בין המדפים אדון כהן הקטן

לא כל הכוונות הזדוניות עולות יפה. לעיתים מוליכות השפלות וצרוּת העין אל לידה מפוארת, מלאת השראה, ולידה מסוג זה בדיוק העניקה לנו את גיבורו של הטור הנוכחי: "אדון כהן הקטן".

כאן עלי לעצור ולהבהיר ש"אדון כהן הקטן" איננו אדון במלוא מובן המילה. בתחום הנימוס, הלבוש וההופעה מדובר באדון שאין מושלם ממנו. בתחום האורך, הרוחב והגובה, לעומת זאת, מציג כהן נתונים צנועים מעט יותר: 13.5X9 ס"מ לכל היותר, או אם תרצו, גודלה של גלויה סטנדרטית.

מדובר בקריקטורה אנטישמית נפוצה מימי הרייך השני (Der Kleine Cohn, בגרמנית), שאילו ידעו יוצריה איזה מן עתיד מזהיר צפוי לה, וודאי היו גונזים את הרישום ומסתירים אותו מעין השמש. ובכל זאת, כהן הקטן היה לכוכב הבלתי מעורער של הגלויה בגרמניה הקיסרית, וסיפורו הייחודי, על אף שנשכח ואבד, ראוי להישמע גם היום.

הוא נולד לילה אחד בתיאטרון "אפולו" שבברלין, תחת כוכבי המאה ה-19, שאומרים שהיו יפים מאלו של המאה הנוכחית. באחת ההפסקות, אי שם בין העקבים להכתפיים הרחבות, אבד עורך דין יהודי בשם פריץ כהן לאשתו. הרעייה המודאגת פרצה לפרוזדור וקראה בכל פה "הראיתם את כהן הקטן?", קריאה שעברה בין האורחים, חצתה את האולם ואף הולחנה באופן ספונטאני בידי התזמורת.

אם נמצא אי פעם פריץ כהן לאשתו, זאת אינני יודע, אולם מי שנענה לקריאה בוודאות היה אדון כהן שלנו, שבאותו ערב עלה לראשונה על הבמה.

מסתבר שהשיר שהולחן על ידי התזמורת היה מוצלח מאוד, ועד סוף אותו הקיץ כבר נעשה ללהיט גדול. יוליוס איינדשופר חיבר לו מילים, גווידו טילשר נהג לבצע אותו במופעי הקברט שלו, ולא חלפו ימים ארוכים עד שקיבל אדון כהן קריקטורה משלו: יהודי חמדן, מהוקצע וזחוח, שהתאים במידותיו לפורמט הגלויה בדיוק.

הייחוס של "אדון כהן הקטן" לא זימן לו אפשרויות רבות. מורשת אפלה, עתיקה ומכוערת השתרכה מאחוריו. הז'אנר העתיק של הקריקטורה האנטישמית ליווה את אירופה כבר מראשית ימי הדפוס, אולם הקריקטורה הראשונה באמת, איור של צמד יהודים שהשטן מעקל את אפיהם, הופיעה כבר בשנת 1233, בשוליו של מסמך מיסוי. כך או כך, כשהופיע כהן הקטן, כבר התרגלו אפי אירופה להתעקם בסלידה לנוכח דמותו, והסיכויים, כמו שאומרים, עמדו לרעתו הגמורה.

ובכל זאת, היה בכהן הקטן משהו אחר לחלוטין. עוד מימיו הראשונים ניכרו ההבדלים שבינו ובין אחיו לז'אנר הקריקטורה האנטישמית. ראשית, כהן מעולם לא נראה אלא בחליפת ערב, תספורת אפנתית וחיוך קורן מביטחון עצמי. ככלל, יותר משכהן נראה זדוני, הוא דמה לבדרן משופשף, וכמעט שהיינו מצפים למצוא בצד האחורי של הגלויות שבהן הופיע חדר איפור קטן.

אדון כהן הקטן

גלויה עם דמותו של "אדון כהן הקטן" והכיתוב: "כהן, אתה מתרברב"

אולם ההבדל המשונה ביותר שבין כהן הקטן לבין סטריאוטיפ היהודי הארכאי, השפוף וחורש הרעה, אינו נמצא בציוריו, אלא דווקא בכיתוב הנלווה: בעוד שהגלויות והכרזות האנטישמיות הציגו סיסמאות מאיימות ואזהרות מעוררות פלצות, את כהן הקטן ליוו שורות מבדחות, חמשירים מחורזים ומשפטי מחץ.

אפילו הגלויות המרושעות יותר שאליהן לוהק לא גרעו מאום מקסמו. באחד מאיוריו המפורסמים ביותר, נראה כהן בוועדת גיוס, מוקף קצינים גרמנים מתגלגלים מצחוק. הסיבה לצחוקן של בריות חמורות אלה, שלאו נודעו דווקא בחוש הומור מפותח, היא כמובן גבהו של כהן, שניצב לפניהן עירום ועריה ומגיע למותניהן בקושי. והנה, גם כאן נראה כהן מחויך ושלו, מתבונן בעיניים מלאות סיפוק בקהל הצוחק, כאילו הלצתו עלתה יפה.

הזיכרון הקולקטיבי זנח את כהן הקטן. השימוש שנעשה בציורי היהודים במאה העשרים לא הותיר כל מקום לגוונים ואבחנות בנוגע לסטריאוטיפ האנטישמי, וההומור שהציע כהן הקטן, הגם שהיה הומור-עצמי, כבר לא התקבל בברכה. ובכל זאת, משהו מן החולמים וסרבני הגורל יש בדמותו. משהו מהרצון להפוך על פיו עולם ומלואו, גם אם, במקרה של כהן הקטן, מדובר בעולם בגודל 13.5X9 ס"מ בלבד.

 התצלומים באדיבות קדם בית מכירות פומביות

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק