סבסטיאן מרוֺקין (Marroquin) הוא בנו של ברון הסמים הקולומביאני הידוע לשמצה, פאבלו אסקובר, שבשיאו שלט ב-80 אחוז משוק הקוקאין העולמי. בשנת 1993 אסקובר נהרג בקרב יריות עם משטרת קולומביה. סבסטיאן, הגולה בארגנטינה, בילה את חייו הבוגרים בניסיון למצוא לעצמו דרך חלופית, ובניסיון לנפץ את מעגל הנקמה החל בתהליך איטי של בקשת מחילה על פשעי אביו, על ידי יצירת קשר עם משפחות הקורבנות של אביו. הקולנוען הארגנטינאי ניקולס אנטל (Entel) תיעד חלק מהמפגשים האלה בסרט Pecados de mi Padre ("חטאי אבי").
אבא שלי לא דמה לאבות אחרים – הדבר האחד שמעולם לא עשה היה לקום מוקדם ולצאת לעבודה. בגיל צעיר מאוד, אתה לא ממש יודע מה אבא שלך עושה למחייתו, אבל ככל שהתבגרתי התחלתי לשים לב שהוא מופיע לעתים קרובות בחדשות, שהחופש שלי מוגבל ושאני לא יכול לנהל חיים נורמליים. כל זה עורר את סקרנותי.
תמיד קיבלתי מאבא שלי אהבה רבה, וגם השכלה טובה. הוא הקנה לי ערכים ראויים, למרות שמחוץ לבית הוא עצמו לא כיבד אותם – אבל הוא מעולם לא ציפה ממני ללכת בעקבותיו.
הוא היה גבר שמצא סיבות רבות להשתמש באלימות, ואילו אני מעולם לא האמנתי שאלימות היא הדרך לפתרון סכסוכים. אלימות רק מחריפה את הבעיה. צריך להשקיע בתרבות של 'מחילה' ויש לי אמון רב בכך שהעם הקולומביאני פתוח לרעיון הפיוס.
רבים מאלה שבעבר ראו בי איום, מבינים כעת שבעשרים השנה מאז מותו של אבי, מעולם לא רציתי לרשת את עסקי הסמים שלו וגם לא לנקום, למרות שכשהוא מת, התגובה הראשונית שלי הייתה אלימה. אבל הבנתי במהירות שזה מטורף, כי הנקמה לא הייתה גורמת לי להרגיש טוב יותר ולא הייתה משיבה לי את אבי. היא הייתה גורמת לי לצעוד בנתיב הרסני והייתי מוצא את עצמי חסר כל.
הסרט התיעודי – "חטאי אבי" – נולד אחרי חמש שנות עבודה. זה היה רעיון שלי, ליצור קשר עם הקורבנות של אבי, משהו שהתחלתי לעשות עוד לפני הסרט. בכל פעם שהייתי לי הזדמנות להתקרב לאויב או לקורבן של אבי, הרגשתי שזו חובתי המוסרית לבקש את סליחתם על הנזק שאבי גרם להם. לא בגלל שהרגשתי אשם, אלא משום שהרגשתי חובה לתמוך במשפחות האלה בצערן, ורציתי גם את ההזדמנות לספר לאנשים הללו את סיפורי האישי.
בהתחלה, יצרתי קשר עם בניהם של שניים מהקורבנות הפוליטיים הנודעים ביותר של אבי, שר המשפטים רודריגו לארה בוֺנִייָה, והפוליטיקאי הליברלי לואיס קרלוס גאלאן. יצרתי קשר עם הבנים במכתב, שבו סיפרתי להם איזו מעמסה אני חש וביקשתי מהם סליחה. תיארתי בפניהם את חיי, ואת חייה של אחותי, שמגיל צעיר מאוד סבלה מרדיפות הממסד. לא ניסיתי להצדיק מעשיו האלימים של אבי, אבל רציתי להסביר את ההקשר החברתי-פוליטי של שנות השמונים, כדי שהקורבנות של אבי יוכלו אולי להבין מה הניע את כל האלימות הזו. כל הצדדים סבלו עוולות.
האדם הראשון שנענה לי בחיוב היה רודריגו לארה. מאוחר יותר הצלחנו להיפגש ושנינו דיברנו על התשוקה שלנו לשפר את המצב בארצנו, ולהביט אל עבר העתיד ללא שנאה ומרירות שהרעילו אותנו לאורך זמן רב כל כך. אני שמח לומר שהצלחנו להשיג מחילה ופיוס אמיתיים. לאחים גאלאן לקח יותר זמן עד שנענו לבקשתי, אבל בסופו של דבר גם הם ענו לי.
פרויקט הסרט הוכיח כי ניתן לסלוח, וכי המחילה אינה אוטופיה, או אידיאל רומנטי, אשליה. הסליחה משחררת אותך מהשנאה ועוזרת לנטרל את הכאב שעלול לגרום לך לחלות. כשסולחים למישהו על מעשה אלים, מוצאים כוח פנימי גדול בהרבה מכוחן של השנאה או האדישות. הסליחה היא מן הכלים רבי העוצמה ביותר שאני מכיר, ואני מופתע שכל כך הרבה אנשים מוכנים לסלוח, למרות שסבלו כאב שלא ישוער.
כיום אני רואה בעצמי חבר טוב של האחים רודריגו, וזו מערכת יחסים שאינה מפסיקה להפתיע אותי. העובדה שבניהם של מי שהיו בעבר אויבים נוראיים הם כעת חברים, היא מה שבעצם מעניק לי הכי הרבה תקווה ואת השכנוע כי ניתן להשכין שלום גם במקומות שבהם מתקיימים העימותים הכי אלימים.
״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
תצלום ראשי: © Felix Busso, The Forgıveness Project
תגובות פייסבוק
לא שכחתי, אבל סלחתי
איימי סלוויןאיך אפשר לסלוח? לפעמים צריך לספר את הסיפור כולו, עד הסוף. | במרבית...
X 6 דקות
איך אתה אוהב את הקפה שלך?
לאחרונה נשמעת השאלה הזאת בעברית, כעניין שגרתי. הכוונה אינה רק לעניינים הנוגעים לקפה. אך לפני כל צלילה לענייני טעם, ריח, משקאות בכלל וקפה בפרט, יש מקום לומר שלפנינו מבנה תחבירי שיובא מאנגלית, ככל הנראה מאנגלית אמריקנית. ההשפעה של האנגלית שהספיגה את עצמה במדיה הנצרכת ברחבי תבל – אינטרנט, קולנוע, חדשות, סדרות טלוויזיה ועוד – אינה מוטלת בספק, אך יש עניין במיוחד בהשפעה התחבירית שלה, מעבר לצירופים שגורים בשפה הדבורה, במקרה שלנו בעברית העכשווית שאנו מדברים מדי יום.
נביט במשפט: על איזה קפה מדובר? "הקפה שלך" אינו מכוון לקפה המונח על השולחן לפני האדם שהשאלה מופנית אליו. הכוונה היא לקפה כללי יותר, כלומר לקפה כפי שאותו אדם מעדיף לשתות ברגיל, לטעמו הכללי בכל הנוגע לקפה. עם חלב או בלי, עם שתי כפיות סוכר או בלי סוכר בכלל, נמס, בוץ, אספרסו ועוד, מתוך שפע האפשרויות הניצבות ברקע של השאלה. יש רשימה ארוכה של אפשרויות ואדם יכול לאהוב לשתות קפה, על פי רוב ובעיקר, בצורה מסוימת.
במובן הזה, גרסת הקפה המוגשת כפי שאדם מסוים מעדיף אותה היא חלק מהגדרתו, חלק מהספירה האישית-אינטימית שלו. לדברים שנמצאים בספירה הזאת, שנחשבים חלק ממנה, יש מעמד מיוחד. הם "של" האדם, ולכן מאפייניהם קבועים למדי. כמו איברי גוף, כמו קרובי משפחה מיידיים, כמו מחלות מולדות ונכויות קבועות, כמו מקרים מכונני מציאות ("התאונה שלי", אם היא שינתה את חיי הדובר באורח בלתי הפיך או בלתי ניתן להכחשה) ועוד. אוסף הדברים בקטגוריה הזאת משתנה מאדם לאדם, הגם שלכולנו יש איברי גוף, הורים וסבים וכן הלאה. והוא גם משתנה על פי השפה הספציפית. שפות שונות מכלילות בקטגוריה זו פריטים שונים (מוחשיים או מופשטים, קבועים או בני חלוף, חד פעמיים או לא), ויש שפות שמייחדות מבנים מסוימים לפריטים הללו, ולא פעם מדובר במבנים תחביריים.
נחזור לקפה, לשם הבהירות. ה+קפה+שלך. בעברית מעט ישנה יותר היה נהוג לשאול "איך את אוהבת לשתות קפה?", כלומר באורח שהעמיד את מי ששותה במקום אחד, ואת הקפה באשר הוא, במקום אחר, "מולה". במבנה "איך אתה אוהב את הקפה שלך?" (כלומר, באנגלית אמריקנית "How do you like your coffee?") יש הצמדה של "הקפה" לאדם, באמצעות "שלך", כלומר באמצעות אלמנט הקושר ביניהם בקשר של זיקה ושייכות. יתרה מכך, "ה-קפה" מורה על כך שלכל אחד הקפה שלו, כל אדם והעדפותיו. כאילו כל אדם "נושא" איתו קפה פוטנציאלי, שמתממש באורח ספציפי כשהוא מוכן ומוגש בצורה המועדפת עליו. וההנחה הסמויה היא שיש דבר כזה, כלומר כמעט כמו ידיים ועיניים, אמא ואבא, הולדת ומוות, יש לכל אחד קפה, ויש לו מאפיינים. הדבר מגובּה על ידי הפועל "אוהב" והזמן שלו, ההווה המתמשך, שאינו הווה של "עכשיו" אלא של "תמיד".
יש לכל העניינים הללו מונחים בלשניים ברורים, אך הם פחות חשובים כאן, בדברים הקצרים הללו. נחשוב על המשפט "איך תרצה את הקפה שלך?" ונראה מיד את ההבדל: פה ההנחה היא שיש קפה של הנשאל, והוא כבר הוזמן או נמצא בהכנה ועומד להיות מוגש, ומי ששואל רוצה לברר כיצד להכינו על פי רצונו של הנשאל. כלומר "הקפה" הוא הספל הספציפי העומס להופיע בהמשך ההתרחשות. לעומת זאת, ב"איך אתה אוהב את הקפה שלך?" "הקפה" הוא גנרי, כלומר כללי, לפני מימושו הספציפי בכל ספל שיוכל (מן הסתם, כפי ש"אתה אוהב").
בנוסף לכך, ברור שלא רק בקפה אנו עוסקים כאן. יש בוודאי עוד פריטים שנכנסים לרשימה של מה שנכלל בספירה האישית-אינטימית, פריטים שלגביהם האופן שבו אנו רוצים שהם יהיו, הדרך שבה אנו צורכים אותם, הפירוט המדויק של האופן שבו הם צריכים להיות מבחינתנו, האופן שבו אנו מעדיפים שהם יפגשו אותנו וכו', הם חלק מהגדרתם כחלק מאיתנו, כחלק מהיומיום שלנו, כחלק מהותי בחיינו. הספירה הזאת, שיש המכנים אותה "ספירת הרלוונטיות", אינה כוללת פריט אחד בלבד. בעברית הישראלית של ימינו יש צורך למפות אותה גם מבחינת המצאי וגם מבחינת ההתנהגות התחבירית של המצאי הזה. האם מדובר רק במבנה "ה-X שלי"? האם רק במבנים של שייכות? יש לעברית המודרנית דרכים שונות להביע קירבה ואינטימיות לשם עצם או לשם פרטי, ואולי חלק מהן חלות גם על עניינים חשובים וקרובים ללב כמו קפה. למשל, שמות פרטיים של אנשים שהטעם בהם מוזז ממקומו הטבעי אל ההברה הראשונה – Móshe במקום Moshé – ושימוש ביידוע במקרים כמו "כואב לי הראש", שבו ברור שהכוונה לראש המאוד אישי של הדובר, שהוא כמו הראש שיש לכל אחד, כחלק בלתי נפרד ממנו. אנחנו אוהבים את השפה שלנו עשירה, מתוחכמת. היא כזאת, והיא מחכה לתיאור מקיף.
מסובכים חייו של הנואף המודרני
מישל קוטלבזכות הטכנולוגיה, קל מתמיד לבגוד בבני זוגנו או לתפוס אותם בוגדים בנו....
X 18 דקות