קווים לדמותו של אלוהים

מתוך כפירה במקורותיו, חנוך לוין יצר דמות של אל פתטי, מכמיר לב, אבסורדי, אנושי מאוד
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

נתחיל בבריאת העולם:

 

 

בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלוהים" "יהי אור!", ויהי חושך. והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. ויהי ערב 'ויהי בוקר, יום אחד. ויקום אלוהים ביום השני ויאמר: "יהי אור!", ויהי חושך. והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. ויהי ערב ויהי בוקר, יום שני. ויקום אלוהים ביום השלישי ויאמר: "פעם שלישית ואחרונה: יהי אור! ויהי חושך. והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. ויהי ערב ויהי בוקר, יום שלישי. וישתוק אלוהים ביום הרביעי וביום החמישי. וביום השישי, ויקום אלוהים ויצעק צעקה גדולה: "או שאני אלוהים או שאני לא אלוהים – יהי אור, לעזאזל!" ויידלק אור קטן בחלון אחד הבתים ואיש בפיג'מה מציץ בעדו החוצה ושואל: "מי זה פה צועק שהוא אלוהים בשתים-עשרה בלילה?!"
[חנוך לוין, מה איכפת לציפור, סימן קריאה\הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1987, עמ' 225]

כמי שנולד למשפחה מסורתית ולמד בבית ספר דתי, חנוך לוין אולי לא ידע את אלוהים במובן המקראי, אבל שמע עליו, קרא עליו והכיר אותו איכשהו בגלל ועל אף שבהמשך חייו יצא בשאלה. הדרמה הישראלית אינה משופעת ביראת קודש אלוהית, אך לוין, אחד מקדושיה ויוצר ענק גם בקני מידה של דרמה בעולם, עסק לא מעט ובאופנים שונים בדמות האל מתוך עמדה רציונאלית ספקנית, צד בצד עם הכרתו או ערגתו של לוין ל"מעֵבֶר" רוחני כלשהו, אלוהי או לא.

לוין, אחד מקדושיה ויוצר ענק גם בקני מידה של דרמה בעולם, עסק לא מעט ובאופנים שונים בדמות האל מתוך עמדה רציונאלית ספקנית

האל היהודי-ישראלי המצטייר בעיקר בסָטירות של לוין, הוא דמות פסיבית, כיוון שבהקשר הפוליטי לוין אינו עוסק באל עצמו אלא בחשיפת השתקפויותיו המגויסות לטובת אינטרסים דתיים, פוליטיים ולאומיים ישראליים. כאל בכלל ויהודי בפרט ביחס לשואה, כמו ב"ההולכים בחושך", הוא מצחיק, חמקמק, אירוני ומכזיב. כאל אוניברסאלי הוא סובל מקיום רופס ורופף, אך אולי לא מהיעדר מוחלט.

עקידת יצחק, קרוואג'ו

"עקידת יצחק", קרוואג'ו, סביבות 1603

האומנם לוין מסוגל לסלוח לאלוהים על כל מיני מחדלים, שרירויות וכישלונות אבל אינו מוחל לו על אי-קיומו? אזכורי אלוהים, גילוייו והתגלויותיו בשירי לוין ובמחזותיו אינם אחידים. רובם לעגניים וסאטיריים; אך בודדים אחרים הן מרכזיים להבנת גישתו של לוין לאלוהים, ומשקפים התמודדות מעמיקה עם שאלות הקיום דרך דמות האל. יצירת המופת "ייסורי איוב" (1981) שלוין כתב בעקבות ספר איוב, מוקדשת ברובה לפער בין "הצדקת האלוהות" לבין הצדקת האנושות", [חנוך לוין, ייסורי איוב, סימן קריאה\הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1988, עמ' 77] כלומר לסוגית ישות האל ועוד יותר – ל"אחריותו" לרוע ולסבל.

לוין אינו עוסק באל עצמו אלא בחשיפת השתקפויותיו המגויסות לטובת אינטרסים דתיים, פוליטיים ולאומיים ישראליים

מתוך הסטירות המוקדמות המאזכרות את אלוהים אציין שלושה שירים. ב"העקידה" [מה איכפת, עמ' 89] יצחק תוקף את אביו בגלל צייתנותו לאלוהים, שאברהם רואה עצמו כשליחו. "וכשאלוהים אומרה לך לשחוט את הבן שלך כמו כלב אתה מוכרח לרוץ ולשחוט". אלוהים עצמו אינו מובלט בשיר, אלא אברהם המעדיף את צו האל על צו המוסר והרגש הטבעי. להתוודעות סרקסטית מגיע אברהם, בכל זאת, בסיום: "מה יהיה אם אבות אחרים יצטרכו לשחוט את הבנים שלהם, מה יציל אותם?" יצחק, באמונתו האירונית, מציין: "תמיד יכול לבוא הקול מן השמיים". בשיר העקידה, מערכון "פולני" הנשען על תחבולת הצדקנות הפסיבית-אגרסיבית האופיינית ללוין, נבחן מיתוס תשתית שהישראליות אמצה לה מהיהדות: למי הקורבן נועד? ומה פתאום?

שלושת הדיברות הראשונים בעשרת הדברות [מה איכפת, עמ' 84] במקרא עוסקים באל: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל-תְּמוּנָה. לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא. לוין מבטל את הראשון ואת השני בגלל צורכי ביטחון. ואת השלישי בתור – כמעשה מובן של "אנשי חיל רעננים, טובי קומה ועזי פנים, במדינה במצור". שלושת הביטולים אבסורדיים, כמובן, ומייחסים ציניות מוחלטת למאמיני האל עולים להר סיני, "בו קיבלנו את דבר אדוני", שהם מפיריו. התת-טקסט המיתולוגי מרפרר למעמד הר סיני, ושוב בטכניקת ההיפוך הסטירי. גם כאן לא אלוהים נידון אלא עושי דברו, כביכול.

בשונה מאי-המוסריות הבוטה בעקידה מבחינת לוין, מובלטת בהיפוך אירוני דווקא מוסריות הדיברות לעומת מי שזורקים אותם אחד-אחד. ב"אני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם" מודגש הפער בין ההבטחה האלוהית לבין הגשמתה הציונית-דתית-לאומית ופוליטית בכיבוש ובמלחמות, כדי לקיים את ההבטחה האלוהית. למעשה - ערעור על התוקף המוסרי הן של צו האל והן של מבצעי הצו. החייל בשיר מסרב לראות את עצמו כמו חול, דימוי שהוא מחמאה מקראית וּמְאֵרה אנושית, החפצה קיצונית של בני אדם, ושוב בהיפוך הסטירי של המטפורה המקורית החיובית. ה"אני" בשיר מורד במסורת, בהמשכיות המדממת של משמעות הצו האלוהי כיום ובאתוס הדתי-לאומי:

הנה הארץ השלמה אשר הבטיח אלוהים לאברהם, \ לו ולזרעו אשר יהיה כחול אשר על שפת הים: \ אבל אני אינני חול אשר על שפת הים, \ ואני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם.

אצל לוין אֵל-סבא טוב ונאיבי מסולק בגסות ישראלית מכס כבודו בידי הפטריוט להב עשת. כמי שנשמתו ניצבת עתה לפני אלוהים, להב מתוודה על חטאיו ובאטיות מהירה – אחרי שהאל הטוב סלח לו בעקבות ווידויו, כביכול מזויף ובעצם אמיתי לגמרי – הוא מתיישב ליד האל, דוחק אותו מכיסאו, יושב עליו ובמונולוג עממי-ימני להפליא המזכיר דיבורי פוליטיקאים ונהגים בני זמננו, מתפרץ:

קיבינימט כבר עם הכיסא המסופלס שלך, אתה לא רואה שהכיסא תפוס? אתה גם כן עם העולם החרא הזה שבראת, ראינו אותך, עבודה ערבית, שתי ידיים שמאליות, יפה נפש, אתה וכל כדור הארץ המזוין שלך, ספרים וחוקים, ספרים וחוקים, והדולר יורד, וכדור הארץ לא כדור, יצא לך אליפסה, לינקר, וגם מסתובב על העוקם, לך ללמוד שרטוט במקום לקרוא שפיכיוזה!!! [זורק החוצה את הספר ואחריו את אלוהים, עומד על הכיסא, מתמתח. בלעג]. "יהי אור! יהי אור!" [קורא בצחוק גדול] יהי חושך, יא מאניאק!!! [חושך] [חנוך לוין, מה איכפת, עמ' 133-135]

להב לובש צורה של שטן קטן, מרושע ומתועב, פרודיה פרועה הנשענת על מיתוס מלאך האור המורד הילל בן שחר, מי שהפך ללוציפר במסורת הנוצרית, שאלוהים במערכון הזה אינו מצליח להכניע ולגרש. גם כאן לוין, האומנם אתיאיסט, מגן על האל מפני מאמיניו, מצר-לכאורה על אזלת ידו המכזיבה של הכוח העליון. אבל מה שהתחיל במערכון כזלזול באל ובעולם שברא מסתיים בנימה עדינה של אמפתיה לאל המגורש, המושפל. זוהי גרסה מוקצנת מבחינה תמטית של שיר עשרת הדיברות, המופנית הפעם לא לצו האלוהי אלא למְצָווה.

ב"ההולכים בחושך" [חנוך לוין, סימן קריאה\הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1987, עמ' 1999] האל עולה על הבמה פעמיים. המספר, כתגובה לאמו של ההולך המצפָּה להיגאל ממחלתה בידי מלאכים, נושא את שם האל סתם, כשגרת דיבור, לשווא, בעצם, ואומר: "הו אלוהים, הלב נשבר לנוכח האיוולת!" והנה תיכף ומיד מופיע אלוהים מאחוריו: "מישהו קרא לי?" הוא מגיע מהחוצבמה בפרודיה כמו-דרמטית על התגלויותיו; בהשוואה, למשל, עם פגישותיו באבות, במשה ועם לא מעט נביאים. האל מתחיל להסביר מדוע ברא את הרוע. רעש רכבת חולפת – רכבות השואה עולות כאסוציאציה אוטומטית באוזני רוב המאזינים בקהל כמטונימיה לרוע מסוים מאוד – והרעש מחריש את הסבריו. [עמ' 56] אלוהים יוצא מן הבמה במפעם של חיקוי חידונאים כמו שמוליק רוזן, תחליף די מחריד, יש להודות, להסבר על הרוע והסבל: ההסבר האלוהי לרוע הוא תשובה בשעשועון מילולי. "קטנטונת", שנה אות ראשונה – "חביבונת". המספר יודע את התשובה ועונה: "גוצי ופוצי". אלוהים מעניק לו שתי נקודות. בתמונה אחרת, המשלימה את דימוי האל בפן החסד, אלוהים נכנס, נוקט פעולה הכרוכה בחמלה. הוא נוטל את פני המת הביישן בידיו ומנסה לנחמו:

ששש!... די... די...!
[המת הביישן חדל מבכיו]
ואף על פי כן יש בכם משהו.
ואף על פי כן אהבתי את כולכם.
נולדתם פעם טובים ופעורי פה
מתימהון אין קץ לנוכח העולם,
וכל כך מצחיקים הייתם, וכך כך
פגיעים. אהבתי אתכם בעלבונכם.

ואם אינני עושה למענכם דבר,
הרי זה רק מפני ש...
[שאון רכבת...]

אחר כך אלוהים מניח מזוודתו, האומנם דימוי ליהודי חסר בית נודד? ומתיישב עליה כאילו נחלש מאוד. המתה החמוצה אומרת: "תן לאלוהים מים, אלוהים מרגיש לא טוב". טוב לגלות אצל לוין יחס כה אנושי לאל, המתאושש מהר ובטרם יצא מציע שוב חידה: "הציעי", שנה אות – "הופיעי". המספר יודע את התשובה: "עוצי" ו"צוצי". האם מסמן לוין שהאל, אומנם מאופיין בשמץ טוּב-לב, הוא ליצן אוויל? הוא עצמו אומנם צץ, אך וודאי אינו מייעץ. ואז האל, יהיה אשר יהיה, יוצא על מנת שלא להופיע עוד על הבמה. לפחות אצל לוין. [עמ' 55 וכן 77]

"ייסורי איוב", אחד המחזות המופלאים שנכתבו בעברית, עוסק באינטנסיביות בשאלת קיום האל וברלוונטיות שלו לעולם ובפרט לאדם הסובל. בתחילת המחזה מברכים את האל בברכת המזון על סעודת הפאר בבית איוב: "ברוך אתה ה' הזן את הכול", כולל הקבצנים הזוכים לעצמות מגורמות בבית איוב הגביר היהיר. בפתח המחזה האל הוא אלוהי העשירים המאושרים, חלק מדמגוגיה של שבעים, בריאים ונהנתנים. ככל שאיוב מקולף מרכושו, שוכל את כל ילדיו, הסבל מגיע אליו פיזית דרך הגירוד בעורו ("עור בעד עור וכל אשר לאיש ייתן בעד נפשו" – ריאליזציה של מטפורה שכמוה עושה לוין לשורות רבות שבמקור התנ"כי) מבחוץ, ואז גם לתוך גופו באמצעות השפוד. ככל שהסבל מוגבר ומופנם, גובר הצורך באל מושיע. ונשאלת מחדש גם שאלת "צדיק – ורע לו?" או האם ועל מה איוב נענש? הסבל הוא מבחן אמונה?" "אתם מדברים אתי על הצדקת האלוהות, הוכיחו לי תחילה את הצדקת האנושות", אומר איוב.

רעיו של איוב מנסים לנחמו. בלדד של לוין מציג עמדה תיאוצנטרית. על פיה האל מצוי מחוץ לעולם ויש לקבל את הדין גם כאשר הפער בין הסבל לבין משמעותו הוא עצום. זהו אל חיצון, פקידותי הממונה על סדר וחוק: "אתה פוחד מגנבים ולשם כך אתה מטיל על הסבל שלי את משא המשמעות..." צופר מציג גישה אנתרופוצנטרית, ולאורה מוכר-מַשלֶה את איוב באל-אב רחום וחנון. בסופו של דבר מוסבר הסבל לא דרך אלוהים אלא עצם פעולת הצפייה בתיאטרון.

איוב יושב באפר, גונסאלו קראסקו

"איוב יושב באפר", גונסאלו קראסקו, 1881. תצלום: Google Art Project

בתיאטרון, לפחות, אנחנו אוהבים לראות את הזולת סובל ושמחים שהשפוד אינו תקוע בתוכנו. הסבל הוא מופע אימים, סחיר ומכיר. כך, לא במקרה, חושף לוין עמדה אתית, מוסרית-אנושית, שהוא מוקיע ומשתמש בה בו בזמן. האומנם מאמין איוב באלוהים כאשר הוא מתחנן "אל תשאירו אותי לבד עם אלוהים", בעוד ישו צעק "אלי, אלי, למה שבקתני?" אי-שם בין העמדה התיאוצנטרית, שישעיהו ליבוביץ ייחס ליהדות לבין הגישה האנתרופוצנטרית של הנצרות (אל מקריב את בנו לאדם, אב מקריב את בנו לאל), לוין פוסל את הראשונה כהסדר חברתי נצלני ואת השנייה כמניפולציה פסיכולוגית זולה. הוא בוחר באופציה שלישית, תיאטרונית, מכוונת-לעצמה ונטולת אל. ובכל זאת, סיום ייסורי איוב מותיר אולי לא יותר משביב תקווה למאמינים ברוחניות כלשהי, ולו חילונית:

...הוא כבר שרוי עכשיו בגובה המסחרר בו לא מכירים עוד אף אחד, כל המישורים והגבעות מאחוריו, תולדות חייו ומעשיו, האנשים והכלים אשר ריתקו אותו אל העולם, כולם ניתקו ממנו, אפילו מזרועות אביו ההדוקות סוף-סוף נשמט, השאיר אותן הרחק תחתיו, עכשיו רק הוא להד, לבד, עטוף כמו כהן גדול בכותונת הפשוטה של סוד מותו, אשר בבוא היום, איש בתורו, גם אנו נתעטף בה". [עמ' 102]

בהצגת מאות דמויותיו, לוין מזמין את קהלו למלא את ה"ריקות" נטולת התת-טקסט שלהן באנושיות המצויה בקוראים ובצופים. רוב דמויותיו הן דמויות-מטרה מקרטון, מרודדות במכוון. הן חפצי במה. הן תובעות מהקהל היענות נפשית ורגשית שאין לה תקדים בדרמה העברית. אבל עצם התביעה הזאת להיענות – יש בה פן מוסרי המזניק את המבט התיאטרוני מהבימה אל החיים בחוץ. וזה מתגלה בעניין העקבי, המעמיק והחודר, שגילה בצערו ובסבלו של אדם, תוך קילוף שיטתי, כואב ואכזרי של כל החפצים, כל מה שאינו מהותי. מסולומון גריפ ועד הבכיינים. צלם האדם המשתקף במכלול יצירתו אינו אלא סך-כל קליפותיו של בצל דומע, נִקבּה עלובה המחברת בין הפה לבין פי הטבעת.

לוין מציג צלם אדם מעוות, נכה ומושפל, אבל תודעתו ורצונו עדיין מהבהבים במרץ. בתוך ואחרי הגרוטסקה של הגוף המושפל והנפש המתייסרת, התודעה הרפלקסיבית של האדם היא אולי מעין תחליף לאלוהים. יצור האומר "אני" לעצמו. ברוב יצירותיו, אלוהיו של לוין הוא השתקפות של פחדים ותקוות. גם אם הוא קיים, הוא אינו רלוונטי אלא כמכשיר למשטר עריץ ולנחמה מזויפת.

אולי מפתיע למצוא אצל לוין, בכל זאת, אופטימיות משונה של מאבק, של תהליך אכול ספקות, של הליכה על סף חד כתער בין עמדה רציונאלית ומפוכחת שהכול הבל - לבין עמדה מפוכחת לא פחות, והמון הומור שרובו נוקב ומיעוטו חומל, שהאדם הוא יצור, שעל אף החומריות והשפלות והנבזות יש בו גם משהו ייחודי, גרעיני – ובעצם רוחני. זו איננה דתיות אלא סוג של "רליגיוזיות", כעמדה המכירה במגבלות ההיגיון ומטילה ספק ביכולתו למצות את המציאות ולהסבירה, בעיקר במצבי מצוקה קיצוניים. אמן גדול לעולם אינו דתי במובן הממסדי, אך גם לא ייתכן שיהיה נטול רוחניות וערגה אל המעבר.

על כך מעיד שיר כאילו-פשוט החשוף גם לפירוש רוחני.

פנים של ילד באגם

פנים של ילד באגם,
לא משתקפים – הפנים עצמם,
נגרפים בהילוך אטי,
למעלה עננים שטים.

בחלון רחוק מבט אמו,
לא משתקף – המבט עצמו,
היא מחכה, והוא לא בא,
עננים שטים בשלווה רבה.

דברים שניסינו לשיר ולומר,
לא השתקפות – רק הדבר. [חנוך לוין, אחרון סימן קריאה\הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2003, עמ' 401]

לעיון אחר מעניין לשמור את השאלה מדוע רוב מבקריו של לוין עד כה התעלמו מ"רוחניותו". והערה אחרונה, לא מתחום הניתוח הדרמטי אלא מכיוון הביצוע התיאטרוני, כי לוין היה במאי נפלא של מחזותיו: בהרבה מהצגותיו שוּלי הבמה מעומעמים, קו המגוז של התפאורה משתלב עם החוצבמה, עם המעבר לכאן וגם לעכשיו, נפרש אל עבר מרחבי האינסוף של החוצבמה.

זוהי דרך חזותית-בימתית להביע את הערגה אל מה שמעבר לגוף ולנפש, סימון רוחניות לא כהישג, לא כהוכחה אלא כדרך, כנתיב אמיץ המזכיר את מאבקו של סיזיפוס על פי אלבר קאמי, כדרך (קשה, מצחיקה ואבסורדית) להתגבר על האבסורד במהלך חווייתו.

 

פרופ' אמריטוס שמעון לוי מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב הוא חוקר, במאי ומתרגם. פרסם כעשרה ספרים על יצירותיו של סמואל בקט, על התנ"ך כתיאטרון ועל תיאוריות של כאוס. ספרו "תיאטרון ישראלי" יצא לאור בתחילת 2016.

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי שמעון לוי.

תגובות פייסבוק