כשפסקואלה צ'ירילו (Pasquale Cirillo) ואני בדקנו את הדיווחים ההיסטוריים על מלחמות כדי לערוך ניתוח סטטיסטי של האלימות, גילינו פערים עצומים. מסתבר שאנשים התייחסו למספרים בקדושה, בעוד שרבים מהדיווחים היו מומצאים. היסטוריונים רבים, 'מדעני' מדינה ואחרים מאמינים להם בעיניים עצומות ולאחר מכן כותבים ספרים.
לדוגמא, מצאנו שהבדרן המדעי סטיבן פינקר ביסס את הניתוח שלו את היקף המרד באַן לוּשָאן על הערכה מוגזמת ומפוקפקת – ויתכן כי מספר ההרוגים האמתי קטן בסדר גודל. רבות מהתזות של פינקר אודות ירידה באלימות תלויות בהנחה שהעבר היה אלים יותר, והפער הזה שומט את הקרקע תחתן (גם כך התזות שלו רעועות, משום שההנחות הכלליות של פינקר מתנגשות עם הנתונים הסטטיסטיים שהוא מספק). נראה כי פיטר פרנקופָּן הבין את זה בספרו הסמכותי "דרכי המשי": הערכות בדבר מספר ההרוגים בפלישות המונגולים נופחו משום שהדיווחים שלהם היו מופרזים, הם הגזימו בתיאור החורבן שזרעו כדי להפחיד את יריביהם (מלחמה אינה עניין של הרג אלא יותר של הכנעה). המאמר העיקרי (הטכני) שלנו ניתן לקריאה כאן.
אבל זה קורה לא בקשקושי השכל של סטיבן פינקר: נראה שמספרים הנוגעים למלחמות רבות נשלפו ככה סתם. עיתונאי כלשהו מצטט מישהו מאיזה כנס; הציטוטים מוצאים את דרכם אל 'לה מונד' או 'ניו יורק טיימס' והמספר הופך לנתון עבור הדורות הבאים.
ניסינו לבנות שיטה קפדנית לכימות היסטוריוגרפי, ולשם כך פיתחנו טכניקות של מוצקוּת סטטיסטית. שיטות אלה כוללות דגימות אקראיות עם אפשרויות החלפה (Bootstrapping) של "היסטוריות" מהעבר, והתייחסות לעבר כאל ממוצע בין ההערכות הגבוהות והנמוכות ביותר הקיימות, יצירה של אלפי 'נתיבים היסטוריים' כאלה וניסיון להעריך עד כמה 'מוצק' מקדם השינוי באוסף הנתונים. היה מדכא מאוד לגלות שאיש מההיסטוריונים לא טרח לבצע ניקיונות כאלה וגם לא בדיקת מוצקות – למרות קיומם של כלים סטטיסטיים שבהם ניתן להיעזר.
פתאום הבנתי שאני צריך לבחון את ההערכות של מספר הפליטים הסוריים בלבנון – כאן, פעם נוספת, המספרים נזרקים לאוויר בקלות רבה, תופחים ועולים מדיווח לדיווח. אבל אנחנו יכולים להעריך את הנטייה: ניתן להניח שהם מוגזמים. משום שבאזור מסוים בלבנון נאמר לי כי מספר הפליטים בעיירה אמנם גדול, אבל נמוך בהרבה מהמספרים שהציגו הבירוקרטים של האו"ם. אני חושד כי המספר האמתי הוא בערך שליש מזה שפורסם. זה אמנם אופטימי מאוד עבור לבנון (אם יש שם פחות פליטים מכפי שנטען, אנחנו יכולים לחשוש פחות ליציבות המקום), זה לא טוב לכלכלה ולמימון של סוכנויות האו"ם ולסגנון החיים של פקידיהן.
נחזור להערכות ההגיוניות של מספר ההרוגים במלחמה בסוריה. אנחנו שומעים על חצי מיליון איש שמתו בסוריה. נאמר לנו גם שרבים מהם 'נרצחו' על ידי פוטין, אסד וקתרינה הגדולה (שהגיעה במיוחד על מנת להתעלל בעות'מנים בלבנט, אחרי פלישתה לחצי האי קרים). קל לוודא כי רוב המידע שאנחנו מקבלים אודות 'הקצב' מדמשק הוא מידע חשוד: משרדים של יחסי ציבור במימון סעודי-קטארי בוושינגטון ובלונדון הראו סימנים של פעילות יתר. ממש כמו מספר בתי החולים במזרח חַלבּ שם ממוקמים אנשי אל-קעידה (ומתוכם הם מפגיזים אזרחים בחלקים אחרים של העיר), ממש כמו שנדמה כי מספר בתי החולים לאדם שם גדול פי כמה מהמקובל בשאר העולם (בכל יום אנחנו שומעים שהרוּסים החריבו בית חולים נוסף, ועם זאת, דובר מחלקת המדינה ג'ון קירבי לא יכול למקם או לנקוב בשמו של אף אחד מבתי החולים שבהם דובר לאחרונה). אני רואה אנשי תעמולה ומסבירי אל-קעידה כמו צ'רלס ליסטר (ב'מכון המזרח התיכון' הממומן על ידי התנועה הסלפית) זורק מספרים שמצוטטים – כן, איזה אידיוט יצטט את המספרים מאיש התעמולה של אל-קעידה צ'רלס ליסטר, ובסופו של דבר אולי גם יצוטט על ידי מספר עיתונים הגונים, וכך יתקבעו המספרים לנצח. פעם ראיתי עיתונאית אמריקנית רצינית ("מומחית" לסוריה) שפרסמה ברשת החברתית תמונות זוועה, שאמורות היו להעיד על מעשי רצח של אסד: מתברר כי התמונה שבה נראו 'ילדים מתים, קורבנות של אסד' צולמה כנראה בלוב, ארבע שנים קודם לכן. התמונה הופצה כנראה על ידי משרד פרסום שמימונו מגיע מקטאר. היא התנצלה בתגובה: "אתם לא חושבים שאסד מסוגל לבצע פשעים כאלה?"
אל תבטחו בדבר מכל מה שאתם שומעים, בטחו רק בחלק ממה שאתם קוראים ובמחצית ממה שאתם רואים – זהו פתגם נושן של סוחרים. כסוחר וכסטטיסטיקאי כמותי, לימדו אותי להתייחס לנתונים ברצינות, לא לבטוח במספרים של איש ולהימנע מאנשים שהם תמימים מספיק כדי לקבוע מדיניות המבוססת על תמונות מחרידות, אבל מפוקפקות, של הרס. התמונה המזויפת של הילד המת היא משהו שאיש לא יכול היה לפקפק בו בלי להיראות אידיוט. כאזרח, אני תובע שהתואר 'רוצח' ייקבע על ידי בית המשפט, ולא על ידי חברות במימון סעודי – ברגע שמישהו מכנה אדם בשם רוצח או קצב, אין דרך חזרה. אני לא מאמין שממשלות ופקידים מסוגלים להיות טיפשים כל כך, אבל ככה זה.
נ.ב. מתברר כי המחיר הממשי של ההתקוממות של האחים המוסלמים בעיר חמה בין השנים 1979-1982, שהדיווחים המקובלים קבעו כי הוא עומד על בין 30 ל-40 אלף קורבנות, הוא כנראה אלפיים. וחשוב יותר, הניפוח המסתורי של ההערכות התרחש במשך הזמן, בלי כל מידע חדש (מידע על דו"חות שנחשפו סופק על ידי שרמיין נרוואני).
נ.ב.ב. ביל קלינטון, כשהיה נשיא, הצהיר בשנת 1999 שמספר ההרוגים בסרביה-בוסניה ובקרואטיה היה בסביבות 250 אלף: לפחות פי שניים או שלוש מההערכה הגבוהה ביותר המקובלת כיום. אבל האינפלציה הקלינטונית יצאה מכלל שליטה כשדובר בקוסובו: מבין 100 אלף 'נעדרים' תושבי קוסובו, רק 3000 עד 5000 התגלו מאוחר יותר כמתים. למרות זאת, הוא הפגיז את המקום ויצר לסרבים תדמית מפלצתית, שהתבססה על המידע הזה. שימו לב שמשרדי יחסי ציבור במימון סעודי היו פעילים גם בסיפור קוסובו.
נסים טאלב הוא פרופסור מן המניין (Distinguished Professor) להנדסת הסיכון בבית הספר להנדסה של אוניברסיטת ניו יורק. בעברית ראו אור ספריו "תעתועי האקראיות" (ידיעות אחרונות, 2008) ו"הברבור השחור" (כנרת זמורה-ביתן דביר, 2009) וכן "מיטת סדום" (ספר פתגמים, דביר 2011) ו"אנטי שביר" (דביר, 2014).
תרגמה במיוחד לאלכסון: דפנה לוי
תגובות פייסבוק
כשריצ׳ארד הרינג גילה גוש
ריצ׳ארד הרינג (Herring), קומיקאי ומראיין משובח, המכונה בבריטניה גם the pod-father בזכות היותו חלוץ בז׳אנר תוכניות הפוד-אירוח (עם הפודקאסט המאוד מאוד מאוד פופולרי RHLSTP) מדבר בפודקאסט הנוסף ויוצא הדופן שלו Can I Have My Ball Back על נושא שהדיבור עליו אינו נפוץ. לפני כשנתיים התגלה אצלו גידול סרטני באשך, האשך שלו הוסר והרינג טופל בכימותרפיה. את המסע כולו - על החששות, הבדיקות, ההשלמה, הניתוח, הטיפול והשיקום הוא מספר בתערובת המשובחת שבה הוא עושה כל דבר: הומור, ישירות, כנות, עוד הומור ועוד הומור.
את המידע החשוב שהרינג מספק על אודות סרטן האשכים, הוא משלב בהרבה מאוד אנקדוטות מביקוריו אצל רופאים ומטיפולים שעבר, הרהורים על גבריות והורות וגם ראיונות עם קומיקאים אחרים שגם להם כרתו אשך בגלל סרטן. אף שהרינג אוהב מאוד להתגרות בגבולות הטעם הטוב, הוא כל כך בריטי שהוא פשוט אינו מסוגל אלא לעשות זאת בחינניות רבה. לצד הפודקאסט הוא גם כתב, כמובן, ספר הנושא את אותה כותרת, וסיפוריו האישיים משולבים במופע הסטנד אפ שלו - אם אתם במקרה בסביבה.
חרטומים אלקטרוניים
אחת מדרכי הביטוי היומיומיות ביותר הוא השימוש באימוג'י. בטלפון ובדואר האלקטרוני וברוב הסביבות המקוונות שאנו כותבים בהן, הסימנים הללו הפכו לחלק בלתי נפרד מההתבטאות.
לכאורה, יכולנו לומר שפרט לשפה הכתובה שאנו משתמשים בה כשאנו מקלידים מסרים ושולחים אותם לזולת או לעולם בכלל, אנו משתמשים גם באוסף של סימנים בעלי אופי חזותי מובהק. אלא שבמבט קפדני יותר, התמונה מורכבת הרבה יותר. סימני האימוג'י, מאגר גדול המשמש את כל הפלטפורמות האלקטרוניות הזמינות לנו, אינם נפרדים מהשפה. אנו משלבים אותם בכתיבה, בתחילת מסרים וגם בסופם, בתוך המסרים, בין המילים ולפעמים כביכול במקומן, וזאת לפני שאנו מציינים כאן צורות מתוחכמות במיוחד של שימוש באימוג'י כדי להצביע על דברים אחרים על בסיס דמיון צלילי או אסוציאטיבי למילים, לביטויים, לכינויים ולשמות פרטיים.
פורמלית, דרך טובה להתייחס לשאלת מקומם של סימני האימוג'י בשפה הוא לומר שהם חלק ממנה, כלומר חלק מהשפה המשמשת אותנו באמצעים האלקטרוניים השונים, מהטלפונים ועד לרשתות החברתיות ולטוקבקים. היכן הם משתלבים, כיצד הם מתייחסים למה שלפניהם ואחריהם, על מה הם מצביעים ומה מטענם הסמנטי ה"מילוני" לעומת המשמעות הניתנת להם בשימוש - כל אלו שאלות בסיסיות, בלשניות-מבניות. והשאלות הללו בדיוק מראות, בכך שיש להן מקום ושאין להן תשובות פשוטות, שהאימוג'י הם חלק מהשפה ושתיאור פעולתם הוא חלק מתיאור השפה. ארגיע מיד את הטהרנים ואומר כי בהקשר הזה, השפה היא שפת הביטוי האלקטרוני, המקוון. במקרה של עברית, למשל, נוכל לומר שמדובר בדיאלקט. ככזה, הוא ספג וסיפח השפעות מהשימוש באימוג'י בשפות אחרות, בוודאי באנגלית, והנה עוד עניין שיש לחקור ולתאר באורח מדויק.
לא מיותר גם להתעכב מעט על המונח "אימוג'י", emoji, וגם להבהיר מאין הגיע. המילה עצמה, מקורה ביפנית, בצירוף של שני מונחים: "e" ( 絵), שפירושו "תמונה" ו-"moji" ( 文字), שפירושו "תו". כלומר "תו-תמונה". טוב לציין כי הקירבה הצלילית ל"emotion" (״רגש״) האנגלית היא מקרית, אך לא מן הנמנע שהיא סייעה לצירוף היפני להיקלט במערב דובר האנגלית, ומשם לחלקים נרחבים נוספים של העולם. הדבר יותר מסביר, שכן לפני "emoji" נפוץ השימוש ב-emoticons, כלומר צירוף של emotion ו-icon, סמלים מביעי רגש (ומכאן שמם באנגלית), בפלטפורמות האלקטרוניות, אם כי ללא הסדרה של סטנדרט בינלאומי מחייב. הרעיון מאחורי תווי-התמונה הללו הוא שהם יוכלו לשמש בכל פלטפורמה ולעבור מאחת לאחרת ללא צורך בהמרה טכנית או תרגום. לשם כך, ה-Unicode Consortium, גוף ללא מטרת רווח שמושבו בקליפורניה, שמיוצגים בו גופי טכנולוגיה גדולים ומצביע על הצעות שמתקבלות בארגון להוספה של תווים בשפות השונות ובפרט – סימני האימוג'י. הציבור מציע, והגוף מקבל או דוחה, וגם מפרסם את כל ההצעות וכן את החלטותיו באתר מסודר. מיוצגים בו גופים כמו אפל, מיקרוסופט, פייסבוק, גוגל, אמזון וגם גופים רבים שאינם מסחריים, חלקם בעלי זכות הצבעה וחלקם יושבים סביב השולחן ויכולים להביע דעה. היות שהאינטרנט והתקשורת באמצעות המכשירים השונים הם עניינים עולמיים, והיות שיש אינטרס לשמור על יכולת לתקשר בין כל המערכות, גוף כזה נדרש וגם מועיל.
אלא שדבר אחד ברור: שום ועדה ושום החלטה מרכזית אינה יכולה לעזור לנו להבין אם כשמישהו שולח לנו את הסימן 😀 הוא אומר לנו שהוא צוחק כי אמרנו משהו משעשע, או שהוא צוחק עלינו. בדומה, קשה לקבוע מראש אם הסימן 😤 מביע חרון-אף או שמא מי שהקליד אותו מספר לנו שהוא מצונן מאוד. השימוש הוא הקובע את המשמעות, כפי שוויטגנשטיין לא נלאה מלומר לנו בכתביו. גם הרגלי התקשורת בין אנשים ספציפיים מקבעים משמעויות ותת-משמעויות, כלומר מוסכמות לגבי אוצר המילים המתממש באמצעות סימני האימוג'י. בעולם מתפרסמים בשנים האחרונות מחקרים שמשווים בין השימוש באימוג'י בקרב בני תרבויות שונות, כלומר בקרב דוברים ודוברות של שפות שונות, תוך ניסיון לבחון את הקשרים המורכבים בין מגוון הסימנים הללו ובין תכונותיהן של השפות של המשתמשים. הסמנטיקה של האימוג'י היא עניין מורכב שמתבטא בהבדלים בין קבוצות אנושיות ברחבי העולם. גם התחביר אינו מובן מאליו, כלומר איך משלבים את האימוג'י ברצף ההתבטאות. האימוג'י משמשים לא פעם לצורך התייחסות למשהו שנאמר קודם, למשל בטלפון, יש מי שכותבים 👆🏽 כדי להפנות את בן-השיח למשהו שנאמר לעיל.
העובדה שאימוג'י משמשים "במקום" מילים מעוררת שאלות לא מעטות. מה זאת אומרת "במקום"? האם הם דומים למחוות ידיים ולהבעות פנים שאנו עושים במהלך שיחה? איך עלינו לקרוא אותם, כשאנו קוראים בקול? מה ערכם המילולי, גם בלי קריאה בקול? היות שמשמעותם תלויה במיקומם, קריאתם משתנה בהתאם: כשאימוג'י מתפקד כתואר של שם (לפניו? אחריו?) אנו בפני תופעה אחת, וכשהוא מתבטא על כלל האמירה – כסיכום, כאירוניה, כהנגדה, כפנייה לצד המקבל המתייחסת לעצם האמירה, אנו במצב אחר מבחינת התחביר ולכן גם מבחינת הבנתנו את האימוג'י. חלוקתם לקבוצות, מבחינה לשונית, גם היא מורכבת ומעניינת: כלליים וספציפיים, שמות עצם ותארים, שמות פרטיים ועוד. גם עקרונות הבחירה בסימן להצטרף לסט האימוג'י מעניינת מבחינת המדיניות, השאלות החברתיות, המגדריות, שאלות של זהות וגזע, של תקינות פוליטית ועוד.
לדעתי, אין מדובר רק בנוחות שבקיצור, אלא בעולם שלם של אפשרות להתבטא, תוך שילוב האימוג'י כחלק מן המסרים המבוצעים באמצעות אותיות, מילים, ביטויים, פסוקיות ומשפטים מהסוג המוכר לנו הרבה לפני שהסימנים הללו באו לעולם. המחקר הבלשני הער בנושא הוא אישור נוסף להתבססות האימוג'י כחלק משפתנו הדינמית.
יש מי שממהרים להשוות בין האימוג'י, הבודדים והמערכת כולה, ובין הכתב של המצרית העתיקה. ההשוואה אינה טוב במיוחד, שכן לסימנים במצרית היה ערך פונטי, בין אם כזה שמיוצג בצליל של אות אחת, בין אם כצירופים של שתיים או שלוש אותיות. אכן, לחלק גדול וחשוב מהסימנים הרבים של מערכת הכתב המצרי היה ערך כמסמנים של מטען סמנטי (האם מדובר באדם? בחומר גרגרי? באחד או ברבים? במין של ציפור או בגרם שמיים? וכדומה), אבל גם לחלק מאלו היה ערך פונטי. ראשיתו של הכתב האנושי, את זאת כדאי לזכור, הוא במערכות של ציורים שהיו לסימנים אשר זכו בסופו של דבר לערך פונטי. למשל, ה-א' העברית מקורה בציור של שור, וה-ש' מקורה בציור של שדה עם שיבולים זקופות, סימן שקיים במצרית העתיקה וכנראה יובא ממנה אל הכתב השמי הקדום ביותר. האימוג'י, לעומת זאת, אינם בעלי ערך פונטי ולא נועדו לאפיין מטען סמנטי של מילה שהם חלק מייצוגה הגרפי. אבל הם גם צעירים מאוד, ואנו רחוקים ממיצוי היצירתיות שהם מאפשרים.
בידיים פתוחות
אילו יכולתי,
הייתי נוגעת בפניך בדממה
ומדברת איתך על אודות הים,
נותנת לשערי ליפול
על כתפך
כמו בְּרָכָה
ועוצמת את עיניי
מודעת לכך שאני בך
כמו ערבה בוכייה.
אנה בריליה (Ana Brilha), ילידת פורטוגל (1979) היא משוררת, סופרת ומשפטנית, שזכתה בפרסים על יצירתה הספרותית.
תרגם מפורטוגזית: יורם מלצר