תלמידים צריכים ללמוד כמה חשוב להאט ולהתרכז במשימה אחת – ומורים יכולים לעזור להם לעשות זאת
X זמן קריאה משוער: 5 דקות
בסוף השבוע האחרון, במהלך מבצע הניקיון השבועי לילקוט שלו, רוקן בני ניירות מקומטים, אישורי יציאה לטיול ששכח למסור, שיעורי בית שהוחזרו עם ציון ושאריות דוחות מארוחות הצהריים שלו על רצפת הסלון שלנו. הוא מסר לי את חבילת הניירות שחשב שעשויים לעניין אותי, ושם, בשיעורי הבית המקומטים שלו, חיי המקצועיים והאישיים התחברו.
במסגרת אחת מהמטלות התבקש בני לבחור את המשמעות הנכונה של מילים במשפטים כמו:
הם ראו את החטיבה ליד מתקן האימונים.א. סוג של בית ספר ב. יחידת צבא
בני בחר באפשרות הראשונה. כששאלתי אותו מדוע, הוא הודה שלאחר שקרא את המשפט כולו, הוא ידע מה התשובה הנכונה, אך הוא פשוט רצה לגמור עם זה כבר.
חוסר-הסבלנות הילדותי הזה – הדחף לענות על שאלה לפני שחשבנו עליה כמו שצריך – קיים גם אצלנו, בעולם המבוגרים: אצל טוקבקיסטים שמגיבים בלי לקרוא את כל הכתבה, אצל מומחים שמדברים בכותרות - בכל מקום. אולם למרבה המזל, יש לכך פיתרון, והמורים יכולים להיות אלה שיעזרו ליישם אותו.
התשובה היא לימוד שיטות ששמות דגש על סבלנות, חשיבה ביקורתית ותשובה שניתנת רק לאחר חשיבה מעמיקה. בגיליון האחרון של Harvard Magazine, מתארת ג'ניפר ל. רוברטס, מרצה בפקולטה למדעי הרוח, את מתודולוגיית ההוראה שלה במאמר, "הכוח שבסבלנות". רוברטס צעדה צעד פדגוגי לעבר הוראה שמעצבת " את המהירות ואת הקצב של חוויות הלמידה באופן מודע ומפורש." כדי לעשות זאת, היא החלה לתת לתלמידיה במכוון מטלות שמאלצות אותם להאט ונותנות להם הזדמנות "להתנסות בהורדת קצב, סבלנות ותשומת לב מלאה."
"אני טוענת שאנשי סגל כיום צריכים ליצור, באופן אקטיבי, תרגילים מהסוג הזה בדיוק, כי הם פשוט לא קיימים יותר "בטבע". כל הלחצים החיצוניים, בין אם הם חברתיים או טכנולוגיים, דוחפים את הסטודנטים בכיוון ההפוך, אל עבר מיידיות, מהירות וספונטניות – ונגד הזדמנויות מהסוג הזה. אני רוצה לתת להם את הרשות ואת האמצעים להאט."
רוברטס מתארת משימה מן הזמן האחרון, שנועדה לתת לסטודנטים שלה אפשרות לחוות העמקה והתבוננות ארוכת טווח, על פני שינון שטחי למבחן. היא מבקשת מתלמידיה לכתוב עבודה על יצירת אמנות אחת. השלב הראשון במשימה הוא לבלות "זמן ארוך להחריד בהתבוננות באובייקט", שלוש שעות שלמות. "פרק הזמן הזה," היא מסבירה, "נועד להיראות מוגזם בכוונה." בנוסף, "ההימצאות במוזיאון או בארכיון חיונית לתרגיל הזה, שמוציא את התלמידים מסביבתם היומיומיות ומהסחות הדעת שהיא כוללת."
כוונתה של רוברטס היא להראות לסטודנטים שתשומת לב ממושכת מגלה ניואנסים ופרטים שאינם זמינים לתלמיד המזדמן או למבקר במוזיאון שאצה לו הדרך. היא מציינת ש"העובדה שהבטת במשהו לא אומרת שראית אותו. העובדה שמשהו נגיש לעינינו לא אומר שהוא נגיש באותו אופן לתודעה. או במונחים כלליים יותר: נגישות אינה מילה נרדפת ללמידה. זמן וסבלנות אסטרטגית הם שהופכים נגישות ללמידה."
נגישות אינה מילה נרדפת ללמידה. זו השורה שמשכה את לבי, זו השורה שהייתי שמחה לראות מורים מאמצים, ואחר כך לראותם מיישמים את השקפותיה של רוברטס בהוראת ספרות, מדע ומתמטיקה: ללמד תלמידים שתשובות לא תמיד באות בקלות, ושדרוש להן זמן להגיח מתוך הרעש. כששוחחתי לאחרונה עם מורים על האתגרים שבהוראת טקסטים באורך רומן בכיתה, גיליתי שרבים מהם ויתרו לחלוטין על השימוש ברומנים בכיתותיהם. מתוך ניסיון להקל על העומס בשיעורי הבית ולהקדיש יותר זמן ללמידה ממוקדת-בעיה או פרויקט, מורים רבים החליטו להתפשר על יצירות קצרות יותר, כמו סיפורים קצרים או מאמרים.
מורים יכולים אולי להחליף את הרומן בסיפורים קצרים שנועדו לכווץ את חווית הקריאה ואת יישום הפירמידה של פרייטאג (מודל לניתוח של המבנה הדרמטי) לשיעור בן שעה אחת, אבל לא משנה עד כמה הסיפור מבריק, הוא לא משתווה לחוויה, למסע, שבקריאת רומן. יכול להיות שהתשובות לא נמצאות בעמוד השני, אבל זה דבר טוב. הציפייה לתשובות היא חלק ממה שהופך את חווית הקריאה ב"תקוות גדולות" למספקת כל כך.
התלמידים שלי תובעים לדעת מי הוא מיטיבו של פיפ והאם בסופו של דבר יינשא או לא לאסטלה, אבל כשאנחנו מגלים יחד, בתום דרך שארכה שבועות לצד מסעו של פיפ, התשובות מתוקות הרבה יותר.
אנחנו יכולים לעזור לתלמידים לרכוש מחדש את מיומנות הסבלנות אם נבקש מהם להמשיך לקרוא סיפורים שלא עונים על כל השאלות שלהם בעמוד הראשון. כשאני חשה שמישהו מתלמידיי מתוסכל מהקצב האיטי יחסית ומהתעלומות הבלתי מפוענחות של תקוות גדולות, אני נותנת לו או לה לקרוא את ספרו של דיוויד אלמונד, סקליג (ספר ילדים אנגלי שגיבורו בן העשר מוצא איש מסתורי בביתו) , כדי לעזור להם להתמודד ביתר קלות עם אי הידיעה. חוסר הבהירות שביצור הקסום הזה, והעובדה שזה בסדר שאנחנו לא יודעים מה הוא או מאיפה הוא בא תעזור להם להתמודד עם חוסר הבהירות שבהפסקת האש בין אסטלה ופיפ אצל דיקנס.
עוד פרויקט שהצליח לתת לסטודנטים רשות ואמצעים להאט היא יחידת הזיהוי הפלילי שנהגתה על-ידי שני מורים למדעים בכיתה ט' בבית הספר התיכון האנובר. היחידה הזו, שאורכת חודש, מעבדת מידע לאורך שבועות, ודורשת מהסטודנטים לנתח זירת פשע, לאסוף מידע ולחשוב על המידע הזה באופן ביקורתי במשך חודש לפחות, לפני שיגיעו לתשובה הסופית. "השילוב בין תשובות מיידיות שהם מגלים ביום אחד, כמו במעבדת לומינול ובמעבדת סוג הדם, והתשובות המורכבות יותר שמתקבלות רק כעבור שבועות, כמו ניתוח התזת הדם המבוססת על גיאומטריה, נותן לילדים סיפוק במהלך הפרויקט, אבל הם לא יכולים להגיע למסקנות רחבות יותר עד הסוף, כשהם מרכיבים את כל החתיכות של הפאזל."
בני הבכור נאבק באתגרים של היחידה הזו, ומשיחות שאני שומעת במקרה בנסיעתי המשותפת לבית הספר עם מורים אחרים, הסבלנות, העניין והסקרנות המתמשכים שהוא מפגין הם פלא של ממש. המורים האלה מבינים שמדע אינו תחום שמספק תשובות מיידיות, ובאמצעות הפרויקט הזה הם מציידים את התלמידים במיומנויות הפרקטיות ובסבלנות הדרושה כדי להשקיט את התודעה שלהם ולמנוע מהם לקפוץ למסקנות נמהרות, לפני שכל העובדות בידיהם.
אם היכולת הזו להתמודד בנחת עם דחיית סיפוקים ועם הבלתי-ידוע תתרחב ליכולת להכיל רעיונות מופשטים כמו מספרים דמיוניים, חומר אפל והעקמומיות בחלל, הרי שכשיתחילו את דרכם בעולם, הם יידעו לחשוב עם יותר ביטחון ואומץ.
כשאני נותנת לתלמידים שלי רומנים ופרויקטים אחרים שדרושים ניתוח פרטני, חשיבה ביקורתית וסבלנות, אני מציבה בפניהם אתגר - לחרוג מהמיומנויות הבסיסיות של זיהוי מילים והבנת הנקרא. אני מבקשת מהם לחכות. להמשיך לקרוא, להמשיך להקשיב. להיות סבלניים ולגבש דעה לפי כל העובדות, ואז לדבר על מה שהם רואים ושומעים כשדבריהם מגובים ביותר מציטוט אחד, או כותרת, או ציוץ. להשקיע את הזמן הדרוש ואת הסבלנות הדרושה כדי לא רק להסתכל על העולם, אלא גם לראות אותו.
(c)2013 The Atlantic, distributed by Tribune Mediaכל הזכויות לגירסה העברית שמורה לאלכסון
תגובות פייסבוק
2 תגובות על ללמוד מחדש מיומנות אבודה: סבלנות
נפלא, תודה
מאד אינפורמטיבי, שמחתי לקרוא בסבלנות ????
ממואב נפתחה הסערה
יגאל בן נוןנוסח קדום ושונה של ספר דברים או זיוף? מגילות שפירא מזינות מחלוקת...
X רבע שעה
הוא נראה לי כמו נשמה אבודה
The Forgivness Projectבלילה קר ב-12 בנובמבר 2004, שישה בני נוער ברונקוקומה, ניו יורק, קנו...
X 3 דקות
אהבתי
ההקשר הוא הכול. במובן הפשוט וגם העמוק, המשמעות עולה מתוך ההקשר. הדבר נכון בחיינו בכלל, ועוד יותר מכך בתחום הלשון. שום אלמנט בלשון אינו מתקיים לבד, בחלל ריק. לכן ספר הדקדוק מימי בית הספר, וכל תיאור של "כללים" מהסוג שמדבר על "צריך" ו"נכון" לעומת "לא נכון", ועוד יותר מכך אם הדברים מנוסחים ללא קשר לדוגמאות אמיתיות – חוטא לאמת, ליושרה התיאורית וגם לשכל הישר.
הנה למשל מערכת הזמנים בעברית המודרנית, בעברית העכשווית שלנו. יש לנו כל הסיבות לחזור ולומר שמערכת הזמנים אינה מסתכמת ב"עבר" ו"עתיד" לצדו של "הווה" כלשהו, שיושב לצידם באורח לא מאוד נוח: "שמרתי" כמציין עבר; "אשמור" כמציין עתיד; ו"שומר" שהוא גם ציון של הווה וגם שם עצם – ולא זו בלבד, אלא שכציון של הווה קשה לומר מתי מתרחשת הפעולה, אם כעת ממש או שמא תמיד, ואם תמיד, איזה מין הווה היא מציינת, אם בכלל.
עסק קשה, מורכב, שאפשר להניח בצד ולהתעלם ממנו בבואנו לתאר את השפה כפי שהיא, כלומר מתוך הממצאים הממשיים הניבטים לנו בטקסטים אמיתיים שנוצרו באורח טבעי, ספונטני.
ראינו באחת ההזדמנויות ש"שלושים שניות הקפתם את הבניין" הוא הבעה שמזכירה מאוד את ה-future perfect באנגלית (ואת מקביליו בשפות אירופיות), והדבר מתגלה מתוך הדוגמאות, מתוך השימוש במבנה, הכולל צורה שלימדו אותנו תמיד שהיא מציינת עבר, במקרה הזה "הקפתם". כלומר, ההקשר מאפשר לנו לראות משמעות: פעולה שתושלם בעתיד, שאחריה נהיה במצב של אחר-השלמה (ומכאן המונח הלועזי perfect, המתייחס להשלמה). העובדה שדבר מכל אלו אינו נלמד בבית הספר וגם אינו מופיע בספרי הלימוד אינה צריכה להבהיל או להרתיע את מי שמתאר את הלשון כפי שהיא, מתוך מבט משוחרר בחומר האמיתי.
בדומה לכך, עולה לנגד עיני המתבונן זמן נוסף בעברית העכשווית. הכוונה למשפטים מסוג "אהבתי" שנאמרים מול דבר שמעורר בדוברים רגש חיובי של שביעות רצון, קבלה, הסכמה חיובית וחיבה. אדם שומע בדיחה טובה ואומר "אהבתי": הוא אינו מדבר על דבר הקשור לעבר, אלא מגיב למשהו שזה עתה יצר אצלו תגובה רגשית. דוברת הקשיבה לתוכנית משוכללת לפתרון בעיה מורכבת ובתוך הצגת הדברים אמרה: "התרשמתי". זו הייתה תגובתה, וב"התרשמתי" היא סיכמה בקיצור נמרץ את רגשותיה נוכח מה שהיא ראתה זה עתה, ברגעים שממש קדמו לתגובתה. גם "אהבתי", כמו "התרשמתי", בדוגמאות שכמוהן אנו מוצאים מדי יום, מתאפיינים במספר תכונות שיש טעם לפרטן.
ראשית, בשני המקרים יש לפנינו צורות עבר שאינן מביעות פעולה שהתרחשה בעבר. בנוסף לכך, בשני המקרים הפועל הוא בגוף ראשון יחיד. עוד משותף לדוגמאות הללו (ולרבות אחרות שאפשר למצוא באורח שגרתי ותדיר) שמדובר בהבעה של רגש, באמצעות פעלים שנהוג לכנותם "פעלים פסיכולוגיים". בנוסף לכך, יש לשים לב להקשר: האמירות הללו באות לעולם נוכח סיבתן, סיבה שניצבת לנגד עיני הדוברים ושההתרשמות ממנה מגיעה לכדי השלמה מסוימת. כלומר, מדובר בהבעה של רגש המסכם התרשמות שהושלמה. כלומר, שוב יש לנו דרך של השפה העברית החיה, הנוכחית, להביע את הפרפקטיביות (את מהותן של צורות ה-perfect בדומה לאנגלית ושפות אירופיות נוספות).
מאזינים דקי הקשבה וחדי אוזן יבחינו כי לא פעם אמירות כמו "אהבתי", "התרשמתי" וכו' מלוות בעלייה קלה בטון בסוף המילה וגם בחיתוך חד של ה"-תי", כמין חתימה לסופיות המובעת. קשה לקבוע דברים מוחלטים, אך יש מקום להקליט ולנתח דוגמאות חיות, ולבדוק את ההשערה בדבר מעורבות של גורם פונטי-ביצועי בהבעה של זמן הפועל הפרפקטיבי בפעלי רגש בגוף ראשון יחיד. שימוש דומה מאוד מבחינת המבנה וגם ההקשר אפשר למצוא ב"הבנתי".
מובן שלא מן הנמנע שבדיקה שיטתית תגלה שההווה הפרפקטיבי הזה מתקיים לא רק בגוף ראשון יחיד, ואולי לא רק בפעלים פסיכולוגיים. בינתיים, הדוגמאות שנתקלתי בהן מתאפיינות גם בכך ש"אהבתי" אינו מופיע כאשר אחריו יש פירוט או המשך, אלא שהאמירה חותמת את הדברים, "וזהו". גם זו השערה שיש טעם לבדוק. בסופו של דבר, ההשערות מובילות אותנו בניסיונות למצוא את הסדר הפנימי בחומר החי, כך שהבדיקה האמפירית תוביל לממצאים, לכתיבה של סעיף קטן נוסף בדקדוק התיאורי של השפה העברית העכשווית, שכל נגיעה בה מגלה עד כמה היא עשירה ומורכבת, הרבה יותר ממה שלימדו אותנו.