הגיעה שעת סיפור

במשך שנים רבות, ספרי השמע (Audiobooks) המוכּרים גם בשמות "ספרים מדברים" או "ספרי קלטת" – התקשו להתקבל כחברים מן המניין בעולם הספרות. כפי שדיווח החוקר מאת'יו רַבֶּרי (Rubery) The Untold Story of the Talking Book  ("הסיפור הלא ידוע של הספר המדבר", בהוצאת אוניברסיטת הרוורד), ספרי שמע נחשבו לפרחחים הראוותנים של הספרות – איש לא כיבד אותם! במוקד המחלוקת עמדה השאלה האם האזנה לספר נחשבת לקריאה של ממש.

ספרו של רברי בוחן את האופן שבו ההפקה והשיווק של ספרי שמע השפיעו על התקבלותם, וזה מעניין במיוחד כעת, כשהפורמט הזה סוף סוף משגשג. בחצי השנה האחרונה, כך דיווח ה'וול סטריט ז'ורנל', ספרי שמע הפכו ל'פורמט בעל קצב הצמיחה הגדול ביותר בענף הספרות". ה'ניו יורק טיימס' דיווח שעל אף שרווחי המו"לים ירדו ברבעון הראשון של 2016, מכירות ספרי השמע עלו ב-35.3 אחוז. ומספר הכותרים של ספרי השמע גדל בכמעט 400 אחוז בין 2011 ל-2015. במכירות הספרים הדיגיטליים (E-books) לעומת זאת, נרשמה בשנת 2016 ירידה, וכך גם במכירות ספרי מבוגרים בכריכה קשה (כלומר: ספרים מודפסים מהוצאות ספרים מסחריות, לא כולל ספרי דת וכותרים של הוצאות לאור אקדמאיות). מה שמעלה את השאלה: האם הנתונים האלה מצביעים על כך שספרי השמע עתידים להפוך לפורמט הקריאה המועדף?

בשנת 1934, ספריית הקונגרס האמריקנית הכריזה על פתיחת תכנית ספרי שמע, אחרי שהקונגרס הקצה לה תקציב, במסגרת קידום הנגשת ספרות למבוגרים עיוורים. התכנית נתקלה בהתנגדות כבר בראשיתה – מצד קבוצות שחשו כי עדיף להפנות את הכסף להוצאת ספרים בכתב ברייל; ממבקרים שטענו כי 'האזנה היא קריאה של עצלנים'; ואפילו, כמה מוזר, מסופרים כמו ווילה קאת'ר, שסירבה להרשות הפקת שמע של ספריה, וכינתה את הפורמט 'סר טעם מאוד'.  גם בחירת הכותרים עוררה מחלוקות, וכמוה בחירת אופן הקריאה של הספרים. חלק מהמאזינים העדיפו קריאה פשוטה, ללא כל רמז לדרמה או פרשנות. אחרים, לעומת זאת, נהנו להקשיב לקריינים מקצועיים.

בכל מקרה, היה ברור כי מדובר ב'אמצעי קריאה חדש' שהגיע לזירה, כפי שניסח זאת אדוורד מ. פיטרסון, יו"ר ועדת הספריות האמריקניות לנושא העיוורים, במאמרו משנת 1934 "הספר המדבר". הוא היה אופטימי: "באמצעות לימוד קפדני של הנושא, ספרנים יפתחו דרכים ואמצעים להרחיב את השימוש הספרים מדברים ככלי עזר לספרות המודפסת, ועל ידי כך יביאו ידע, לימוד, תרבות והנאה לכל אדם המעוניין בכך".

בהתחלה, לא ניתן היה להשיג מבחר גדול של ספרים מוקלטים, בעיקר בגלל מחיר ההפקה של הקלטות והתשלום לקריינים, אבל גם בגלל סוגיות של זכויות יוצרים, שהגבילו את הפצתם בקרב אוכלוסיית לקויי הראיה בלבד, ומבלי להתכוון יצרו סטיגמה שהשפיעה לרעה על הענף. בבריטניה נפתחה תכנית דומה לזו של ספריית הקונגרס, שגם היא נועדה לשרת עיוורים ולקויי ראייה, עם דגש מיוחד על קשישים ששירותו בעבר בצבא וראייתם נפגמה במהלך מלחמת העולם הראשונה. רק בשנת 1952, כשחברת Caemdon Audio הוציאה לאור תקליט שבו דילן תומאס קורא את “A Child’s Christmas in Wales” נעשה ניסיון כלשהו להרחיב את השוק. אותה חברה ניסתה להעניק ליצירות ספרות מקוריינות תדמית של צורת בידור המתאימה לכול.

בעוד שחברת 'קמדון' זכתה להצלחה חלקית בניסיון המיתוג מחדש שלה, התנודה העיקרית של ספרי השמע לעבר הקהל הרחב התרחשה בשנת 1975, כשהוחל בייצורם של ספרי שמע על קלטות. ספרים על קלטות, שהפכו אהובים בעיקר על ידי מי שבילו זמן רב בנסיעות, התנערו מתדמית ה'קריאה לעצלנים' ופנו אל לקוחות עסוקים כל כך, החייבים לקרוא בו זמנית, בעודם עסוקים במטלות אחרות. כפי שגילתה החוקרת הלן אֵרון Aron)) בסקר משנת 1992, צרכני הספרות המוקלטת היו בעיקר גברים, בגיל העמידה, בעלי השכלה גבוהה והכנסה מעל הממוצע, שבילו מדי יום זמן רב בנסיעה לעבודה ובחזרה. הם נהנו לקרוא גם ספרים מודפסים, והשתמשו בספרי שמע רק כ"תוספת לקריאה".

ארון הסיקה כי: "ספרים על קלטות אינם הופכים את אמריקה לשטחית יותר". ולמרות החשש העמוק מפני פגיעה של אותם ספרים-שאינם-ספרים בתרבות, חלק מהספרנים והמחנכים החלו לזהות את היתרונות של המדיום הצומח.

כשחוקר החינוך ג'ין וולפסון (Wolfson) בחן את השימוש בספרי שמע בכיתות הלימוד בשנת 2008, הוא הבחין כי ספרי שמע מלמדים האזנה ביקורתית, מעשירים את אוצר המילים ומשפרים את ההבנה ואת ההערכה למילה הכתובה, בעיקר בקרב תלמידים 'שאינם קוראים ברצון', שאנגלית היא שפתם השנייה, ובקרב לקויי למידה. וולפסון ציטט מחקר על שילוב ספרי שמע בתכנית לימודי הקריאה בשתי חטיבות ביניים, שתוצאותיו הצביעו על "שיפור בכישורי הקריאה במשך ארבע שנים רצופות".

בנוסף, החוקרת ג'סיקה אי. מוייר (Moyer) ניתחה את השימוש בספרי שמע בקרב מתבגרים וגילתה כי הצעירים אינם קוראים פחות מבעבר, אלא פשוט בוחרים לקרוא באופנים אחרים. למעשה, היא גילתה כי הנתונים על הרגלי הקריאה של צעירים נטו בעבר להתעלם מספרי שמע וספרים דיגיטליים, כאילו אלה אינם 'ספרים של ממש'. "מחנכים, קובעי מדיניות וגופים ממשלתיים צריכים להפסיק להיצמד לחלוקה המסורתית לסוגות שנקבעה על ידי ה-NEA [הגוף הממשלתי הקובע את היקף התמיכה באמנויות], כמו בִדיון, ביוגרפיות, דרמה ושירה ולרענן את הגדרות הקריאה כך שיכללו גם את פורמטים חדשים רבי פנים והיברידיים".

מנקודת מבט זו, נדמה כי ספרי שמע התקשו לחדור לשוק בגלל תומכים נלהבים של הספרות המודפסת. אפילו אחרי שנצברו ראיות לכך שספרים מקוריינים מועילים מאוד לסטודנטים, עדיין דבק בהם שמץ של בושה. את התחושה הזו חולק גם הפרופסור לפילוסופיה ויליאם ארווין (Irwin), שבשנת 2009 כתב: "אני מסתיר את הרגלי ההאזנה שלי, משום שמרבית עמיתיי, ואפילו חלק מהסטודנטים היותר מתנשאים שלי, רואים בספרי שמע סימן המבשר תקופה חשוכה של בערוּת".

רברי, בספרו, מכיר במה שהחמיץ כמי שקרא רק ספרים מודפסים: "רק במבט לאחור, הבנתי כמה הפסדתי במפגש הראשון שלי עם ספרות משובחת. כמה דוגמאות: המבטא היורקשרי ב'אנקת גבהים' נראה לי כמו קשקושים לא מובנים, הצרפתית ב'יריד ההבלים' לא הייתה ברורה לי כלל ולא היה לי מושג איך נשמעת האריָה של מוצרט, שליאונרד בלום מזמזם לאורך 'יוליסס'". בנוסף, ביצועים רבי כישרון, על ידי סלבריטאים או קריינים מקצוענים, עשויים לספק חוויה נפלאה. בראיון מוקלט לתחנת הרדיו האמריקאית WNYC, הקריינית עתורת הפרסים ברברה רוזנבלט (Rosenblat) אמרה: "אמן מוכשר הקורא ספר שמע מקדם ספר לא-מדהים בטיבו למקום חדש לגמרי". (למעשה, מו"לים המשווקים ספרים מדגישים בעיקר את הביצוע).  ספרי שמע הופכים אט אט לצורה עצמאית של אמנות, באמצעות הפקות מרובות משתתפים, מוזיקה ואפקטים קוליים – תוספות המעצימות את החוויה, ועבור חלק מהקוראים, עשויות לעורר את הטקסט לחיים באופן שאינו אפשרי בצריכה דוממת של יצירה מודפסת.

היסטורית, כל פורמט חדש כזה מואשם בניסיון להדיח את קודמו, ולדברי רברי, הספר הכתוב נהנה כבר זמן רב מ"מעמד מועדף". עם זאת, הספר המודפס הואשם פעם במותה של תרבות כתבי-היד, שבעצמה הואשמה בחיסולה של תרבות הסיפור בעל-פה. במובן הזה, מפתה לחשוב שעלייתם של ספרי השמע סוגרת מעגל בהיסטוריה של הספרות. כפי שארווין (הפילוסוף) ציין: "יתכן כי הדרך הטובה והאותנטית ביותר לחוות את היצירות 'האודיסיאה' ו'ביאוולף' , למשל, היא לשמוע אותן מושרות בשפת המקור, בליוויה נגינה בלירה. אבל במקום השני ניצבת חוויית ההאזנה לביצוע מוקלט".

רבקה רֶגו-בארי (Rego Barry) היא מחברת הספר Rare Books Uncovered: True Stories of Fantastic Finds in Unlikely Places והעורכת של כתב העת Fine Books & Collections. היא כותבת ב'גארדיאן', 'סלייט' ועוד על ספרים והיסטוריה. האתר שלה נמצא כאן.

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Daily, כאן.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: "Sound", תצלום: Brett Jordan, סוכנות הפרסום McCann, אוסלו, נורבגיה עבור ספרי digi2go.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי רבקה רֶגו-בארי, JSTOR Daily.

תגובות פייסבוק