לכו לאיבוד!

המכונית המשוכללת שלי, שנוהגת את עצמה באורח אוטונומי, הולכת לאיבוד.

מתי הייתה הפעם האחרונה שהלכתם לאיבוד? אני מתכוון למצב שבו אמרתם "איפה אני נמצא, לעזאזל?", והרגשתם חור בקיבה. כלומר: אבודים ממש.

כשהייתי בן 12, השתתפתי במחנה קיץ בהרים של צפון ניו-מקסיקו. אני זוכר שבמהלך מסע קשה במיוחד, ארבע ילדים לא חזרו עם הקבוצה בשעות אחר הצהריים. ב-15 השעות שלאחר מכן, לאף-אחד לא היה מושג איפה הילדים האלו. הם היו אבודים לחלוטין.

לאחר לילה לא שקט של תהייה ודאגה, קמתי ושמעתי שהאבודים הצליחו למצוא את דרכם בחזרה למחנה בשעות הבוקר המוקדמות. הם חשו הקלה, הם היו שמחים, רעבים וסחוטים, והם השתוקקו לספר את סיפור ההרפתקה שלהם.

על אף שלא הייתי אחד הילדים שהלכו לאיבוד, לפעמים חבל לי שלא הייתי חלק מהחוויה שלהם. רֶבֶּקָה סוֹלְנִיט (Solnit) מיטיבה לתאר את התחושה הזאת בספרה "A Field Guide to Getting Lost" ("מדריך שטח להליכה לאיבוד") כשהיא אומרת: עבורי, שיטוט בימי הילדות היה מה שפיתח את היכולת להסתמך על עצמי, תחושה של כיוון ושל הרפתקה, דמיון, רצון לחקור את הסביבה, להיות מסוגלת קצת ללכת לאיבוד ואז לגלות דרך בחזרה".

אילו ההרפתקה ההררית הזאת הייתה מתרחשת היום, היא הייתה מסתיימת בצורה אחרת לגמרי. אחד הילדים שהלכו לאיבוד היה בוודאי מחזיק טלפון סלולרי. ברור שיתכן שהכיסוי באזור היה חלקי, או שהסוללה הייתה חלשה, אבל רוב הסיכויים שאחד מהם היה מצליח ליצור קשר עם ההורים, עם מנהלי המחנה או אפילו עם מוקד החירום המשטרתי. כהורה, הטכנולוגיה יכולה לגרום לי להרגיש בטוח להפליא כשהילדים שלי יוצאים למחנה, אבל אני חייב לתהות האם הטכנולוגיה לא מונעת לפעמים חוויות של צמיחה מהסוג שמשנה את החיים.

אני נוסע לעבודה וממנה בין צפון אוסטין ודרומה, ובניסיון להיות יעיל, לגבור על עומס התנועה ולחסוך כמה דקות של נהיגה, אני משתמש באפליקציית "ווייז". בנסיעות שלי, הבחנתי במלחמה קטנה שניטשת במוחי בין שתי החלטות. האחת היא לבטוח בווייז לחלוטין, והאחרת היא לסמוך על תחושת הבטן שלי ולעל העובדה שאני יכול לגבור על עומס התנועה באמצעות ההיכרות שלי עם העיר. לפעמים אני פשוט נותן לווייז לנווט. במקרים אחרים אני תוהה האם אין איזה באג או בעיית תוכנה ואני חושב לעצמי: "לאן לכל הרוחות הדבר הזה לוקח אותי?" במקרים כאלו תחושה זעירה של אבדן דרך מזדחלת לה, אולי אפילו מידה של פניקה. הרי מבקשים ממני לוותר על החוזה החברתי שלי עם מצייני הדרך הפיזיים. מבקשים ממני לנטוש את הפרדיגמות שלי בכל הנוגע לניווט, לוותר על החושים שלי ולהיכנע לקול סבלני ללא תנאי שמעביר לי הוראות נהיגה פנייה אחר פנייה, והכול דרך הבלוטות' של המכונית שלי. כשאני מצליח להחניק את הספק, כשאני סומך על האפליקציה, אני זוכה לתמורה. אני חולף על פני תמרורים של כבישים מהירים ומתפתל בשכונות, והתחושה של "איפה אני, לעזאזל?" מתחלפת ב"היי, איזה אזור מגניב!"

איננו צריכים ללכת לאיבוד בכוונה. אנחנו צריכים להיות אבודים בכוונה. הרגעים האלו של אבדן כיוון יוצרים "הפרה של הסכימה", כלשונו של הפסיכולוג ג'יי. פי. גילפורד (J.P. Guilford), שפיתח את מושג "החשיבה המוסטת" (Divergent Thinking), או הפרה של תבנית המחשבה הרגילה.

כשהרמזים ביחס לזמן ולחלל אינם כפי שאנו רגילים, אנו נאלצים לחשוב על עולמנו באורח שונה ולזמן את היצירתיות שבתוכנו כדי להבין את המצב.

היום, הטכנולוגיה פועלת כדי למנוע מצב שבו ממש נרגיש אבודים. ככל שאנחנו לומדים לסמוך על אפליקציות כיוון וניווט וככל שאננו מעריכים את התוצר הנלווה, שהוא התחושה שאנו אבודים, הטכנולוגיה יכולה להציע לנו הזדמנות לגייס את המקריות ואת הפרת הסכימה. כלומר, יש לנו הזדמנות ליהנות מהתוצאות החיוביות של אבדן ההתמצאות בלי שנחשוש שלעולם לא נמצא את דרכנו בחזרה.

אנו זקוקים להפרות סכימה שנוצרות בעזרת טכנולוגיה. גילפורד הוכיח שחוויות חדשות ולא-צפויות עשויות לתרום למוחנו. עניין פשוט כמו שינוי השגרה עשוי לגרום לשינוי פיזיולוגי במוחנו כך שהוא יהיה יצירתי וחדשן יותר.

יש לנו הזדמנות לעצב וליצור חוויות שנותנות לנהגים את האופציה ללכת לאיבוד, אפשרות לבחור בדרך הפחות מקובלת או לרדת מהכביש הראשי, להיתקל במוזיאון חדש, בבית עלמין היסטורי, בבר, בציור קיר או בשכונה מדליקה. לתת לשכל שלנו לשוטט בעוד אנחנו סומכים על כך שעל אף שאנחנו "אבודים" נצליח להגיע ליעד שלנו, להחליף את החשש בשמחת המסע, הגילוי והדמיון.

אנחנו יכולים לחבור לטכנולוגיות כדי להעצים את החוויות הללו. בואו נתכנת את המקריות ואת התגליות כדי להרחיב את העיסוקים היצירתיים שלנו. בואו נבנה מוצרים שמנצלים את התועלת שבשיטוט ובחוסר המטרה. רגעים אלגוריתמיים של אי-ודאות לא-צפויה, ושל תגליות מרנינות.

כשהילדים האבודים חזרו למחנה, הקשבנו בעניין לסיפורים שלהם על המסע הלא-צפוי שהזדמן להם. צחקנו לשמע תיאור דמותו של בעל האדמה הכעסן, שהזכיר לנו דמות מסרט מצויר, ואשר ירה באוויר ברובה ציד בעודו צורח "תעופו מהשטח שלי!", והתמלאנו פליאה לשמע הגילוי של חלקו האחורי של ההר, נהרות חדשים ושטחים טבעיים שאפילו לא ידענו על קיומם. אין כל ספק: הילדים הללו למדו משהו על עצמם, הרוויחו מידה של ביטחון ביכולתם לפתור בעיות באופן יצירתי, והרחיבו את המבט שלהם על העולם הסובב אותם.

רבקה סולניט מסכמת זאת יפה:

"...ללכת לאיבוד משמעו להיות נוכח באורח מלא, ולהיות נוכח באורח מלא משמעו להיות מסוגל להיות באי-ודאות ובמסתורין".

האפשרות ללכת לאיבוד נמצאת בסכנה הכחדה. ואיתה נמצאת בסכנה התועלת של מצב אנושי שיכול ליצור מידה בלתי רגילה של צמיחה אישית וחברתית. על ידי כך שנבין את התועלת הזאת ונעבוד עם הטכנולוגיה, נוכל לא רק לשמר אלא אף להרחיב את התוצאות החיוביות של המצב היקר הזה, של הרגעים שבהם אנחנו הולכים לאיבוד. וכתוצאה מכך, לאפשר לעצמנו עדיין להיות אנושיים.

בקיצור: לכו לאיבוד!

ג'רוד ג'ופלין (Jarrod Joplin) הוא מעצב המתמחה בממשק אנושי.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי.