תתנו, תקבלו

בואו נדבר על קרמה. יכול להיות שאתם חושבים שמדובר במיתוס ילדותי. אבל אני חושב שכשאתה מתבונן, באמת מתבונן, אתה רואה את הקרמה פועלת בכל מקום בעולם.

קרמה אינה חוק חומרי. העניין שלה הוא לא בדברים, בחפצים, בכסף, בכוח, בתהילה. קרמה היא חוק של הניסיון. חוק כל כך פשוט ולא פחות מכך – עמוק, כל כך אוניברסלי עד שאין דרך לחמוק ממנו.

השכל הוא מראָה. מראות משקפות את מה שמופנה אליהן. וקרמה היא פשוט החוק שאומר שרק מה שמפנים למראה יכול להשתקף בה.

בואו נקרא לצורה הפשוטה ביותר של קרמה בשם "קרמה זעירה". אין מדובר בקרמה במובן הגדול של מה שתחוו בעוד שלושים שנה, אלא ממש עכשיו. ובואו ננסח את העניין בצורה הפשוטה הזאת:

אתם יכולים לקבל רק מה שאתם נותנים. אתה כועסים, פוחדים, חרדים? זה מה שאתם יכולים לתת. אתם לא יכולים לקבל חמלה, הוקרה ואהבה? הסיבה לכך אינה שאף-אחד אינו מוכן לתת לכם דבר מכל זה. אולי ייתנו לכם, ואולי אפילו נותנים לכם. אבל אינכם פתוחים לדברים. הנפש שלכם סגורה, והיא דוחה את כל הדברים הללו. כל מה שנאמר ונעשה, ולא חשוב כמה הדברים טובים, יהיה לא צודק, פוגעני, בעל טעם מריר. אפילו המחמאה הכנה ביותר תיראה לכם כמו עלבון.

אם אתם מלאי חמלה, הוקרה, חום ונועם – זה מה שאתם נותנים. וכעת אתם גם יכולים לקבל את כל אלו. לא כיוון שאנשים נוטים אז יותר להשיב לכם מכל טוב, על אף שהם באמת מרגישים כך. תוכלו לקבל את כל אלו כיוון שאתם פתוחים לדברים. הנפש שלכם צלולה כמו השמיים. אינכם מגיבים, אינכם מצליפים בחזרה, אינכם משיבים בכעס. כעת אתם יכולים לראות רק צדק וחמלה אפילו בדברים הפוגעים ביותר.

אתם יכולים לקבל רק מה שאתם נותנים. כשאני מסביר זאת כך, הדברים ברורים, נכון? אם אינכם יכולים לשדר משהו, איך תוכלו לקלוט אותו? אתם לא בתדר לקלוט את מה שאינכם יכולים לשדר.

בואו נגזור מכך שלושה עקרונות פשוטים ומעשיים.

הדרך הגרועה ביותר שיתייחסו בה אליכם היא הדרך הגרועה ביותר שאתם מתייחסים בה לאחרים.
אתם אכזריים, מגעילים ומרושעים כלפי אחרים? הנה לכם האופן שבו יתייחסו אליכם. מדוע שיתייחסו אליכם אחרת ממה שאתם מתייחסים לאחרים? ואפילו אם יתייחסו אליכם אחרת, האם תוכלו לפרש את הדברים באופן שונה? השכל שלכם מפיק כל העת אכזריות. אפילו כשמישהו מגלה כלפיכם רוך ונועם, מה תראו בכך? קרוב לוודאי שתראו בכך חולשה, טיפשות ותמימות, נכון? וכך אינכם יכולים לקבל את הטוב אפילו כשהוא שם. נעלתם את הנפש שלכם. היא כלואה בכלא אפל, כולה אי-שקט, טינה ומרירות.

הדרך הטובה ביותר שאתם מתייחסים בה לאחרים היא הדרך הטובה ביותר שבה אחרים יכולים להתייחס בה אליכם.
אתם מגלים כלפי אחרים יחס אדיב, נעים ואוהב? הנה לכם האופן שבו יתייחסו אליכם. מדוע שיתייחסו אליכם אחרת ממה שאתם מתייחסים לאחרים? ואפילו אם יתייחסו אליכם אחרת, האם תוכלו לפרש את הדברים באופן שונה? השכל שלכם מפיק כל העת חמלה, בהירות ונועם. אם מישהו מגלה כלפיכם אכזריות, מה תראו בכך? קרוב לוודאי שתראו את הסבל מתחת לכאב של הזולת, נכון? כך אפשר לגלות חמלה אפילו באכזריות. פתחתם את נפשכם לרווחה. אתם צלולים כמו השמיים, ואתם נתונים בשלווה.

אתם הופכים בהדרגה למה שאתם מאמינים.
כולנו חיים בעולמות הקטנים שלנו. קרמה היא הכוח הגדול שמושל בהם. העולמות הללו עשויים מאמונות ביחס לדברים, לא מהדברים עצמם. אנחנו מאמינים שבני-אדם הם טובים, רעים, טיפשים, חכמים, ושאנחנו נעימים, אכזריים, סיפור של הצלחה, מקרה של כישלון וכן הלאה.
ככל שאנו חיים באמונות שלנו, כך אנחנו הופכים להיות האמונות שלנו. האמונות שלנו הן נבואות קטנות המגשימות את עצמן. לא כיוון שיש בהן משהו פלאי. אלא כיוון שהן מעצבות את מה שאנחנו יכולים לתת, ובכך מגבילות את מה שנקבל. כך אנחנו הופכים לדברים שאנו מאמינים בהם.

אתם מאמינים שהעולם חייב לכם? אז אתם מבלים את החיים בלקחת מאנשים, מחבריכם, מבני-הזוג שלכם, מהמשפחה שלכם ועוד. והם נותנים ונותנים. אבל אין לדבר גבול. העולם עדיין חייב לכם. אבל איכשהו, התוצאה היא שאתם מרגישים פחות ופחות ראויים. מדוע? הרי לקחתם מה שהאמנתם שניתן לאחרים בהשאלה, שכן הוא היה שלכם מלכתחילה. אז איך מישהו יכול בכלל לתת לכם משהו? כל מה שאתם מקבלים מעולם לא ניתן לכם.

אתם מאמינים שהעולם רוצה לפגוע בכם? אז אתם מקיפים את עצמכם בחומות, סוגרים את עצמכם, דוחים את כולם. כעת אתם לבד, ואתם עוד יותר מפוחדים. איכשהו, העולם הצליח לפגוע בכם. נתתם אי-אמון, והנה זה בדיוק מה שקיבלתם.

אתם מאמינים שמגיע לכם אושר? אם כך, תבלו את החיים שלכם בחיפוש אחריו, נכון? אבל לעולם לא תמצאו אותו. כי האושר לא נמצא באיזשהו מקום שם בחוץ, מחכה שימצאו אותו. הוא ממש כאן, בכם. אבל בעצם לא הייתם מוכנים לתת שום דבר, נכון? בסך הכול חיפשתם דרכים למצוא, להשיג, לקבל, לקחת. וכך, לא הייתם פתוחים לקבל שום דבר.

אנחנו, בעיקר במערב, תמיד מנסים להימלט מפני החוק הגדול של הקרמה. אנחנו רוצים לקבל דברים ללא תמורה, נכון? בבקשה, תשאלו את עצמכם בכנות. בשקט-בשקט, בלי שאף-אחד מקשיב לכם. הישג ללא משמעות. כבוד ללא אחריות. עושר ללא מאמץ. אהבה ללא סבל. החיפושים חסרי התוחלת הללו מגדירים חלקים רבים של חיינו, האין זאת?

אבל החיים אינם פועלים כך, כי הרוח האנושית, נפש האדם, אינה פועלת כך. אנחנו יכולים לקבל רק מה שאנחנו נותנים. לכן אנחנו צריכים לתת יותר מכל מה שאנחנו. אנחנו חייבים לתת כל מה שאנחנו לא. כך נוכל לקבל כל מה שאנחנו יכולים להיות.

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד עבור אלכסון על ידי אדם הררי.