סחורה אנושית טובה

סחר חופשי, קפיטליזם וכלכלת שוק: כולם החלו בעבדות
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

במשך קרוב לארבע מאות שנה שועבדו מיליוני אנשים במסגרת סחר העבדים האטלנטי. חוקרים מעריכים שבערך מיליון איש וחצי נספו בלב האוקיינוס, במעבר הביניים האכזרי. סחר העבדים קישר בין אפריקה, אירופה ואמריקה. אף על פי שהיה זה מפעל מחריד של מוות, עינויים ורווח כספי, הרי שבאמצע המאה ה-18, בשיא פריחתו, אמרו הוגים אירופאים בולטים שמדובר בדוגמא ומופת ליוזמה חופשית, ואף ל"חירות" עצמה. הם לא היו סוחרי עבדים או קברניטי ספינות אלא הוגים כלכליים רבי השפעה. מדובר בקבוצת כלכלנים פורצי דרך שהיו מחויבים לעיקרון ה"לֶסֶה-פֶר": מונח שהם עצמם טבעו. חברי קבוצה זו, שבמרכזה עמד וַנְסַן דה גוּרְנֵי (1712-1759), פקיד ממשל צרפתי, היו מראשוני האינטלקטואלים הצרפתים שקראו להגביל את מעורבות הממשלה בכלכלה. הם ארגנו קמפיינים לצמצום הרגולציה על סחר פנים וחוץ, והשתמשו בסחר העבדים כראיה מרכזית בטיעוניהם.

סחר העבדים יצר את התשתית שעליה נבנה הקפיטליזם המודרני, והצלחתו שימשה כהוכחה ניצחת ליעילותה של גישת הדה-רגולציה בסחר העולמי

הקשר בין עבדות וקפיטליזם מעסיק היסטוריונים רבים בדור האחרון. מספר מחקרים רציניים בתחום זה התפרסמו וזכו לתשומת לב תקשורתית. החוקרים מסבירים שהמהפכה התעשייתית, שבמרכזה עמד ייצור המוני של אריגי כותנה באנגליה ובניו אינגלנד, הייתה תלויה בכותנה הגולמית שגודלה על-ידי עבדים במטעי דרום ארצות הברית. קפיטליסטים נהגו לשבח את הכלכלות התעשייתיות ואת ה"שוק העבודה החופשי" כביכול. "שוק העבודה החופשי" (free labor) משמעו מערכת שבה העובדים אינם משועבדים אלא חופשיים לעבוד אצל כל מעסיק, חופשיים למכור את עמלם. משמעו גם ששוק העבודה הוא שוק חופשי, לא שוק עבדים.

אך מכיוון ש"שוק העבודה החופשי" היה תלוי בחומרי גלם שיוצרו על-ידי עבדים, קרסה ההבחנה הפשוטה בין תעשייה כלכלית, המבוססת על שוק עבודה חופשי, ובין מערכת מטעים המבוססת על מלאכת עבדים. כך קרס גם הגבול שבין "מדינות העבדים" הדרומיות ובין "המדינות החופשיות" של צפון ארצות הברית. בשעה שהדרום התעשר בזכות המטעים, שבהם עבדו עבדים, גם מדינות ניו אינגלנד התעשרו מסחר העבדים. הן השקיעו בספנות ובביטוח ימי ועשו רווח גדול מהובלת עבדים מאפריקה לארצות הברית. סחר העבדים האפריקנים חיבר בין חקלאות לתעשייה, בין צפון לדרום, ויצר את רשת הסחר הגלובלית שהולידה את העולם המודרני.

רק בעשרות השנים האחרונות החלו חוקרים להבין לעומק את הקשר ההדוק בין עבדות לקפיטליזם. אך מבחינת ההוגים הצרפתים של המאה ה-18, אלה שהניחו את היסודות לגישת ה"לסה-פר", היה הגיוני לחלוטין לקשר בין סחר העבדים ליוזמה חופשית. בכתביהם, שהעניקו השראה גם ל"עושר העמים" של הפילוסוף הסקוטי אדם סמית (1776), הם ניסו לשכנע את המלוכה הצרפתית לצמצם את הרגולציה על תחומים מרכזיים, כגון מכירת דגנים והסחר עם אסיה. כיום חוקרים ספורים בלבד קוראים אותם. אך הפמפלטים, המכתבים וכתבי היד שלהם משדרים מסר חזק וברור: לא זאת בלבד שסחר העבדים יצר את התשתית שעליה נבנה הקפיטליזם המודרני, אלא שהצלחתו שימשה כהוכחה ניצחת ליעילותה של גישת הדה-רגולציה בסחר העולמי.

אחוזת לאורה, עבדות, לואיזיאנה

אחוזת לאורה, לואיזיאנה. אדון צרפתי הפיק כאן סוכר באמצעות עבדים. תצלום: מייקל מקרת'י

במשך מאות שנים לאחר שהחלה הקולוניזציה של יבשת אמריקה, התערבו ממשלות אירופה בסחר העבדים האטלנטי באמצעות רגולציה. הן ארגנו אותו בהתאם לגישת ה"מרקנטיליזם". זו הייתה החשיבה הכלכלית השלטת של המאה ה-16, המאה ה-17 ורוב המאה ה-18. גישה זו ביכרה מעורבות ממשלתית רבה, בייחוד בסחר הבינלאומי. חסידי המרקנטיליזם תפשו את הסחר כמלחמה, שבה אומה אחת תוכל להביס את יריבותיה על-ידי צבירת כסף וזהב ועל-ידי ייצוא מוצרי צריכה וייבוא מוצרים חקלאיים. כדי להשיג את המטרות האלה יש לארגן במדויק את כל היבטי הסחר ולא להותיר חופש יוזמה רב לסוחרים הפרטיים. עשורים בודדים לאחר הגעת כריסטופר קולומבוס לאיים הקריביים ב-1492 התברר למלוכה הספרדית כי שעבוד ילידי אמריקה לבדו לא ימלא את דרישות כוח העבודה של המושבות הגדלות והולכות שלה. הספרדים פנו לסחר בעבדים ממערב אפריקה. בשלב זה האירופאים והערבים כבר סחרו זמן רב בעבדים מאפריקה. גם מבקרים ספרדים שגינו עד אז את היחס המחפיר לעמים ילידיים, כמו בַּרְטוֹלוֹמֶה דה לאס קָסאס, תמכו בהחלטה הזאת. הם טענו שהאפריקנים מתאימים יותר לעבודת פרך מאשר האינדיאנים מאמריקה.

הממשלה הספרדית השתמשה במערכת בשם "אַסְיֶינְטוֹ" (asiento, "הסדר, חוזה") כדי להעניק לסוחרים הספרדים חוזי מונופול מיוחדים. חוזים אלה אפשרו להם להפוך לסוחרים היחידים הרשאים למכור עבדים באזור נתון. ממשלת ספרד ניהלה בקפידה את כלכלת המושבות האמריקניות שלה ואפשרה רק לזרים מעטים לסחור ברכוש יקר הערך הזה. מכיוון שסחר העבדים היה אחד הענפים הרווחיים ביותר בסחר הקולוניאלי, הגישה אליו הייתה מוגבלת מאוד. במאה ה-16 העניקה ממשלה ספרד את ה"אסיינטו" למשקיעים איטלקים, גרמנים ופורטוגלים, בזכות מוצאם מארצות המצויות בקשרי סחר עם האימפריה הספרדית הגלובלית. אך עד סוף המאה ה-17 כבר החלה ספרד לאבד את כוחה הצבאי. היה לה קשה יותר ויותר להעניק "אסיינטו" לסוחרים על פי בחירתה. אימפריות אירופאיות אחרות חמדו את העושר הטמון בחוזים האלה וניסו להשתלט עליהם. ב-1701 מת מלך ספרד ולא הותיר אחריו יורש. לואי ה-14, מלך צרפת, פלש לספרד והמליך בה את נכדו. אחת מהחלטותיו הראשונות של המלך החדש הייתה להעניק את השליטה ב"אסיינטו" לסבו. כעת היה לצרפת מונופול על אספקת עבדים אפריקניים למושבות הספרדיות, ולסוחרי העבדים הצרפתיים הובטחו רווחי ענק.

ה"אסיינטו" היו פרס שלא יסולא בפז, וצרפת לא הייתה המדינה היחידה שחשקה בהם. אויביו של לואי ה-14 חטפו אותם ממנו במהרה. בריטניה, הולנד ומספר מדינות נוספות הקימו ברית נגד צרפת, וכך יזמו למעשה את מלחמת הירושה הספרדית (1701-1714). המלחמה הסתיימה בתבוסה צרפתית. כחלק משלל המלחמה קיבלה בריטניה את השליטה ב"אסיינטו". וכדי לנהל את תחום הסחר הרווחי הזה היא הקימה תאגיד חדשני בשם חברת הים הדרומי. הייתה זו אחת מחברות המניות הראשונות שמשכה אלפי משקיעים. אלה תיארו לעצמם שמכירת עבדים למושבות הספרדיות היא בגדר הימור בטוח. מחיר המניות המשיך לנסוק עד ששיגעון הספקולציות גרם למשבר כלכלי לאומי. לנוכח הנסיקה הפתאומית והצניחה הנוראה בערך מניותיהם, גילו המשקיעים ההמומים את "בועת" שוק המניות, הראשונה מסוגה.

בעוד הציבור הבריטי קונה ומוכר מניות של סחר עבדים, ניצבו סוחרי העבדים הצרפתים בפני עתיד לא בטוח. לאחר מלחמת הירושה הספרדית נמנעה מהם הגישה לשווקים הטובים ביותר שהיו פעם ברשותם. הם דרשו מממשלתם לפעול, אבל לממשלת צרפת היו בעיות כספיות משלה. המלחמה הותירה אותה בחובות עמוקים, והיא הייתה נואשת לחילוץ. היא פנתה לג'ון לוֹ (1671-1729), מהמר מקצועי שהפך לגורו עסקי. לוֹ הבטיח לצרפתים שטוויסט חדש על הגישה המרקנטיליסטית יפתור הן את בעיות הממשלה והן את בעיות הסוחרים. לפי עצתו הקימה המלוכה הצרפתית תאגיד ממשלתי חדש, חברת הודו המזרחית הצרפתית. לחברת ענק זו, שבראשה עמד ג'ון לוֹ עצמו, היו שאיפות גלובליות. היה לה מונופול על הסחר בין צרפת לאסיה וזכות בלעדית לספק עבדים אפריקנים למושבות הצרפתיות באיים הקריביים, שם ייצרו סוכר. כפי שקרה בבריטניה עם חברת הים הדרומי, ההתלהבות הראשונית מתוכניתו של לו הובילה לסחר ספקולטיבי פרוע של הציבור במניותיה החברה החדשה. כשמחירן האמיר אל מעבר לערכן האמיתי, התמוטטה החברה והמיטה אסון כלכלי על לוֹ באופן אישי ועל הכלכלה הצרפתית בכלל.

צרפת ניצבה כעת בפני משבר כלכלי נוסף ובייאושה עשתה צעד חסר תקדים. לראשונה בתולדותיה הרשתה צרפת לחברות פרטיות לשלוח ספינות שיאספו עבדים מאפריקה ויובילו אותם למושבות באמריקה. לא עוד חברות מונופול ממשלתיות השולטות בסחר העבדים של המדינה. מבחינה עסקית הפכה ההחלטה להצלחה מסחררת. סוחרים פרטיים שלחו עוד ועוד עבדים למושבות במַרְטיניק, גְוואדָלוּפ וסן-דוֹמַנְג (האיטי של ימינו). בתחילת המאה ה-18 כבר הגיעו לאיים הקריביים שבשליטת צרפת אלפי עבדים מדי שנה. בסוף המאה ה-18 עלה הנתון הזה ליותר מ-100 אלף. העלייה האדירה במספר העבדים המגיעים למושבות הצרפתיות הפכה את האיים האלה למרכזי סחר עולמיים. ככל שהובאו לשם עוד עבדים, כך יכלו בעלי המטעים להרחיב את ייצור הסוכר. ככל שמחיר הסוכר ירד, יכלו עוד ועוד אירופאים לצרוך אותו. לעתים שילבו אותו עם חומרים כמו קפה ושוקולד, שיוצרו גם הם במושבות טרופיות על-ידי אפריקנים משועבדים. כלומר, העלייה במספר העבדים במושבות הובילה לצריכה רבה יותר של סוכר, קפה ושוקולד באירופה, ולכן גדל גם הביקוש לעבדים. סחר העבדים הזין את עצמו ונדמה היה שהוא מתרחב ללא סוף.

דומיניקה, נשים ומשרתות שחורות, עבדות

נשים צבעוניות ומשרתותיהן השחורות, דומיניקה. ציור של אגוסטינו ברוניאס, 1764-1796. תצלום: ויקיפדיה

הפריחה הכלכלית הייתה לטרגדיה אנושית. בכל מושבות אמריקה קיבלו העבדים יחס אכזרי, אך ייתכן שבמטעי הסוכר של צרפת הם קיבלו את היחס האכזרי ביותר. אפריקנים משועבדים רבים מתו עוד לפני שהגיעו למושבות, ומרגע הגעתם הייתה תוחלת החיים הממוצעת שלהם פחות מחמש שנים. הם פשוט עבדו עד שמתו. לא לשווא מרד העבדים החשוב והאלים ביותר בתולדות יבשת אמריקה התרחש דווקא בסן-דומנג, המושבה הצרפתית הגדולה ביותר. המרד פרץ בעיצומה של המהפכה הצרפתית ואילץ את הממשלה לבטל את העבדות ב-1793. כשצרפת ניסתה להשיב את העבדות על כנה אחרי עשר שנים פרץ בסן-דומנג מרד נוסף. הפעם זכו המורדים בעצמאות, והקימו את רפובליקת האיטי ב-1804.

בעוד המתחים גוברים בסן-דומנג החלה התודעה הצרפתית להפנים אט אט את היקפו העצום של סחר העבדים האטלנטי. בשנות ה-80 של המאה ה-18, ערב המהפכה הצרפתית, התכנסו פעילים נגד עבדות בפריז כדי לקרוא לביטול סחר העבדים. אבל דור אחד קודם לכן, קבוצת פעילים אחרת בשם "חוג גוּרְנֵי" (מכונה באנגלית Gournay Circle) הייתה עסוקה דווקא בלקחים שהכלכלה הצרפתית עשויה ללמוד מסחר העבדים המתפתח. הם שאבו השראה מוונסן דה גורני, אותו אינטלקטואל שטבע את המונח "לֶסֶה פֶר, לֶסֶה פּאסֶה" ("תנו לעשות, תנו לעבור") כסיכום לתפישותיו החדשניות.

גורני ופמלייתו חוללו מהפכה בחשיבה הכלכלית, כשקראו לחיסול שיטתי של מחסומי סחר בינלאומיים ומקומיים כגון מונופולים, גילדות ואיסורים על ייבוא מוצרים. זאת הייתה הפעם הראשונה שקבוצת הוגים יוצאת ישירות נגד הגישה המרקנטיליסטית. כשהמלוכה הצרפתית ביטלה את הרגולציה על סחר העבדים בשנות ה-20 של המאה ה-18, היא פעלה מתוך ייאוש, ולא מתוך אמונה שהמרקנטיליזם נכשל. רק 30 שנה לאחר מכן זיהו חברי חוג גורני את הצמיחה האדירה בסחר העבדים ובכלכלות הקולוניאליות, וגזרו ממנה מסקנה כללית. הם טענו כי הצלחת סחר העבדים מוכיחה שדה-רגולציה אינה רק טקטיקה לזמנים נואשים אלא אסטרטגיה שיש לאמץ באופן יזום וגורף. סחר העבדים הוכיח כי הרגולציות המקיפות של המרקנטיליזם איבדו את יעילותן וכבר אבד עליהן הכלח.

חוג גורני קרא למלוכה הצרפתית לבצע שינויים יסודיים. אחת ממטרותיו המרכזיות הייתה חברת הודו המזרחית הצרפתית, ממשיכת דרכו של תאגיד-העל השאפתני של ג'ון לוֹ. לאחר שהחברה איבדה את המונופול שלה על סחר העבדים האטלנטי ב-1720, היא הייתה אחראית כעת לפעילות המסחרית של צרפת מול אזור האוקיינוס ההודי. לסוחרים פרטיים היה אסור להפליג מזרחה מעבר לכף התקווה הטובה. החברה הצליחה להניב רווחים סבירים ברוב השנים, אך מעולם לא הצליחה לעמוד בביקוש הצרפתי למוצרים מדרום אסיה, וגם לא ייצאה יותר מחופן סחורות צרפתיות. היה לה גירעון מסחרי עצום ובאמצע המאה ה-18 כבר הייתה שקועה בחובות.

גורני ואנשי חוגו זיהו הזדמנות לקדם את גישת הלסה-פר שלהם ותקפו את החברה. הם השוו בין הישגיו הבלתי מספקים של הסחר עם האוקיינוס ההודי לפריחה המתמשכת ולהתרחבות של סחר העבדים האטלנטי. הראשונה חשפה את חולשת המרקנטיליזם ואילו השניה הוכיחה את יתרונות הלסה-פר. גורני הציג לראשונה את טיעוניו בשורת "הבחנות", Observations, על אודות החברה באמצע שנות ה-50 של אותה מאה. הוא כתב כי "ענפי המסחר הגדולים ביותר [בצרפת] מאז 1720... שגשגו אך ורק בזכות ביטול הפריבילגיות שהוענקו לחברת [הודו המזרחית הצרפתית]". בשוק האטלנטי, שם הפסידה החברה של ג'ון לוֹ את המונופול שלה, העסקים פרחו. בשוק האסייתי, שם עדיין היה ליורשתהּ מונופול, הפעילות המסחרית דעכה. גורני הצביע על צמיחת המושבות הקריביות של צרפת לאחר הדה-רגולציה של סחר העבדים. הוא ציין כי לולא הדה-רגולציה של סחר העבדים, "איי סן-דומנג ומרטיניק היו כיום כמעט נטולי שחורים, קרי נטולי חקלאות".

טוסיין לוברטיר, האיטי

טוסיין לוברטיר, מנהיג המרד בסן-דומנג (האיטי) ומשחררה מהצרפתים. דיוקן מהמאה ה-19. תצלום: ויקיפדיה

גורני מת זמן קצר לאחר שכתב דברים אלה, אבל בן-חסותו אנדרה מוֹרֶלֶה (1727-1819) המשיך את דרכו. מורלה הפך לדובר התנועה נגד חברת הודו המזרחית הצרפתית. ב-1769 הוא פרסם פמפלט תחת הכותרת "על מצבה הנוכחי של החברה ההודית", ובו הערותיו של גורני על ה"הבחנות" שלו עצמו והרחבה של התמות המופיעות בהן. המסמך עורר הדים רבים. מורלה קרא נחרצות לביטול כל התאגידים הממשלתיים וציין את הצלחתו של סחר העבדים הצרפתי אחרי 1720 כהוכחה לניצחון הלסה-פר על המרקנטיליזם. ולכל מי שחשב כי דה-רגולציה של הסחר הצרפתי עם אסיה היא מהלך מסוכן מדי, השיב מורלה: "זוהי תמיד האמתלה המשמשת להקמת חברות מונופול, בייחוד בתחום הסחר בשחורים בחוף האפריקני... אך בינתיים התברר כי לא זאת בלבד שהתחרות אינה הורסת את המסחר, אלא שהיא מזינה אותו. עד אז [1720] היו המושבות הצרפתיות באמריקה שרויות בחולשה נוראה. החירות הפיחה בהן רוח חיים". מובן שבכותבו "חירות" כוונתו להרחבת סחר העבדים. העבדות הקולוניאלית הניבה חירות כלכלית.

מורלה, מחלוצי הסחר החופשי, יצר אירוניה גרוטסקית כשהקביל בין "חירות" לסחר עבדים, אבל הוא עדיין לא אמר את המילה האחרונה. מגני החברה טענו כי דרום אסיה שונה מאוד מאירופה ולכן סוחרים פרטיים לא יצליחו לפעול שם בהצלחה. רק לחברה מונופוליסטית, הם טענו, יש המשאבים להעסיק מומחים המכירים את הגיאוגרפיה של האזור, לשונותיו ותרבויותיו. הם התריעו כי סוחרים פרטיים לא יוכלו להעסיק מומחים כאלה ולכן לא יצליחו לתקשר עם עמיתיהם המקומיים בדרום אסיה. מורלה הגיב ואמר כי הצלחת סחר העבדים מוכיחה שזוהי טענה כוזבת. לאחר 1720 החלו סוחרים פרטיים להגיע מנמלי צרפת למערב אפריקה. הם לא הכירו את התרבויות המקומיות, אך סוחרים אפריקניים ומנהיגים פוליטיים תיווכו וסייעו להם לחתום על חוזי סחר.

למרות הפערים הלשוניים והתרבותיים הצליחו סוחרי צרפת לרכוש עבדים תמורת בדים, רובים, כלים ופריטים נוספים. העניין העסקי מוצא דרך להתגבר על ההבדלים התרבותיים. ואכן, סחר העבדים הוכיח כי האפריקנים והאירופאים כלל אינם שונים זה מזה, לפחות מבחינה כלכלית: "האמת היא שבכל הקשור לסחר, אנשים... מתנהגים באותו אופן מכיוון שאת כולם מנחה אותו עיקרון: האינטרס האישי". מורלה הסיק כי סחר העבדים מוכיח שהאפריקנים שווים לאירופאים. אינטרסים אישיים הם שהניעו את שתי הקבוצות למכור או לרכוש עבדים.

הקמפיין של מורלה וחבריו נגד חברת הודו המזרחית הצרפתית, קמפיין שהתבסס על הצלחתה של הדה-רגולציה בסחר העבדים האטלנטי, נחל הצלחה. ב-1769 הם חגגו את הדה-רגולציה של הסחר עם אסיה. ניצחון זה, בתורו, דרבן הוגים כלכליים מכל אירופה לחשוב כיצד ניתן ליישם את עקרונות הלסה-פר בשווקים אחרים. קריאתו של מורלה לסחר חופשי השפיעה רבות גם על אדם סמית, שהתייחס למורלה בהרחבה ב"עושר העמים", טקסט מכונן שממשיך עד היום לשמש כבסיס לתפישות "השוק החופשי" של רבים מאיתנו.

השפעתו של סמית גדולה הרבה יותר מהשפעתו של מורו ורבו. לאורך המאה הבאה השתרשה גרסתו ללסה-פר. חוג גורני כמעט נשכח, ועמו נעלמה גם התפישה שגורסת כי סחר העבדים הוא דוגמה מצוינת לסחר חופשי בפעולה. אך כתביהם של גורני ומורלה מלמדים כי הקשר בין הקפיטליזם המודרני לעבדות הוא עמוק ונרחב. הרווחים ממכירת העבדים הניבו עושר רב משני צדי האוקיינוס האטלנטי. והרי זה פרדוקס מטריד: האבות המייסדים של הלסה-פר האמינו כי סחר העבדים הוא החירות בהתגלמותה.

בלייק סמית הוא דוקטורנט להיסטוריה מאוניברסיטת נורת'ווסטרן באילינוי ובבית הספר ללימודים מתקדמים במדעי החברה בפריז.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תצלום ראשי: ידיים כהות בשלשלאות כבדות. תצלום: narvikk, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי בלייק סמית', AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על סחורה אנושית טובה

01
משה ארנון

האם אמריקה שאחרי מלחמת האזרחים, נטולת העבדות, איננה קפיטליסטית? ודאי שכן!
מכאן אני מסיק שהקשר בין שתי התופעות הינו מקרי, ארה״ב שגשגה והצליחה, עם ובלי עבדות, בזכות קפיטליזם (ואף, הצליחה יותר ללא העבדות למעשה, אשר גררה את המשק להיות חקלאי ונחשל, ניתן לראות זאת היטב בהבדלים בין צפון ודרום מתקופת העבדות ועד היום)

    02
    צפוני הבונבוני

    צודק משה ארנון בדבר הצלחתו של המשק הצפוני התעשייתי נטול "העבדות הפורמלית" לעומת משק חוות גידולי ח"ג החקלאיים בדרום ארה"ב והקריבים (או אם תרצו ,אירופה מול אפריקה של היום) וזאת לא בגלל "נצחון הקפיטליזם" לכל סוגיו ואופניו,אלא בגלל כשלון חלק גדול מהאלטרנטיבות הן ההיסטוריות והן העכשויות. לעומת זאת משק חברתי- דמוקרטי נכון ומתמשך (נניח כמו בדנמרק או פינלנד) יוצר הן חברה אנושית וסביבתית משופרת והן כלכלה נטולת משברי ענק נוסח 1929,2008 ,אבל לצערנו "יצר האדם רע מנעוריו" ולכן עדיין לא כאלה פני החברה והכלכלה במרבית ארצות -חברות העולם.

03
יורם

איך בדיוק מסתדר ה׳קפיטליזם׳ ו׳כלכלת השוק׳ עם ״הממשלה הספרדית השתמשה במערכת בשם "אַסְיֶינְטוֹ" (asiento, "הסדר, חוזה") כדי להעניק לסוחרים הספרדים חוזי מונופול מיוחדים....״? נראה שהרבה מאוד עבדים הובאו תחת שוק מבוקר ממשלתי (׳סוציאליסטי׳) והכותב מתעקש ליצור חיבור מנטלי תוך התעלמות ממה שהוא עצמו כותב...

04
עומר

השימוש בתירוץ כלכלי לפתיחת מלחמת הירושה הספרדית קלוש בעיני, האם באמת יצאו בנות הברית למלחמה בצרפת **רק** בגלל הבלעדיות שניתנה לסוחרים הצרפתים בסחר העבדים? כל המאמר הוא מוטה מרקסיזם...

05
rvc1

בכל החברות בעולם הייתה עבדות בכל הדתות בעולם הייתה עבדות. אידולוגיות רבות התחילו בחברות שעבדות רווחת בהם. אבל החברות היחידות שהפסיקו את תופעת העבדות הם חברות שהאמינו בסחר חופשי, בכבוד האדם ובחירותו.אין שום אידואולוגיה אחרת בהיסטוריה האנושית ששחררה את העבדים.
תקנו אותי אם אני טועה

    06
    האזרח דרור

    מי שביטל את העבדות לא האמין ב"סחר חופשי" אלא בכך שאסור שאנשים יהיו סחורה. ממליץ לקרוא את 23 דברים שלא מספרים לנו על קפיטליזם. - הנקודה הראשונה שם היא שמישהו צריך להגדיר מה מוגדר סחורה ומה לא. האם מותר לקנות אנשים, איברים, חוקים, שופטים , סמים , פצצות אטום? או לא.

    עיקר הפועלים נגד עבדות היו בכלל מתוך התפיסה הקווקרית ובהמשך גם ההומניסטית שראו בכל אדם - אדם שווה - והם גם האמינו בקפיטלזם או לפחות בסוג מסויים שלו. התעוש אפשר לחברה גדולה של אנשים להתנגד לעבדות בלי שהם צריכים לשלם מחיר כלכלי כבד. מרחבי ההתנגדות לעבדות היו מרכזי התעשייה - הן באנגליה והן בצפון ארצות הברית (ובצרפת באופן לא עקבי ) מרכזי התמיכה בעבדות היו בייצור מוצרי חקלאות לצרכים למוצרים שאינם מזון חיוני - דרום ארה"ב עם הכותנה והטבק וברזיל והקרייבים עם קנה סוכר. גם בדרום ארצות הברית האמינו ביוזמה חופשית, שוק חופשי וכו' - אבל הגבילו את זה לאנשים לבנים והיה תמריץ כלכלי להמשיך את ההתעלמות מהסבל של השחורים. במיוחד לאליטה הלבנה העשירה שגם הצליחה לשכנע את הלבנים העניים שנדפקו מזה שזה האינטרס שלהם.

    המאמר מראה שסחר חופשי וחרות האדם לא תמיד הולכים יחד - לא שהם בהכרח תמיד מנוגדים זה לזה. המסקנה היא ששוק תחרותי הוא לא תמיד דבר טוב - לפעמים כן ולפעמים פחות.