ההולכים בתלם

דמיינו שבוקר אחד אתם מגלים טבעת המעניקה לכם כוחות פלאיים. כשאתם עונדים את הטבעת על האצבע, אתם יכולים לתפוס את כס הנשיאות, לשדוד את 'פורט נוקס' או להפוך מיד לאדם המפורסם ביותר ביקום. מה תעשו?

קוראי "המדינה" של אפלטון יזהו את הניסוי המחשבתי הזה. בעיניי אפלטון, אחת הבעיות המרכזיות בתחום המוסר היא להסביר מדוע עלינו להעדיף את ערכי המוסר על פני כוח או כסף. אם מחיר ניצולה לרעה של 'טבעת גיגס' המיתולוגית – באמצעות מעשים שאינם ראויים – אינו שווה את התועלת החומרית, הרי שהטיעון המוסרי גובר.

שימו לב שאפלטון מניח כי אנו סוטים מדרך המוסר בגלל פיתויים לרווח אישי – לכן הוא מנסה להראות כי ערכה של המעלה המוסרית גבוה מערכו של הזהב שנוכל להשיג באמצעות התנהגות שאינה מוסרית. הוא אינו היחיד שמניח כך. ב'לווייתן' (1651), תומאס הובס מתחבט כיצד להצדיק את המוסר באוזניו של 'שוטה', שאומר ש'צדק אינו קיים' ומפר את הבטחתו שלו בכל פעם שזה מתאים לו. וכשדייוויד יוּם בוחן את הסיבות שבגללן אנחנו מעדיפים את ההתנהגות המוסרית על פני הפשע, בחיבורו "מחקר לגבי עקרונות המוסר" (1751), הוא מתעמת עם 'הנבל הנבון', אדם שמתפתה למעשים רעים כשהוא מדמיין "שמעשה עוול או בגידה יעצים את עושרו במידה ניכרת".

כלומר, אחדים מהפילוסופים הגדולים בהיסטוריה מסכימים שמעשי עוולה מוּנעים בדרך כלל על ידי מניע אישי. אלא שאני לא אחד מהפילוסופים הגדולים בהיסטוריה. על אף שהרוב מניחים כי אדם בלתי מוסרי הוא מי שמוכן להפר חוק ומוסכמה על מנת להשיג את רצונו, אני חושב שלעתים קרובות, ההפך נכון. אי-מוסריות מונעת לעתים קרובות על ידי נכונות להסכין ולציית לחוק ולמוסכמות, בניגוד לערכים שלנו. במקרים כאלה, לא אכפת לנו פחות מדי מאחרים – אכפת לנו יותר מדי. ליתר דיוק, אכפת לנו מדי איך אנחנו נראים בעיני אחרים.

עבור רובנו, עשיית המעשה שאינו ראוי, היא עניין שגרתי למדי. לא מדובר בהפיכה פוליטית או בגניבת מיליוני דולרים. מדובר בהצטרפות, מלווה באי-נוחות, למקהלת הצוחקים מבדיחה גזענית של עמית לעבודה, או בשקר הנוגע לעמדתנו הפוליטית, שנועד לפייס בני משפחה סביב שולחן החג. אנחנו 'הולכים בתלם, כדי להסתדר עם אחרים', בניגוד למה שאנחנו באמת מעריכים או מאמינים, כי אנחנו לא רוצים צרות. עמנואל קאנט קורא לגישה מכבדת-מדי כזו 'רַציינות' (ובאנגלית: Servility). במקום לערער על הערכים והמחויבויות של אחרים, ה'רציינות' מביאה אותנו לייחס פחות חשיבות לערכים ולמחויבויות המוסריות שלנו. האדם ה'רצייני' הוא, אם כך, העתק של חסר המוסר הפשוט והמונע בכוח תועלתו האישית, שפגשנו אצל אפלטון, הובס ויוּם. במקום לרמוס את מי שעומד בדרכו להגשמת מאווייו, האדם ה'רצייני', במילותיו של קאנט, הוא מישהו ש"הופך את עצמו לתולעת" ולכן "אינו רשאי להתלונן לאחר מכן אם אחרים דורכים עליו".

קאנט סבור כי המחויבות המוסרית הבסיסית שלנו אינה לנהוג בבני אדם כאילו הם אמצעים. כשמבטיחים הבטחה שקרית לשלם הלוואה, או כשגונבים למישהו את הארנק באיומים, נוהגים בקורבן כאמצעי בלבד. משתמשים בו ככלי, הקיים רק על מנת לשרת את מטרותינו, ולא מכבדים אותו כאדם בעל ערך משל עצמו.

אבל קאנט אומר גם כי איננו צריכים לנהוג בעצמנו כאילו אנחנו אמצעים בלבד. החלק הזה של הציווי הקטגורי זוכה לפחות פרסום מהציווי שלא לנהוג כך באחרים, אבל אינו פחות חשוב. תומאס היל (Hill), פילוסוף מאוניברסיטת צפון קרולינה בצ'אפל היל, מציין ב- Autonomy and Self-Respect (1991) ש'רציינות' קשורה להערכה מוטעית של מעמדנו המוסרי. האדם ה'רצייני' אשם באותה טעות בסיסית כמו האדם המרמה ומאיים על אחרים, כלומר, בהכחשה של בסיס השוויון המוסרי של כל בני האדם. במקרה הזה אנו משפילים את עצמנו. אבל התנהגות 'רציינית' מתעלמת מהעובדה שגם לנו מגיע אותו יחס מכבד, ממש כמו כולם.

אתם אולי חושבים שלשקר בנוגע לדעותיכם על דונלד טראמפ על מנת לפייס את הוריכם, כדי שתוכלו להמשיך לאכול רוטב חמוציות בשלווה, זה לא עניין גדול. יכול להיות. אבל 'רציינות' יכולה לגרום להידרדרות מוסרית חמורה בהרבה.

קחו את הניסוי הפסיכולוגי המפורסם ביותר של המאה ה-20: ניסוי הצייתנות של סטנלי מילגרם. מילגרם גילה כי מרבית הנבדקים שלו מוכנים להשתמש במכת חשמל כואבת במיוחד – ולעתים גם משתקת או קטלנית – נגד קורבנות תמימים, משום שזה מה שמבצע הניסוי אמר להם לעשות. בספרו ‘The Perils of Obedience’ (1973) ('סכנות הציות') מילגרם הסביר שאחת הסיבות בגללן הנבדק הטיפוסי מציית לסמכות הזדונית היא משום שהוא "חושש שהתנגדות תגרום לו להיראות מתנשא, בעייתי, וחצוף". המחויבות של הנבדקים לנימוס גברה על המחויבות שלהם להוגנות מוסרית בסיסית. ורבים מאתנו דומים לנבדקים של מילגרם יותר מכפי שנוח לנו להודות: אנחנו לא רוצים להיראות מתנשאים, בעייתיים או חצופים ליד שולחן הארוחה, בכיתה, בפגישות עסקיות. לכן אנחנו מדחיקים את ההתנגדויות שלנו ומרשים שידרכו עלינו ועל אחרים.

התוצאות החמורות של ה'רציינות' אינן מוגבלות לתחומי המעבדה. למעשה, הניסוי של מילגרם הונע חלקית על ידי תשוקתו להבין כיצד אנשים שלכאורה נראים כאחד האדם, היו מסוגלים לקחת חלק בזוועות השואה. ולא מזמן, האלימות מצד חיילים באבו גרייב הוסברה בחלקה על ידי חִברוּת החיילים, שהובילה לקונפורמיות. דוגמאות אלה, ומחשבות על חיינו שלנו, חושפות לקח מוסרי חשוב, שאינו זוכה לתשומת הלב לה הוא ראוי. לא תמיד, ואולי אפילו בדרך כלל, איננו עושים את המעשה הלא-ראוי מתוך חוסר כבוד לאחרים. לעתים קרובות, מעשים כאלה נובעים מהיעדר כבוד לעצמנו.

כריסטופר פריימן (Freiman) מלמד פילוסופיה ב-College of William & Mary בוויליאמסבורג, וירג'יניה. הוא חוקר בעיקר תיאוריה דמוקרטית, צדק חלוקתי והגירה.

AEON Magazine. Published in Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: עובדים במיאנמר (בורמה), נושאים בעול עם שחר. תצלום: אימג'בנק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי כריסטופר פריימן, AEON.

תגובות פייסבוק