מלחמות פוטין הראשון

רוסיה של פוטין, מושחתת, כוחנית ואנטי-דמוקרטית, עושה שימוש בדימויים סובייטיים ובפוליטיקה של זהות לשונית כדי לבצר את כוחה
X זמן קריאה משוער: 21 דקות

השנה שבה נולד הכתב הצבאי הפולני פאוול פּיאַניאנְזֶ'ק, 1989, נחשבה בעיני אחדים במערב לקץ ההיסטוריה. אחרי ככלות הכול, איזו חלופה נותרה לדמוקרטיה הליברלית לאחר המהפכות הבלתי אלימות של מזרח אירופה? שלטון החוק ניצח. תהליך האינטגרציה האירופית היה עתיד לעזור למדינות החלשות להשתקם ולחזק את ריבונותן. פיטר פּוֹמֶרַנְצֶב, בנם של מתנגדי משטר סובייטים שהיגרו לבריטניה ב-1978, היה יכול כעת "לחזור" לרוסיה כדי לעבוד שם כאמן. קרל שליגל, היסטוריון גרמני בולט העוסק במהגרים רוסים, קיבל כעת גישה ישירה למקורות במוסקבה.

אך האם המערב בא למזרח, או שמא המזרח בא למערב? ב-2014, 25 שנה בלבד לאחר מהפכות 1989, הציגה רוסיה חלופה ברורה ומוגדרת: בחירות מזויפות, אוליגרכיה ממוסדת, פופוליזם לאומני והתפוררות אירופאית. באותה שנה, כשהאוקראינים ביצעו מהפכה בשם אירופה, התקשורת הרוסית הכריזה על ה"ניוון" של האיחוד האירופי, וחיילים רוסים פלשו לאוקראינה בשם החלופה ה"אירו-אסיאנית".

רוסיה מציגה חלופה ברורה ומוגדרת: בחירות מזויפות, אוליגרכיה ממוסדת, פופוליזם לאומני והתפוררות אירופאית

כשפּיאַניאנְזֶ'ק הגיע לקייב בנובמבר 2013 כבחור צעיר בן 24, הוא חזה במו עיניו בניסיון האחרון, אולי האחרון אי פעם, להשתמש ברעיון האחדות האירופית כדי לחולל רפורמה במדינה. האוקראינים חשבו שממשלתם תחתום על הסכם שיתוף פעולה עם האיחוד האירופי. אוקראינים רבים חשו תסכול רב בגלל השחיתות שפשתה במדינתם, והם ראו בהסכם זה כלי לחיזוק שלטון החוק. מוסקבה, מצדה, דרשה מאוקראינה שלא תחתום על ההסכם, אלא תהפוך לחלק מאזור הסחר ה"אירו-אסיאני" החדש שלה, המורכב ממשטרים אוטוריטריים.

מפגין פרו-אירופי בקייב

מפגין פרו-אירופי בקייב, ינואר 2014. תצלום: Ukraine Rally

ברגע האחרון הניא ולדימיר פוטין את ויקטור ינוּקוֹביץ', נשיא אוקראינה, מלחתום על הסכם שיתוף הפעולה עם האיחוד האירופי. התקשורת הרוסית חגגה. ב-21 בנובמבר התאספו סטודנטים אוקראינים ב"מיידאן", הכיכר המרכזית של קייב, כדי לדרוש מהממשלה לחתום על ההסכם. אין זה מפתיע, שכן הסטודנטים במדינה היו צפויים להיפגע יותר מכול קבוצה אחרת מהשחיתות האינסופית. לאחר שהמשטרה הכתה סטודנטים וסטודנטיות ב-30 בנובמבר, הצטרפו אליהם מאות אלפי אחרים, אנשים שבשלושת החודשים הבאים יתמודדו לא רק עם הקור העז, אלא גם עם דברים קשים הרבה יותר.

פוטין טען שהשימוש בשפה הרוסית מעבר לגבולות רוסיה מצדיק את הפלישה הרוסית. אם נקבל זאת כעיקרון כללי, הגבולות בין המדינות יאבדו את חשיבותם

ה"יֶבְרוֹמַיידָאן", כפי שכונו המחאות האלה בתחילה, היו רב-תרבותיות ואנטי אוליגרכיות. האוקראינים סיכנו את חייהם למען מטרה מקומית שאנשים מחוץ לאזורים הפוסט-סובייטיים יתקשו להבין: האירופיזציה כאמצעי לחיסול השחיתות והאוליגרכיה. בקובץ הרפורטז'ות שלו מאוקראינה כותב פיאניאנז'ק כי ינוקוביץ' סייע לקליקה קטנה להתעשר ובכך "הביא את המדינה לסף התמוטטות בפועל". בדצמבר 2013 הסכימו מנהיגים רוסים להעביר סיוע כספי לממשלתו של ינוקוביץ' בתנאי שיטהר את הרחובות ממפגינים. הסלמת הדיכוי הממשלתי – השעיית זכות ההפגנה וחופש הביטוי בינואר 2014, ואז ירי המוני במפגינים בפברואר – הפכו את התנועה העממית למהפכה. ב-22 בפברואר נמלט ינוקוביץ' לרוסיה (שנתיים לאחר מכן צץ פול מנאפוֹרְט, האסטרטג הפוליטי שלו, בארצות הברית, בתפקיד מנהל הקמפיין של דונלד טראמפ). לאחר כישלון מדיניות הדיכוי בשלט רחוק פלשה רוסיה לחצי האי קרים. במרץ החלו רוסים שהשתתפו במערכה ההיא לבוא לדוֹנְבּאס, אזור תעשייתי בדרום מזרח אוקראינה שהיה בעבר בסיס הכוח של ינוקוביץ', כדי לעזור לארגן תנועה בדלנית.

גם לתושבי דרום-מזרח אוקראינה היו די והותר סיבות לסלוד מהשחיתות הפושה במדינה, ואפשר להבין מדוע חששו שהמהפכה בקייב לא תוביל אלא להחלפת האוליגרכים הקיימים באחרים. אך לעולם לא נדע איך החששות האלה היו באים לידי ביטוי במשא ומתן או בבחירות, כיוון שהפלישה הרוסית מנעה את שני התרחישים והביאה במקומם פחד ושפיכות דמים, ששינו את החישובים הפוליטיים של כל הצדדים. סלוֹביאנְסְק, עיר קטנה בדונבאס, הפכה לנקודת התאספות ראשונית עבור הבדלנים. כשפיאניאנז'ק הגיע לשם באפריל 2014, הוא ראה שהמקום שורץ נגמ"שים והבין שההתנגדות המקומית למהפכה בקייב נתמכת על-ידי כוחות חיצוניים. האזרח הרוסי איגור גירקין, שהשתתף בפלישה לקרים ופיקד כעת על הכוחות הבדלניים, הפך את סלוביאנסק למטה שלו.

תחת פיקודו של גירקין עצר "ראש העיר של העם" את ראש העיר הנבחר, והרשויות החדשות רצחו שניים ממתנגדיהן. כשממשלת אוקראינה שלחה שוטרים לחקור את הפשע, הם נעצרו על-ידי בדלנים וצולמו בתנוחות משפילות – דימויים המרמזים על התפוררות ריבונותה של אוקראינה. כפי שדיווח פיאניאנז'ק, הכוח שכן כעת במטה הקודם של משטרת אוקראינה, שהפך לבסיס של כוחות רוסיים.

במרץ 2014 סיפחה אליה רוסיה את חצי האי קרים, ובאפריל היה נדמה שהיא עומדת לספח שטחים אוקראיניים נוספים. פוטין דיבר באותו חודש על "רוסיה החדשה" (Novorossiya), קרי דונצק וחמישה אזורים נוספים במזרח ודרום אוקראינה. ההיסטוריון הגרמני קרל שליגל עקב בעניין רב אחרי דבריו של פוטין. כפי שהוא מספר בספרו, פוטין טען שהשימוש בשפה הרוסית מעבר לגבולות רוסיה מצדיק את הפלישה הרוסית. אם נקבל את אחדות הקבוצה הלשונית כעיקרון שלטוני, הרי שהגבולות בין המדינות יאבדו את חשיבותם.

סבסטופול, מצודה ימית רוסית

מצודה ימית רוסית בסבסטופול, קרים. תצלום: וייצ'סלאב ארגנברג

גם מלחמת העולם השנייה התחילה בעקבות טיעונים מהסוג הזה (חשבו על האנשלוס וסופה של אוסטריה, על חבל הסודטים והרס צ'כוסלובקיה, ועל דנציג כאמתלה למלחמה בפולין). יוזמי האינטגרציה האירופית התעקשו שהמדינות יתנו את הכבוד הראוי לגבולות הלאומיים, אף שהם בלתי מושלמים מטבעם, ויפתרו, כל אחת בעצמה, את הפרות זכויות האדם המתרחשות בתחומיהן. פיאניאנז'ק נדהם שוב ושוב לשמוע את הבדלנים טוענים שהסדר האירופי הוא "פשיסטי", כשבאותה שעה דיברו על חשיבותה של שפה משותפת ודם משותף. הוא הבין כי כוונתם בפועל היא: "כל מי שלא תומך ברוסיה הוא פשיסט".

אוקראינה היא מדינה דו-לשונית עם מעמד שלטוני קוסמופוליטי. מכיוון שכמעט כל האוקראינים מדברים גם רוסית וגם אוקראינית, הם משתייכים ל"עולם הרוסי" (russkii mir), כדברי פוטין. אבל ה"עולם" הזה, כפי שמראה שליגל, אינו תומך בפוליטיקה של מוסקבה כלל וכלל. בעת שסייר ברחבי מזרח ודרום אוקראינה ב-2014 וחקר את תולדות הערים השונות, הוא מצא מגוון דעות מרשים. חרקוב, עיר גדולה ליד הגבול עם רוסיה, שבה שוכנת גם אוניברסיטה מרכזית, נשלטת על-ידי אוקראינים אוהדי רוסיה שדוחים בכל זאת את הגישה הבדלנית. דניפְּרוֹ, לשעבר "עיר הטילים" הסובייטית, הפכה לנקודת התאספות של מתנדבים אוקראינים דוברי רוסית שלחמו בבדלנים וברוסים. ותושבי אודסה הקוסמופוליטית הצטיינו בלעג לפוטין 1.

דונצק נפלה לידי הבדלנים מסיבות מקומיות. באביב 2014, לאחר שלא הצליחו להחליט באיזה צד הם תומכים, ניסו האוליגרכים המקומיים, ללא הצלחה, להסית את קייב ומוסקבה זו נגד זו. הניסיון הזה כלל לא היה קשור לשיקולים אתניים: רינאט אחמטוב, האוליגרך החשוב ביותר של דונצק, הוא בכלל בן לעם הטטרי היושב באזור וולגה-אורל. מכיוון שהשלטון המקומי היסס במהלכיו, הצליחו הלוחמים הרוסים מהמערכה בקרים להגיע לדונצק דווקא ברגע שבו הרשויות המרכזיות של אוקראינה מנעו מהם להגיע לערים אחרות במזרח אוקראינה, כגון חרקוב. לאחר מכן יכלו החיילים הרוסים להיכנס לדונצק דרך גבול שהרשויות האוקראיניות איבדו את שליטתן בו. חלק מהחיילים הרוסים הסדירים היו סיביריים, ורבים מהנספחים היו צ'צ'נים. כלומר אנשים שלא דיברו רוסית הרגו אנשים שכן דיברו רוסית, וכל זאת כדי להגן על השפה הרוסית במקום שבו מעולם לא עמדה בסכנה 2. שליגל כותב:

"דונצק, שבה התגוררו בעבר מיליון איש, הפכה לעיר רפאים המצויה תחת שלטון טרור של חבורת פושעים, יוצאי צבא צ'צ'נים, אנשי כוחות מיוחדים, מומחי היי-טק רוסים ואנשים שעשו קריירה מיחסי ציבור".

הקטגוריה האחרונה הזאת הייתה חשובה לא פחות מהאחרות.

למרות סיפוח חצי האי קרים במרץ 2014 והשתלטות הבדלנים על דונצק באפריל, בחודש מאי עמדה רוסיה על סף תבוסה משפילה. כפי שכותב פיאניאנז'ק, החדירה הרוסית לחלקי המדינה השונים "חיזקה את תחושת הזהות האוקראינית". מודל השליטה הרוסי שיושם בקרים לא היה רלוונטי לרוב חלקי אוקראינה, ובדרום-מזרח המדינה הוא התמוטט והלך. בקרים היו לרוסיה רשת של בוגדים מקומיים, תמיכה של התושבים המקומיים ובסיסים צבאיים שמהם יכלה לשגר כוחות. אך לכוחות המיוחדים הרוסים שנשלחו לאזורים אחרים (וכונו על-ידי האוקראינים בשם "אנשים ירוקים קטנים" בגלל היעדר סמלים על מדיהם), לא היו המשאבים האלה, ולכן הם לא הצליחו לשלוט בדרום-מזרח המדינה. ארבעה מתוך ששת האזורים הדרום-מזרחיים שפוטין כינה "רוסיה החדשה", לא הולידו תנועות בדלניות.

האחיזה הבדלנית בדונצק ובלוּהַנְסְק הייתה חלקית בלבד ורעועה.

ההנהגה האוקראינית החליטה להילחם. אף על פי שהכוחות המזוינים האוקראינים היו קטנים, הם הצליחו לדחוק את הבדלנים לאחור במהירות. אוקראינה השתמשה בכלי טיס כדי לפרוש כוחות ולהרוס חלק מכלי הרכב המשוריינים שהבדלנים לקחו מכוחות אוקראינים מובסים או קיבלו מרוסיה. במאי 2014 רחשה קייב שמועות על מתקפה אוקראינית על דונצק. כדי למנוע תבוסה נאלצה מוסקבה לחסל את חיל האוויר האוקראיני. ביוני חצו חיילים רוסים את הגבול עם טנקים וסוללות נ"מ. כתריסר מטוסים אוקראינים יורטו במהירות 3.

ההחלטה הרוסית להסלים את המערכה הולידה פשע מלחמה חמור. אחת השיירות הצבאיות הרבות ששיגרה רוסיה באותם שבועות, יצאה מבסיס בקוּרְסְק ב-23 ביוני. היו אלה כוחות של חטיבת הנ"מ ה-53 של רוסיה בדרכם לדונצק עם משגר טילי נ"מ מסוג בּוּק, מספר סידורי 332. בבוקר ה-17 ביולי הובל המשגר הזה מדונצק לעיירה אוקראינית בשם סְניזְ'נֶה, ומשם הוסע באמצעות המנוע שלו עצמו לחווה מדרום לעיירה.

אלמלא מה שהתחולל לאחר מכן היה העולם מתעלם מהמשגר הזה, כפי שהתעלם מכלי נשק אחרים שתיעדו התושבים מקומיים. טיסה 17 של "מלזיה איירליינס", ועליה 298 נוסעים בדרכם מאמסטרדם לקואלה למפור, חלפה באותו יום מעל דרום-מזרח אוקראינה. בשעה 13:20 היא נפגעה ממאות רסיסים מפיצוץ של ראש נפץ 9N314M, שנישא על-גבי טיל שירה משגר ה"בוק". הרסיסים קרעו את תא הטייס לגזרים והרגו מיד את אנשי הצוות, שמגופם חולצו לאחר מכן חלק מפיסות המתכת. המטוס התפוצץ בגובה 10 קילומטרים. הנוסעים ומטענם התפזרו ברדיוס של 50 קילומטר 4.

טיסה 017, מלזיה, אוקראינה

פרחים לזכר קרבנות טיסה 017, סחיפול, הולנד. צילום של רומן בד, ויקיפדיה.

שליגל היה יכול לעקוב אחר שיירת ה"בוק" על גבי צג המחשב שלו. פיאניאנז'ק, העיתונאי הצעיר, מיהר לאתר שבו נמצאו השרידים הגדולים ביותר ומספר גופות. אף על פי שהיה הכתב הראשון שהגיע למקום, יום אחד לאחר ההתרסקות, הטלוויזיה הרוסית כבר החלה לספר את הגרסה שלה. שתי רשתות טלוויזיה רוסיות טענו שהמטוס הופל על-ידי מטוס אחר, אוקראיני. שלוש רשתות אחרות סיפקו את המניע: הרשויות האוקראיניות התכוונו ליירט מטוס שבו היה פוטין, אך טעו. זמן רב לפני שהושלמה מלאכת איסוף וזיהוי 298 הגופות, התקשורת הרוסית כבר הגדירה את הקורבנות האמיתיים: הנשיא הרוסי ופמלייתו.

בימים שלאחר מכן הציגה התקשורת הרוסית גרסאות נוספות לאסון. הן היו בדיוניות, סותרות ולעתים אף גרוטסקיות. אחת הגרסאות ששרדו, למרבה ההפתעה, היא זו שהרוסים מכנים גרסת ה"זומבי": ה-CIA מילא את המטוס בגופות ופוצץ אותו בשלט רחוק. קל יותר ללעוג לטקטיקה הרוסית מאשר להפריך אותה. רוב רוסי גדול (86 אחוז ב-2014, 85 אחוז ב-2015) מאשים את אוקראינה ביירוט המטוס. שני אחוזים בלבד מאשימים את ממשלתם, ומרבית האחרים מפנים אצבע מאשימה אל ארצות הברית.

כיצד מסוגלים כלי התקשורת והפוליטיקאים הרוסים להפיק מאירוע שבו חיילי המדינה יירטו בטעות מטוס נוסעים אזרחי במהלך פלישה צבאית למדינה זרה, תחושה מתמשכת של קורבנוּת רוסית? יתרה מזו, מדוע קיבלו אזרחי רוסיה בקלות רבה כל כך את הטענה שאוקראינה, אומה-אחות, הפכה לפתע לאויבת הנשלטת על-ידי "פשיסטים"? 5 כיצד ייתכן שהרוסים מתגאים בפלישה לאוקראינה, ובה בעת מכחישים שהיא מתרחשת? ישנה בדיחה שחורה פופולרית ברוסיה. אישה אומרת לבעלה: "הבן שלנו נהרג בפעילות באוקראינה". הבעל עונה לה: "אף פעם לא היה לנו בן".

הן שליגל, ההיסטוריון, והן פיטר פומרנצב, הכותב ומפיק הטלוויזיה, טוענים כי הגמישות המדהימה הזאת נובעת מהתפתחויות קודמות בתוך רוסיה. "המשבר האוקראיני-כביכול", כותב שליגל, "הוא בראש ובראשונה משבר רוסי".

כפי שלמדנו שוב בעקבות הפצת מסמכי פנמה, הרוסים והאוקראינים ניצבים בפני אותה בעיה מרכזית: חולשת שלטון החוק. לרוסיה, בניגוד לאוקראינה, יש גז טבעי, נפט, צבא חזק ומנגנון תעמולה שבו היא משתמשת כדי לעכב, להסיח את הדעת ולבלבל. שליגל מציין כי ההנהגה הרוסית לא השכילה לנצל את הרווחים מייצוא הנפט והגז כדי לייצר גיוון בכלכלה במהלך העשור הראשון המוצלח של המאה ה-21, כשהמחירים עוד היו גבוהים. לדעתו, עלינו להבין שמדיניות האוליגרכיה הממוסדת, הפיתוח הצבאי והתיאום התקשורתי, היא מדיניות פנימית מוטעית של רוסיה, שהעלתה את הסבירות למלחמות מול מדינות אחרות. הוא כותב כי התעמולה הרוסית, הקוראת לצדק אתני ויוצאת נגד הפשיזם, קוסמת לחלק מהמשקיפים יותר מאשר העקרונות הבסיסיים של הכלכלה הפוליטית. תעלולים תעמולתיים כאלה מאפשרים לרוסים להגדיר את עצמם כקורבנות, וכפי שאומר שליגל, הם מאפשרים לזרים לדון במלחמה "בלי לדעת דבר על אודות רוסיה עצמה".

במהלך אותו עשור נוצץ של ניהול כושל, שהה פומרנצב במוסקבה ותיעד את תקוותיהם ומפלותיהם של התושבים. ספרו מוצג כזיכרונותיו של אמן צעיר שאינו מצליח לעשות את הסרט שהוא רוצה לצלם. הסרט אמור לעסוק בהתאבדויות של דוגמניות רוסיות, אותן נערות יפות שנחלו, לכאורה, הצלחה רבה ברוסיה הפוסט-סובייטית, ובכל זאת קפצו אל מותן מגגות. הוא מתאר "דור של נערות יתומות בעקבים גבוהים" המחפשות ביטחון, לשווא, אצל גברים מבוגרים שהתעשרו בעשור הראשון של המאה ה-21. האווירה בספר היא אווירת ורטיגו, של התרסקויות שאפשר לעכב או להכחיש אבל הן בלתי נמנעות. תמונותיה של אחת מהדוגמניות המתאבדות שלו הופצו במוסקבה זמן רב לאחר מותה, והבטיחו "היקסמות".

עקבים גבוהים, מוסקבה, דוגמניות

אוליה ואלנה, דוגמניות בעקבים, מוסקבה. צילום: קוסטיה רומנטיקוב

פומרנצב הגיע למוסקבה בדיוק בשעה שהמדינה השתלטה על המדיום הטלוויזיוני. באוקטובר 2002 הרגו כוחות הביטחון הרוסים 129 בני ערובה במהלך מתקפה של טרוריסטים צ'צ'נים שהשתלטו על תיאטרון במוסקבה. מצלמות טלוויזיה תיעדו את מותם של בני הערובה. לאחר מכן, כותב פומרנצב, הוכנע ערוץ הטלוויזיה הפרטי האחרון, והמדינה החלה להעמיד מצג שווא של פלורליזם: תחנות הטלוויזיה נראו שונות זו מזו, אך בפועל אמרו אותו דבר. מנהיגי המפלגות המוסכמות קיבלו הזדמנויות כאלה ואחרות להביע את דעתם בערוצים השונים, אך הופעותיהם נועדו אך ורק לאשש את מעמדו הבלתי נמנע של פוטין.

פומרנצב נזכר, "כשקומוניסטים סמוקי-פנים ולאומנים תוקפניים התקוטטו בתוכניות טלוויזיה פוליטיות, הצופים נותרו בתחושה שבהשוואה לחבורה הזאת, הנשיא הוא המועמד השפוי היחיד שנשאר להם". פומרנצב מתאר את גורלה של אישה שהקימה חברת כימיקלים חוקית-לכאורה, הרחק מהתעמולה והפוליטיקה. אך אין מנוס: היזמים ברוסיה סובלים מביקורות כספיות ומשפטיות המתבצעות בשרירותיות, לפי גחמותיהם של יריבים. האישה נעצרה (לכאורה על סחר בסמים). מאחורי הסורגים, הסוריאליזם הופך לעובדה בלתי נמנעת: "שחור הוא לבן, ולבן הוא שחור", כפי שכותב פומרנצב בפרפרזה על דבריה של אותה אישה. "אין מציאות. המציאות היא מה שהם אומרים. [היא] החלה לצרוח".

אף על פי שפומרנצב מציג סיפורים כאלה כאלמנטים של עולם פוסט-מודרני, ניתן להעניק להם פרשנות ישירה יותר, והיא שרוסיה, כמו אוקראינה, כשלה במשימה מודרנית - משימת כינון שלטון החוק. רוסים רבים הגיבו לכישלון הזה כפי שהאוקראינים הגיבו לו ב-2013. זמן קצר לאחר שפומרנצב עזב את מוסקבה, הפגינו רוסים כנגד הבחירות המזויפות לפרלמנט בסוף 2011. פוטין טען שקבוצות האופוזיציה ארגנו את ההפגנות בתגובה לאיתות מהילרי קלינטון, מזכירת המדינה האמריקנית דאז. המשטרה הרוסית עצרה את מנהיגיהן. זאת אחת הסיבות לכך שחלק גדול מהאליטה הרוסית תומכת כעת בפומבי בטראמפ (הסיבה האחרת, מן הסתם, היא ההנחה שטראמפ יחרב את כוחה של ארצות הברית).

על אף שהתקשורת הרוסית יישרה קו עם פוטין ב-2011, נראה שעצם קיומן של המחאות מוכיח כי אין די בשליטה בתקשורת. תגובת השלטון הייתה מיזוג החדשות ברוסיה עם החדשות הזרות. הכוונה הייתה לייצר את התחושה שחלק גדול מהאירועים המתרחשים בחו"ל קשורים לרוסיה, מכיוון שהמנהיגים הזרים חושבים מבוקר עד לילה על שיבוש הפוליטיקה הרוסית. כך היה אפשר להתעלם מהבעיות החברתיות והכלכליות המתרבות, כשבה בעת הרוסים מאמינים שהם עומדים במרכז תשומת הלב העולמית.

לאחר ההפגנות הפנה פוטין את הגב למעמד הביניים ואימץ בחום את הפופוליזם הלאומני. ההתייחסות לאיחוד האירופי כאל מוסד "מנוון" והקמת החלופה האירו-אסיאנית היו גם הן תוצאה של מהלך זה. לכן, כשהאוקראינים הפגינו בעד האיחוד האירופי בנובמבר 2013, פירשו זאת המנהיגים הרוסים בהתאם לסיפור שהם עצמם כתבו. במקום להתמקד בקווי הדמיון בין הבעיות של רוסיה ואוקראינה וביכולתם המטרידה של האוקראינים לדרוש רפורמות, התקשורת הרוסית הגדירה את "יברומיידאן" כפרץ של ניוון אירופי.

עוד לפני כן כינו הרוסים את האיחוד האירופי Gayropa [שילוב בין Gay ובין Europa], וכעת אירועי "יברומיידאן" זכו לכינוי Gayeuromaidan. לאחר הפלישה לקרים, הסופים הטובים נעלמו ממסכי הטלוויזיה והתחלפו במלחמות קטנות ומופלאות. השקיעה הכלכלית של רוסיה נמשכה, אך כעת היה ניתן להציגה כמחיר התהילה הנצברת מחוץ לגבולות המדינה. עד ספטמבר 2015 הייתה אוקראינה הנושא התקשורתי המרכזי. באוקטובר התחלפה אוקראינה בסוריה.

חומס, הרס, סוריה

העיר חומס החרבה בעקבות פעולות אסד ופוטין. תצלום: Freedom House

המלחמות הרוסיות החדשות הם בונאפרטיזם בלי נפוליאון – פתרון זמני של מתחים פנימיים באמצעות הרפתקאות צבאיות שנידונו לכישלון, בלי חזון אמיתי עבור העולם. רוסיה מכריזה על אידיאלים, אך בפועל לועגת להם. "הקרמלין מציג תעמולה מסוג חדש", כותב פומרנצב, "במקום לגנות את המערב ולהציג מודל חלופי, כמו במלחמה הקרה, השלטון הרוסי מתגנב לתוך השפה של המערב עצמו, כדי לשחק בה וללעוג לה מבפנים". אוטוריטריזם משלב בתוכו את הטוב מכל השיטות – כך אומרים חסידיו – מכיוון שהשיטות האחרות, למרות חזותן, הן גרועות. לשקר למען שימור הסטטוס קוו זה בסדר גמור, מכיוון ששקריו של הצד האחר זדוניים יותר.

לפי תפישת העולם הזו, מקורן של כל הבעיות הוא תקוות שווא לשיפור המצב שמעוררות המעצמות הזרות. כוח משטרתי הוא כוח אותנטי, בעוד שתנועות עממיות אינן אותנטיות. אין ברירה אלא להרוג בשם הסטטוס קוו, מכיוון שדבר אינו מסוכן יותר משינוי. באותם אזורים בדרום-מזרח אוקראינה הנשלטים על-ידי רוסים ובדלנים, מיליוני אנשים איבדו את בתיהם ואלפים איבדו את חייהם, אבל האוליגרכים לא איבדו את רכושם. יתרה מזו, הבדלנים שהאמינו כי הם נלחמים נגד האוליגרכים, נרצחו.

האם הפגנות למען צדק חייבות להוביל לפלישות צבאיות, לתעמולה מתעתעת ולרציחות שפלות לשם שימור עושרם של בודדים? זהו העיקרון המנחה את מדיניות החוץ של רוסיה: ניסיונות ציבוריים לחולל שינוי לטובה מובילים בהכרח למלחמה ול"נורמליזציה", אם להשתמש במונח שנודע לשמצה לאחר שהצבא האדום ושותפותיו לברית ורשה שמו קץ לאביב של פראג ב-1968. פומרנצב, העוסק בקשרים שבין סוף התקופה הסובייטית לתקופה הפוסט-סובייטית, חושף במיומנות את חשיבותן של מהפכות 1968 כנקודת מפנה בפוליטיקה הסובייטית ובהתפתחות המחשבה הפוליטית של מתנגדי המשטר.

אמו של פומנרצב עוד היתה תלמידת בית ספר כשהכוחות הסובייטים מחצו את תקוותיהם של הצ'כוסלובקים לכינון "סוציאליזם עם פנים אנושיות". קצין קג"ב שהשתתף בפלישה ביקר לאחר מכן בכיתתה ובידר את הילדים בסיפורים על תבוסתה של תנועת הרפורמה הצ'כוסלובקית. עד לאותו רגע האמינה הילדה לגרסה הרשמית: הצבא הסובייטי בא למנוע הפיכה פשיסטית בחסות המערב. אך הדברים שהקצין סיפר בכיתה הפתיעו אותה, והיא שאלה: "מה, הם לא שמחו לראות אתכם?". המבט שנתן בה האיש אמר הכול: עליה להבין שהגרסה הרשמית היא שקר, ושחובת האזרחים הסובייטים היא לחיות ביודעין בתוך השקרים האלה.

לאחר הפלישה לצ'כוסלובקיה הבטיח ליאוניד ברז'נייב, המנהיג הסובייטי, "סיוע חברי" לכל מדינה מזרח אירופית שתסטה מהקו הרשמי. לאזרחים הסובייטים הוא הציע "סוציאליזם מלהיב", כלומר את ההבנה שלמרות עגמומיות החיים, אין דבר טוב יותר. מבחינת אנשי הקג"ב שהתחנכו לאחר שנות ה-70, כמו ולדימיר פוטין, אי-יציבות ושינוי הם אויבים גדולים מכל רעיון. כאשר שירת במזרח גרמניה בשנות ה-80, הוא היה יכול להשלות את עצמו שניתן לשמר את הסטטוס קוו – אם כי בשלב זה כבר הייתה יציבותה של מזרח גרמניה תלויה בכלכלות המערב. פוטין לא הבין שההימור של ברז'נייב על יצוא אנרגיה ומעורבות במדינות זרות, היה מוטעה, וברגע שעלה לשלטון חזר עליו בעצמו. כשברית המועצות פלשה לאפגניסטן ב-1979, מחירה של חביו נפט גולמי (בדולרים של ימינו) היה בשיא של 101 דולר. כשברית המועצות הביאה לקריסתה שלה ב-1991, הוא עמד על 34 דולר. כששיירת טילי ה"בוק" הרוסית הגיעה לדונצק ביוני 2014, מחירה של חבית נפט היה בשיא של 112 דולר. בעודי כותב מילים אלה, הוא עומד על 39 דולר בלבד.

כיכר ווצלב בפראג, 1968

כיכר ווצלב בפראג, ב-1968 והיום. תצלום: ליי אנתוני דהייני.

מתנגדי משטר במזרח אירופה, כמו הוריו של פומרנצב, הפיקו לקח שונה מההרס של 1968: חשיבותה של האמת כבסיס לחיים של "כבוד" – מונח שהאוקראינים החילו גם על המהפכה שלהם ב-2014. שליגל, מילדי תנועות הסטודנטים של מערב אירופה ב-1968, מוטרד מכך שחלק מבני דורו מעדיפים קיפאון על-פני מהפכה. הוא רוצה לדעת "למה הדור שזוכר את פריז של מאי 1968 לא הגיב לקייב". למה מעטים כל כך מבין אנשי השמאל, לא הבינו שהמהפכה האוקראינית היא מהפכת שמאל, ולא גינו בהתאם את הפלישה האנטי-מהפכנית של רוסיה? חלק מהתשובה הוא שרבים מתושבי המערב אשר זוכרים את 1968, מקשרים את השנה הזאת לפריז, ולא לפראג, ולכן שוכחים את המיליטריזם הריאקציוני של דוקטרינת ברז'נייב. שליגל חושש מאוד מפני "מחלה מטאפיזית, עמוקה". הוא כותב כי הדור שלו, שיָדע את אירופה בתקופות יפות יותר, מעדיף נוסטלגיה על פני יֶדע. כמי שחקר את רוסיה כל חייו, הוא ראה במסע האישי שלו לאוקראינה "זמן לאישור עובדתי וגם לאישור עצמי".

למהפכה האוקראינית לא היה אורוול משל עצמה, אבל כמו "מחווה לקטלוניה", גם הספרים של שליגל ופיאניאנז'ק יעניקו לקוראים כוח עמידה ותובנות פוליטיות. פיאניאנז'ק סיכן את חייו כדי לראות את הדברים שראה, וכמוהו עשו עיתונאים מערביים אמיצים ומוכשרים נוספים. ייתכן שלאורך הדרך עזר לו אופיה הבלתי מזיק, לכאורה, של עבודתו. מכיוון שהבדלנים האמינו כי רק לסיקור הטלוויזיוני יש חשיבות, הם שאלו אותו שוב ושוב איפה הצלם שלו. כלומר, אולי מפני שדיווחיו התפרסמו בעיתונות מודפסת, היה לו קל יותר לחצות את הקווים ולחלץ מידע נוסף תוך כדי שיחה. לאחר שבילה מספר ימים בחברת אחד הבדלנים, הם הבינו כי שניהם היו במיידאן באותו יום – האחד היכה והאחר הוכה. יש לשבח את פיאניאנז'ק על כך שהצליח לשמר את מערכת היחסים גם לאחר מכן. הוא אינו נוקט עמדות ואין לו יומרות. בצניעות ובשקט הוא משמש דוגמה ומופת לאידיאל הוותיק של מתנגדי המשטר: החיפוש אחר אמיתות קטנות, תוך סיכון עצמי, בעולם של שקרים גדולים.

פומרנצב, עניו גם הוא, מציג את חבריו הרוסים בדומה לאופן שבו הוא מציג את חבריו המערביים. כל שמבדיל בין עולמותיהם הוא סיבוב קל של הקליידוסקופ. מאז פרסום ספרו התייחס פומרנצב לזיקה בין התעמולה של טראמפ למודל הרוסי. שבריריותו של המשטר הרוסי הנוכחי אינה מעניקה אפילו חצי נחמה, מכיוון ששיטות השלטון שלו עשויות בהחלט לעבוד במערב. "כאן", אומר פומרנצב, "עומד להיות שם". אם חטאם של האינטלקטואלים במאה ה-20 היה להציע חזונות אוטופיים, הרי שחטאם של האינטלקטואלים במאה ה-21 הוא לטעון כי אין כל סיכוי לשינוי. שליגל חושש ממקרה נוסף של trahison des clercs ("בגידת האינטלקטואלים", כלשון ספרו של ז'וליאן בנדה), קרי נטישת החיפוש אחר האמת. הנטישה הזאת מובילה לספקנות אין-קץ, שגורמת לכל פעולה פוליטית להיראות חסרת טעם. "אסור לנו לוותר", מסכם שליגל, "על ההבדל בין אמת לבדיה". דברים אחדים הם אמת, ואחרים בבחינת אפשרות.

על הספרים:

Pozdrowienia z Noworosji [Greetings from Novorossiya], Paweł Pieniążek, Warsaw: Krytyka Polityczna, 240 pp.
Entscheidung in Kiew. Ukrainische Lektionen [Decision in Kiev: Ukrainian Lessons], by Karl Schlögel, Munich: Carl Hanser, 352 pp.
Nothing Is True and Everything Is Possible: The Surreal Heart of the New Russia, Peter Pomerantsev, PublicAffairs, 241 pp.

טימותי סניידר (Timothy Snyder) הוא היסטוריון מאוניברסיטת ייל המתמקד במרכז אירופה ובמזרחה וכן בשואה.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: "שיחה עם פוטין", תצלום: מיכאיל סבטלוב, אימג'בנק / גטי ישראל

Save

Save

Save

Save

Save

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי טימותי סניידר, New York Review of Books.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על מלחמות פוטין הראשון

01
יוסי

מאמר מצוין.
סניידר מצטט את שליגל:
"למה הדור שזוכר את פריז של מאי 1968 לא הגיב לקייב. למה מעטים כל כך מבין אנשי השמאל, לא הבינו שהמהפכה האוקראינית היא מהפכת שמאל, ולא גינו בהתאם את הפלישה האנטי-מהפכנית של רוסיה?" והוא משיב: "חלק מהתשובה הוא שרבים מתושבי המערב אשר זוכרים את 1968, מקשרים את השנה הזאת לפריז, ולא לפראג, ולכן שוכחים את המיליטריזם הריאקציוני של דוקטרינת ברז'נייב".
וזה נכון, כמובן, ה"מהפכנים" של 1968 בפריז היו נערים מפונקים שאמנם שינו פה ושם את תכני הלימודים באוניברסיטה ושינו את היחס לנשים וסקס, ובעיקר עשו הרבה סקס (ואני בעד, כמובן) אבל מעבר לכך לא סיכנו דבר, וחלקם אפילו היו בצד של הרוסים שפלשו לצ'כוסלובקיה. וצריך להוסיף שחלק מהשמאל המתקדם היום הוא הדוניסט חסר עמוד שדרה שלא מוכן להרים את התחת כדי להגן על ערכי הנאורות שנשחקים בשל תקינות פוליטית במערב.
שאלה שסניידר לא שואל במאמר והיא מרכזית: איפה לעזאזל היה אובמה! הוא ודאי שוב התראיין לאיזו תכנית אירוח שהחניפה לו וסיפר בדיחות נחמדות, ואולי אשתו הייתה עסוקה בטוויטר: # רוסים צאו מאוקראינה! כמו שביקשה מבוקו חראם: #bring our girls home.
ככה זה כשבבית הלבן יושב מישהו שהיה יכול להיות, לכל היותר, ראש קן בצופים.

02
Mosheshy

"Propaganda is to a democracy ,what the bludgeon is to a totalitarian state." -
Noam Chomsky
מוצא דמיון רב בין שתי המעצמות ,רוסיה וארה"ב .בשתיהן יש בחירות מזויפות, אוליגרכיה ממוסדת, פופוליזם לאומני והתפוררות פנימית.שתיהן דואגות לאינטרסים של האוליגרכיה. שתיהן מוצאות לנכון לעשות בחצר האחורית שלהן, ואף הרחוקה מהן ,מה שמתאים להן.
ישראל,כמעצמה איזורית פועלת באופן דומה. גם בישראל יש בחירות מזויפות, אוליגרכיה ממוסדת, פופוליזם לאומני והתפוררות פנימית.

אני עדיין מחכה לשמוע או לקרוא את טימות'י סניידר מוקיע את פשעי ארה"ב בעירק ,וכהסטוריון קורא להעמדתם לדין של הפושעים שיצאו למלחמה השקרית והנפשעת בעירק ובשאר מקומות. ארה"ב והמערב החילו כאוס במזרח התיכון. מעירק,סוריה,תימן ועד בכלל.

https://www.jacobinmag.com/2014/09/timothy-snyders-lies/

03
יאיר

בחירות מזויפות בארה"ב ובישראל ??
למה? זה ממש אמירה מופרכת. אולי יש בעיות פה ושם. אולי יש אפילו זיופים. אבל לטעון שהכל מזויף באופן ממסדי (כמו שאולי ברוסיה) זה ממש הזוי.
זה אמירה שלא מחוברת למציאות. וללא הוכחות חזקות אין מה לקחת אותה ברצינות אלא כדמגוגיה...

04
ש. שחם

המגיב יוסי בודה עובדות ופרשנויות חופשי חופשי,זה חבל ומיותר. נכון שרבים בישראל היו מאושרים לראות את האמריקאים נלחמים את מלחמותינו אבל בזה לא מוצדקת פלישתו של בוש (נשק אטומי) לעירק ועוד ועוד.נתפלל כולנו שחבורת מסונורי טראמפ אלו ינחלו בקרוב את מפח תוחלתם לרווחת כולנו.