סרבן ההמנון

תמונת השער של כתב-העת "טיים" נחשבת לסמל סטטוס. עדיין. מאחרוני האייקונים של הפרינט. בשער הגיליון הנוכחי מתנוססת תמונתו של קולין קָפֶּרְנִיק ׁ(Colin Kaepernick). קפרניק הוא שחקן פוטבול בינוני, שהפך למוביל חברתי בזכות קריאתו לשוויון ולסיום אפליית הקהילה השחורה. במהלך השנים, ספורטאים וספורטאיות רבים הופיעו על שער הטיים. ליאו מסי, מייקל ג'ורדן, מוחמד עלי, גבי דאגלס, סימון ביילס והרשימה עוד ארוכה. מעולם לא הופיע על השער ספורטאי שההווה הספורטיבי שלו כולל ישיבה על הספסל, ועתיד לא ברור בקבוצה שצפויה לסיים את העונה באחד מהמקומות האחרונים בליגה.

קפרניק מופיע על שער הטיים במדי קבוצתו, אבל אצלו המדים, הקבוצה וההישגים הם רק האמצעי ולא המטרה. ההתחלה של קפרניק הייתה חלום אמריקאי במיטבו, כזה שהספורט בארצות הברית יודע לייצר פעם אחר פעם: הוא נבחר על-ידי סן פרנסיסקו כדי לשמש מחליף לקוורטרבק (העמדה החשובה ביותר במשחק הפוטבול) הפותח, ובאמצע עונת 2012 החליף את הקווטרבק הפצוע ועטה את חולצת ההרכב הראשון. הוא הוביל את הקבוצה לסופרבול ולשני גמרים אזוריים והחזיר את הרוח ההישגית שנטשה את הקבוצה בשנות התשעים. לפני למעלה משנה, שילוב של פציעות, בעיות אימון וגם בעיות ניהול, החזירו את קפרניק לאחור. את השנה האחרונה הוא בילה על הספסל, כאשר מסביבו מתנהל דיון על מידת נחיצותו בקבוצה. גם בחדר ההלבשה לא היה קפרניק מאוד פופלארי. עם היסטוריה של שחצנות, משולבת בתקשורת בסיסית בעייתית, קפרניק היה ונשאר חידה לאוהדים, שחצויים בדעותיהם לגביו.

לפני כחודשיים, במשחקי קדם העונה, בזמן השמעת ההימנון, נשאר קפרניק לשבת על הספסל. מאוחר יותר עבר לכריעת ברך. מחאה על היחס למיעוטים בארצות הברית.

והספורט הפסיק להיות המדיום שמגדיר את קפרניק.

משמעותם של הצעד וההחלטה של קפרניק דרמטית. היו לא מעט מחאות חברתיות של ספורטאים בעבר, מוחמד עלי הוא כנראה הידוע בהם, ולאורך השנים התווספו אליו ספורטאים נוספים, במחאות שהיו אולי פחות גורפות (עלי נאלץ להפסיק להילחם לזמן מה ותאריו נשללו ממנו) אך עדיין עמדו בראשן ספורטאים מובילים. דוגמא אחת היא מחאת האצנים השחורים באולימפיאדת מקסיקו, שכללה הנפת אגרופים בזמן טקס הענקת המדליות, תנועה המבטאת מחאה וסולידריות. גם בעבר הקרוב התבצעו פעולות מחאה - רק לפני שנתיים, בחימום לפני משחק, כוכבי NBA כמו לברון ג'יימס וקיירי ארווין לבשו חולצות שעליהן הכיתוב I CAN'T BREATH, לזכרו של אריק גארדנר, שנחנק למוות על ידי שוטר בעת מעצרו. ביולי השנה, בטקס פרסי הספורט של רשת ESPN, עמדו על הבמה ארבעה כדורסלנים מובילים וקראו לשינוי ולמעורבות חברתית. על רקע כזה, בו מחאות וקריאות לשינויי חברתי מתקיימות כמעט ללא הרף, נשאלת השאלה: כיצד קרה שדווקא מחאתו של שחקן בינוני הגיעה לכותרות הראשיות והביאה עמה גל של מחאה בספורט האמריקאי?

פסל לציון מחאת האתלטים השחורים באולימפיאדת מקסיקו 1968.

פסל לציון מחאת האתלטים השחורים באולימפיאדת מקסיקו ב-1968. אוניברסיטת סן חוסה, קליפורניה. תצלום: rocor

כדי להבין את גלגול המחאה הזו אתייחס לשלושה מרכיבים: התקופה, הספורט והאקט עצמו. כל אחד מהם מהווה נדבך חשוב לצמיחה ולתאוצה שהמחאה תופסת.

התקופה - לאחר שמונה שנים של אובמה, הקהילה השחורה לא מרגישה שינוי דרמטי במעמדה, שיעורי הפשיעה בקרב שחורים עדיין גבוהים, פרשיות כמו המים המזוהמים בעיירה פְלִינְט מעבירות מסר שמדובר בקהילה מדרג ב', שלא נעשה מספיק כדי לקדם את החברים בה. תסכול גדול אחרי שמונה שנים של ציפייה לשינוי. ובתוך התסכול הזה, עולם כמנהגו נוהג - אלימות שוטרים, שמופנית כלפי שחורים באחוזים החורגים משיעור השחורים באוכלוסייה, פשיעה חמורה בתוך הערים והתוספת של השנים האחרונות: הכול מתועד. סרטונים ממצלמות הגוף של השוטרים ומטלפונים של הצופים מגיעים לרשתות החברתיות בתוך דקות מסיום האירוע וזוכים לתהודה עצומה ולהתפשטות ויראלית. השעון מתקתק לסיום הכהונה, באופק ניתן לראות את טראמפ ובמקביל כל מקרה זוכה להדים רבים. זו בהחלט תקופה רגישה שניכר בה פחד מפני העתיד בקהילה השחורה.

הספורט - עבור מי שאינו אמריקאי, פוטבול אינו רק משחק זר, אלא בעיקר סימן שאלה גדול. הפופולריות העצומה של המשחק, השפעתו האדירה בארה"ב והמעמד המיוחד שזכה לו, כל אלה נעלמים מעינו של מי שלא עוקב באדיקות אחרי ספורט אמריקאי. עד כמה גדול ענף הפוטבול? ה- NFL היא הליגה הרווחית בעולם ובהפרש גדול. רווחי הליגה ב-2015 הגיעו ל-13 מיליארד דולר (לשם השוואה, ה"פרמייר ליג", ליגת הכדורגל האנגלית, מרוויחה בשנה 4.6 מיליארד דולר, ה NBA -מרוויחה 5.2 מיליארד); מתוך עשרת האצטדיונים הגדולים בעולם - שמונה, שבכל אחד מהם תפוסה של מעל מאה אלף איש, הם אצטדיוני פוטבול מכללות; האירוע הטלוויזיוני הנצפה ביותר בכל שנה הוא הסופרבול (גמר הליגה), עם מעל 100 מיליון צופים. הפוטבול ענק. הגודל הכלכלי מתחיל להסביר את הפופולריות העצומה של הפוטבול, את היותו הספורט מספר אחת באמריקה ואת העובדה שהוא נקודת הייחוס לענפי הספורט האחרים. אחד המאפיינים הבולטים של הליגה היא הפטריוטיות המופגנת שמלווה אותה ובעיקר החיבור ההדוק לצבא. מטוסי קרב במטס מעל אצטדיונים, מופעים בהשתתפות חיילים וחיילים לשעבר, פרסומות לצבא בהפסקות, משחקי הוקרה, ה-NFL והצבא פועלים בשיתוף פעולה הדוק. הפנטגון אפילו משלם לליגה על מנת לקיים את טקסי ההוקרה האלו. כמו בתחומים אחרים באמריקה, המיצוב הזה מקובע ובעל משמעות. הבייסבול הוא הספורט לאדם העובד, הפשוט. ה NBA -מביאה את תרבות "הגטו" למרכז העניינים, אבל על מנת לקבל חיזוק פטריוטי, סימביוטי עם המדינה - ישנה ליגת הפוטבול.

אקט המחאה - קולין קפרניק לא עמד בהמנון במשחק קדם עונה. למעשה, הוא ישב במהלך שירת ההמנון במשחק קדם העונה הראשון מבלי שאף אחד שם לב. לפני המשחק השני, קיבל עיתונאי רמז שעליו להסתכל על ספסל הקבוצה במהלך ההמנון. גם במשחק השני קפרניק לא קם, אבל אז התקשורת כבר הייתה שם כדי להפיץ את המעשה. כאמור, מחאות ספורטאים מלוות אותנו כבר שנים רבות, ובשנים האחרונות המחאות מאוד מוגדרות - חולצות עם מסר מסויים בחימום לפני משחקים ודיבורים, הרבה דיבורים, בטקסים ובראיונות. קפרניק שבר את התבנית הזו, הוא שבר אותה ואיתגר את כולם. היומיים הראשונים אחרי המחאה הוקדשו רק לדיונים על הזכות לשבת בזמן נגינת ההמנון. המטרה לשמה ישב בכלל לא הוזכרה. המחאה של קפרניק מאוד מזכירה את מחאת מקסיקו – מחאה אילמת ברגע שיא. הליגה פרסמה הבהרה לפיה אין חוק המחייב לעמוד בעת השמעת ההמנון, הקבוצה של קפרניק פרסמה הודעת תמיכה בזכותו לשבת וחלקים בתקשורת מייד תקפו אותו על חוסר פטריוטיות ועל פגיעה בכוחות הביטחון, בחלקים אחרים של התקשורת עמדו על זכותו לעמוד, אבל הבהירו שבצורה כזו אינו מצליח להעביר את המסר, מפני שכולם מתרכזים באקט הישיבה. ובתוך הסערה הזו, גילה קפרניק קור רוח מרשים, על אף ההאשמות הרגילות (התאסלם, מנסה להרשים את חברתו הקיצונית ועוד), קפרניק הסביר שהפעולה שלו אינה מכוונת נגד הצבא, שהוא פה בשביל להעלות מודעות לאפלייה ולדיכוי הקהילה השחורה ומיעוטים אחרים. הוא הבטיח לתרום מיליון דולר משכרו השנה לטובת הקהילה והבטיח להיות מעורב במעשים ולא רק בהצהרות.

קפרניק עשה דבר משמעותי נוסף - הוא החליף את הישיבה בזמן ההמנון בכריעת ברך, והשינוי הזה הצליח לדבר אל קבוצה הרבה יותר גדולה של המעוניינים בשינוי ואפשר למחאה להתפשט. בניגוד לישיבה, שנתפשה כזלזול, כריעה היא כבר פעולה שיש בה מרכיב של כבוד, כריעה היא גם אלמנט מהמשחק עצמו (מהלך כריעה הוא כזה שבו הקווארטאבק, במצב של יתרון לקבוצתו, מעביר את הזמן. הכריעה עזרה להסיט את הדיון מן הלגיטימיות של המחאה למהותה. לכריעה במשחק קדם העונה השלישי כבר הצטרפו אל קפרניק שני שחקנים נוספים, אחד מקבוצתו ואחד מהקבוצה השנייה ומאז שהחלה העונה נצפים כמעט בכל משחק שחקנים שבעת השמעת ההמנון כורעים ברך או מניפים אגרופים, ובשבועות האחרונים המחאה החלה גולשת למחוזות נוספים. קבוצות כדורסל, קבוצות פוטבול של תיכונים, יחידים וקבוצות מאורגנות – המחאה שהתחיל כבר קיבלה חיים משלה, כל שידור NFL נפתח בסקירה של מי שכורע ברך או מניף את היד, כל ספורטאי נשאל על המחאה הזה. לברון ג'יימס לדוגמה, אייקון הספורט מספר אחת בארה"ב כיום, ציין שהוא תומך בקפרניק אבל לא ישתמש בהמנון למחאה.

כוכבי הענק חייבים לאזן בין הממלכתיות שלהם לבין רצונם, אם קיים, לתרום לקהילה. אולי זו הסיבה שהמחאה האפקטיבית ביותר בשנים האחרונות ניצתה על ידי שחקן ספסל, אחד שאין לו מה להפסיד. על פי סקרים, שישים אחוז מהנשאלים בסקרים על המקרה חושבים שקפרניק היה צריך לבחור דרך אחרת להביע את המחאה שלו, ארבעים וחמישה אחוז מתנגדים לה, יש דיבורים על ירידה ברייטינג של ה -NFL -ואם זה יקרה, אפשר להיות בטוחים שחוקים נגד מחאה ייכתבו במהרה. מאחורי הקלעים כבר נשמעים דיבורים על כך שבעלי קבוצות החלו לאסור על שחקניהם למחות במהלך השמעת המנון.

למחאה יש השלכות כלכליות, אך גם היא עצמה עסק כלכלי לכל דבר.

שי לב מתגורר בארצות הברית. הוא חובב פוליטיקה, תרבות וספורט אמריקאים והקשרים בעניהם.

תצלום ראשי: קולין קפרניק. תצלום: ברוק וורד

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי שי לב.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על סרבן ההמנון

01
חיים

מעניין מאוד.

באופן מיוחד, על רקע הבחירות באמריקה. לברון ג'ימס מתחבק עם הילרי קלינטון.
לפני שנים ביקשו את מייקל ג'ורדן שיביע תמיכה במועמד הדמוקרטי. התשובה שלו היתה שגם הרפובליקאים קונים נעלי ריבוק (או נייקי. who care ).

האם זה בסדר שסלבריטאי - ספורטאי, זמר, אמן - ינצל את סלבראיתיותו להשפיע על מעריציו ומעריצותיו, למרות שהאינטילגנציה הפוליטית שלו איננה משהו?

אבל גם: האם זה בסדר שאדם מפורסם יהיה מנוע מלבטא את עמדותיו, דווקא בגלל שהוא מפורסם? האם בכלל מותר לו להימנע מהבעת דעותיו?

(נטיית הלב האישית שלי:
ספורטאי מפורסם, שדעותיו כדעותי, חייב להכריז על דעותיו. אסור לו להסתתר מאחורי "גם רפובליקאים קונים ריבוק".
ספורטאי שדעותיו הפוכות מדעותי, כאשר הוא מבטא אותן, מנצל לרעה את העובדה שהוא מפורסם.)

תודה, שי. פתחת נושא מעניין מאוד.