תודעה פתוחה לכל

כמו החיים עצמם, הטכנולוגיה מתפתחת. כך הפך הטלפון לסמרטפון, שער נגיש המונח בכף ידינו ומוביל לאוטוסטרדת המידע. כבר כמעט עשור שאנחנו מחזיקים את המכשירים רבי העוצמה האלה בכף ידנו, אבל ישנה תחושה ברורה שבשנים האחרונות משהו השתנה, שהיחסים שלנו עם הטכנולוגיה הופכים אינטימיים יותר. יש מי שחוששים שבקרוב מאוד נחבר שבבי מחשב למוח, אלא שהקרבה הזו מטעה מאוד. אנחנו לא צריכים להתחבר. העניין האמתי הוא האופן שבו אנחנו כבר ממזגים את המרחב התודעתי שלנו עם המכשירים שלנו. באורח יומיומי וגם באופנים מהותיים, המכשירים האלה הופכים להיות חלק מהמוח שלנו.

כדי להבין במה מדובר, דמיינו את עצמכם מבלים עם קבוצה של חברים, כשמתחיל דיון בסרט. אחד הנוכחים שואל בקול רם מי היה הבמאי. הניחושים מתחילים, אלא אם יש בחבורה מומחה לקולנוע. תוך שנייה יהיה מי שיגיד: 'אני אגגל את זה'. מה שמדהים בשרשרת האירועים האלה הוא שהיא הפכה כל כך לא מדהימה. המכשירים שלנו משולבים עמוק כל כך בחיינו, שאנחנו מצפים מהם להיות שם בכל רגע ולספק לנו גישה למלוא מגוון האפשרויות שמציעה האינטרנט.

התהליך הזה, של השילוב בין המוחות למכשירים שלנו, מכריח אותנו להעריך מי אנחנו ומי אנחנו רוצים להיות. תחשבו על האוטונומיה, שהיא כנראה הזכות היקרה ביותר לנו, מבין אלה שירשנו מתקופת הנאורות האירופאית. משמועת המילה היא שלטון-עצמי, והיא מתייחסת ליכולת שלנו לקבל החלטות הנוגעות לנו, בעצמנו. זוהי חירות אישית שקיבלנו בדם ויזע, ולפחות בחברות המערביות, שלוש מאות השנים האחרונות מתנהלות במסלול שכיוונו יותר כוח לאינדיבידואל ופחות כוח למוסדות.

הרמז הראשון לכך שהטכנולוגיה המודרנית עלולה לאיים על האוטונומיה הופיעה ב-1957, כשמנהל שיווק אמריקאי בשם ג'ימס ויקארי (Vicary) טען שהצליח לגרום לקהל צופי קולנוע לקנות יותר מזון ומשקאות באמצעות הבזקים של מסרים תת-הכרתיים 'שתו קוקה קולה' ו'רעבים? אכלו פופקורן'. הסיפור התגלה כבדיה, אבל אחרי הדגמה כלשהי, כתב של הניו-יורקר דיווח ש'המוחות נפרצו ונחדרו אט אט'. כיום, אנחנו שומעים כל העת ידיעות חדשותיות על 'נוירומרקטינג', שיווק המבוסס על חקר המוח, אסטרטגיות ערמומיות, שבן משווקים מנצלים ממצאים מתחום המחקר הנוירופסיכולוגי כדי לקרוא את מחשבותינו, בחיפוש אחר 'כפתור הקנייה' במוח. לעת עתה, אף אחת מהמזימות האלה, שנועדו לתמרן אותנו בצורה ערמומית, לא הצליחה.

אבל האיום על האוטונומיה עדיין קיים. טכנולוגיות שכנוע, שנועדו לשנות את גישתם והתנהגותם של אנשים, מיושמות בכול רחבי החברה. הן לא מופעלות על ידי מהנדסי תוכנה דווקא, אלא על ידי מהנדסים חברתיים. הפחות מזיקים שבהם פשוט 'דוחפים' אותן קלות על מנת לשפר את החלטותינו בנוגע לבריאות, עושר ורווחה. בעולם של מסחר מקוון, הם מנסים נואשות ללכוד את תשומת לבנו, באמצעות פעולות לא ממש מרושעות, אבל כאלה שיגרמו לנו להשתהות עוד מספר דקות בעמוד אינטרנט בתקווה שנקנה משהו. אבל קשה לא להגיב בציניות, כשפייסבוק עורך ניסוי על יותר מ-680 אלף מקרב משתמשיו הנאמנים ומשפיע בסתר על רגשותיהם. או כשניתן להטות את הבחירות של מצביעים שעדיין מהססים ביותר מ-20 אחוז באמצעות שינוי של דירוג התוצאות בחיפושי גוגל.  שכנוע הוא, כמובן, לא דבר חדש. אבל היכולת לעשות זאת בחשאי קיימת רק מסיבה אחת פשוטה: אנחנו הענקנו למהנדסים החברתיים גישה למוחות שלנו.

מה שמוביל אותנו לאיום על פרטיות המחשבה. לואי ברנדייס, שעתיד היה להתמנות לכהונה בבית המשפט העליון בארה"ב, כתב ב-1890, ביחד עם שותפו למשרד עורכי הדין בבוסטון, סמואל וורן, את המאמר 'הזכות לפרטיות'. השנים טענו כי בשלבי ההתפתחות הראשונים של החוק, כהסכם פורמלי בין אנשי חברות מוקדמות, נקבעו בו פיצויים רק במקרה של פגיעה פיזית בחיים או ברכוש. עם הזמן, החברה החלה להכיר גם בערך החיים הפנימיים של כל אדם, וההגנה על רכוש גשמי הורחבה גם לתוצרים של המוח – סימנים רשומים וזכויות יוצרים, למשל. אבל הטכנולוגיה הפולשנית של אותה עת – מתברר כי אז הופיעו הפפראצי הראשונים, והיה חשש מפני תמונות שיופיעו בעיתונים – עוררה חששות חדשים.

החששות של היום דומים מאד, אלא שהתמונות הפרטיות עלולות להישלף מתוך כל אחד מהמכשירים המחוברים שלנו. ואכן, האפשרות שלרשויות עשויה להיות גישה למידע שבמכשירים שלנו, בצורה גלויה או נסתרת, מדאיגה אותנו: 93 אחוז מהמבוגרים אומרים שחשוב להם לשלוט בגישה למידע על אודותיהם.  אבל בעידן שאחרי סנודן, דיונים על פרטיות בהקשר לטכנולוגיה עלולים לכלול מגוון רחב מדי של פולשים אפשריים – אנחנו זקוקים לשיחה ממוקדת יותר, המבחינה בין פרטיות בחיי היומיום ופרטיות המחשבה.

אלה נושאים חשובים, ולא רק משום שהם מעוררים לבטים מוסריים.  למעשה, הם מאירים את ההשלכות העמוקות שיש לתפישה הרואה בתודעה שלנו הלחם בין המוח לבין מכשיר על האופן שבו אנחנו רואים את עצמנו כבני אדם. אנדי קלרק, הפילוסוף, שיותר מכל אדם אחר קידם את מושג המוח המורחב, טוען שבני האדם נולדו להיות סייבורגים. אם זה אכן כך, אם אנחנו אכן נוהגים לשלב בטבעיות כלים חיצוניים לתוך שגרת המחשבה וההוויה שלנו, אולי שמנו דגש רב מדי על ייחודו של המוח האנושי בכל הקשור למושג התודעה? אולי לא צריך לפחד כל כך מהמוח החדש, המורחב טכנולוגית, אלא פשוט לשים אליו לב?

פירות הנאורות אפשרו לנו לחשוב על עצמנו כעל פרטים עצמאיים, המפלסים לעצמם דרך בעולם באמצעות התבונה בלבד.  המֵם (meme) התרבותי העיקש הזה נחלש, בעיקר במהלך העשורים האחרונים, כשחקר המוח בהקשריו החברתיים החל להדגיש את האני החברתי-בעיקרו שלנו. מערכות היחסים שלנו עם המכשירים שלנו מספקות תפנית נוספת: נכנסו למה שמכונה על ידי המהנדס והממציא האמריקאי דני היליס (Hillis) 'עידן התסבוכת'. כעת אנחנו 'ישויות מוטמעות טכנולוגית', המוקפות ומושפעות על ידי כלי המודרניות, ללא הרף, כנראה.

בשנת 2007, סטיב ג'ובס הציג בפני העולם את האיי-פון, כשהוא משתמש בסיסמא 'זה משנה את הכול'. מה שלא ידענו אז, היה ש'הכול' הוא אנחנו.

ססקיה ק. נאגל (Nagel) היא מרצה לפילוסופיה ומוסר של הטכנולוגיה באוניברסיטת טוונטֶה בהולנד. היא עוסקת בנקודת ההשקה של מוסר, פילוסופיה ומדעי החיים ובאופן שבו טכנולוגיות משפיעות על הבנתנו את עצמנו.

פטר ב. ריינר מרצה ואחד ממייסדי המרכז הלאומי לנוירו-אתיקה (National Core for Neuroethics) באוניברסיטה של בריטיש קולומביה בוונקובר, קנדה. הוא גם חבר בסגל המחלקה לפסיכיאטריה ובמרכז לבריאות המוח. הוא עוסק בניתוח כמותי של גישות הציבור כלפי מגוון סוגיות בנוירו-אתיקה, גבולות האנטומיה בעולם האמתי וההשלכות הנוירו-אתיות של 'הטכנולוגיות של המוח המורחב'.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ססקיה נאגל, פטר ריינר, AEON.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על תודעה פתוחה לכל

03
סמדר זאבי

בס"ד
במאמר דובר על שליטת הטכנולוגיה על האדם ועל הפרת הזכות לפרטיותו.
נראה, כי ניתן להוסיף את הפגיעה בחייו ובבטחונו של האדם, בשל המצאות פראי אדם ברשת שהנה וירטואלית שאינם מזוהים וכבר היו דברים מעולם.