פוקו חושף שיניים

הטיפול בשיניים והיחס אליהן מלמדים אותנו על הכוחות הפועלים בחברה ובהיסטוריה
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

כשהגעתי לניקוי אבן לפני מספר שבועות אצל השיננית היא נזפה בי על שאיני מגיע מספיק למרפאת השיניים. "הלסת שלך קטנה ולכן צפיפות השיניים גבוהה," אמרה בעודה רוכנת על הפה הפעור ומותחת את הלחי בחוזקה, "אתה צריך להקפיד להגיע לטיפול אבן לפחות אחת לשלושה חודשים!" בחדר הסמוך ד"ר זאנהרץ סקר בקפידה שלושים ושתיים עצמות שזכו לצחצוח מסור השכם וערב. בעלת הפה ביקשה יישור, היא כבר בשנות השלושים לחייה אך ד"ר זאנהרץ המהם בחיוב: אין מאוחר לטיפול חשוב מעין זה. מרגע בקיעתן ועד סוף ימינו העיסוק בשיניים לא רפה. הרצון בפה בעל שיניים לבנות וישרות מקים מערך שלם של ריטואלים יומיים ולצדם תשתיות בריאות וחינוך שמטרתן יצירת אותו חיוך מיליון הדולר. מאובייקטים שכל מטרתם לעיסה ונגיסה הפכו השיניים לסמל סטאטוס, וככאלו מושקע בהן זמן ומאמץ.

הרצון בפה בעל שיניים לבנות וישרות מקים מערך שלם של ריטואלים יומיים ולצדם תשתיות בריאות וחינוך שמטרתן יצירת אותו חיוך מיליון הדולר.

לאורך ההיסטוריה ליוו פרקטיקות ומנהגים את יומו של האדם בהכוונתם את התנהגותו ומחשבותיו. אך אל נמהר לקבוע ששיניים ישרות ולבנות הן הפסגה הצחורה של האבולוציה. בתרבויות שונות מנהגים מנוגדים יכולים להיחשב נחלת הכלל. כך אנו מוצאים כי בסין, תאילנד, וייטנאם ובעיקר ביפן היה נפוץ מנהג צביעת השיניים בשחור, המכונה ביפנית אוֹהאגוּרוֹ (Ohaguro). האישה היפנית משחה את שיניה במרקחת שחורה, שהלמה ביופייה את לובן פניה המפודרות. ואם ביפן עסקינן, הרי שהיום נפוץ בה טיפול קוסמטי בשם יָאֶבָּא (Yaeba) אשר מקנה מראה עקום לשיניים של יפניות המקוות לזכות בבן זוג הגון. בקרב גברים יפנים שיניים בולטות הן סמל לנעורים ונחשבות על כן למושכות.

אישה וייטנאמית עם שיניים מושחרות

אישה וייטנאמית עם שיניים מושחרות. תצלום: קלווין סמית

לאורך ההיסטוריה חלו תמורות רבות במנהגים ומעמדם. פרקטיקות נזנחו או הפכו גנויות, ולצידן פרקטיקות חדשות נוצרו. הגם שנסכים בקיום שרירותיות מסויימת בהכתבה של אידיאל יופי ואידיאל רפואי, בל נשכח שאנו חיים בתרבות שמתאפיינת בנהייה אחר הישר והלבן ולא אחר השחור והעקום. חשוב אם כך לנסות ולהתוות גנאלוגיה לכוח שמבוטא במנהגים ובנורמות הנוגעות לשינינו: לצחצוח היומי, לחינוך, לביקור אצל רופא השיניים ולסטאטוס לו זוכות שיניים ישרות ולבנות.

אנו חיים בתרבות שמתאפיינת בנהייה אחר הישר והלבן ולא אחר השחור והעקום

במורד שורש השן
פריז של המאה ה-18 הייתה אחד ממרכזי התרבות, המדע והנאורות של העולם המערבי. זהו המקום בו אנו מוצאים את ניצני התפישה המודרנית של השן. פייר פוֹשָאר, רופא ומנתח פריזאי, פעל על רקע עליית קרנה של החקירה האמפירית מחד, ועל רקע הצריכה הגוברת של סוכר קפה ושוקולד מאידך. ב-1728 פרסם פושאר את ממצאי מחקרו בשלושה כרכים אשר מציגים את אנטומיית הלסת וסוקרים את מחלות וטיפולי השיניים שהיו מוכרים עד לאותה העת. בכרכים אלו טבע פושאר את המונח "רופא שיניים" (Dentist) ומייסד את מדע השיניים באופן רשמי.

אולם מטרתה של הדיסציפלינה המחקרית-רפואית של השן הייתה רחוקה מרווחה ועשייה מדעית גרידא. כרבים מתחומי המדעים, הפרקטיקה הרפואית של השן התחילה מעניינם של "פטרוני מדע" ובידורם בסלונים בהם הוצגו "עובדות מדעיות". יותר מתרומה ממשית לידע, התחיל ענף רפואת השיניים מהגדרה של חלל הפה כאתר חקירה, דבר אשר הוביל להשתרגות הידע והכוח בשיניים. במאה ה-18 רפואת השיניים נוסח פושאר לא היוותה פריצת דרך ממשית בטיפול בעששת; יתרונו היחיד של מדען השיניים על פני הרופא האליל היה בידע שהוא היה יכול להעניק למטופלו אודות רפואת מנע בדמות עצות להיגיינת פה. אותו ידע היה זמין לסוג פציינט מסויים, הפציינט העשיר, מה שהפך גם את פושאר לאיש עשיר מאוד.

החל מהמאה ה-18, טען הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו, חלה תפנית באופן השימוש בכוח. הכוח הריבוני המדכא הוחלף באסטרטגיית כוח אחרת. לא עוד כפייה של פרקטיקות אלא פיקוח על הפרקטיקות, עיצובן ויצירה של נורמות. הגוף של הסובייקט הפך למושא פיקוח אידיאלי בשדה הכוח. בספרו "תולדות המיניות" מתרכז פוקו בפרקטיקות המיניות ובדרך בה מוּשְטָר המין.

במחקר שיח הכוח עלינו לשאול כיצד מפוזרים אלה שיכולים לקיים את הפרקטיקות ואלה שאינם יכולים, כלומר לאופן שבו השיניים יצרו סוג חדש של פציינטים, כיצד הפרקטיקה של השן שרטטה גבולות של סטאטוס ומעמד. רפואת השיניים בצרפת הושפעה מאפנה ועלייתו של הדימוי העצמי. שיניים לבנות הפכו לסמל סטאטוס אצל נשות הבורגנים ו"המדע" התגייס כדי לקבע את הדימוי. חקר פתולוגיות הפה, באופן מקביל לתיאור של פוקו את חקר הסטיות המיניות, השתית את הסטאטוס של שיניים ישרות ולבנות כנורמה וכאידיאל. כאופוזיציה הוגדרו השיניים העקומות והצהובות כפתלוגיה, המוכרת רק כאשר הדיסציפלינה הרפואית מגיעה לידי שפה וכלים להבחין ולנתח אותה.

מעברה השני של תעלת למאנש נמצא שורשים נוספים לכוח ולידע הטמונים בפרקטיקת השן. בתחילת המאה ה-19 שומשו השיניים בבריטניה כדי להעריך את גילם של ילדים במפעלים. זוהי השיטה הראשונה שהשתמשה בידע ביולוגי כדי להגדיר דבר מה על הסובייקט, במקרה זה גיל. אלא שלא ארך זמן רב עד אשר השימוש הגובר בסוכר הביא להקדמה בתחלואת העששת בקרב ילדים, מה שהקשה על הבדיקה והצריך ידע נוסף. תיאוריות שונות הוצעו לריקבון השן: מקורו בדלקת פנימית של מוך השן או שמא מקורו בפעולת חומצות חיצוניות על שכבת האמייל. מידע רב הלך והתאסף, נערך בטבלאות סטטיסטיות ונחקר. רק בסוף המאה ה-19, עם גילוי המיקרואורגניזמים, שיערו כי מקור העששת בפעילות חיידקית.

כיסא של רופא שיניים ויקטוריאני

כיסא של רופא שיניים ויקטוריאני. תצלום: בארי בדקוק

יהיה זה לא צודק לראות ברפואה את המקור היחיד לאופן שבו אנו תופשים שיניים. אחד מהממצאים המעניינים שעולים מסקירה של ציורי פורטרט שצוירו באירופה המודרנית עד המאה ה-20 הוא השיעור הזניח של אנשים המצויירים בפה חשוף שיניים. הגדילו לעשות הציירים במאה ה-15 ונהגו להחסיר את השיניים גם מדמויות שצוירו בפה פעור. הסיבה לכך אינה נעוצה בבושה במצב השיניים של בני התקופה, אשר הייתה נחלת הכלל. הנרי טמפל למשל, ראש ממשלת בריטניה במהלך המאה ה-19, נחשב בידי רבים כאצילי ובעל פנים יפות למדי, זאת למרות שמספר שיניים חסרו לו כתוצאה מתאונת צייד. הסיבה לנוהג משתקפת היטב בספר הגינונים וההליכות שהוציא הכומר ז'אן-בטיסט דה לה סאל, "החוקים הנוצריים של הנימוסין והאדיבות" ב-1703. ציורי הפורטרט אם כן מהדהדים את תיאור לה סאל בנוגע למנהגי הפה:

"יש מספר אנשים שמגביהים את שפתם העליונה יתר על מידה או שנותנים לשפתם התחתונה לשקוע כה מטה, כך ששיניהם כמעט ונחשפות לגמרי. הדבר מנוגד לחלוטין לכללי הנימוסין, אשר אוסרים על חשיפת השיניים. שהרי הטבע נתן לנו שפתיים כדי להסתירן."

האצולה, והבורגנות בעקבותיה, אימצה סממנים שיבדילו אותה מהעניים, השיכורים ויתר הפרוצים אשר חשפו את שיניהם ברבים. רק במאה ה-19 עם הופעת הצילום, וכחלק מהשימוש שנעשה בשיניים בשדה הכוח, הגיעה העת בה השיניים של בעל הכוח יחשפו לראווה ויתועדו בעוד שיניו העקומות של העני ינודו ויוסתרו כדבר מה שיש להתבייש בו.

החינוך הדנטלי של האוכלוסייה
באחד מבוקרי יום שני השנה נכנסה יחד עם מחנכת כיתה ב' במרכז הארץ, איילת, שיננית צעירה צחורת שיניים. איילת הגיעה כדי להעביר לתלמידים את אחד משלושת השיעורים השנתיים שלהם על בריאות הפה, זאת כחלק מתוכנית רב שנתית של משרד הבריאות המועברת מהגן ועד כיתה ט'. "מי זוכר מה זה משנן חלבי?" שאלה איילת את האלם החרישי שעמד בכיתה. "זו מערכת השיניים הנשירה," אמרה בחיוך גדול ופתחה את המצגת כדי להסביר על ההבדל בין משנן נשיר, קבוע ומעורב ומיד נפנתה להסביר מהי המילה "פלואוריד", שוודאי הילדים בני השמונה תהו רבות על פשרה רב החשיבות.

המאה ה-18 הקימה את ה"אוכלוסיה" כבעיה כלכלית ופוליטית שצידה השני הוא תקומתו של הביו-כוח. וויסות גודל האוכלוסיה באמצעות אכיפה ופיקוח על המיניות התקיימה במסגרת רחבה של מערך הכוח בממסד הרפואי. החל מאמצע המאה ה-19 קראו אותם "חוקרי שיניים" להכיל גם את תחום התמחותם על כלל האוכלוסייה. התנועה ביקשה להפוך כל סובייקט לפציינט וקיבעה את "מוסר" הדיסציפלינה.

בתחילת המאה ה-20, עם הקמת הביטוח הלאומי בבריטניה, הוערך כי טיפול מנע בשיניים יוכל לחסוך כסף רב. תחום רפואת השיניים אומץ על ידי הממסד ותוכניות חינוך בנושא היגיינת הפה הופצו בבתי ספר. השיניים הופכות עבורנו לדוגמה לאופן שבו יחסי כוח המצויים ברמה המקומית, בהם אינטרסים שונים, לפעמים מנוגדים, מוזנים אל תוך מערך יחסי הכוח המוסדיים. אותה הזנה מופיעה כאותו שיעור של איילת, בסופו חולקו מברשות ומשחות שיניים לכל ילד, וכלה בצילום הרנטגן של שיני כל המתגייסים לצבא.

רופא שיניים בודק ילד קטן

רופא שיניים בודק את שיניה של ילדת גן. תצלום: World Bank Photo Collection

מהרגע שהשיניים הפכו ל"בעיה ציבורית" הן יצרו סביבן "כלכלה של הגבלות". סביב השיניים הוגדרה נורמה של התפתחות תקינה מן הילדות ועד הזקנה כאשר כל חריגה ממנה אופיינה בתשומת לב. יחד עם זאת, פוקו מבקש לראות את הכוח כחלק מאסטרטגיה כוללת בשדה שאינו מכוון מטרה אחת, בו יש מוקדים שונים שנמצאים כל העת ביחסים מרובים וניידים. השיניים הן תוצר פוזיטיבי של כוח ולא בהכרח שיטה של דיכוי ממסדי. כניסתן של השיניים לפיקוח כללי, קרי כחלק מעניין ציבורי, נתקלה בהתנגדות של רופאי השיניים עצמם. בשנות הארבעים של המאה הקודמת נאבק איגוד רופאי השיניים בארה"ב כנגד הלאמה של מקצועם מחשש לפגיעה בעיסוק החופשי שלהם ובמקצועיות הענף, הכל לרווחת הציבור כמובן.

את שאלת הכוח מנסח פוקו לא מתוך מנגנוני השליטה והמוסדות, אלא מתוך עיון היסטורי בשיח ובפרקטיקה שחושפים את יחסי הכוח המיידים והמקומיים, ולחילופין לאופן שבו הפרקטיקה והשיח משמשת משען לכוח.

עלייתו של הביו-כוח הייתה מרכיב חיוני בהתפתחות הקפיטליזם – בהכנסתו של הגוף למנגנון הייצור. השיניים חושפות את שדה הכוח הכלכלי, תעשיית מוצרים שלמה שהתפתחה סביב השן. לבסוף, פרקטיקת רפואת השיניים הוטמעה בציבור הרחב ו"האתיקה הרפואית" הפכה את הכל לבעלי שיניים הזכאיות לטיפול והשגחה. פיית השיניים היא הווריאציה האמריקאית שהופיעה בשנות ה-20 לסיפור מהפולקלור האירופאי על עכבר או מכרסם בעל שיניים חזקות שגונב מחדר השינה של הילדים את שן החלב שנפלה. פיית השיניים משאירה תמורת השן כסף, ונכון לשנת 2013 השאירה הפיה בארצות הברית הרבה כסף, בממוצע 3.7 דולר על כל שן. נפילת השיניים של הילד המתבגר מסמלות לא רק את בגרותו כי אם את כניסתו לעולם הכלכלי הבוגר, ומדגימה בכך את החיבור בין השיניים והכסף בתרבות בת זמננו.

בין מלחמות העולם התחבר השיח הרפואי-אנטומי של השיניים לזה הפסיכולוגי. לא הספיקו עוד החינוך והנורמה, כי אם שליטה גוברת גם על המרחב הנפשי. חרדה מפני רופא השיניים, או בשמה המקצועי דֶנְטוֹפוֹבְּיָה, הוגדרה כבעיה והחלה להיחקר. רופא השיניים לא היה אמון עוד על עיצוב הגוף הפיזי בלבד, כי אם גם על המחשבה והרגש, בשליטתו בכאב, בדימוי המאיים ובפחד הלא רציונלי.

החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20, לאחר שחרור הקולוניות, אומצו השיניים יחד עם מנגנוני כוח אחרים כתחלופה לשליטה הישירה בפתח עידן הגלובליזציה. בשנות ה-70 נשיאת "הארגון הבין-לאומי למחקר דנטלי", שעובד בחסות האו"ם, ביקשה למקם את "בריאות הפה כבריאות הגלובלית" וקראה לארגונה לווסת את התחלואה האוראלית ברחבי העולם כולו.

האם האתיקה של רפואת השיניים תביא "שירות לאנושות"? במונחי כוח אנו יכולים לראות איך שאלה זו הופכת את הפה לשדה של אסטרטגיה, שמקורותיו, ולכן צורתו, אינה בהכרח "שירות" אלא אמצעי פיקוח ושימור הון סימבולי, שנראים באובססיית ישור והלבנת השיניים בידי בני נוער בארץ ובארצות הברית. פוקו כתב כי "האדם המודרני הוא חיה בתוך פוליטיקה שסובבת סביב חיוו כיצור חי," זה לא אומר שאנחנו צריכים להזניח את שינינו ולהפסיק את צחצוחן. בראיון עמו הוא מסביר את משמעות הביקורת:

"ביקורת אין עניינה לקבוע כי הדברים שגויים כפי שהם. ביקורת היא הצבעה על ההנחות, על הלכי המחשבה המוכרים, הבלתי מעורערים, מהם אנו מתעלמים, שמהווים את הבסיס לפרקטיקות אותן אנו מקבלים... ביקורת היא ההוצאה לאור של אותם הלכי מחשבה והניסיון לשנותם: להראות שדברים אינם מובנים מאליהם כפי שנהוג להאמין, ולראות כי מה שנודע כמובן מאליו לא יוכל עוד להמשיך ולהתקבל ככזה."

ייתכן שהדברים שאנו חושבים טבעיים ואידיאליים מקורם בגינונים של נשים צרפתיות בנות המאה ה-18, בעוד אלו מעשינו בני המאה ה-21 שממשיכים להשריש את תפישתם ככאלה.

 

גיא גרינפלד הוא סטודנט לפילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב

תמונה ראשית: מתוך "רופא השיניים", חררד ון הונטהורסט (Gerard van Honthorst), 1622. תצלום: ויקיפדיה


מקורות:

Brian Dolan, “What Have Teeth Taught Us about Culture? Practice, Patienthood and Ethics in the History of Dentistry and Public Health”, Journal of the History of Dentistry 55 (2007): 126-133.
De, La Salle Jean Baptiste. The Rules of Christian Decorum and Civility. Translated by Richard Arnandez. Romeoville, IL: Lasallian Publications, 1990.
Sarah Nettleton., in Inventing Mouths: Disciplinary Power and Dentistry, C. Jones, R. Porter, Eds. (London and New York: Routledge, 1994), pp. 73-90.
"Practicing criticism, or, is it really important to think?", interview by Didier Eribon, May 30-31, 1981, in Politics, Philosophy, Culture, ed. L. Kriztman (1988), p. 155

פוקו, מישל. תולדות המיניות I הרצון לדעת, תרגם:גבריאל אש. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996.

http://publicdomainreview.org/2013/09/18/the-serious-and-the-smirk-the-smile-in-portraiture/
http://www.salon.com/2014/02/09/dont_tell_the_kids_the_real_history_of_the_tooth_fairy/
http://www.cvltnation.com/ohaguro-and-yaeba-japanese-cosmetic-dentistry/

Save

Save

Save

Save

Save

Save

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי גיא גרינפלד.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על פוקו חושף שיניים

01
אראל

לא נעים להגיד שהמאמר מתאמץ מדי ...
מנסה למכור טענה מופרכת, בעלי ההון, או מישהו, מי הם בדיוק, שולטים בנו באמצעות השיניים שלנו

זאת פרודיה על הגיון עקום

לא יותר פשוט לומר שלצחצח שיניים זה טוב ובריא ואסתטי עבור כל תרבות? מה גם שבסוף אין המלצה על הפסקת הצחצוח

מתוך כבוד לתחקיר המעמיק