נקה לי את העיר הזאת

מספרים שמלך ספרד קרלוס הרביעי ביקש מהבישוף שהתמנה זה עתה: "נקה לי את העיר הזאת". הבישוף היה חוּאָן קְרוּס רוּאִיס דֶה קָבָּנְיָאס (Juan Cruz Ruíz de Cabañas) אשר בשנת 1794 מונה לבישוף ויועד להישלח לעולם החדש. השיחה התקיימה בשנת 1795, כשהבישוף קבניאס עמד להישלח לעיר גואדלחרה, באזור שכונה אז "גליסיה החדשה" וכלל חלקים ניכרים ממה שאנו מכירים היום כמקסיקו.

קרלוס הרביעי תמך בקריירה של קבניאס, שהיה הרקטור של הסמינר בעיר סָלָמָנְקָה. המלך אף קידם את קבניאס בפני האפיפיור פיוס השישי. כשהתפנתה המשרה בגואדלחרה, הבישוף, שהיה אז כבר בן 43, התכונן לצאת לאמריקה.

בישוף מסוּר לעם

"נקה לי את העיר הזאת" התייחס לעיר גואדלחרה, שסבלה מזה זמן רב ממחלת הדבר, מעוני קשה, מעליבות ומהמוני קבצנים שהתהלכו ברחובותיה, רעבים וחולים. העיר אכן הייתה במצב נורא. התמותה העצומה ממחלת הדבר וממחלות אחרות גרמה לכך שהיו בה אינספור יתומים. אימהות לא יכלו לקיים ששה, שמונה ועשרה ילדים, ולא פעם היו באות העירה בייאושן ונעלמות, מותירות חלק מילדיהן, ולעתים את כולם, להסתדר כמיטב יכולתם. יש מי שאומר שבמושג "ניקיון" המלך קרלוס הרביעי התכוון לפתרון מעשי, מילולי: להעלים את ההמונים המוחלשים, הרעבים, העניים, הנבערים והחולים, שהיו הגורם הבולט בנופה של העיר היפה, שנודעה בכינוי "הפנינה".

כיכר ליברסיון בלילה, גואדלחרה, מקסיקו. תצלום: JosEnrique

יחד עם זאת, דעתו של הבישוף הממונה לגואדלחרה, בעל תואר דוקטור לתאולוגיה, הייתה אחרת, ואף שונה באורח קיצוני. איש הכנסייה המלומד התחנך בעיר אַלְקָלָה (Alcalá) ולאחר מכן הקדיש שנים מחייו להוראה ולחינוך. מסעו לגואדלחרה ארך חודשים רבים. הוא מונה לתפקיד בחודש מאי 1795 והגיע לעיר ב-3 בדצמבר 1796. מהיום שבו הוא ירד מסיפון הספינה שהביאה אותו למקסיקו של ימינו ועד שנכנס בשערי העיר גואדלחרה, הזדמן לקבניאס ללמוד שהביטוי הספרדי "פעם במותו של בישוף" – המציין אירוע נדיר ביותר – אכן היה מושרש בקרב כל מי שהוא פגש בדרכו. הכול התייחסו להגעתו של הבישוף החדש כאל אירוע היסטורי. וככזה, צריך היה לחגוג אותו בהילולות ובנשפים, בארץ שהסבל של תושביה ניכר בכל מקום.

חואן רואיס קרוס דה קבניאס, פרט לכך שהיה אינטלקטואל ואיש כנסייה, ספג משחר ילדותו מושגים ברורים באשר לחמלה נוצרית. הוריו, תומס רואיס דה קבניאס אִי הֶרְנַנְדֶס ומנואלה קְרֶסְפּוֹ אִי דֶסוֹקְסוֹ, הקדישו חדר בביתם שבעיירה אֶסְפְּרוֹנְסֶדָה (Espronceda) בספרד למען פעולות סיוע לעניים. חואן רואיס הילד גדל עם מופת ברור בבית, מופת יום-יומי. הוריו לא מימשו את החמלה הנוצרית במתן צדקה או בתרומות כספיות אחרות. הם ביקשו לקרב את העניים, לקבל אותם בביתם פנימה, לראות בהם בני-אדם הראויים לכבוד.

איננו יודעים האם המלך העלה בדעתו מה הבישוף "שלו" מתכוון לעשות בגואדלחרה. חודשים של קבלות פנים וארוחות אינסופיות בערים שבהן התושבים מתו מרעב, הגיעו לשיאם בנשף חסר תקדים בעיר שהוא התמנה לשבת בה. ידוע לנו שלפני נשף קבלת הפנים, כשהבישוף הטרי ראה את שפע המאכלים, את הפאר ואת היקף ההוצאות, משהו בו נשבר. לפני תחילת הארוחה המרכזית, הוא ביקש שירשו לעניים ליטול חלק בנשף. אומרים ש-50 קבצנים הושבו ליד השולחן שבראשו ישב הבישוף שזה-עתה הגיע. אחרים מספרים שעם תום המסיבה, הוא הורה לאפשר להמון הרעב להיכנס ולכלות את כל המזון שנותר.

כך החלה הפעולה החברתית שהייתה עתידה להיות חותם חייו של הבישוף קבניאס, שורה של מעשים שבזכותם שמור לו מקום של כבוד בהיסטוריה של מקסיקו ושל הכנסייה הקתולית באמריקה הלטינית. הבישוף הפשיל שרוולים והחל לפעול כדי לשפר את מצבם של העניים. יותר מכול הוא טיפל בילדים הנטושים וביתומים. לשם כך הוא השקיע חלק ניכר מכספו הפרטי ומהירושה המשפחתית שלו. קבניאס הרבה לנסוע ברחבי מחוז הבישופות שלו ורכש ידע רב בכל הנוגע למצבו של העם ולבעיותיו. הוא הבין שלתת מזון לרעבים ולהעניק מחסה לנטושים לא יפתור את הבעיות.

הבישוף קבניאס החליט להקים סדנא להכשרה מקצועית, כדי לסייע לצעירים להיחלץ ממעגל העוני. בשנת 1803 הוא הורה על בניית "בית התמחוי והחמלה של העיר גואדלחרה". הבניין הגדול, על שתי הקפלות שלו, 23 החצרות ואלפי מטרים רבועים, פתח את שעריו בשנת 1810. בתוך כך, קבניאס הפך לתומך בעצמאות מקסיקו, סייע לאָגוּסְטִין דֶה אִיטוּרְבִּידֶה (Iturbide) ובשנת 1822 הכתיר אותו לקיסר מקסיקו. הבישוף הלך לעולמו בשנת 1824 והוא בן 72. מספרים שבמותו היו לבישוף 3 פסוס ו-40 סנטווס. הוא הספיק להוציא 3 מיליון פסוס מכיסו הפרטי במפעלות הסיוע לעם.

המבנה ההיסטורי של בית המחסה של הבישוף קבניאס. כיום "מכון קבניאס". תצלום: Instituto Cabañas

הבניין עצמו עבר מאז תהפוכות רבות. במשך 17 שנים הוא שימש קסרקטין של הצבא המקסיקני. אבל החל ב-1829 הוא שימש לפי רצונו של קבניאס. הבישוף קבע עיקרון לפיו כל ילד החי במוסד זמן מסוים – בינתיים המקום נקרא "בית מחסה" – יוכל לשאת את שם המשפחה "קבניאס". עד לאחר המהפכה המקסיקנית, בעשור השני של המאה ה-20, כובד רצונו של הבישוף. לאחר מכן הבניין עבר לידי המדינה. הבניין הגדול של "Hospicio Cabañas" ("בית המחסה קבניאס") המשיך להיות אתר בולט בעיר גואדלחרה, הן כיצירה אדריכלית והן כמוקד לפעילות חברתית וכסמל מוסרי.

צייר נכנס לתמונה

בשנת 1937, מושל מחוז חָלִיסְקוֹ (Jalisco), שגואדלחרה היא בירתו, הזמין את האמן חוֹסֶה קְלֶמֶנְטֶה אוֹרוֹסְקוֹ (Orozco) לצייר ציורי קיר בקפלה הגדולה ב"בית המחסה קבניאס". אורוסקו, שנולד בחליסקו בשנת 1883, איבד את אחת מזרועותיו כשהשליך זיקוק נפיץ בחגיגה דתית. התאונה השפיעה על ראייתו, כך שהוא נותר קצר ראייה באורח חמור. קלמנטה אורוסקו הוכשר כמודד קרקעות חקלאיות וכשרטט של חלקות קרקע. הכשרתו הזאת הייתה לו בסיס לקריירה כאמן, שכן אורוסקו מוכר כיום כאחד משלושת האמנים המקסיקנים הגדולים של המחצית הראשונה של המאה ה-20, יחד עם דייגו רִיבֶרָה ודויד אַלְפָארוֹ סִיקֵיירוֹס (Siqueiros). אורוסקו חי בארצות הברית בין השנים 1927 ו-1934, שנים שבהן הוא צייר ציורי קיר בניו יורק, בקליפורניה ובניו המפשייר. יצירתו באותן שנים מגלה אמן שהיה הומניסט גדול, מבקר חריף של החברה המתועשת המעלה על נס את המכונה על פני האדם. ב-1934 הוא שב למקסיקו וב-1936 התיישב במחוז הולדתו חליסקו.

כשאורוסקו קיבל את ההזמנה לצייר ציור קיר ב"בית המחסה קבניאס", הוא הבין שלפניו הזדמנות גדולה כאמן ברמה הלאומית. הוא עבד כמעט שלוש שנים תמימות. שילמו לו רע: העבודה זיכתה אותו בשכר שבועי שלא תמיד הגיע בזמן. אורוסקו ביצע חלק גדול מהעבודה באמצעות מכחולים שנקשרו למקלות ארוכים, תוך שהוא משקיע מאמץ גופני אדיר. הוא צייר 40 ציורי קיר, והפך את הקפלה כולה ליצירת אמנות רבת תנופה.

מכלול היצירה מתמקד בשני האירועים המרכזיים בתולדות מולדתו: הכיבוש הספרדי והמהפכה המקסיקנית. הכיבוש מוצג כשבר גדול, ואילו המהפכה כאיחוד כביכול. אורוסקו מצייר את הכיבוש הספרדי כתהליך הטורף את בני-האדם הנכבשים, את הילידים שאולצו לקבל את עול הנצרות. הוא מצייר את המונרכיה הספרדית כנושאת כתר הנוטף דם אינדיאני. הצלב הוא עינוי מקסיקני מקורי. הכובשים והכמרים מביאים איתם את האלף-בית ואת העבדות, את החוכמה החדשה ואת המוות. אך אורוסקו אינו מציג את התרבות הפרה-קולומבינית כתרבות אידיאלית. גם בה ניכרת תערובת של הוד אדיר וזוועה נוראה. התרבות הילידית, לפי אורוסקו, הגיעה להישגים מונומנטליים אך גם הקימה פולחן של מוות, של קרבן אדם.

במקסיקו לפי אורוסקו, ציוויליזציה וברבריות מתערבבות, משתרגות יחד. בני-האדם הם הגורם הפועל, והם עצמם גם הסובלים. אורוסקו אינו מסביר את ההיסטוריה האנושית דרך הפוליטיקה, הדת או הסוציולוגיה. בעיניו ההיסטוריה האנושית היא נהר שוצף של סתירות, של גדוּלה, של זוועות. הסיפור טמון בטרגדיה הנצחית של המצב האנושי, ברמת ההמונים יותר מאשר ברמה של האדם הבודד.

"העולם הישן פוגש את העולם החדש", חוסה קלמנטה אורוסקו, ציור קיר ב"מכון קבניאס". תצלום: אלן לוין

כאמנים גדולים רבים, לקלמנטה אורוסקו לא חסרה מידה של חוש הומור. הצייר, שאיבד זרוע ונותר מוגבל בראייתו, צייר את מיגל דה סרוונטס, הגידם הגדול של התרבות הספרדית. הוא צייר אותו בנקודה גבוהה בקפלה, כמו מאפשר לו להביט במתרחש על הבמה. דוגמה נוספת לעוקצנות המשועשעת של אורוסקו מצויה בכניסה לקפלה, בציור קיר גדול ושגרתי למראה: נוף עירוני הכולל את הבניין של "בית המחסה קבניאס". בחזית הנוף הוא צייר כעין אגרטל מקושט. ובכן, האגרטל הוא מה שנותר ממושל חליסקו שהזמין ממנו את העבודה. אורוסקו איחר להשלים את הפרויקט, וסבל לא מעט בגלל שכרו הדל שלא פעם הולן. בינתיים, המושל עמד לסיים את תקופת כהונתו, וחשש שלא הוא יזכה לחנוך את היצירה. אורוסקו מצדו רצה ללחוץ על המושל למהר לשלם לו את שכרו המעוכב, ובמלואו. לשם כך הוא חשב על תחבולה: הוא צייר את המושל בכניסה לבניין, בתמונת הנוף. לאחר ששכרו שולם לו, הוא מחק את דמותו של המושל. כשהלה מחה על המעשה, הצייר אמר לו: "כך אני מנציח אותך, אדוני המושל, שכן אני מונע מכל הבאים אחריך למחוק את דמותך".

יחד עם זאת, יותר מ-75 שנה לאחר שאורוסקו החל לצייר על קירות הבניין, המבקרים במקום אינם יכולים שלא לראות שאורוסקו ניחן ביכולת נבואית, הן בנושאים שהוא בחר והן באופן שהוא מציג אותם. המסות השחורות, חסרות הפנים, שפע הגוונים השחורים, האפורים והאדומים, גדרות התיל, המבנים הגאומטריים הנראים כמו בלוקים אפלים, יוצרים נוף של דיכוי טוטליטרי. כשרואים את היצירה בראשית המאה ה-21, כשאנו יודעים מה קרה באירופה שנים מעטות לאחר חנוכת ציורי הקיר של אורוסקו בגואדלחרה, כשלמעשה הרבה ממה שהיה עתיד להתרחש בגרמניה, בברית המועצות ובמקומות אחרים בעולם כבר נרמז בבירור בגֶרְנִיקָה (Guernica) והחל להתגלגל כמו באורח בלתי-נמנע, אנו מבינים שאנו ניצבים בפני אמן השולח אצבע מאשימה אל תאוות הכוח חסרת הגבולות כמקור הרעה בחייהם של בני-האדם. הרודנות האבסולוטית, הדת הממוסדת, הדמגוגיה של הפוליטיקאים, הריחוק של המעמד השליט מבני-האדם הנאבקים על קיומם, השימוש בתעמולה, המניפולציה הבאה מבימת הנואמים ומן החלון מול הכיכר ההומה – אלו היסודות המגדירים את המאה ה-20, המאה הרצחנית ביותר בתולדות המין האנושי.

אורוסקו מסרב לזהות את עצמו עם אף אחד מן הזרמים שהוא מתאר בציורי הקיר שלו: הוא אינו חוטא ברומנטיות כלפי המציאות הפרה-קולומבינית, ואינו עושה אידאליזציה של האצטקים או של בני המאיה, והוא גם אינו סבור שספרד והכנסייה הקתולית בשעתן היו התגלמות הקִדמה. יחד עם זאת, הוא אינו סבור שהמהפכה המקסיקנית הייתה הצלחה, אם כי הוא מכיר בכך שהדיכוי שנהג במקסיקו לפניה היה בלתי סביר ללא ספק. מבחינתו, אין גן עדן עלי אדמות. בני-האדם המודרניים נידונו להחליף נקודות מבט, להביט בדברים ביותר מדרך אחת.

וזה בדיוק מה שהאמן הגדול משיג באחדים מציורי הקיר שלו. הבישוף קבניאס הוא דמות סמכותנית, והוא גם אדם מטיב; הסוסים הספרדים דורסניים, וגם מלאי אצילות. שרטט חלקות הקרקע החקלאיות קלמנטה אורוסקו היה רב-אמן בשימוש בעיפרון ובפחם, וכך עולה בידו להעמיד לנגד עינינו מסר של כפילות וליצור נקודות מבט סותרות, בדיוק תודות למשחק מעתיק נשימה בפרספקטיבות. המבקרים ניצבים מול דמותו של הבישוף על אחד הקירות, ומבטו של איש הכנסייה נראה חמור. לאחר מכן, בתזוזה קלה, הבישוף עוקב אחרינו, מבטו מתחלף, וכעת כולו אומר חמלה. אותו הדבר קורה עם הסוסים: כיוון הדהירה תלוי במקום המצאם של הצופים, בנקודת המבט שאנו בוחרים.

האפקט מגיע לשיאו בכיפה המתנשאת הרחק מעלינו. ארבעת היסודות: אדמה, מים, רוח ואש מרקדים, משחקים, מתערבבים, ויוצרים תמונה של בריאה ושל גיהינום, של קדרה רותחת ושל רחם. דמות אנושית נעטפת בזרועות מחבקות, או מוקפת להבות מכלות. לפנינו גרסה מודרנית, חילונית, של ישו הצלוב, אדם שנולד, מת, מועד, נופל מן השמיים, או אולי נותר ללא משענת, וסופו להגיע לגיהינום. או שהוא בא אלינו, נולד מן היסודות, אלא אם כן הוא עולה לשמיים, לגן העדן, אל הנצח, לאחר שהוקרב והתכלה, או שמא לאחר שמילא את תפקידו עלי אדמות. את כל זה מצליח האמן ליצור באמצעות משחק של פרספקטיבות: לפי המקום שאנו עומדים בו, כך התנועה שאנו רואים שונה ואנו חווים גורל שונה. כל שינוי של 90 מעלות במיקומנו משמעו שינוי בגורלה של הדמות בכיפה, מהכיפה, אל הכיפה, במה שמתגלה לנו כקפלה הסיסטינית של גואדלחרה.

"אדם בלהבות", חוסה קלמנטה אורוסקו, כיפת הקפלה. תצלום: ארמנדו אגואיו ריברה

בית מחסה שמלמד אזרחות

ב-1997 זכה "Hospicio Cabañas", מקום מושבו של "מכון התרבות קבניאס", שאונסק"ו יכריז עליו כנכס תרבות של המין האנושי. המכון עוסק בעבודה חשובה בתחום התרבות, תוך שהוא משתמש בשפע החללים במבנה כדי להציג עבודות של אמנים מקסיקנים ובינלאומיים, מדייגו ריברה ועד יוקו אונו. "מכון קבניאס" פתוח לציבור ובית המחסה על המבנה המורכב שלו הוא אחד ממוקדי המשיכה של העיר גואדלחרה. ילדים ובני-נוער, תלמידי בתי ספר בעיר ובסביבה מבקרים במקום, יחד עם תושבי העיר ותיירים מכל העולם. מי שמעוניין בכך, יכול ליהנות משרותיהם של המדריכים של המכון. חוויה בפני עצמה הזדמנה לי כאשר הצטרפתי לקבוצה של בני 14 או 15, מכפרים מחוץ לגואדלחרה, שזכו לשיעור אזרחות מאחד המדריכים.

בשפה שכיוונה לבני הנוער, תוך שהוא מתקרב לספרדית של הכפריים, המדריך ארנסטו הסביר להם את שהתגלה לעיניהם. הוא הראה להם את ציורי הקיר וסיפר להם על חייו של הבישוף קבניאס ועל הקריירה של קלמנטה אורוסקו. דבריו ביטאו מסר הומניסטי, סולידריות חברתית, ומבט צלול מאוד על העולם הפוליטי ועל הכוחות השולטים. בעודו מספר להם את סיפורי החיים של הדמויות בציורי הקיר, בעודו סוקר את ההיסטוריה מלאת הכאב, האלימות והתקווה של מקסיקו מולדתם. הקו בדברים היה ברור מאוד: בחום, בהומור ובעקביות הוא עיצב את המסר: לעולם לא לסמוך על פוליטיקאים; לא לחשוב שחופש הביטוי מובטח; לדעת שאם הממשלה מתירה לעם להפגין, אין משמעות הדבר שהעם חי חיים של חירות מלאה. או כפי שהוא אמר למתבגרים פעורי העיניים: "יום אחד אתה יוצא להפגנה, נושא דגלים והכול, ולמחרת הממשלה אומרת לך לעוף לה מהפרצוף". המדריך, כמו הבישוף קבניאס, מביע אמונה שלמה בכך שהחינוך הוא הכוח המשחרר. הוא מדבר על שוויון זכויות לנשים, על השתתפות בחיים האזרחיים, על החשיבות להכיר את הכלים של הדמגוג על המרפסת, בין אם מדובר באיש כנסייה ובין אם בפוליטיקאי. עיניים גדולות ושחורות ספגו את הדברים בדממה מוחלטת. הביקורת העזה, עטופה בלשון דיבורית נגישה מפיו של מדריך בוגר המבטא את מלוא חירותו האזרחית, כללה לקח נוסף: האדם הוא מה שהוא עושה בחייו. כמו קבניאס, כמו אורוסקו.

קפלה אזרחית במרכזה של גואדלחרה במקסיקו, נכס של האנושות כולה.

לצפייה ב-57 ציורי הקיר של אורוסקו ב"מכון קבניאס", לחצו כאן.

 תצלום ראשי: ציור קיר של חוסה קלמנטה אורוסקו ב"מכון קבניאס", גואדלחרה. תצלום: אלן לוין