לאן נעלם גיל ההתבגרות?

במאה העשרים שימש גיל ההתבגרות כגשר בין התמימות של הילדות לאחריות של החיים הבוגרים. נראה שהסיפור הזה נגמר
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

גיל ההתבגרות, כמושג וכחוויה, הוא תוצאה של תהליך כללי יותר, שבמסגרתו עלתה הילדוּת למעמד של אידיאל ברחבי העולם המערבי. בעשורים האחרונים של המאה התשע עשרה הגדירו מדינות את איכות תרבויותיהן על-פי היחס לילדים. ג'וליה לֵייתְרופּ (Lathrop), המנהלת הראשונה של לשכת הילד של ארצות הברית – הסוכנות הראשונה והיחידה במדינה המוקדשת כולה לרווחתם של ילדים – ציינה בדו"ח השנתי השני של הלשכה: רווחת הילד "מעמידה במבחן את הרוח הציבורית והדמוקרטית של הקהילה".

המונח "גיל ההתבגרות" אינו מתאר עוד תקופת הכשרה שבלעדיה יתקשו בני הנוער לתפקד כבוגרים במאה העשרים ואחת

חברות פרוגרסיביות, בניסיונן לקדם את רווחת הילד, שמו את הדגש על משחק ועל השכלה. החברה ציפתה מההורים לאסור על ילדיהם לעבוד בשכר ולרכוש סוגי ידע בלתי רצויים, וזאת כדי לגונן על תמימותם. בה בעת, בריאות, הגנה והשכלה הפכו לעקרונות המנחים את חיי הילד. את ההתפתחויות המוסדיות האלה ליוותה ספרות ילדים חדשה, שקידשה את הפנטזיות הילדיוֹת ושמה את הדגש על מעלותיהן. סיפוריהם של ביאטריקס פּוֹטֶר, ל. פרנק באום  ולואיס קרול העלו על נס את ארץ הפלאות של הילדות באמצעות תיאורים אידיליים ומיני ארצות עוץ.

גיל ההתבגרות אינו עוזר עוד להורים להבין את אופן ההתבגרות של ילדיהם בני העשרה: לא מבחינת המנהגים המיניים של בני הנוער ולא מבחינת הקשר בין הלימודים וההצלחה שלהם בעתיד

ארנבים, באטריקס פוטר

תמונה מעולמה של באטריקס פוטר. תצלום: עדנאן סאולאת.

ארצות הברית הגדילה לעשות. הטווח המקובל של הילדוּת היה מלידה עד גיל 12 – תקופה שבה תלותו של הילד בהוריו התקבלה כמובנת מאליה. אך האמריקנים הרחיבו את הטווח הזה כך שיכסה גם את שנות העשרה, וזאת מתוך אידיאל דמוקרטי. יש סיבות רבות לכך. ככל שהכלכלה האמריקנית צמחה, היא הסתמכה יותר ויותר על אוכלוסיית מהגרים מגוונת ומורכבת, שבניה ובנותיה הצעירים היו עלולים להתגלות כעובדים בעייתיים וכאזרחים בעייתיים. כדי להגן עליהם מפני עבודות מבזות, וכדי להגן על החברה מפני הבעיות שהם היו עלולים לגרום בעודם משוטטים ברחובות, הפכה מטריית ההגנה של גיל ההתבגרות לאמצעי המאפשר להמשיך את תהליך החִבְרוּת שלהם גם בשנות העשרה. מושג גיל ההתבגרות אף דרבן את האמריקנים להקים מוסדות שיפקחו על בני העשרה וינחו אותם. כך הפכו המתבגרים לקטגוריה חברתית מועילה בפני עצמה.

בעזרת מושג זה של "גיל התבגרות", יכלו ההורים האמריקנים, ובייחוד הורים ממעמד הביניים, לצפות את תהליך ההתבגרות של ילדיהם. במהרה הפך גיל ההתבגרות לחזון ההתפתחות הנורמלי לכל בני ובנות הנוער – הוא הוגדר כתקופת חיים המגשרת בין הילדות לבגרות וכך העניק לצעירי ארצות הברית דרך מובנית להתכונן לזוגיות ולעבודה. אך כעת, במאה העשרים ואחת, הגשר הזה שוקע בשני קצותיו: לא רק שקשה יותר להגן על הילדוֹת, אלא שהחיים הבוגרים מתחילים מאוחר מתמיד. מושג גיל ההתבגרות, שעזר לנו בעבר להתמודד עם סוגיות רבות הקשורות לשנות העשרה ולעבד אותן, אינו עוזר לנו עוד להבין מה עובר על בני הנוער. והוא אינו משמש עוד כמפת דרכים למסלול התבגרות רצוי וצפוי.

ב-1904 אפיין ג'. סטנלי הול את המושג "גיל ההתבגרות" בשני כרכים עמוסים בתיאורים פיזיולוגיים, פסיכולוגיים והתנהגותיים בעלי יומרה מדעית מובהקת. כרכים אלה הפכו לאבני בוחן במרבית הדיונים על אודות גיל ההתבגרות בעשרות השנים שלאחר מכן. מכיוון שההגעה לבגרות המינית היא צעד בולט בדרך לבגרות, היא משמשת בכל החברות כנקודת מפנה. היא מאותתת על כוח חדש המופיע בגופו של האדם ועל לידתה של אנרגיה מינית. אבל ארצות הברית הגדילה לעשות: הבגרות המינית הפכה לקרקע שממנה צמחו הרהורים מורכבים והרי משמעות, ושעליה הוקמו מוסדות חדשים שהפכו לחלק בלתי נפרד מגיל ההתבגרות. חברות רבות מסמנות את ההגעה לבגרות מינית באופן טקסי, אך הפרקטיקות התרבותיות שצמחו סביב נושא זה בארצות הברית לאורך המאה העשרים היו מורכבות הרבה יותר מטקס שתפקידו לציין שינויים פיזיולוגיים. כפי שטענה האנתרופולוגית מרגרט מיד (Mead) בשנות העשרים, גיל ההתבגרות האמריקני היה תוצר של הדחפים הייחודיים לחיים האמריקניים.

במקום שגיל ההתבגרות ישמש כנקודת מפנה פשוטה, המובילה לבגרות מינית ולחיים הבוגרים, ג'. סטנלי הול טען שמדובר בשלב התפתחותי קריטי בעל מגוון מאפיינים ייחודיים משלו. הול כתב כי בני נוער הם רוחניים, חולמניים ומלאים באנרגיה בלתי ממוקדת, ודורותי רוס (Ross), הביוגרפית שלו, כותבת שהוא שאב את ההשראה לתיאור זה מתפישות רומנטיות קודמות. אבל הוא גם קישר בין גיל ההתבגרות למדע האבולוציה הטרי, שבראשית המאה העשרים הכניס מגוון נקודות מבט תיאורטיות בכפיפה אחת בעלת הילה מדעית. הול חשב שגיל ההתבגרות משקף שלב גורלי בתולדות ההתפתחות האנושית, שבמהלכו פיתחו אבותיהם הקדומים של בני האדם את מלוא יכולותיהם. כך הוא העניק לגיל ההתבגרות חשיבות אדירה: הוא קישר את מסלול חייו של אדם בודד לתהליכים אבולוציוניים רחבים. גיל ההתבגרות הוצג גם כתמורה אישית וגם כתהליך המסמל את ההיסטוריה האנושית, וכך הפך לחוויה יסודית ובסיסית. במקום שיהיה צומת קטן בחיינו, הוא הפך לכביש מהיר עמוס שינויים.

ספרו של הול העניק תשתית אינטלקטואלית לשני המוסדות החשובים ביותר שהאמריקנים הקימו עבור המתבגרים: בית המשפט לנוער והתיכון הציבורי.

בזכות הול הפכה תקופת המעבר של שנות העשרה לחשובה לא פחות מהילדות, אבל המתבגרים נתפשו כבעייתיים יותר מאשר הילדים הקטנים, ופוטנציאל ההתנהגות השלילית שלהם נחשב מסוכן יותר. ג'יין אדמס (Addams), פעילה חברתית בעלת עניין עמוק בנוער, ובייחוד בבני נוער מהגרים, כתבה בספר The Spirit of Youth in the City Streets (משנת 1909) ש"אחת הדרישות הקבועות של בני הנוער" היא ש"החיים יטמנו בחובם מידה רבה של ריגוש", ושאצל רבים מהם "הריגוש הזה הוביל לרפיון ידיים ודרדר אותם להפרת חוק". בית המשפט לנוער, שאדמס הייתה שותפה לייסודו, הוקם כדי לתת מענה לסכנות האלה ולרתום את מרץ הנעורים השופע למטרות חיוביות. בית המשפט לנוער היה מבוסס על ההנחה שניתן לעצב את המתבגרים, ולכן הוא שם דגש על התפתחות ועל חִבְרוּת, מתוך כוונה להפוך עבריינים פוטנציאליים לאזרחים טובים ומהימנים.

פעילים כמו אדמס, שזעמו על ניצול ילדים בתעשייה, רצו שבית המשפט לנוער יעזור לכוון את מרץ הנעורים למקומות הנכונים. הם חששו שפועלים צעירים ואומללים ימצאו חלופות שליליות לעבודות הפרך בייצור התעשייתי. בשיקגו גילתה אדמס "קבוצה של נערות בנות 12-17... שהוכשרו על-ידי נשים מבוגרות יותר לפתוח קופות בחנויות, לכייס, לגנוב ממחטות, מעילי פרווה ותיקי יד ולגנוב סחורות מדוכנים בחנויות כלבו". פעילים העוסקים במרחב העירוני חששו כי חוויית העקירה של המהגרים וההתפתחות המהירה של הערים יובילו גם לעבודת ילדים וגם לפשיעת קטינים. הם קיוו שבית המשפט לנוער יגן על בני הנוער ויסייע למתבגרים שאיבדו את דרכם. מכיוון שהמתבגרים לא נתפשו כמבוגרים, היה מקובל לחשוב שאין זה מאוחר מדי לעצב אותם ולחנך אותם, באופן שישפר את עתידם האישי מחד גיסא ויגן על ההבטחה שאמריקה טומנת בחובה מאידך גיסא.

רוח האפשרות הייתה גורם מכריע בתכנון פעילותו של בית המשפט לנוער, שהיה אחד מהישגיה המשמעותיים ביותר של אדמס. בית המשפט הגן על עבריינים צעירים מפני חוקים מחמירים המיועדים לבוגרים. תיקיהם הפליליים נחתמו כדי לא להכתים את עתידם. המוסד הוקם ברוח פטרנליסטית מובהקת, ומטרתו הייתה לעודד עבריינים צעירים לקבל אחריות אישית. הוא הקנה לבני העשרה את ההגנות שהיו לפני כן נחלתה הבלעדית של הילדות, טיפל במגוון התנהגויות נוער בעייתיות – כגון עישון ופעילות מינית – ושזר את גיל ההתבגרות, ואת דחיית תחילתם של החיים הבוגרים, במרקם החברתי.

נערות מתבגרות בביקיני

נערות מתבגרות בחוף הים. תצלום: טרסה רודריגס

כמו הפעילים החברתיים, כך גם אנשי החינוך. מורים ומחנכים הניפו את דגל גיל ההתבגרות ועיצבו מחדש את התיכון הציבורי של ארצות הברית כמוסד המתאים לטיפול בצורכיהם של מהגרים ואמריקנים אחרים. התיכון שמר על רוח דמוקרטית בעולם משתנה. רבים מאנשי החינוך האלה שאבו השראה מג'ון דיואי, שקיווה להפיח בדמוקרטיה רוח חדשה על-ידי הפיכת התלמידים למשתתפים פעילים בתהליך החינוכי. הם הפכו את התיכון האמריקני למוסד שתפקידו לחַברת מתבגרים.

התיכון הציבורי המקיף היה מפעל בקנה מידה גדול הרבה יותר מאשר בית המשפט לנוער, ואפשר לומר שהוא ההמצאה האמריקנית ביותר של המאה העשרים. זה היה מוסד דמוקרטי לכול, לא למתי מעט, ששילב בפעילותו את התפישה שרואה בגיל ההתבגרות שלב התפתחותי חשוב. ובסופו של דבר הוא הפך למוסד המגדיר את פרק החיים הזה עבור מרבית האמריקנים. הקמתו יצרה הזדמנויות חדשות לרכישת השכלה וסייעה לאנשי החינוך לפקח על צעירים בעייתיים בסביבה בעלת אופי חברתי וחינוכי גם יחד. כפי שאמר ב-1931 אֶלְבֶּרט פְרֶטְוֶול (Fretwell), איש חינוך רב השפעה, בהתייחסו למגוון החוגים ותוכניות ההעשרה שהפכו לחלק מהותי מהחזון התיכוני של ארצות הברית: "אנו זקוקים לאושר, ללהט, ליוזמה, לפעילות חיובית ויצירתית, ולאמונה שהצדק מעניק את הכוח להתגבר על כל מכשול".

התיכון האמריקני נדרש לתת מענה הולם לצרכים של מגוון רחב של תלמידים – מגוון שהתרחב עוד יותר בגלל מקורות ההגירה הרבים והשונים – ועל כן שינה במהרה את פניו: הוא הפך ממקום שבו לומדים אלגברה ולטינית (הבסיס של רוב מוסדות ההשכלה במאה התשע עשרה בארצות הברית ובמקומות אחרים במערב) למקום שבו מתבגרים יכולים ללמוד מקצועות מעשיים וכישורים עסקיים, ולהצטרף לקבוצות ספורט, הפקות מוזיקליות, מועדוני שפה ושיעורי בישול. בספר Extra-Curricular Activities in the High School  (משנת 1925), סיכם צ'רלס ר. פוסטר (Foster): "במקום להחמיץ פנים כבימים עברו בכל פעם שהצעירים הביעו רצון לנקוט יוזמה, למדנו שהאינסטינקטים המגוונים האלה הם הבסיס היציב ביותר לצמיחה בריאה... בדמוקרטיה הבית ספרית יש להחדיר רוח של שיתוף פעולה, של עבודה משותפת חופשית למען טובת הכלל". אנשי החינוך ניסו להשתמש ברוח ה"שיתופית" של המתבגרים, בתחומי העניין המגוונים שלהם ובמרצם הרב כדי לייצר את התיכון האמריקני המקיף של המאה העשרים.

אנשי החינוך פתחו לרווחה את שערי בתי הספר התיכונים כי הם רצו לוודא שהתלמידים יישארו שם כמה שיותר זמן. בתי הספר העירוניים שמו להם למטרה לעורר עניין גם בבני מהגרים, ולכן ערכו שינויים רבים בתוכנית הלימודים ובסביבה החברתית. מכיוון שבנות מהגרים ובניהם היו צריכים ללמוד דרך חיים חדשה, אחת המטרות העיקריות הייתה להאריך את משך הזמן שבו הם נשארים בבית הספר. במשימה הזאת הצליח התיכון החדש מעל ומעבר לציפיות. בראשית שנות השלושים חצי מבני הנוער בארצות הברית בגיל 14-17 היו רשומים ללימודים. ב-1940 כבר עלה הנתון ל-79 אחוז: הישג מדהים בהשוואה לשיעורי נוכחות חד-ספרתיים במוסדות עילית, או במוסדות השכלה ממוקדים יותר, בשאר העולם המערבי.

התיכון החדש הכניס את בני הנוער לעולם גיל ההתבגרות, טשטש את המקום שממנו באו ונתן להם את התחושה שכולם חלק מקבוצת גיל אחת, שנודעה יותר ויותר בשם teenagers (טינאייג'רים, מתבגרים). בתיכונים האמריקנים מצא גיל ההתבגרות את מקומו הטבעי. ואף על פי שהארכת תקופת ההשכלה הגדילה את התלות של המתבגרים לפרק זמן ארוך יותר מבעבר, היא גם עזרה להם לייצר תרבות חדשה משלהם. אמנם תוכנהּ – סגנון הלבוש, הרגלי הפנאי והעגה – ישתנה עם הזמן, אך עצם קיומה של תרבות משותפת העניק לבני נוער בכל מקום אוצר מילים משותף שהם יכלו לאמץ ולהזדהות איתו. בין שהיה מדובר בדייטים ליד מכונות שתייה ובין שהיה מדובר במסיבות ריקודים, בג'אז או ברוקנרול, בגרבונים מגולגלים או בגרביים בגובה הקרסול – התרבות התיכונית הגדירה את קווי הדמיון בין בני נוער ויצרה לכידות. עד אמצע המאה העשרים כבר הפכו הלימודים בתיכונים לחוויה "נורמלית", לחלק בסיסי מתהליך ההתבגרות האמריקני, ומרבית בני הנוער (מכל הרקעים) סיימו את חוק לימודיהם. הלימודים בתיכון היו "קרובים ללבה של החוויה האמריקנית יותר מכל דבר אחר שעולה בדעתי", סיכם הסופר קורט וונגוט בכתבה למגזין אֶסְקוַויֶיר ב-1970.

בני הנוער האמריקנים, עם טעמם הייחודי במוזיקה ובלבוש, הפכו למושא קנאתם של צעירים מכל העולם, כותב ג'ון סאבאג' (Savage) בספרו Teenage (משנת 2007). הם גילמו בדמותם לא רק שלב בחיים, אלא קיום שכולו זכות – הזכות לא לעבוד, הזכות שיכלכלו אותך לאורך תקופות ארוכות של לימודים, הזכות לעתיד של הצלחה. המתבגרים האמריקנים נהנו מהעושר של החברה שבה חיו, ובעיני שאר העולם הם הפכו לסמל ההבטחה האמריקנית. שום מדינה אחרת לא הצליחה לחקות במדויק את התיכונים האמריקנים או את המתבגרים האמריקנים, מכיוון ששניהם היו נטועים בשגשוג הכלכלי הייחודי לארצות הברית במאה העשרים ובכוחה התרבותי הגובר. אף על פי שתפעול התיכונים היה עסק יקר, הם שמרו על מעמדם אפילו בשיאו של השפל הגדול. והעלות הגבוהה הניבה תוצאות: אוכלוסיית בוגרי תיכון רבת-מיומנויות. אמנם התלמידים האלה לא למדו טקסטים בלטינית וביוונית (הנורמה בבתי הספר בצרפת ובגרמניה), אבל רובם שלטו במתמטיקה, באנגלית וביסודות המדע. כך נולדה לה שכבה משכילה ומיומנת להפליא.

בוגרי תיכון בארה"ב, גלימות וכובעים

טקס סיום בית ספר תיכון בארה"ב. תצלום: Michael B

לא זאת בלבד שהמתבגרים האלה זכו לליווי צמוד ולהדרכה לאורך תקופת הלימודים הממושכת, אלא שבתקופה זו עודדו אותם להיות עצמאיים ולקבל החלטות בכוחות עצמם, ושילוב זה טיפח בהם יצירתיות ונטע בהם נקודת מבט אופטימית. התיכון הציבורי אימץ לעצמו את ערך העצמאות – ערך שהחברה האמריקנית ככלל אימצה לה - אך בה בעת פיקח מקרוב על חניכיו. חלק מהמהגרים התנגדו בתחילה לאופיו של התיכון, כיוון שחשו כי הם מאבדים שליטה בילדיהם הבכורים – הן בגלל הפגיעה בתרומה הכלכלית של הילדים למשק הבית והן בגלל החשש שחיי התיכון יגרמו לילדים להתנכר לתרבויות הבית שלהם – אך בסופו של דבר כמעט כל אמריקני, מכל רקע אפשרי, שיתף פעולה. התיכון החדש, עם תרבות הנוער המפותחת שלו, הפך לאחד הכלים המרכזיים בתהליך החִברות של דור המהגרים השני.

עד לשליש האחרון של המאה העשרים כבר ניפק התיכון האמריקני מספר דורות של בוגרים והפך לחוויה משפחתית מוכרת ומלכדת. הורים השתמשו בחוויית הלימודים שלהם כדי לחזות את החוויות הצפויות לילדיהם. המתבגרים עוררו בעיות ייחודיות הקשורות למיניות, אך בתי הספר התיכונים עזרו להורים להתמודד גם עם הסוגיות האלה. התיכון שימש כמוסד-אפוטרופוס שמונע מבני נוער לשוטט ברחובות ומציב אותם בהשגחת אחיות, יועצים (ואף פסיכולוגים), מאמנים ומדריכים נוספים. הורים, ובהם מהגרים שחוויית התיכון הייתה חדשה עבורם, למדו גם כן איך להתמודד עם ילדיהם הסוררים. בשנות השבעים תיכונים רבים פיקחו גם על סוגיות של מיניות: הם סילקו נערות הרות (וכל מי שחשוד בפעילות מינית) בניסיון לאכוף כללים נוקשים, שיגבילו את הפעילות המינית ויגדירו התנהגות הולמת. בתי הספר קבעו נורמות של התנהגות מגדרית באמצעות נשפים ואירועים חברתיים נוספים.

וכפי שהתיכונים עזרו להורים להתמודד עם ילדיהם המתבגרים, חיי החברה התיכוניים עזרו למתבגרים להתמודד עם הוריהם, פשוט מכיוון שהיה להם תירוץ לבלות מחוץ לבית גם אחרי שעות הלימודים ובסופי השבוע. חיי החברה של התיכון אף יצרו אפשרויות חדשות למפגשים רומנטיים. אירועי ספורט, הופעות מוזיקליות והעבודה בעיתון בית הספר או בחוגים השונים אפשרה למתבגרים לבלות עם בני גילם מחוץ ללימודים ללא השגחת הורים. זאת הייתה עסקה מצוינת. באמצע המאה אמר הפסיכולוג אריק אריקסון (Erikson) שהעסקה הזאת דחתה את הכניסה לבגרות והעניקה למתבגרים את הזמן להגדיר את עצמם ולהבין באילו עקרונות הם דוגלים. הם היו תלויים ועצמאיים בעת ובעונה אחת, לא ילדים ולא מבוגרים. אריקסון לקח חלק מהתכונות שהעניקו השראה להול ולמייסדי בית המשפט לנוער ובית הספר התיכון, והצמיד תווית חדשה לתהליך החיפוש שמאפיין את גיל ההתבגרות, החיפוש אחר שייכות וריגושים. התווית הזאת היא "משבר זהות", ואנשי החינוך עודדו את ההורים לתת לילדיהם את ה"ספייס" להתמודד עם משבר זה בדרכם.

אבל בסוף המאה העשרים החל להידרדר מעמדו הייחודי של גיל ההתבגרות בתרבות האמריקנית. התחרות הגלובלית הפחיתה את חשיבותן של המיומנויות הנרכשות בתיכון, כיוון שכעת נדרשה רמת השכלה גבוהה יותר במקומות העבודה. עליונותה רבת השנים של ארצות הברית בכל הקשור לרמת ההשכלה של תלמידיה פחתה והלכה, מפני שגם מדינות אחרות שגשגו והציעו לילדיהן הזדמנויות למידה חדשות, ובתי ספר במדינות זרות החלו לקבל דירוגים טובים יותר מארצות הברית במדדים הבינלאומיים. מהגרים חדשים, שהחלו להגיע לארצות הברית בהמוניהם בשנות השבעים, לא השתלבו היטב בתיכונים: בשלב זה החלה שוב להיווצר הפרדה בין בתי הספר, וילדי מהגרים ממרכז ודרום אמריקה, בין היתר, מצאו את עצמם בתיכונים איכותיים הרבה פחות.

בית הספר התיכון, תוצר מובהק של התרבות הדמוקרטית, שבמשך זמן רב היה גאוות מערכת החינוך האמריקנית, איבד את מעמדו המרכזי בחברה. תעודת סיום התיכון, שעבור רוב האמריקנים הייתה בעבר צעד אחרון בדרך לעבודה, לזוגיות ולנישואים, הפסיקה להיות נקודת ציון משמעותית בדרך לחיים הבוגרים. היא לא סימנה עוד את השלמתו של פרק מעבר חשוב בדרך לבגרות, ולא שימשה עוד כסחורה רבת ערך לצעירים שאפתניים. היא הפכה לדבר מתבקש ומובן מאליו, והיעדרה היה חיסרון חמור. הלימודים באוניברסיטה הפכו לנדבך יסודי בזהות של מעמד הביניים, ועובדה זו סיבכה מבחינת כולם את השלמת תהליך ההתבגרות. עכשיו שהאוניברסיטה הפכה לדרישת בסיס להצלחה כלכלית, היעדר תואר אקדמי בישר רעות לחיים הבוגרים.

הארכת תקופת הלימודים לגילאי העשרים, ולעתים אף השלושים, החלישה את הקשר בין תהליך ההתבגרות הפיזיולוגי (בגרות מינית) לבין הפן החברתי של גיל ההתבגרות. יתרה מזאת, בעבר חיי התיכון עודדו היכרות רומנטית הדרגתית וריסנו את הפעילות המינית, אך כעת בני נוער החלו לקיים יחסי מין מוקדם יותר ויותר, ואילו שלב הנישואים נדחה והלך. תחילת החיים הבוגרים נדחתה עוד ועוד, וגיל ההתבגרות הפסיק להיות תיאור הולם לדחייה הזאת - הרי הוא מעולם לא היה יותר מאשר שלב מעבר של שנים אחדות. האמריקנים התקשו למצוא מונח חדש שיתאר את דחיית החיים הבוגרים. המונח הטוב ביותר שהם מצאו עד כה הוא "בגרות מתהווה" (emerging adulthood), ביטוי שטבע ג'פרי אַרְנֶט (Arnett).

לא רק הגבול העליון של גיל ההתבגרות היטשטש, אלא גם הגבול הנמוך. במהלך המאה העשרים גיל הבגרות המינית לנערות ירד בהדרגה. בתחילת המאה הגיעו נערות לבגרות מינית באמצע שנות העשרה לחייהן, אך בשנות השבעים כבר היה גיל הבגרות המינית הממוצע 12.5, ואצל נערות רבות הוא היה מוקדם אף יותר. בה בעת, המיניות המוחצנת של התרבות הפופולרית גרמה להורים לילדים קטנים – אפילו ילדים בני שמונה - לדאוג מפני חשיפה מוקדמת לסגנונות לבוש פרובוקטיביים, לקליפים ולמשחקי מחשב.

מתבגר אמריקני, prom, חליפה, מכונית ספורט

מתבגר אמריקני בדרך למסיבת סיום התיכון. תצלום: צ'אד הורוודל

בשנות התשעים הרסה האינטרנט את כל הניסיונות הקודמים להגן על תמימותם של ילדים מפני ידע שאינו הולם לגילם. הניסיונות הראשוניים להגדיר גילאים מתאימים לסרטים ולמוזיקה (ולדחות תוכניות טלוויזיה בעייתיות לשעות מאוחרות) הפכו לחסרי תוחלת מכיוון שהמחשבים, והמכשירים הניידים אחריהם, אפשרו לילדים לפתוח צוהר לעולם הבוגר בכל זמן שירצו. בסוף שנות התשעים, כסימן לאוטונומיה המינית החדשה שלהם, כבר יכלו נערות בנות ארבע עשרה ומעלה, לפחות במקומות מסוימים בארה"ב, לעשות הפלות בלי ליידע את הוריהן. החברה האמריקנית של המאה התשע עשרה ראתה בילדוּת ארץ קסומה של חיות מדברות, מכשפות טובות ו"אנשים קטנים", ואילו כעת היו עלולים ראשיהם של ילדות וילדים להתמלא בפנטזיות דיסטופיות של סקס ואלימות.

לא היה עוד טעם להמשיך להרחיב את מגננות הילדות, כפי שקרה עם גיל ההתבגרות לאורך רוב המאה העשרים, כיוון שהילדות עצמה הפסיקה להיות תמימה. כבר לא היה קל כל כך להגן עליה. הניסיון לגונן על הצעירים מפני האחריות לסוגים מסוימים של פשעים (הקשורים לגילם), כפי שניסה בית המשפט לנוער לעשות, נראה גם הוא חסר תועלת. בראשית המאה העשרים נהגו לומר כי בני נוער שמשוטטים ברחובות, משחקים בקוביות ומעשנים, הם פרועים. בסוף המאה חזו האמריקנים ושאר תושבי העולם בבני נוער ההורגים בני נוער אחרים, כפי שקרה בתיכון קולומבַּיין בקולורדו.

אף על פי שאנו עדיין משתמשים במונח "גיל ההתבגרות", סממניו התרבותיים איבדו את מרבית חשיבותם. המונח הזה אינו מתאר עוד תקופת הכשרה שבלעדיה יתקשו בני הנוער לתפקד כבוגרים במאה העשרים ואחת, והוא אינו מסמן עוד את הגבול שבין הידע הנגיש לילדים והידע הנגיש למי שכבר הגיע לבגרות מינית. יתרה מזאת, גיל ההתבגרות אינו עוזר עוד להורים להבין את אופן ההתבגרות של ילדיהם בני העשרה: הם אינם יכולים למתוח קו ברור בין הפרקטיקות המיניות של צאצאיהם הצעירים לבין הזוגיות היציבה של הנישואים, והם אינם יכולים עוד לקשור בבירור בין הידע שילדיהם רוכשים בבתי הספר לבין הצלחה מקצועית בעתיד. נראה שאין עוד טעם לדבר על פרק מעבר שמסתיים כאשר בני הנוער מגבשים זהות יציבה, מכיוון שגם זהויותיהם של בני עשרים, ולעתים אף בני שלושים, ממשיכות להשתנות ולהתעצב. יש החושבים כי סגנון ההורות המעורב-יתר-על-המידה ("הורות הליקופטר") הוא האשם בדחיית פרק הבגרות. כך או כך, אין ספק כי הדרך לחיים הבוגרים נעשתה סבוכה הרבה יותר ורוויה באי-ודאות.

עדיין לא נמצא תחליף הולם לקוהרנטיות שמושג גיל ההתבגרות סיפק לנו בעבר ולשני המוסדות הדמוקרטיים החשובים ביותר שנלוו אליו: בית הספר התיכון הציבורי ובית המשפט לנוער. התקווה שמושג גיל ההתבגרות נשא בחובו – קרי האמונה שניתן לרתום את מרץ הנעורים לטובת הכלל – התפוגגה גם כן, ואפילו הורים אמידים ממעמד הביניים חוששים לעתיד ילדיהם.

אמנם האוניברסיטאות מספקות כעת השכלה נוספת, אך הן אינן מעוניינות להשגיח על הסטודנטים מקרוב כפי שהתיכונים עשו בעבר, זאת, בין היתר, מכיוון שהסטודנטים הם אנשים בוגרים לכאורה. כך הסטודנטים נותרים ללא יד מכוונת גם מבחינה מינית וגם מבחינה חברתית. המהפכה המינית של שנות השבעים מחקה את רוב כללי ההתנהגות, שפיקחו בעבר על התנהגותם של סטודנטים (ובייחוד סטודנטיות) בכל הקשור לסקס וצריכת אלכוהול. אך בשנים האחרונות החלו מנהלי האוניברסיטאות למלא את הפער שנוצר ולהרחיב את שעות הקבלה של הדיקנים לענייני תלמידים בניסיון להעניק הכוונה רבה יותר וסיוע מעשי לסטודנטים, זאת בתגובה לשתיינות מופרזת ופרסומים לגבי מקרי אונס בקמפוסים. האוניברסיטאות מתחילות להבין שחיי הקמפוס הופכים לגרסה החדשה של התיכון, והן מנסות להגיב ללחצים המשפטיים וההוריים המופעלים עליהן. ייתכן שיהיה אפשר להחיל את מושג "גיל ההתבגרות" על חייהם של סטודנטים לתואר ראשון, כיוון שהלימודים באוניברסיטה הופכים כעת לחלק מחוויית ההתבגרות בארצות הברית.

גיל ההתבגרות היה מונח שהלם את תקופתו. הוא הפך לנורמה מוגדרת החלה על רוב בנות ובני הנוער בגיל 13-19. התיכונים עיצבו את שנות העשרה שלהם וייצרו את אותה חוויית התבגרות שוב ושוב. כיום חייהם של צעירים רבים אינם תואמים את הגבולות שהגדיר מונח גיל ההתבגרות, ומוסדות המאה העשרים נעשו מיושנים ואיבדו מיעילותם. ההורים נשארו ללא משאבים אינטלקטואליים שיעזרו להם להבין איך ילדים בני העשרה והעשרים יתמודדו עם חייהם בעתיד – חיים שנעשים שונים יותר ויותר מאלה שהם עצמם ניהלו. ללא גבולות ברורים ותכנים מוגדרים, גיל ההתבגרות מפסיק אט אט להיות חוויה בעלת חשיבות בארצות הברית.

פולה ס. פאס (Fass) היא פרופסור אמריטה להיסטוריה בברקלי. ספרה האחרון הוא The End of American Childhood: A History of Parenting from Life on the Frontier to the Managed Child (משנת 2016). היא מתגוררת בברקלי, קליפורניה.

AEON Magazine. Published in Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך "ילדים קטנים לבושים כחתן וכלה". תצלום: Sofia Holmberg / EyeEm, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי פולה ס. פאס, AEON.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על לאן נעלם גיל ההתבגרות?

02
העבירו את ההתבגרות שלי

לא רלוונטי לרוב תושבי כדור הארץ, בוודאי שלא לרוב תושבי ישראל (צבא, ישיבות או החברה הערבית).

אבל אולי נחמד למישהו להיות עד לבלון המנפח את עצמו, ומנתח את הניפוח תוך כדי...

03
המחנך שימלקוביץ

פשוט לגמרי לא לענין. "התיכון" ואו הגמנסיה הנם מוסדות ארכאיים המשמרים את עולם העבר ששוב לא רק שבולם את הכשרתם האמיתית של הדורות הבאים אלא גם פוגע באפשרויות החברתיות הנגזרות ממהותה הנוכחי של החברה המולטי תקשורתית. צריך לשנות לחלוטין את הפראדיגמה החינוכית ולבנות מהיסוד את המערכת ההכשרתית הרלוונטית הנגזרת ממציאות המאה ה21.