מי אתה, קים?

אכזריות, תחבולות ומשחקי תדמית: שליטה הצעיר של קוריאה הצפונית הוא חידה ייחודית, כמו אביו וסבו לפניו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

דברים משעשעים רבים יש בקים ג'ונג-אוּן, השליט הצעיר של קוריאה הצפונית: לחייו השמנמנות ותסרוקתו הייחודית, חברותו המתוקשרת עם דניס רודמן המקועקע והמחורר, חיוכו הקורן בתענוג יַלְדי בעת ניסויי טילים. אך כל אלה כאילו עומדים בסתירה להתחייבותו של המשטר להטביע את אויביו ב"ים של אש". הם מעוררים במערב תערובת של סלידה ולעג. רבים חוזים כי הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה לא תשרוד עוד זמן רב בהתחשב בעוני הרווח בה, במערכת מחנות המאסר הרצחנית – שעל-פי ועדת חקירה של האו"ם מבצעת פשעים נגד האנושות – בבידוד הכלכלי שכפתה על עצמה, בעימותים עם כל שכנותיה ובגילו הצעיר וחוסר הניסיון של מנהיגהּ. ממשל אובמה אימץ גישה של "סבלנות אסטרטגית" והחליט לחכות עד שהסנקציות הבינלאומיות החריפות יאלצו את קוריאה הצפונית לוותר על הנשק הגרעיני שלה, או עד שהמדינה תקרוס מבפנים ותיפול לידי הממשל הפרו-מערבי של קוריאה הדרומית.

אבל שכניה הקרובים האחרים של קוריאה הצפונית, הסינים, מעולם לא חזו שהרפובליקה הדמוקרטית העממית תקרוס, ועד כה הם צדקו. לא זאת בלבד שפיונגיאנג אינה מוותרת על פצצת הגרעין ועל תוכניות הטילים שלה, אלא שההערכות אומרות כי בשלב זה יש לה בין עשר לעשרים פצצות גרעין ויותר מאלף טילים לטווח קצר, בינוני וארוך, ושהיא מפתחת ראש נפץ קומפקטי שיהיה מסוגל להגיע עד ארצות הברית.

לאחרונה שרד המשטר את מבחן הפְּנים הקשה ביותר של כל מערכת טוטליטרית – העברת השלטון בירושה. קים איל-סוּנְג עלה לשלטון ב-1948, אז הסתיים הכיבוש הסובייטי שהחל לאחר מלחמת העולם השנייה, ושלט עד מותו ב-1994. בנו, קים ג'ונג-איל, שלט מ-1994 עד מותו ב-2011. ומאז 2011 נשלטת המדינה על-ידי קים ג'ונג-און, נכדו של המייסד. ג'ונג-און, בן הזקונים של קים ג'ונג-איל, נבחר לירושה במפתיע. הוא הוכתר כיורש המיועד רק שנתיים לפני מות אביו, לעומת אביו, שהוכר כיורש המיועד עשרים שנה לפני שעלה לשלטון. נהוג לחשוב שבמהלך עשרים השנה האלה, קים ג'ונג-איל ניהל את כל פעולות הטרור, הזיוף, ההברחה והסחר בכלי נשק של המדינה.

הנה ניגוד נוסף: קים השני ארגן אירועי אֵבֶל ציבוריים ממושכים לכבוד אביו, וחיכה בצניעות במשך שלוש שנים לפני שהשתלט באופן רשמי על כל התפקידים הבכירים. ג'ונג-און, מצדו, בן 27 בלבד, משח את עצמו כמזכ"ל מפלגת השלטון, מפלגת הפועלים של קוריאה, מיד לאחר מות אביו. עד מהרה לקח לעצמו תפקידים נוספים ובהן ראש הוועדה הצבאית המרכזית של המפלגה, ראש ועדת ההגנה הלאומית והמפקד העליון של צבא העם הקוריאני. במאי 2016 הוא כינס את הקונגרס השביעי של מפלגת הפועלים של קוריאה, הראשון זה 36 שנה, כדי שיוכל לקבל את תפקיד ראש המפלגה ולשים את החותמת האישית שלו על מדיניות "ההתקדמות המקבילה" (בּיוּנְגְג'ין), כלומר פיתוח כלכלי במקביל לפיתוח נשק גרעיני.

מקור כוחו של קים השלישי הוא השיטה הצפון-קוריאנית הייחודית להעברת לגיטימציה, שאותה פיתח סבו עבור המשטר. המפלגה הקומוניסטית של קוריאה, קודמתה של מפלגת הפועלים השלטת, הייתה ארגון לניניסטי קלאסי שהוקם בשנות ה-20 בחסות הסובייטים, ואחריהם הסינים. אך לאחר שקים איל-סונג השתלט על החצי הצפוני של קוריאה ב-1948, הוא סילק את יריביו הפרו-סובייטיים ואת יריביו הפרו-סיניים ויצר פולחן אישיות ייחודי. במסגרת הפולחן הזה, "קים איל-סונג לא הוצג כיורש-של, חסיד-של, או כמי שפועל בחסותו של מנהיג זר, פילוסוף או הוגה כלשהו", כותב אנדרי לנקוב (Lankov), מומחה לצפון קוריאה, בספרו The Real North Korea. "הוא היה האב המייסד... שליט בזכות עצמו, בורא אידיאולוגיית ג'וּצֶ'ה (הסתמכות עצמית) והאיש הדגול ביותר ב-5,000 שנות היסטוריה קוריאנית".

קים איל-סונג, אצטדיון, פיונגיאנג, צפון קוריאה

דמותו של קים איל-סונג, מייסד צפון קוריאה, במופע באצטדיון בפיונגיאנג. תצלום: סטפן.

מערכת הדימויים של פולחן האישיות שאלה תמות מהנצרות (שבמשך זמן רב הופצה בחצי האי הקוריאני על-ידי מיסיונרים, ובהם, יש הטוענים, גם סבו של קים איל-סונג מצד אמו), מהבודהיזם וממיתוס הקיסר של יפן, השליטה הקודמת של קוריאה. כפי שמראה ב. ר. מאיירס (Myers) בספרוThe Cleanest Race, שבו הוא מנתח את התעמולה הצפון-קוריאנית, קים איל-סונג הוצג כדמות אנדרוגינית – שמנמנה, רכה ונקייה – המתאפיינת בטוהר מוסרי ושלוות נפש בלתי רגילה, ומעניקה הכוונה מעשית ואהבה אימהית ל"גזע ילדים" נזקק.

מכאן שהמשטר הצפון-קוריאני אינו "סטליניסטי" או "קונפוציאני", כפי שמתארים אותו לעתים. הוא פועל לפי אידיאולוגיה המכונה "קימאילסונגיזם", שבלבה מושג הג'וצ'ה. קים ג'ונג-איל אמר פעם שהאידיאולוגיה הזאת היא "רעיון מקורי שאי אפשר להסביר בתוך מסגרת הידע המרקסיסטית-לניניסטית... רעיון חדש בתולדות המחשבה האנושית". אידיאולוגיית ג'וצ'ה מתבססת על התפישה ש"האדם, לא הטבע, הוא אדון העולם החומרי". ברוס קאמינגס (Cumings), מומחה לקוריאה, מכנה אותה "הליבה האטומה של הסוליפסיזם הלאומי הצפון-קוריאני".

במחשבה על עתיד המשטר, לקח קים איל-סונג את המיתוס הנותן לו לגיטימציה אישית והשתמש בו כבסיס לשושלת חדשה. לנקוב משער כי הוא פחד שיורשו המיועד יקדים לגרשו מכס השלטון, כפי שעשה לין בּיאו לְמאו בסין, לפי האשמות שעלו לאחרונה. הוא הניח כי האדם היחיד שלא יתפתה להדיחו מהשלטון הוא בנו, כיוון שהישרדותו שלו תהיה תלויה בעוצמת המיתוס של אביו. שנת הלידה של קים הצעיר שונתה מ-1941 ל-1942, כדי שתיצור הקבלה יפה עם שנת הלידה של אביו, 1912. מקום הולדתו הרשמי עבר מסיביר, שם התחבאו קומוניסטים קוריאניים בזמן המלחמה, למחנה צבאי מהפכני מסתורי ומיתולוגי על כיפתו המושלגת של הר פּאקֶטוּ הקדוש, בקוריאה שתחת שלטון יפן. וסיפור נעוריו התמלא בדיעבד במפגנים שונים של נחישות ומוסריות.

כשקים ג'ונג-איל התקרב לסוף חייו, הגיע תורו לבחור יורש מבין שלושת צאצאיו הזכרים (הוא הביא לעולם גם ארבע בנות, שכיום מחזיקות בתפקידים רשמיים בדרגות אחריות שונות). גורמים חיצוניים הניחו שהשלטון יעבור לקים ג'ונג-נאם, בנו הבכור, יליד 1971. אבל ג'ונג-נאם היה בנה של בת-לווייתו הראשונה של ג'ונג-איל (לא ברור אם הוא התחתן רשמית עם מי מבנות-זוגו) שהייתה שנואה על הפטריארך איל-סונג. יתרה מזאת, ב-2001 נתפס ג'ונג-נאם על-ידי פקידי מכס יפניים בעת שנכנס למדינה עם דרכון דומיניקני מזויף, בלוויית אשתו, אחד מילדיו והאומנת. דרכונים מזויפים אינם תופעה חריגה בקרב האליטות הצפון-קוריאניות, אבל מסתבר כי הסיבה שג'ונג נאם השתמש בו הפעם – ביקור משפחתי בדיסנילנד של טוקיו – הוכיחה לאביו כי חסרה לו הקשיחות הנדרשת לשליט. ג'ונג-נאם נשלח לגלוּת, ולפי דיווחים מבלה את מרבית זמנו במקאו, עיר ההימורים הסינית. הוא התראיין מספר פעמים לעיתונות והביע את אי-שביעות רצונו משיטת "ירושת השלטון". נאמר לי ששומרים סינים מגנים עליו מפני ניסיונות התנקשות צפון-קוריאניים. לא ברור מי מממן אותו.

ג'ונג-איל החליט שגם קים ג'ונג-צ'וּל, בנו השני, אינו מתאים לשלטון מכיוון שהוא "נשי" מדי – כך נכתב בספר רכלני פרי עטו של יפני שעבד בעבר כשף הסושי המשפחתי. כך נשאר רק ג'ונג-און, יליד 1984. שנת לידתו שונתה ל-1982 כדי להמשיך את ההקבלה המיסטית לשנות הלידה של סבו ואביו. ג'ונג-און לא הפגין כישרון רב בלימודים, ומספרים שבתקופת לימודיו התיכוניים בבית ספר פרטי בשווייץ הייתה לו אובססיה לכדורסל ולענפי ספורט אחרים. אבל הוא היה שתלטן ונוח להתרגז, תכונות המתאימות לדיקטטורה משפחתית. ב-2009 התפשטה השמועה כי "גאון מנהיגותי חדש התגלה על אדמותיה הקדומות של קוריאה". המראה החיצוני של ג'ונג-און עוצב כך שיידמה לסבו – כולל התסרוקת התפוחה. משקיפים מעריכים כי מאותה סיבה עודדו אותו לעלות במשקל, ודו"חות מודיעיניים אומרים כי ייתכן שהוא סובל מבעיות בריאותיות הקשורות להשמנת יתר.

האיום הגדול ביותר על מעמדו של ג'ונג-און היה דודו, צ'אנג סונג-טק. צ'אנג היה בעלה של אחותו היחידה של ג'ונג-איל, והוא צבר כוח רב כאשר שירת במספר תפקידים, בהם סגן יו"ר ועדת ההגנה הלאומית, המפקח על משאבי המט"ח של פיונגיאנג ואיש הקשר הבכיר של המשטר עם סין. רבים האמינו כי הוא שליט המדינה בפועל, והיה לו קלף חזק נגד ג'ונג-און – מערכת יחסים קרובה עם ג'ונג-נאם, אחיו למחצה השוהה בגלות, שיכול היה לחזור ולהחליף את אחיו הצעיר כראש המפלגה והמדינה.

ב-8 בדצמבר, 2013, שנתיים לאחר שג'ונג-און עלה לשלטון, דאג השליט הצעיר שצ'אנג ייעצר על-ידי שומרים במדים מול מאות בכירים רמי-דרג, שזומנו לפגישה מורחבת של הפוליטביורו המפלגתי. צ'אנג הואשם ב"פעולות כיתתיות אנטי-מפלגתיות ואנטי-מהפכניות", בניהול רומנים רבים מחוץ לנישואים ובפשעים נוספים. השלטון הוקיע אותו כ"רפש אנושי מכוער, גרוע יותר מכלב", והוא הוצא להורג על-ידי כיתת יורים – ולא על-ידי מכונות ירייה נגד מטוסים, או על-ידי כלבים טורפים, כפי שאמרו בזמנו השמועות. רבים מתומכיו חוסלו או נשלחו למחנות עבודה, ודיווחים אחדים אומרים שזה היה גם גורלם של נשותיהם, ילדיהם ונכדיהם. לא ברור אם אשתו של צ'אנג תמכה בהוצאתו להורג של בעלה הנואף, ויש הטוענים כי היא סובלת מדמנציה. היא הופיעה בציבור פעמים מעטות בלבד מאז הטיהור, ולא פצתה פה.

הדרמה המשפחתית זעזעה יותר מכול את בעלי בריתה הרשמיים היחידים של קוריאה הצפונית – הסינים. הם ראו בצ'אנג, בן-שיחם העיקרי בפיונגיאנג, רפורמטור רציונלי. את היחס האכזרי שקיבל, הם פירשו כעלבון. פעולות הטיהור של ג'ונג-און הבליטו את ההבדל המוסרי בין שתי הדיקטטורות: על אף אכזריותם הפוליטית, הפוליטיקאים הסיניים אינם מוציאים להורג את קרובי משפחתם.

השליט הצעיר היה צריך לחזק את סמכותו גם בקרב האליטה הטכנוקרטית. ב. ר. מאיירס מעלה טענה אשר חלה על קים ג'ונג-און ועל קודמיו גם יחד:

"מכיוון שזו אינה מדינה מרקסיסטית-לניניסטית המחויבת לשיפור איכות החיים החומרית, אלא מדינה לאומנית, שבה תפקידו העיקרי של המנהיג הוא גילום ערכי המוסר הקוריאניים – שבכל מקרה אינם כוללים מצוינות אינטלקטואלית – נחיתותו השכלית היחסית [של המנהיג] אינה טורדת את מנוחת התועמלנים כפי שהיה אפשר להניח".

עם זאת, אחד התפקידים העיקריים של שליטי שושלת קים הוא לבקר ביחידות הייצור ברחבי המדינה ולספק "הכוונה במקום". כיצד אמור קים ג'ונג-און - שמונה לגנרל בכיר ולסגן יו"ר הוועדה הצבאית המרכזית שנה בלבד לפני מות אביו, ללא ניסיון צבאי קודם – לזכות בהערכתם של מיליון אנשי הצבא הצפון-קוריאני, הכוח המזוין הרביעי בגודלו בעולם? כיצד הוא אמור לזכות בהערכתם של מדעני הטילים שלה, שהוכשרו בברית המועצות ובסין והצליחו לבנות פצצות גרעיניות וטילים שמישים, פחות או יותר, על אף הקיפאון הכלכלי? כיצד הוא אמור לזכות בהערכתם של הכלכלנים והדיפלומטים הבכירים במדינה?

קים ג'ונג-און, צפון קוריאה

השליט קים ג'ונג-און בביקור בבית-ספר. תצלום: Prachatal

כדי לבסס את סמכותו חיסל קים ג'ונג-און עשרות קצינים בכירים וכן מספר אנשי מפלגה רמי-דרג ובכירים מתחום הביטחון. לפי איי-פי (The Associated Press) מקורות דרום-קוריאניים טענו שקים הוציא להורג כ-70 בכירים בארבע שנות שלטונו הראשונות. בה בעת, הוא קידם תומכים נאמנים מהדור של סבו ואביו.

אחר כך ניסה קים לחזק את מעמדו בקרב הציבור הרחב על-ידי ריכוך קל של מערכת הקיפוח המרובדת של המשטר. מהלך זה נבחן בשני דו"חות מצוינים של רוברט קולינס (Collins), המספר כיצד ה"סוֹנְגבּוּן", מערכת המעמדות הצפון-קוריאנית, "מחלקת את האוכלוסייה ל-51 קטגוריות או דרגות של אמינות ונאמנות למשפחת קים ולמדינה". הקטגוריות האלה מקובצות לשלוש קסטות נרחבות: מעמד הליבה, המעמד המפקפק והמעמד העוין, המהווים 25 אחוז מהאוכלוסייה, 55 אחוז ו-20 אחוז בהתאמה.

המעמד עובר בירושה, ולפיו נקבע איפה יכול האזרח לגור, מה תהיה איכות הדיור שלו, איזו השכלה ואיזה סוג עבודה הוא יקבל, ואיזו גישה תהיה לו למזון ולמוצרי צרכנות. הכוחות המזוינים ושירותי הביטחון מגייסים ממעמד הליבה ומנסים להגן על המערכת שבה תלויות משפחותיהם המיוחסות. כל סימן לחוסר נאמנות פוליטי משגר את האזרח אל המעמד העוין, ובמקרים רבים הוא ישוגר גם אל מחנה עבודה לפרק זמן בלתי ידוע המסתיים לרוב במוות. יתרה מזאת, כפי שמדווח לנקוב, "לא רק העבריין נעלם, אלא גם כל בני משפחתו".

הסולם המעמדי הוא גם סולם מרחבי. במרכז פיונגיאנג חיים מאות אלפי אנשים מהאליטה החברתית בתנאי מחיה טובים, כמעט כמו בעולם הראשון. במעגל השני, עדיין בתוך העיר, גרים עובדים ומומחים מדרג נמוך, שתנאי מחייתם טובים פחות אך בכל זאת נסבלים. רובה המכריע של האוכלוסייה גר מחוץ לבירה. אנשים משכבות הפריבילגיה האמצעיות אינם רוצים לקרוא תיגר על המערכת, כי הם מפחדים שיורידו אותם לשכבות הנמוכות, שם יסבלו מעוני קשה. זוהי מערכת הנוטעת באזרחיה דחף קונפורמיסטי, כמו הגולאג בברית המועצות או ההדרה הגזעית בגרמניה הנאצית.

רפורמות כלכליות ותרבותיות קלות, שחלקן יושמו לראשונה בתקופת קים ג'ונג-איל, שיככו במידת מה את קשיי החיים של מרבית האזרחים. המשטר מסכין עם קיומם של שווקים פרטיים בקנה מידה קטן, המשפרים את הגישה למזון. לחקלאים מותר לשמור חלק מהיבול שלהם. חברות רשאיות להעביר חלק מהכנסתן לעובדים ולאנשי צוות. ולמספר מצומצם של סוחרים מותר לחצות את הגבול עם סין הלוך ושוב. הרעב הקשה של סוף שנות ה-90 מתפוגג אט אט מהזיכרון. שיעור צמיחת התמ"ג עומד בערך על אחוז בשנה מאז שקים ג'ונג-און נכנס לתפקיד, בהשוואה לשיעורי צמיחה שליליים במשך חלק גדול מתקופת שלטונו של אביו. המנהיג החדש טיפח תרבות נוער חדגונית למדי המתאפיינת במשחקי ראווה של הארלם גלוֹבְּטרוֹטֶרס, להקת בנות המבצעת שירי פופ מערביים עם רקדניות המחופשות לדמויות מצוירות של דיסני, פארק מים חדש ונוצץ, והופעות פומביות חריגות של המנהיג - חריגות יחסית לקוריאה הצפונית - לצד אשתו הצעירה היפה, זמרת לשעבר.

אבל הכלכלה עדיין תלויה בארבעה מקורות עיקריים: (1) ייצוא לסין של מינרלים ומוצרי דגים, המיוצרים לעתים במתקני כליאה על-ידי אסירים; (2) שליחת צוותי עובדים לסיביר, לאפריקה ולמזרח התיכון; (3) רווחים מזיופים והברחות; (4) כספי סיוע הומניטרי, שדרום קוריאה והמערב נאלצו לשלוח בגלל סכנת הרעב המרחפת מעל המדינה. בעשור הקודם ניסתה בייג'ינג לשכנע את קים ג'ונג-איל ליישם רפורמות הדומות לאלה שיושמו בסין. אבל קים האב כנראה צדק כשהניח שביצוע רפורמות בקנה מידה כזה שקול להתאבדות פוליטית. אפילו סין עצמה הייתה קרובה לקריסה ב-1989, לאחר עשר השנים הראשונות תחת הרפורמות של דֶנְג שְׂיָאופּינְג.

צפון קוריאה דומה לגרמניה המזרחית יותר מאשר לסין: הרי אצל השכנים מדרום יש משטר בגודל דומה בעל מודל כלכלי מוצלח יותר. אפילו הצוהר הקטן שפתחה משפחת קים אל העולם הוליד רעב למידע, ואת המידע מספקים קוריאנים הנוסעים לסין באופן חוקי או לא חוקי, וכן שידורי רדיו וכלי תקשורת אחרים של קהילת ה"עריקים" בדרום קוריאה. התשוקה למידע עלולה להוביל בשלב מסוים להתנגדות המונית. כדי למנוע זאת, המשטר נועל מקלטי רדיו על תדרים מסוימים ומהנדס מכשירי טלפון ומחשבים כך שיוכלו לגלוש רק לאתרים המאושרים על-ידי הממשלה. האוכלוסייה ממשיכה לציית, אך סביר להניח שאינה סוגדת לקים ג'ונג-און כפי שהדורות הקודמים סגדו לסבו. כמו בגרמניה המזרחית, אזרחי קוריאה הצפונית היו נסים מהמדינה במספרים אדירים לוּ הגבולות היו פתוחים ולוּ היו מבינים באופן מלא איך נראים החיים אצל השכנים מדרום.

השליט הצעיר התמודד בנחישות וביטחון גם עם אתגרי החוץ. המדינות הסמוכות מפללות לנפילתו, אך הוא הצליח לרכוש לעצמו עמדת כוח. אלפי כלי ירי ארטילריים מופנים אל סיאול, ומדי פעם היא נאלצת להתמודד עם פרובוקציות צבאיות מצד שכנתה הצפונית. אך לאור סכנת ההגירה ההמונית, קוריאה הדרומית מפחדת מהתמוטטות המשטר בפיונגיאנג יותר מהישרדותו, ולכן היא תומכת בו בעזרת משלוחי מזון גדולים. קשריה של יפן לקוריאה הצפונית מתמקדים בניסיון לגלות מה עלה בגורל מספר לא ידוע של אזרחים שנחטפו בסוף שנות ה-70 ובשנות ה-80 מחופי יפן ומרחובותיה על-ידי סוכנים צפון-קוריאניים. אותם סוכנים חיפשו, ככל הנראה, מורים ליפנית ומרגלים פוטנציאליים.

צפון קוריאה, קולנוע, ציור קיר

ציור קיר באולפן קולנוע בצפון קוריאה. תצלום: ג'ון פאבלקה

סין מתנגדת לתוכנית הנשק הגרעיני של קוריאה הצפונית, מכיוון שהיא דוחפת את מדיניות הנשק של קוריאה הדרומית, יפן וארצות הברית לכיוון שאינו נראה לה. דוגמה לכך היא ההסכם שעליו חתמה לאחרונה קוריאה הדרומית לפרישת מערכת מכ"ם ונ"ט אמריקנית בשם THAAD. סיבה נוספת לאי-שביעות רצונם של הסינים מתוכנית הגרעין הצפון-קוריאנית היא העלייה בסיכוי למלחמה גרעינית שתשגר פליטים רבים לכיוונה, אם כי לדעת הסינים מדובר באפשרות קלושה אבל בניגוד לארצות הברית, סין אינה תופשת את הבעיה הצפון-קוריאנית במונחים של משבר, מכיוון שהמצב הקיים מועיל לה במספר דרכים. התנהגותה הבעייתית של פיונגיאנג מפעילה לחץ על מערכת היחסים בין ארצות הברית ליפן ולקוריאה הדרומית, בעלות בריתה האסיאתיות, מכיוון שלשלושת הצדדים יש סדרי עדיפויות שונים בהתמודדות עם האיום הצפון-קוריאני.

סין הצליחה למצב את עצמה כמתווכת דיפלומטית מרכזית באזור וכך קירבה אליה את קוריאה הדרומית ואילצה את ארצות הברית להכיר לה תודה על המאמצים שהיא משקיעה בפתרון הבעיה הצפון-קוריאנית. אף על פי שהסינים מעולם לא אהבו את שושלת קים, עליהם להתמודד עם קוריאה הצפונית כפי שהיא. ביוני הסכים שי ג'ינְפּינג, נשיא סין, להיפגש עם שליח אישי של קים ג'ונג-און למרות שמשימתו של השליח הייתה להעביר מסר מתריס: פיונגיאנג לעולם לא תוותר על תוכנית הנשק הגרעיני שלה.

סין חושבת שהפתרון לבעיית הגרעין הקוריאנית נמצא בידי ארצות הברית. מנקודת המבט הסינית, מדיניות הגרעין של קוריאה הצפונית היא תגובה בלתי נמנעת לעשרות שנים של איומים אמריקניים על עצם קיומה של קוריאה הצפונית. וזוהי בדיוק נקודת המבט הצפון-קוריאנית. האסטרטגים הסינים חושבים שפיונגיאנג הייתה מוותרת על תוכנית הגרעין לוּ וושינגטון הייתה נותנת לה ערבויות מהימנות לכך שאינה מנסה להחליף את המשטר. אבל למרות שוושינגטון שידרה מסרים רבים ברוח זו, הנוסח מעולם לא היה תקיף מספיק ופומבי מספיק ולכן לא נתפש כאמין. שתי העסקאות הגדולות לפירוק תוכנית הנשק הגרעינית – ב-1994 וב-2005 – נכשלו בעקבות האשמות הדדיות בחוסר כנות. כעת סין חושבת שמאוחר מדי לפרק את קוריאה הצפונית מנשק גרעיני. קים ג'ונג-און רוצה הכרה בינלאומית כמעצמה גרעינית. בסופו של דבר לא תהיה לארצות ברירה אלא להעניק לו את מבוקשו.

יכולתה של המדינה החלשה ביותר בצפון-מזרח אסיה להתריס כנגד כל האחרות אינה תופעה חדשה. כפי שמראה צ'רלס ארמסטרונג (Armstrong) ב-Tyranny of the Weak, קוריאה הצפונית הפיקה תועלת מהיריבות בין סין לברית המועצות לאורך המלחמה הקרה בזכות "תחבלנות מרשימה". היחסים בין שושלת קים לפטרוניותיה הקומוניסטיות היו גרועים יותר משחשבו במערב, אך פיונגיאנג הצליחה ליצור מצב שבו שתי המדינות מבקשות את תמיכתה. הדינמיקה בימינו דומה: כוחו של המשטר ביחסי החוץ הוא יכולתו לגרום לנזק בין אם ימשיך להתקיים ובין אם יקרוס.

קים ג'ונג-און הפתיע את הספקנים. בחמש שנים הוא הצליח להפוך מצב עגום ביותר לסוג של הצלחה. הוא הוכיח כי מבקריו מבית ומחוץ טעו כשפקפקו בדריכותו ובאכזריותו, הביא להתאוששות כלכלית קלה והביא את מדינתו לעמדה של מעצמה גרעינית. לבקשת סין, האו"ם מיתן את הסנקציות שהטיל על קוריאה הצפונית כדי שלא יאיימו על הישרדות המשטר. אם הכלכלה של קים תתנדנד, סין וקוריאה הדרומית יאלצו לחלץ אותו מהבוץ. סיכון הקריסה המוחשי היחיד הוא הידרדרות בבריאותו של קים הצעיר. גם אז יצליח הצבא החזק והממושמע, הנחוש להגן על מעמדו החברתי והכלכלי, לשמור על הסדר. הסדר והשקט יועילו לסין, וזאת אחת הסיבות שהיא אינה חושבת שיש צורך לדון בתוכניות חירום, כפי שדורשים אסטרטגים רבים במערב. ובכל זאת, מדובר בניצחון עלוב למדי, שהרי השליט הצעיר ואזרחיו כלואים בסיוט המנציח את עצמו ללא אור בקצה המנהרה.

 

על הספרים:

Tyranny of the Weak: North Korea and the World, 1950–1992, by Charles K. Armstrong, Cornell University Press, 307 pp.
Marked for Life: Songbun, North Korea’s Social Classification System, by Robert Collins, Committee for Human Rights in North Korea, 119 pp.
The Real North Korea: Life and Politics in the Failed Stalinist Utopia, by Andrei Lankov, Oxford University Press, 315 pp.
Pyongyang Republic: North Korea’s Capital of Human Rights Denial, by Robert Collins, Committee for Human Rights in North Korea, 177 pp.
The Cleanest Race: How North Koreans See Themselves—And Why It Matters, by B.R. Myers, Melville House, 200 pp.

אנדרו ג'. נייתן (Nathan) הוא חוקר מתחום מדע המדינה באוניברסיטת קולומביה. הוא חיבר, בין היתר, את China’s Search for Security (משנת 2012), והיה אחד העורכים של The Tiananmen Papers (משנת 2002).

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אנדרו ג'י נייתן, New York Review of Books.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על מי אתה, קים?