מסוימת לשאלת המשמעות בחיים היא אישית, ועם זאת כללית. הדרך אליה מצריכה לפסוע בשני נתיבים מקבילים, שונים לחלוטין, ולהתפתח מבחינה פסיכולוגית בשניהם. בנתיב האחד, יש ללמוד להיעשות אינדבידואל, עצמאי ואוטונומי, התופס את עצמו כיחיד, מיוחד וחד-פעמי ומעצב את קיומו דרך בחירות מודעות. כל עוד לא נרכשת זהות עצמית מגובשת, המשמעות המיוחסת לחיים אינה דווקא משמעות חייו של אותו יחיד.

הנתיב האחר הוא ההכרה בהכרח לחוש אחדות עם בני אדם אחרים ועם העולם. על האדם לקבוע בינו לבינו מהו הדבר החשוב בחיים, או במילים אחרות: במה הוא מאמין ומהי תפיסת עולמו? כשהוא תופס את עצמו כחלק ממשהו אחר, גדול ממנו, הוא משיג אחדות. חוויה כזאת יכולה להיות יומיומית – אם בחיבור חזק למשפחה או לקהילה, אם בשיוך דתי, לאומי, אמוני וערכי, ואם בחיבור לטבע. חוויות אחדות מתרחשות כל אימת שהאדם חש התרגשות עזה, התפעמות עמוקה, שאותן הוא מפרש לעצמו כהתעלות מעל קיומו הפרטי הצר וכחריגה אל עבר דבר גדול ממנו. ללא חריגה מהקיום הפרטי, המשמעות שמתקבלת מצומצמת, מכונסת בעצמה ומנותקת מהעולם.

כאשר שני הנתיבים הללו באים לידי ביטוי מתקבלת משמעות חיים שלמה.

איש אינו מחזיק במפתחות לתשובה הנכונה עבורי למשמעות חיי. לכל היותר אדם אחר מחזיק בתמרורי דרך שבכוחם לכוון אותי לשאול את השאלות הנכונות בזמן הנכון. כשזהותי העצמית מתבררת, אני פוגשת מקרוב את יתרונותיי וחסרונותיי, חוזקתי וחולשותיי, חלומותיי, כמיהותיי, תשוקותיי הנסתרות, מטרותיי ויעדיי. כשחוויית האחדות נחקרת, נבחנות סוגיות של שייכות, ערכים ואמונות, נחשפת התרגשותי העזה בקשרים עם בני אדם והתפעמותי מהמסתורי והנשגב, שמלמדים על החיבור העמוק שלי לעולם. את תשובותיי אני שוזרת לזֵר, מעצבת את קשת הריחות והצבעים לסיכה נאה ועונדת אותה על דש הבגד, הכי קרוב ללב. זוהי משמעות חיי.

הטקסט מעובד מתוך הספר: פתרון חידת המשמעות (2016) מאת ד"ר תמי יגורי, בהוצאת "כרמל".

ד"ר תמי יגורי היא חוקרת ומרצה בכירה על פילוסופיה קיומית ומשמעות בחיים.

תצלום ראשי: פסל של מירו ב"לה דפאנס", פריס. תצלום: אימג'בנק / גטי ישראל