אמא יש לא רק אחת

אבא, אמא וילדים? האימהוּת משתנה עבור דור חדש של הורים טרנסים וילדיהם
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

בגיל חמש הכריזה פיי פֶּרְדְהַם שהיא רוצה להיות אמא. הייתה רק בעיה אחת: פיי נולדה קֶווין. "ואמא שלי אמרה, לא, לא, לא, אתה רוצה להיות אבא", נזכרת פרדהם. "אני אמרתי, לא, אני רוצה להיות אמא. באותו רגע אמא שלי הבינה: הילד הזה שונה מאחרים". כעת פרדהם, שנמצאת בסוף שנות העשרים לחייה ומתגוררת בניוקאסל שבצפון אנגליה, מקווה שהשתלת רחם תהיה "השלב הבא עבור טרנסים". היא מפנטזת להיות "אמא הריונית כזאת שנאנחת כל הזמן, עם קרסוליים שמנמנים וסימני מתיחה. תארי לך שאני אוכל להיות בהיריון עם תינוק משלי – ואו, אני אהנה מכל רגע".

"אימהוּת" ו"אבהוּת" אינם מוגדרים עוד רק לפי הכרומוזומים ואיברי המין שנולדנו עמם, אלא על-ידי המגדר שאיתו אנו מזדהים

תחרות "מיס טרנסג'נדר בריטניה" (פרדהם הגיעה למקום השלישי בספטמבר) היא החלופה הטובה ביותר מבחינתה. היא מקווה לגייס מאה אלף ליש"ט באמצעות Go Fund Me כדי לשלם לפונדקאית שתיכנס להיריון עם התינוק שלה, באמצעות זרע שהקפיאה לפני שעברה ניתוח התאמה מגדרית בגיל עשרים ואחת. הסיפור שלה זכה לתשומת לב תקשורתית: באוקטובר הודיע העיתון 'דיילי מייל': "דוגמנית טרנסג'נדרית רוצה להפוך לאדם הראשון בבריטניה שיהיה גם אֵם וגם אב לאותו תינוק".

ההגדרה הרפואית לאימהוּת התרחבה לאורך השנים, וכעת כוללת גם אימהות מתרומת ביצית ואימהות מאמצות. כיום ישנה קטגוריה רביעית: האֵם הטרנסג'נדרית. מושג זה מתייחס למגוון אפשרויות, ובהן גבר עם רחם, שנולד אישה, וכעת הפסיק את טיפול החלפת ההורמונים כדי להיכנס להיריון, או אישה שנולדה גבר, המשתמשת בזרע קפוא בעזרת אם פונדקאית. במילים אחרות, "אימהוּת" ו"אבהוּת" אינם מוגדרים עוד רק לפי הכרומוזומים ואיברי המין שנולדנו עמם, אלא על-ידי המגדר שאיתו אנו מזדהים.

Aimee Ardell, טרנסג'נדרית

"מעכשיו אני Aimee", תצלום: Aimee Ardell

על הפרק עומדות שאלות כמו "מה משמעות המילים 'אישה' ו'אם'?" ו"למי מותר להיות אישה ואם?"

ב-2014, המגזין Working Mother העניק את תואר "האם העובדת של השנה" למייגן סטייבלר (Stabler), אשת עסקים טרנסית אמריקאית – זו הייתה הפעם הראשונה שהתואר הוענק לטרנסית. ב-2013, העמותה הקליפורנית Forward Together פרסמה כרטיסי ברכה ליום האם תחת הכותרת “Mama’s Day Our Way” ("היום של אמא, בדרכנו") כדי לשקף את המציאות המגדרית ה"פלואידית", או ה"נזילה", החדשה. ובשנה שעברה הודיע ברק אובמה שזהות מגדרית אינה אמורה להיות מחסום להקמת משפחה אומנת או לאימוץ.

ארגונים נוספים משתדלים לעמוד בקצב. בשנה שבה זכתה סטייבלר בפרס, עמותת New York Abortion Access Fund, המסייעת במימון הפלות בניו יורק, החליטה פה אחד להפסיק להשתמש במונח "נשים" כדי לא לנכר גברים טרנסים המנסים לעבור הפלה. גם ארגון The Midwives Alliance of North America (ארגון המיילדות של צפון אמריקה, או MANA בראשי תיבות) הסיר את המילים "אישה" ו"אם" מכמה פסקאות נבחרות בעקרונות הליבה שלו, והחליפן ב"אדם הרה", "הורה בהיריון" ו"הורה יולד".

המהלך של MANA גרר גם תגובות חריפות. קבוצה של מיילדות מוּכרות ומכובדות פרסמו מכתב פתוח שבו יצאו נגד "המגמות המתעצמות... להכחשת המציאות הביולוגית ולניתוק של עצמנו מהטבע ומגופנו" – מגמות בעלות "השלכות מזיקות על נשים".

על הפרק עומדות שאלות כמו "מה משמעות המילים 'אישה' ו'אם'?" ו"למי מותר להיות אישה ואם?" סטייבלר, "האם העובדת של השנה", כתבה ב'הפינגטון פוסט' וטענה בתוקף: "אני בדיוק כמו כל אֵם אחרת". הדבר החשוב ביותר מבחינתה הוא למצוא דרך לאזן בין חובותיה בבית לבין עבודתה המלחיצה. אבל טענתה מעלה שאלות: האם אימהוּת היא דבר מולד, כפי שאומרים לנו לעתים קרובות – תגובה כימית של אהבה והקרבה עצמית המלווה בתהליכים ה"טרנספורמטיביים" של ההיריון והלידה? או שמא אימהוּת היא דבר שאפשר ללמוד? האם אימהוּת טרנסית מדגישה את קווי הדמיון בין המגדרים, או דווקא מלמדת אותנו להשלים עם ההבדלים?

הקרב על הנקביוּת הוא קרב סוער. "אין כל ספק שאימהוּת היא ענין נקבי במהותו. מי שאינו נקבה אינו מסוגל להתרבות", מתעקשת האקדמאית שילה ג'פריז (Jeffreys), מהמבקרות הבולטות של תנועת הטרנסג'נדרים ומחברת הספר Gender Hurts: A Feminist Analysis of the Politics of Transgenderism (משנת 2014). ג'פריז טוענת כי לאורך ההיסטוריה גברים תבעו בעלות על נשים ועל מערכת הרבייה שלהן. היא חושבת שנשים טרנסיות משחזרות כעת את הדפוס הזה. זהו "עוד פרק בזכויות גברים ובניסיון לקחת בעלות על גופן של נשים ועל תהליך הרבייה. נשים אמורות להעמיד פנים שגופן אינו חשוב".

התנועה הטרנסית גינתה את ג'פריז וכינתה אותה TERF – ראשי תיבות ל-trans-exclusionary radical feminist, או "פמיניסטית רדיקלית המדירה טרנסים". אקטיביסטים טרנסים טוענים כי ג'פריז, ואחרים התומכים בעמדתה, מסרבים להכיר בזכויותיו של מיעוט הסובל מאפליה נוראה שמתמקדת יותר ויותר בזכויות רבייה.

האקטיביסטים טוענים שהשימוש בשפה בלתי מדירה הוא כלי הכרחי במאבק בדעות קדומות. היריון, לדוגמה, כבר אינו עניין של נשים בלבד, אלא עניינו של "בעל הרחם". כך טוענת הבלוגר אֶמֶט סְטוֹפֶר (Stoffer) [הערת המערכת: שילבנו פה זכר ונקבה בתיאור של סטופר; במקום אחר סטופר מבקש/ת להיקרא בלשון רבים באנגלית]. בה בעת, מונחים המיוחסים לגוף הנקבי, כמו "שחלות", "נרתיק", ואפילו "אישה", הן דוגמאות לפריבילגיה סיסג'נדרית ("סיס" הוא ביטוי המתייחס לאנשים שזהותם תואמת את המגדר שיוחס להם בלידה). בפוסט באתר Everyday Feminism, לוּנה מֶרְבְּרוּחה (Merbruja), ממארגני International Trans Women of Color Network Gathering של 2014, יצאה נגד "התזכורת (הדפוקה) הבלתי פוסקת של'נשים אמיתיות' יש מחזור". מכך משתמע שדיון פומבי בסוגיית המחזור הוא מעשה שמפלה את מי שלעולם לא תדמם.

התוצאה היא בלבול. נשים טרנסיות מפורסמות, כמו קייטלין ג'נר, "מצפות שיקראו [להן] נשים, אף על פי שבאותו זמן [גורמים מהתנועה הטרנסית] אומרים לארגונים המבצעים הפלות שהשימוש במונח הזה מפלה. האם נשים שנולדו גברים הן הנשים ה'לגיטימיות' היחידות שנותרו?" כך שאלה העיתונאית אלינור בֶּרְקֶט (Burkett) בטור דעה שהתפרסם בניו יורק טיימס, תחת הכותרת What Makes a Woman?.

"מגדר" נתפש יותר מאי פעם כדבר שאפשר לבחור ולשנות. הוא נתפש גם כספקטרום, הנע בין זכר לנקבה, ושעליו אנו מציבים את עצמנו (או מוצבים על-ידי החברה). אדם נתון עשוי להיוולד עם איברים זכריים, להיראות כמו גבר, לחיות חלק ניכר מחייו כזכר. אבל אם הוא מתחיל להזדהות כנקבה, עלינו להתייחס אליו כאל נקבה. מדובר בניסוי אדיר ממדים בהגדרה עצמית. הניסוי הזה דוחה את הביולוגיה ושם את התפישה העצמית במרכז, ועל כן חותר תחת האידיאל המקודש של ה"אֵם" היולדת.

השילוב בין הפוליטיקה של הזהויות לנגישות הגוברת לרפואה המודרנית מוביל אותנו למחוזות חדשים, הן גופניים והן תפישתיים. רופאים יכולים כעת לעצב נרתיקים ופינים מעור. טרנסים יכולים להוסיף שדיים או להסירם, להשתמש בהורמונים כדי להצמיח שיער או להסירו, ולעבור ניתוחים פלסטיים כדי לשנות את תווי פניהם. השתלות רחם, לעומת זאת, הן תחום שעודו בחיתוליו, אך עצם האפשרות שהן יצטרפו לרפרטואר הכירורגי הזה, מעיד על המגמה הקיימת.

אבל אפילו בעולם חדש ומופלא זה, האימהוּת שומרת איכשהו על מעמדה המקודש. מדוע תפקיד מסורתי כל כך, ויש שיאמרו מחניק כל כך, הוא בעל חשיבות אדירה לאימהות טרנסיות כמו פרדהם וסטייבלר? תשובה אפשרית טמונה בעצם נזילותן של תפישות המגדר העכשוויות: הרי אם המין שאנו נולדים איתו כבר אינו הגורם המרכזי שמגדיר "אישה", האימהוּת הופכת לקריטריון מרכזי.

על-פי הדטרמיניזם הביולוגי של המסורת המערבית, ילדינו "משלימים" אותנו. "יש תפישה שנשים מיועדות, מבחינה ביולוגית, ללדת, או שהן מתוכנתות להיות אימהות", אומרת אנדראה אוריילי (O’Reilly), מחלוצות "לימודי האימהוּת" באוניברסיטת יורק בטורונטו. כך ההורות הופכת לנתיב האולטימטיבי להגשמה אישית, והתשוקה לאימהוּת נחשבת לדחף טבעי שמתעורר בנשים בגיל מסוים. אך אוריילי מתעקשת שבפועל "אנחנו מחוברתות להיות אימהות – וככה אנחנו גם מגדלים ילדות".

אימהוּת היא ישות תרבותית המוגדרת בהתאם לתקופה ולמקום, ועובדה זו משתקפת בבירור במגוון תפישות האימהוּת שקיימות בעולם. בקבוצות ילידיות רבות – כמו באוסטרליה, למשל – אימהוֹת ביולוגיות לא מגדלות את ילדיהן לבדן, אלא יחד עם "דודות" רבות, כחלק מקהילה מגובשת. בתקופה הוויקטוריאנית, ילדי האריסטוקרטים הועברו דרך קבע לטיפולן של מינקות, מטפלות ואומנות. לעומת זאת, הופעת ה"סופר-אמא" (super-mom) של שנות החמישים ותחילת שנות השישים בארצות הברית, הייתה נקודת ציון היסטורית. הדוגמה המושלמת לסופר-אמא היא מריון קנינגהם מהסדרה "ימים מאושרים". היא הייתה אמא לבנה ממעמד הביניים, אישה צנועה ומונוגמית. האֵם הטיפוסית הזאת, שנולדה בפרבר האמריקאי, נשארה בבית והקדישה את חייה לבעלה ולילדיה.

האמנציפציה הנשית במערב הובילה לשינויים חברתיים עמוקים באופן שבו אימהות נדרשות להתנהג, והשינוי המרכזי היה הציפייה שלנשים יהיו גם קריירה וגם ילדים: מספר האימהות העובדות בארצות הברית עלה ב-800 אחוז מאז 1860, לפי Ancestry.com. יתר על כן, הרבה יותר נשים בוחרות לא להיות אימהות בכלל. ב-2014, לשכת מפקד האוכלוסין האמריקנית העריכה ש-47.6 אחוז מהנשים בנות 15-44 מעולם לא הביאו ילדים, ושל-15.3 אחוז מהנשים בנות 40-44 אין ילדים.

אבל קשה להיפטר מהרגלים ישנים. בחנויות הצעצועים, המדפים הפונים לילדות קטנות עדיין עמוסים בבובות, עגלות ילדים ועמדות בישול מיניאטוריות. ואף שגם בנים גדלים בציפייה להיות אבות, הרי איננו מרגילים אותם לראות בהורות חלק טבעי מתחושת העצמי שלהם ומזהותם המינית. "נשים בשנות העשרים לחייהן שבויות ב'מיתוס היופי', ובשנות השלושים לחייהן הן שבויות ב'מיתוס האמא'", אומרת מיי פרידמן (Friedman), מרצה ללימודי נשים באוניברסיטת רַיֶירְסוֹן בטורונטו. אוריילי מסכימה: ההנחה עכשיו היא שאמנם [כאישה] את יכולה להיות אסטרונאוטית, אבל את עדיין הולכת להיות אמא".

בקיצור, האימהוּת עדיין נחשבת לטבעית ואינטואיטיבית. אפילו בימינו אנחנו מתקשים לדון בפתיחות בחסרונות האפשריים של האימהוּת – באומללות, בחרטה, ואף בחוסר רצון להביא ילדים. בחוגים מסוימים דיונים כאלה נחשבים לטאבו. אמנם כל מי שרוצה יכול לשנות כעת את המגדר שלו, אבל החברה עדיין מתעקשת, כפי שהיה תמיד, ללמד ילדות קטנות להיות אימהות ולקדש את האימהוּת כתכלית לחיים.

אישה ותינוק במנשא על הגוף

"אימהות", תצלום: מיכל קורלבסקי

איפה זה משאיר את ההורים הטרנסים? אחד מהאתגרים האינטלקטואליים הרבים שהתנועה הטרנסית מציבה בפני החברה, הוא קריסת אידיאל האֵם המושלמת והחלפתו במונח הניטרלי יותר, והטעון פחות, "הורה טוב". אבל האם זה באמת הדבר שהטרנסים מחפשים? לטרנסג'נדרים אין גישה אחת ויחידה להורות. יש נשים טרנסיות שמסונוורות מהאימהוּת אף על פי שהן סולדות מסטריאוטיפים מגדריים. פרדהם, לדוגמה, מביעה צער על כך ש"אף פעם לא יהיה לי את הקשר הבסיסי הזה, כמו אישה שנושאת את הילד שלה ברחם". אימהוּת "אינטואיטיבית" ועקבים: שניהם תוצרים של תפישות מיושנות של אסתטיקה נשית.

מצב עניינים זה משפיע בעיקר על הדור הצעיר של הטרנסים: האופן שבו טרנסים הופכים להורים, והתזמון שבו הם הופכים להורים, השתנו משמעותית בעשרות השנים האחרונות. בעבר, רובם הביאו ילדים לפני השינוי המגדרי. ראו לדוגמה את סופרת המסעות ג'ן מוריס (Morris). היא הביאה לעולם חמישה ילדים כשעוד הייתה ג'יימס מוריס, עיתונאי נשוי, לפני שעברה ניתוח שינוי מין ב-1972. הקומדיה הנוגעת ללב "טרנסאמריקה" (2005), עוסקת באישה טרנסית המנסה להתמודד עם העובדה שהביאה לעולם בן כשעוד הייתה גבר, שבע עשרה שנים קודם לכן. והסדרה "טרנספרנט" (2014) של אמזון, עוסקת באופן רחב יותר במשפחה המגלה שאב המשפחה הוא טרנסג'נדר.

כיום, ילדים מגיל שש ומעלה כבר חיים במגדר שונה מזה שנולדו בו; ההגעה לבגרות המינית (כפי שקרה אצל הדוגמנית הטרנסית אנדראה פז'יק (Pejic), מעוכבת או נמנעת לחלוטין וזכויות הרבייה הופכות לסוגיה מרכזית יותר ויותר: ישנם דיונים רבים בדרכים השונות להפוך להורה גם בשלב מאוחר יותר בחיים, כמו הקפאת זרע, אחסון ביציות או שימוש בפונדקאית. כלומר בניגוד לעבר, הסיכוי שטרנס יהפוך להורה הוא גבוה הרבה יותר, אם הוא כבר חי במגדר הרצוי לו.

האימהוּת מעסיקה את פרדהם בלי הפסקה. כשאנחנו נפגשות במלון אלגנטי בלונדון, היא מתעקשת שעכשיו היא "אישה" ולא חלק מאיזשהו "מגדר-על חדש". וכאישה היא מזדהה לחלוטין עם הדחף האדיר להיות אמא. בעמוד שלה ב-Go Fund Me, פרדהם כותבת [כך במקור]: "אני מתחננת בפניכם הרצון שלי להפוך לאמא הוא אדיר זה החלום שלי שיהיה לי ילד שיקרא לי 'אמא' בבקשה תעזרו לי ". מתי היא רוצה להיות אמא? "ואו", היא אומרת ורוכנת לעברי, "מחר. אתמול".

פרדהם חושבת שנקביוּת היא תנאי יסוד לאימהוּת. אבל האם זו הדרך היחידה? בספרה Maternal Thinking: Toward a Politics of Peace (משנת 1989) קראה הפילוסופית שרה ראדיק (Ruddick) להשתמש בפועל "mothering" ("להיות אם", "לשמש כאם") כפועל בעל מגדר-ניטרלי. היא הציעה שבמקום ש"להיות אם" יהיה תוצר של המין והמגדר שלנו, זו תהיה פרקטיקה. בעבר, "mothering" היה מקושר אך ורק לנקביות. הפועל הזה [שבאנגלית אין לו מין דקדוקי ולכן מיוחס לנקביות רק בשל תפישות חברתיות. המתרגם] ייצג תכונות "נקביות" כמו עדינות, רכות, חום. אבל בעולם של ימינו – שבו גברים נשארים בבית, נשים הולכות לעבודה, ומגדר הוא בר-החלפה – יש לכלול בפועל “mothering” גם אחרים.

המאבק למען זכויות להט"ב סלל את הדרך לשינוי מסוג זה. מכון ויליאמס מלוס אנג'לס אמר כי בערך שש עשרה אחוז מהזוגות החד-מיניים גידלו ילדים ב-2009. יתרה מזאת, כעת כל זוג, מכל מגדר, יכול לאמץ ילדים בכל מדינות ארצות הברית. השיח בנושא הורים חד-מיניים התנהל בעבר באותו אופן שהשיח בנושא הורים טרנסים מתנהל כעת. אוריילי מסבירה: "האם הם יכולים להיות הורים; האם טוב שהם יהיו הורים; איך הם יגדלו את ילדיהם? אני חושבת שהתנועה הטרנסג'נדרית ממשיכה את השיחה הזאת שהתחלנו". בייחוד בעשור האחרון, אנו עדים ל"דה-מגדריזציה" מודעת של האימהוּת באקדמיה, "ניסיון כן להפריד בין משימת האימהוּת לביולוגיה של האֵם".

זוגות של לסביות הם דוגמה מצוינת לפרקטיקות הוריות שנחשבו בעבר אלטרנטיביות, וכיום חדרו למיינסטרים. האימהוּת "נתפשת כדבר ששתי נשים יכולות לחלוק ביניהן, ואינה מקושרת בהכרח ללידה ולהנקה", אומרת סוזן גוּדווין (Goodwin), מרצה באוניברסיטת סידני ואחת ממחברות הספר The Good Mother: Contemporary Motherhoods in Australia (משנת 2010).

טרבור מקדונלד (MacDonald) הוא גבר המבצע mothering – או כפי שהוא אומר, nurturing (פועל חיובי הטומן בחובו משמעויות כגון "טיפול", "גידול" ו"הזנה"). מקדונלד נולד כנקבה ועשה את השינוי לזכר בתחילת שנות העשרים לחייו. הוא לקח טסטוסטרון כדי לגדל זקן ולהנמיך את קולו. הוא גם עבר כריתת שד כפולה, אבל החליט שלא לעבור ניתוח מלא להתאמה מגדרית ולכן שמר על הרחם והנרתיק שלו. הוא פגש בן זוג והתחתן. בני הזוג, המזדהים כהומואים, החליטו להקים משפחה.

"הבנו שיחד יש לנו את כל האיברים הנדרשים כדי להביא תינוק לעולם" אומר לי מקדונלד. הוא הפסיק לקבל זריקות טסטוסטרון, נכנס להיריון וילד בלידת בית לראשונה ב-2011. בכל אותו זמן הזדהה מקדונלד כזכר – ילדיו, בן ובת בני חמש ושנה, בהתאמה, קוראים לו "אבא". אבל הוא גם הניק את ילדיו והשלים את צורכיהם התזונתיים באמצעות חלב אם שנתרם דרך רשת Human Milk 4 Human Babies (הפועל המקובל להנקה באנגלית הוא breastfeed, אך בהקשר של מקדונלד נעשה שימוש בפועל נטול המגדר chestfeed – כלומר "להניק מחזה", במקום "להניק משד").

מקדונלד נתקל גם במקרים של עוינות גלויה: כשהיניק את תינוקו בטיסה, אחת הנוסעות נזפה בו ואמרה שהתינוק שלו צריך "ציצי אמיתי". אבל באופן כללי, התהליך גרם לו לחשוב לא רק על זכויות טרנסים אלא גם על זכויות הזכר. הוא דן בנושא הזה בספרו Where’s the Mother? Stories from a Transgender Dad (משנת 2016).

"אנשים ראו אבא עם תינוק קטן וחשבו לעצמם: איפה האמא? למה היא לא זאת שמטפלת בתינוק?" הוא מסביר. "ההנחה התרבותית שלנו היא שהאישה אמורה לדאוג לכל מה שקשור לילדים, ובייחוד לילדים קטנים מאוד. לכן יש המון ציפיות מנשים, אבל בעצם יש כאן גם שיפוט שלילי של גברים".

העובדה שמקדונלד אינו מתאים לאף אחת מההגדרות המקובלות בחברה, גרמה לו בעיות. מקדונלד השתתף במפגשים של קבוצות תמיכה שערך הסניף המקומי של ארגון ההנקה הבינלאומי La Leche League Canada (LLLC) . הוא הכיר להם טובה על העזרה וביקש להתנדב, אך בקשתו נדחתה: במכתב הדחייה הוסבר שהם זקוקים ל"ניסיון באימהוּת". אחרים אף יצאו נגדו בהאשמה הפוכה: אתר החדשות השמרני Breitbart.com לעג להחלטתו להביא ילדים ואמר שהיא מעידה "על כך שגם אינספור ניתוחים קוסמטיים לא יעזרו לו להימלט מהאינסטינקטים הביולוגיים המולדים שמוטמעים בו".

"זה היה מעניין כי אני מעולם לא הזדהיתי כאֵם, אבל כשאני מסתכל על האופן שבו התרבות שלנו מגדירה אימהוּת ומדברת עליה, אני יכול לראות שבמובנים מסוימים אכן נהגתי כאם (mothering) כשהנקתי, או ביחס שלי לילדים", אומר מקדונלד. עם זאת, הוא מבהיר שבעיניו הוא "הורה", ולא "אמא" (יש לציין שבינתיים ארגון LLLC שינה את הקריטריונים שלו למתנדבים, וכעת מקדונלד מתנדב שם).

במאמר The Ties that Bind Are Broken מתוך הספר Essential Breakthroughs: Conversations About Men, Mothers and Mothering  (משנת 2015), א. ג'. לוֹויק (Lowik) כותבת ש"תהליך ההנקה מקושר לתפישות מוסריות של אימהות "טובות" (ואבות "טובים")" – אבל עכשיו הורים טרנסים קוראים תיגר על התפישות האלה. עם זאת, כפי שלוויק מציינת, יש לזכור שהתפישה הזאת של הנקה כבחירה מוסרית ומעשית היא נגזרת של התקופה: אחרי הכול, בראשית המאה העשרים היה מקובל מאוד להעסיק מינקת שתחליף את האֵם בהנקת הילדים.

מבחינת מקדונלד, הרחם, הביציות והנרתיק שלו הם איברי מין פונקציונליים, שאינם קשורים למגדר כזה או אחר. הם בסך הכול "האיברים הנדרשים כדי להביא תינוק לעולם". גם ההנקה היא עניין תועלתני מבחינתו, דרך להאכיל את התינוק. בעיני אחרים מדובר בעניין משמעותי הרבה יותר. ניק באוזֶר (Bowser) הוא גבר טרנס אמריקאי ובעלים של בר הנשוי לביאנקה, אישה טרנסית ואמנית דראג. לא הוא ולא אשתו לא עברו ניתוח להתאמה מגדרית, והוא מודה שכאשר הוא נכנס להיריון, זאת הייתה "התקופה הקשה ביותר בחיי... המוח שלי אמר לי שאני אדם מסוים, אבל הגוף שלי נראה כמו אדם אחר לגמרי", סיפר באוזר בתוכנית 20/20 של ABC News בשנה שעברה.

Andrej Pejic, טרנסג'נדר

Andrej Pejic בתצוגת אופנה. תצלום: ג'ייסון הרגרוב.

בעולם של מגדר פלואידי יהיה קל יותר לשנות את הציפיות הנוקשות לגבי חלוקת התפקידים בין ההורים, אך אל לנו להאמין שעולם זה יהיה אוטופיה נטולת מגדר – זאת במידה שעולם נטול מגדר הוא אכן אוטופיה. האימהות הטרנסיות עומדות לשנות באופן משמעותי את הנוף האימהי", אומרת גודווין. "אבל אין לי שום ספק שהחברה תשפוט אותן ותבחן אותן באופן שונה, ושגם להן עצמן יהיו אמות מידה שונות".

זה נכון גם ביחס לאבות טרנסים. ב-2007, כשהתפרסם סיפורו של תומס בּיטי, "הגבר ההרה", היו פרשנים שתהו אם באמת אפשר לומר שאדם המשתמש ברחם שלו הוא "זכר". וישנו גם עניין "האב הטרנס הטוב" - שכמחליף אירוני ל"אם הטובה", גם הוא חייב כעת להקריב מעצמו. כפי שכותבת לוויק: "כלומר אבא טרנס טוב הוא מי שמיניק. הוא עושה זאת למרות הדיסוננס המגדרי שהוא עלול לחוות ולמרות כל הניתוחים שעבר. הוא צריך להתעלם משאלות המטילות ספק בהיותו 'גבר אמיתי'".

עבור טרנסים, הדרך להורות רצופה קשיים, בין שהם עושים זאת באמצעות אימוץ, פונדקאות, לידה טבעית או שינוי מגדר רק לאחר שהביאו ילדים לעולם. בחברה כמו שלנו, שעושה רומנטיזציה לאימהוּת, המכשול המרכזי הוא דעות קדומות: האקטיביסטית דרבּי היקי (Hickey) מספרת שייחסו לה תכונות שטניות וטענו שהיא "אינה כשירה להיות אֵם" מכיוון שהיא טרנסית.

הרשתות החברתיות הן כלי המייצר מִשְׁטוּר עצמי בכל הקשור לשיטות "נכונות" לגידול ילדים. אימהות מדברות על עצמן, חושפות את עצמן לביקורת ושופטות אחרים בגלוי. היקי כתבה ב'הפינגטון פוסט' שהיא "אכולת ספקות ושואלת את עצמה ללא הרף 'האם אני עושה עבודה טובה, האם אני 'אמא טובה'". וזהותה הטרנסית רק מחריפה את הספקות המנקרים בה: "אם הבן שלי לובש כובע ברט, או מכנסיים ורודים עם קישוטים, אני מפחדת. מפחדת שיחשבו שאני מכוונת אותו [להיות כמוני]. מפחדת שיטרידו אותו. מפחדת שהורים אחרים לא ירצו שהילדים שלהם ישחקו איתו".

טִיָה אוּגְלוֹאוֹ (Uglow) היא אישה טרנסית מסידני שלה שני בנים קטנים מבת זוגה לשעבר (שניהם נולדו לפני שהיא יצאה מהארון). מבחינתה, "הדבר החשוב ביותר הוא לא לנסות להצדיק את החיים הקודמים שלך – צריך להביט קדימה. אין טעם לנסות לשכתב את ההיסטוריה".

אוגלואו כבר אינה מעוניינת בתווית הגברית "אבא". אבל בת הזוג לשעבר שלה אינה מרגישה בנוח לחלוק עמה את המילה "אמא", מפני שהיא מפחדת לאבד את התפקיד שלה. "זה מסובך", מודה אוגלואו. "יש מיליון שמות פרטיים לא ממוגדרים לתינוקות, אבל אין שמות לא ממוגדרים להורים. כשיהיו לנו מילים מתאימות, יהיה קל יותר לדבר על זה. אנחנו ממציאים מילים כדי למלא צרכים. הרי הילדים שלי לא יצעקו "הורֶה!" בכל פעם שהם נופלים ושורטים את הברך, או כשאני נכנסת הביתה".

ציפיות משתנות, וגם במקרה הזה הן ישתנו. אבל למרות הנִראוּת הגוברת של הפוליטיקה הטרנסג'נדרית, לא סביר שתתחולל מהפכה מוחלטת בתפישות המגדר שלנו. בסופו של דבר, "אין לנו דרך להוציא את הניסוי הזה אל מחוץ להקשר שאנחנו חיים בו", אומרת אוריילי – ובל נשכח שהחלוקה הבינארית של זכר ונקבה עדיין רלוונטית לרוב האוכלוסייה. צריך עוד לחכות ולראות אם התנועה הטרנסית תערער את האופן שבו החברה מקדשת את החלוקה המגדרית בהקשרי הורות, או שמא דווקא תחזק אותו.

פרדהם אינה נותנת לשאלות האלה לבלבל אותה. היא מושכת בכתפיים ומסיטה את שערה הארוך. "אף אחד לא מחלק לנו מדריך לחיים. אנשים מתייחסים לסיפור הזה יותר מדי ברצינות", היא אומרת, בעודה בוהה בלב המותווה בקצף שבכוס הקפה שלה. "תירגעו קצת. אני חושבת שלהיות הורה טרנס יהיה בדיוק כמו להיות הורה רגיל: קשה נורא".

קלריסה סבאג-מונטיפיורי (Sebag Montefiore) היא עיתונאי בריטית שפרסמה כתבות בוול סטריט ג'ורנל ובניו יורק טיימס. היא מתגוררת בסידני.

AEON Magazine. Published in Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: קנגורו וגור בכיס. תצלום: Tim Starkey, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קלריסה סבאג-מונטיפיורי, AEON.

תגובות פייסבוק