תקווה מעל הכל

 

ישנם זמנים בהם נדמה כאילו לא רק העתיד אלא גם ההווה חשוכים. רק מעטים מבחינים שאנחנו חיים בעולם שהשתנה רדיקלית, עולם שצורתו השתנתה לא רק על ידי סיוטים כמו התחממות גלובלית והון גלובלי, אלא גם על ידי חלומות של חירות ושל צדק - שהשתנה על ידי דברים שלא יכולנו לחלום עליהם.

דמיינו את העולם כתיאטרון. מעשיהם של החזקים ושל שליחי הציבור תופסים את מרכז הבמה. הגרסאות המסורתיות של ההיסטוריה וגופי החדשות הקונבנציונליים מעודדים אותנו לקבע את מבטנו על הבמה. אור הזרקורים שם חזק כל כך, ובגללו אנו עיוורים למרחבים החשוכים סביבך, מתקשים לפגוש את מבטיהם של האנשים במושבים לידנו, לראות דרך לצאת מהיציע אל המעברים, אל אחורי הקלעים, החוצה, אל החושך, שם פועלים כוחות אחרים. חלק גדול מגורל העולם נקבע על הבמה, באור הזרקורים, והשחקנים שם יספרו לכם שזה המקום היחיד שקובע.

מה שמתרחש על הבמה הוא טרגדיה, הטרגדיה של חלוקה לא שיוויונית של כוח ושל הדממה הנפוצה־מדי של מי שמתפשר על היותו קהל בלבד בזמן שהוא משלם את מחיר הדרמה. באופן מסורתי, הקהל אמור לבחור את השחקנים, והשחקנים אמורים להיות הקול שלנו, פשוטו כמשמעו. זה הרעיון שמאחורי דמוקרטיה ייצוגית. בפועל, בגלל סיבות שונות, רבים מאתנו חסומים מבחירה, וכוחות אחרים - כמו כסף - חותרים תחת הבחירה, ועל הבמה יותר מדי מהשחקנים מוצאים סיבות אחרות - לוביסטים, אנוכיות, קונפורמיות - לא לייצג את הבוחרים בהם.

יסודות התקווה נמצאים בצללים, אצל האנשים שממציאים את העולם בזמן שאף אחד לא מסתכל, אלה שבעצם לא יודעים עדיין אם תהיה להם השפעה, אצל האנשים שעדיין לא שמעתם עליהם ויהיו הסיזר צ׳אבז הבא, הנועם חומסקי הבא, הסינדי שיהאן הבאה, או שהם יהפכו למשהו שאנחנו עדיין לא יכולים לדמיין.

במאבק הכביר הזה בין האור לחושך, דווקא הצד האפל - הצד של האלמונים, של הבלתי נראים, של נטולי הכוח הרשמי, של בעלי החזון והחתרנים בצללים - הוא הצד שראוי לזכות בתקוותנו. בנוגע לאלה שנמצאים על הבמה, אנחנו יכולים רק לקוות שהמסך ירד בקרוב ושהמערכה הבאה תהיה טובה יותר, שהיא תגיע בצורה ישירה יותר מהצללים העממיים.

- רבקה סולניט, מתוך Hope in the Shadows

איור: Tiger Pixel

זיקוק זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק