מוּקָאשִי מוּקָאשִי

מוּקָאשִי מוּקָאשִי. כך בדרך כלל מתחילים הסיפורים ביפן. זה אינו סיפור יפני, מעולם לא הייתי ביפן, אני לא אוהב סושי ואני לא מוקסם מפריחת הדובדבן וגם מימיי לא לבשתי קימונו. הייתי רוצה להוריד בטעות קימונו מעל אישה. נראה לי שלא צריך טקס כל כך מורכב כדי לשתות תה, וכשנודע לי שהיפנים סבורים שכשיושבים ליד השולחן ולוגמים מרק מנומס לעשות רעש של יניקה – חשבתי שזה משעשע. אבל לא חשבתי שזה משעשע כשנודע לי שהיפנים הם הצרכנים הגדולים בעולם של בשר לוויתן. חוץ מזה אני אוהב סאקה, טייסי קמיקזה, מושג שמתורגם לרוב כ"רוח אלוהית", שכן "קאמי" הוא "אל" ו"קָזֶה" היא "רוח". אני אוהב לקרוא להם חבר'ה עם ביצים.

מוקאשי מוקאשי: חלף זמן רב מאז ש...

חלף זמן רב מאז שהייתי מאושר.

חלף זמן רב מאז שראיתי את עצמי מחייך, במראה, בתצלום, בעיניים של מישהו אחר.

חלף זמן רב מאז שהרגשתי חשק לרוץ כדי להגיע בזמן, לפני השעה היעודה, כדי להגיע לאיזשהו מקום, לפגוש איזשהו אדם.

חלף זמן רב שבמהלכו אני חי באיחור, מאחר כל העת, וסובל את התוצאות של האיחורים שלי. הבוס שלי גוער בי, וכך גם עמיתיי לעבודה, הוריי, אשתי, הילדים.

לפני זמן מה, הקטן, בן ארבע, שבקושי יודע לחבר נושא ונשוא, סירב לשחק איתי. "ככה אי-אפשר לשחק", הוא אמר, בקול הדקיק שיש לילדים, כי בגלל האיחור שלי כבר לא היה לנו זמן לגמור את המשחק כמו שצריך.

ככה אי-אפשר לשחק, אמר הקטן, בטרוניה, בעוד אני שומע, בסטריאו "ככה אי-אפשר להיות אבא".

בסופו של דבר, מה שכולם אומרים, ישירות או בלחישות מאחורי גבי, הוא שאני חסר משמעות. אבל הם לא צודקים, הם אפילו טועים, כי האיחורים שלי דווקא מלאים במשמעות, משמעויות מאוד לא ניטרליות, משמעויות המעכבות עוד יותר את השעות בימים שלי, את חיי.

בגלל שאני לא מתקדם, שום דבר לא הולך לי.

בעבודה מרחיקים אותי מפרויקטים חדשים. מאתגרים. המנהל מדבר עכשיו על "אתגרים", והעובדים אמורים לחזור במקהלה על הסיסמאות של ההנהלה. אתגרים שלמעשה אין בהם כל חדש. אני עובד בתחום המנהלי של משק עופות וביצים. אני אחראי על בקרת הרכש והמכירות.

כל יום, עם אלפי הביצים שהתרנגולות מטילות, אני עורך חשבונות עצומים, על חשבונייה מודרנית. ברור שיש לנו כבר מחשבים, אבל אני מודה שאני עדיין מעדיף להשתמש במכונת החישוב, מה שמפחית מן ה"אינטגרטיביות" שלי בצוות, עוד מלה החביבה על הבוס שלי. בסופו של דבר, ואולי באורח לא מודע, יתכן שהוא אוהב מלים שמתחילות באות א': "אתגרים", "אינטגרטיביות". ואני מצדי הייתי שמח לשלוח אותו לתקוע את האצבע שלו באצבעון, ושבמקום תפירה וגזירה, שילך ללמוד לרקום. עיסוק יפה, ואמנות שהולכת ונעלמת מן העולם.

בכיס המקטורן שלי אני מחזיק תמיד מכונת חישוב. הדבר נחשב לי לעוד אחד מהאיחורים שלי, על אף שמימיי לא טעיתי בחישוב וגם לא נאלצתי לתקן חשבונית.

בבית, כי אני יודע שהוא בא הביתה, לאשתי יש מאהב. אותו המאהב מזה שמונה שנים, מה שגורם לי לשאול את עצמי מדוע היא עוד לא עזבה אותי. אולי הילדים, הילדים שלנו, או הילדים שלו, שכן יש לו שני בנים.

נוכח כל הדברים האלו, הייתי צריך לערוך איזה שינוי. אבל איני משנה דבר, אני לא מזיז גפרור. אני הר בלי מוחמד, אני יצור ללא אמונה.

או שאני דווקא משנה. שיניתי דבר אחד: התחלתי לקרוא שירה, שכן אומרים שבחיים צריך שירה. אדם אחד בלבד קלט את השינוי אצלי, אבי, שלא אמר לי דבר. אבל מאוחר יותר שמעתי אותו אומר לאחי הגדול: "אז עכשיו אי-אפשר לסמוך עליו בכלום".

ואתמול קראתי שיר של משורר יפני מהמאה ה-17, מָצוּאוֹ בָּאשוֹ, שבו הוא אמר: "אפילו בקיוטו אני מתגעגע לקיוטו". וכאילו שגם אני הייתי יפני, כאילו גדלתי וזקנתי בעודי אוכל מרק מיסו, השיר גרם לי לחשוב שבהיותי מי שאני ובהימצאי היכן שאני נמצא, ועל אף שאני בן לארץ שהאדירה את הגעגועים לדרגה של אמנות, איני מתגעגע לעצמי.

אין לי געגועים וגם לא חלומות, אין לי עבר ואין לי עתיד.

יש לי הווה.

ההווה הוא בלתי-נמנע. אני נושם, קורא הרבה, מה שבשבילי הוא כמו לנשום. לפעמים אני משחק עם הבן שלי, עם הקטן, כי הגדול כבר לא מתקשר אלי. אני עושה אהבה. איני צריך לקרוא לזה אהבה. אני אוכל צהריים בימי ראשון פעם בבית הוריי ופעם בבית החותנים שלי. אני מטייל במכונית. אני מכסח את הדשא. אני לוקח את המכונית לטסט. איני מחסיר ימי עבודה. איני טועה בחשבונות. אבל אני מגיע תמיד באיחור לחיים האלו שלא בחרתי בהם, חיים שאיני יודע כיצד נקלעתי אליהם, אבל כשמקבלים מתנה, לא אמורים לעשות פרצופים.

רָאקֶל סֶרֶז'וּ מַרְטִינְש (Raquel Serejo Martins) היא סופרת ומשוררת מפורטוגל. בהשכלתה היא כלכלנית ומומחית למשפט כלכלי-פלילי ולמשפט מנהלי.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי יורם מלצר

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי רָאקֶל סֶרֶז'וּ מַרְטִינְש.
- דימוי שער"מלנכוליה של ערב I", אדוורד מונק (1896). מוזיאון מונק, אוסלו. תצלום: Google Art Project

תגובות פייסבוק

3 תגובות על מוּקָאשִי מוּקָאשִי

01
רודי זומבי

בגלל שזהו טקסט "אנרכיסטי" במובן של אנטי חומרי נטו יש בו המון אמת ועוד יותר המון עצב. העולם המעוות שלנו המקשר בגסות ובשקר בין רכוש,הצלחה ,כבוד,מעמד ושמחה ועיקר העיקרים,כח ועוד כח ועוד כח הוא שמוביל ליצירת הספורים הכ"כ אמיתיים שלמעלה.

02
מרקו

תודה!
אני מסוקרן בגלל השורה "על אף שאני בן לארץ שהאדירה את הגעגועים לדרגה של אמנות...".
האם פורטוגל כמדינה וכתרבות אכן מתנהגת כך? האם אלו הגעגועים לאימפריה שהייתה ואיננה?

    03
    יורם

    בשמחה. אכן, כל מה שציינת ועוד. זהו הרגש הלאומי הפורטוגלי: saudade, הכולל גם געגועים למה שלא היה, מה שהיה יכול להיות, מה שהיה אמור להיות, מה שלעולם לא יהיה, בכל הרמות של הנפש הפרטית והלאומית, ההיסטורית, העכשווית ואף בכל הנוגע לציפייה לגאולה משיחית-לאומית.