הלם 11/8

האמריקאים מסתובבים בעיניים טרוטות. בשבועות שלאחר הבחירות, תילי-תילים של פרשנויות נכתבים בניסיון לפענח את סוד ההצלחה של דונאלד טראמפ ואת כשלון התחזיות, ולצדם, שני מֶמים מספרים את סיפור התבוסה הליברלית בקליפת אגוז.

ג'יימי נאברינסקי (Jaime Nabrynski) הייתה שם בליל הבחירות, במרכז הקונגרסים בניו יורק שבו הייתה אמורה להתקיים מסיבת הניצחון. לאחר גילוי התוצאות פניה תועדו ברגע קיצון: פה פעור לכדי אליפסה ששיניים צחורות מציצות משני קצותיה, עיניים כחולות קרועות לרווחה ומעליהן גבות עשויות היטב, ידיים מונחות פרושות על שני צדי הפנים, נשענות על עצמות הלחיים, וציפורניים משוחות לק בגוון שמנת. תחת כף יד ימין, הענודה שתי טבעות, מוחזק דגל ארה"ב שמוט ומקופל, גולש אל חולצת פסים מכופתרת.

זהו דיוקן של אליטה בהלם, והיא יודעת את זה. בוידוי שלה שפורסם ב"הארץ", לאחר שהצילום שלה הופץ ברחבי הרשת, היא כותבת:

"שמי ג'יימי נאברינסקי ויכול להיות שאתם מזהים אותי כ'בחורה הבוכה' מליל הבחירות בארצות הברית... אני בת 29, אשה לבנה שגרה בברוקלין, ניו יורק. אני מעשנת מריחואנה עם הוריי. אני יוצאת עם נשים... ככל שנהיה יותר ויותר ברור שטראמפ עומד להפוך לנשיא ה–45 של ארה"ב כך התגברו תקתוקי המצלמות סביבנו... גימגמתי, נחנקתי. הייתי בהלם".

"הצעקה" של אדוורד מונק מ-1893, הציור שהגדיר את האיקוניות של ההלם, הוא יצרן קבוע של מה שאפשר לקרוא לו "ממים של הלם". האיקוניות שלו אפשרה לא רק להעניק לו אינספור פרשנויות (שנעות בדרך כלל בין הביוגרפי, התרבותי-היסטורי והאוניברסלי-קיומי), ולא רק לחזות בו בגלגולים חדשים (כולל אותה מסכה מסרטי "צעקה"), אלא גם לפענח דרכו סיטואציות היסטוריות משתנות של שיתוק ואימה. הדמיון הזועק, המבעית ממש, של הדיוקן של ג'יימי לדמות של מונק רק מדגיש את הספציפיות של הצעקה שלה: זעקת הלם אל מול תוצאותיהן של בחירות דמוקרטיות.

"הלם" היה המונח הנפוץ ביותר ששמעתי בשבועות שלאחר הבחירות בקרב הדמוקרטים המובסים. האנלוגיה הנפוצה ביותר שנקטו בה שוב ושוב לצורך אפיון תחושת ההלם הייתה ההשוואה לתחושות שעוררו אירועי ה-11 בספטמבר. הוֹמי באבא, ההוגה הפוסט-קולוניאליסט, פתח באנלוגיה הזאת בדיון בהול ואינטנסיבי שהתרחש בקמפוס אוניברסיטת הרוורד בערב שלאחר הבחירות. המשתתפים בדיון רטטו.

בניגוד ל"דוקטרינת ההלם" ששירטטה נעמי קליין – לפיה ההלם האזרחי לנוכח אירועים טראומטיים בלתי נשלטים כמו אסונות טבע ופיגועי טרור מנוצל דרך קבע על ידי הממשל והתאגידים לטובת הידוק אחיזתה של הכלכלה הקפיטליסטית, במקרה הזה ההלם מוצג כתוצר של המעשה הדמוקרטי כשלעצמו. דרך תגובה לבחירות ברטוריקה קולקטיבית של הלם, אותנטית ככל שתהיה תחושת ה"שוֹק", המבקרים הגדולים של דוקטרינת ההלם מחוללים אותה במו ידיהם. כך בחירתו של טראמפ התעצבה כאירוע טראומתי שדומה בעוצמתו למגה-מתקפת טרור, אירוע שתוצאתו שיתוק ואין אונים שמתועלים לרגשות אשם.

"אני מלאה תחושת אשמה על כך שלא צפיתי את מה עומד לקרות". כותבת ג'יימי מוכת ההלם, ושוטחת את המסקנה המתבקשת: "האם עשיתי כל שביכולתי כדי למנוע את התוצאה הזו? האם אין כוחי טמון בכך שאני אדם טוב עם לב גדול וראש פתוח? ואם זה נכון, אין ספק שביזבזתי את הכוח הזה, כשכמו ליברלים רבים אחרים דחיתי בביטול ובשאננות את תומכי טראמפ הקולניים ותיארתי אותם כגזענים".

הלם לנוכח אדנות מובטחת, שנעשתה למפלה צורבת – כל זה מתנקז לדיוקן "הצעקה" של ג'יימי נאברינסקי.

חשבון הנפש של הליברלים מופנה לנקודה אחת מכריעה בקמפיין של קלינטון: הרגע הידוע לשמצה שבו כינתה את בוחרי טראמפ "סל של נתעבים" (Basket of deplorables). לעומת השיתוק הדמוקרטי מול שטף האלימות וההסתה של טראמפ, והתגובה האוטומטית בזלזול ובהתנשאות במקום השקעה בפיתוח טיעוני נגד ובפעולות מחאה פרודוקטיביות, הרפובליקאים הצליחו לתעל את ההתבטאות המשפילה שכוונה נגדם לטובתם. הם עשו את זה דרך פעולה טיפוסית של "ניכוס", שמזוהה לרוב עם השמאל הרדיקלי ועם מיעוטים אתניים ופוליטיים (בדומה לניכוס כינוי הגנאי "קוויר" על ידי הקהילה הלהט"בית).

במקום לנגח את קלינטון על ההתבטאות המכוערת הזאת באופן ישיר (את זה טראמפ עצמו והתומכים הרשמיים שלו עשו ללא הרף), תומכיו בציבור הרחב השכילו לנכס אותה ככינוי חיובי: "אני נתעב גאה", "אני נתעב ואני מצביע טראמפ", בפריטי לבוש, בסטיקרים על פגושים, בממים ברשת. הניכוס נעשה מפורש עוד יותר עם הסיסמה המחוצפת "חיי נתעבים חשובים", ואריאציה על מחאת השחורים העכשווית כנגד האלימות המשטרתית, תחת הסיסמה  “Black Lives Matter” (ראו גם בבלוג של אורי יואלי). מכינוי גנאי מקטין, הביטוי "נתעבים" נהיה כלי רטורי אפקטיבי ליצירת קולקטיביות מובחנת וסולידריות בלשון אנחנו: "כולנו נתעבים". כך בונים את מה שטראמפ כבר קרא לו "תנועה".

זה היה מהלך לא פחות מגאוני מצד תומכי טראמפ, כזה שניצל את הכוח הפוליטי של הניכוס כפי שהשמאל במערב למד ושִכלל דרך כלים תיאורטיים ופילוסופיים, לטובת מהלך דומה מן הכיוון ההפוך. זוהי פעולה של ימין מעודכן ומתוחכם (המזוהה היום כ-"Alt_Right"), שכלי הנשק העיקריים שלו הם הברקות רטוריות וממים. באופן אירוני למדי, הימין למד מהשמאל איך ליצור קמפיין פוליטי ויראלי מוצלח דרך ניכוס הכוח, והשמאל נשאר בהלם.

ד"ר ננה אריאל היא חוקרת אורחת באוניברסיטת הרווארד בחסות קרן פולברייט ו-Israel Institute